הסדרי נגישות
עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > דת ומדינהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > גישות שונות למדינת ישראל
הסוכנות היהודית לארץ-ישראל


תקציר
המאמר מתייחס לביטויים  "מדינה יהודית" ו"מדינה דמוקרטית" המופיעים בלשון החוקתית של מדינת ישראל. המאמר מציג דרכי התייחסות לביטויים על פי מספר צמתים ואת הדרך הראויה, לדעת כותב המאמר ביחס לביטויים אלה.



מדינה יהודית ודמוקרטית : ניווט במפת הפירושים
מחבר: פרופ' אסא כשר


מבוא

הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", המופיע בלשון החוקתית של מדינת ישראל, מתפרש על ידי הכל כצירוף של שניי הביטויים העצמאיים "מדינה יהודית" ו"מדינה דמוקרטית". שאלת השאלות בדבר משמעותו של צירוף זה היא האם אותה מדינה יכולה להיות מתוארת, בעת ובעונה אחת, גם כ"מדינה יהודית" וגם כ"מדינה דמוקרטית". כיוון שרבו הפירושים והדעות חלוקות בעניין זה, יש טעם לשרטט את מפת הפירושים האפשריים של צירוף הביטויים הללו, לא רק כדי להקל על האזרח לנווט בה, בניסיון לגבש לעצמו עמדה בשאלה זו, אלא בעיקר כדי לסמן את "דרך המלך" במפת הפירושים, שהיא הדרך להכריע בין פירושים שונים, איזה מהם עולה בערכו על איזה מהם.

הצמתים במפת הפירושים

מפת הפירושים האפשריים של הביטוי "מדינה יהודית", במשמעות של צירוף הביטויים "מדינה יהודית" ו"מדינה דמוקרטית", ניתנת לארגון במונחים של כמה צמתים. בכל צומת מופיעה הבחנה בין פירושים שונים. לאחר שנציג את הצמתים כשלעצמם נוכל להציג גם את דרך המלך העוברת ביניהם.

הצומת הראשון הוא "צומת הסתירה". בצומת הזה נשאלת "שאלת הסתירה", הווה אומר, האם יש סתירה מושגית בין הטענה שמדינה ראויה לתואר "מדינה יהודית" לבין הטענה שאותה מדינה ראויה, באותו זמן, לתואר "מדינה דמוקרטית"? שאלת הסתירה נותנת מקום טבעי לשתי תשובות אפשריות ולתגובה שלישית. התשובות הן מובנות מאליהן, האחת חיובית, "יש סתירה מושגית" בין הטענה שהמדינה יהודית לבין הטענה שהמדינה דמוקרטית, והשנייה שלילית, "אין סתירה מושגית" בין שתי הטענות. בצד שתי התשובות הללו יכולה להופיע תגובה, שאינה כה מובנת מאליה, אבל גם היא בגדר התגובות הקבילות. זוהי התגובה הנמנעת גם מן התשובה החיובית וגם מן התשובה השלילית, בטענה שאין בסיס של ממש, לא לטענה החיובית ולא לטענה השלילית.
אכן,ייאמר בתגובה זו, משמעותם של הביטויים "מדינה יהודית "ו"מדינה דמוקרטית" יכולה להיות נתונה באופן כה מעורפל, עד שאין לדעת אם הביטויים הללו יוצרים סתירה בין הטענה שהמדינה יהודית לבין הטענה שהמדינה דמוקרטית. גם ייתכן שמשמעותו של אחד משני הביטויים הללו נתונה באופן חד וברור, שעה שמשמעותו של השני נתונה בצורה מעורפלת ומטושטשת, עד כדי כך שאין בסיס לא לטענה החיובית ולא לטענה השלילית.

מתוך "צומת הסתירה" יוצאות, אפוא, שלוש דרכים. נתבונן בכל אחת מהן בנפרד.
דרך אחת, "דרך הסתירה", יוצאת מן הטענה, כי יש סתירה מושגית בין הטענה שהמדינה יהודית לבין הטענה שהמדינה דמוקרטית. ההולך בדרך זו, מוצא את עצמו עד מהרה בצומת השני, "צומת ההכרעה". אם יש סתירה מושגית בין הטענה שהמדינה יהודית לבין הטענה שהמדינה דמוקרטית, פירושו שלדבר, שבהקשרים מסוימים, שיש להם משמעות מעשית, לא ייתכן לפעול, בבת אחת, גם כמדינה יהודית וגם כמדינה דמוקרטית. ואם אי אפשר לפעול, בעת ובעונה אחת, גם כמדינה יהודית וגם כמדינה דמוקרטית, אין מנוס מהכרעה שלא לפעול כמדינה יהודית או שלא לפעול כמדינה דמוקרטית.זוהי ההכרעה העומדת על הפרק ב"צומת ההכרעה".

ארבע דרכים מ"צומת ההכרעה"

גם מתוך "צומת ההכרעה" יוצאות ארבע דרכים, שכל אחת מהן מובילה להכרעה בעלת תוכן אחר.

דרך אחת מעדיפה, באופן חד ומתמיד, את הפעולה כמדינה יהודית על פני הפעולה כמדינה דמוקרטית, בכל מקום שבו אי אפשר ללכת בבת אחת בשתי דרכי הפעולה הללו. זוהי דרך של הכרעה גלובלית, דרך "המדינה יהודית יותר מאשר דמוקרטית". דרך שנייה מעדיפה, אף היא באופן חד ומתמיד, את הפעולה כמדינה דמוקרטית על פני הפעולה כמדינה יהודית, בכל מקום שבו אי אפשר ללכת בבת אחת באותן שתי דרכי פעולה. גם זו היא דרך של הכרעה גלובלית, דרך "המדינה דמוקרטית יותר מאשר יהודית".

בצד שתי הדרכים הללו קיימת דרך שלישית, הנמנעת מהעדפה גורפת לכאן או לכאן. ההולך בדרך זו אינו מחייב את עצמו, מראש, לנהוג תמיד על פי אותה מתכונת של העדפה,כל אימת שיש סתירה בין פעולה כמדינה יהודית לבין פעולה כמדינה דמוקרטית. ההולך בדרך זו מתיר לעצמו,על פי שיטתו, לנהוג באופן מגוון: בין הצמתים שבהם יש סתירה בין הפעולה כמדינה יהודית לבין הפעולה כמדינה דמוקרטית, ייתכן שיהיו צמתים שבהם יעדיף לפעול כמדינה יהודית ויהיו צמתים שבהם יעדיף לפעול כמדינה דמוקרטית. זוהי דרך של הכרעות לוקליות, דרך "המדינה לפעמים יותר יהודית מדמוקרטית ולפעמים יותר דמוקרטית מיהודית".

בצד שלוש דרכי ההכרעה הללו קיימת דרך רביעית. היא דומה לשתי הדרכים הראשונות בכך שהיא דרך של הכרעה גלובלית, אבל היא דומה לדרך השלישית בכך שאין היא מחייבת להעדיף תמיד אחת משתי תכונות היסוד של המדינה על פני חברתה. זוהי הדרך המחייבת פשרה בין דרך הפעולה כמדינה יהודית לבין דרך הפעולה כמדינה דמוקרטית, כאשר אין אפשרות ללכת בשתיהן בבת אחת. בכל צומת של התנגשות בין דרך הפעולה כמדינה יהודית לבין דרך הפעולה כמדינה דמוקרטית, הדרך שתיבחר לא תהיה דרך הפעולה כמדינה יהודית ולא תהיה דרך הפעולה כמדינה דמוקרטית, אם כי תהיה דומה לשתיהן. זוהי דרך "המדינה כפשרה בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית".

הדרכים מ"צומת הסתירה"

מתוך "צומת הסתירה" יוצאת לא רק "דרך הסתירה", אלא גם "דרך השיתוף", בה הולך כל המחזיק בעמדה, כי המדינה יכולה להיות, בעת ובעונה אחת, גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. ההולך בדרך זו מגיע לכמה צמתים, בעלי מבנה דומה, גם אם הם נבדלים זה מזה בתוכנם. כל אחד מהם הוא "צומת מראית-עין", צומת שבו מתגלות, לכאורה, במסגרת ההסדרים האזרחיים של המדינה, לא רק סתירה בין היות המדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית, אלא גם דרך מעשית שיש בה סטייה מובהקת מדרכה של מדינה יהודי או סטייה מובהקת מדרכה של מדינה דמוקרטית.

"צומת מראית-עין" שכזה הוא צומת חוק השבות, המבחין בין יהודים ובני משפחותיהם לבין כל השאר, במסגרת הליכיה התאזרחות של המדינה הדמוקרטית. "צומת מראית-עין" אחר הוא צומת סמליה הרשמיים של המדינה, שכולם,מלבד מוסד נשיא המדינה, נעוצים בכך שהמדינה יהודית ואין בהם ביטוי כלשהו לקיומם של מיעוטים לאומיים ודתיים גדולים בין אזרחיה של המדינה הדמוקרטית."צומת מראית-עין" מסוג אחר הוא צומת המעמד האישי בישראל, המפקיד את מוסד הנישואין בישראל בידי הזרם האורתודוכסי של הדת היהודית, גם כשהמדובר באזרחים בני זרמים יהודיים דתיים אחרים, ועוד יותר מזה כשהמדובר באזרחים יהודים של המדינה הדמוקרטית הרואים את עצמם זכאים להיות "חופשיים מדת" גם בתחומי המעמד האישי.

בכל "צומת מראית-עין", מתעוררת השאלה, האם ההסדר הנתון, בנושא שעל הפרק באותו צומת, הוא הסדר שיש לו הצדקה או הסדר שאין לו הצדקה, על פי התפיסה של "דרך השיתוף", הדוחה כל טענה בדבר סתירה מושגית בין תפיסת ישראל כמדינה יהודית לבין תפיסת ישראל כמדינה דמוקרטית. אם יש הצדקה להסדר הנתון, כי אז המעבר ב"צומת מראית-העין" אינו כרוך בשינוי ההסדר, והיציאה מן הצומת היא אל דרך "ההבנה והנאמנות", שהיא דרך המתמקדת בשיפור ההבנה של ההסדר והעמקה חינוכית של הנאמנות לרעיון המתבטא בו, באמצעות שיטות החינוך. לעומת זאת, אם אין הצדקה להסדר הנתון, היציאה מ"צומת מראית-העין" היא יציאה אל דרך "החתירה לתיקון", שהיא דרך המחייבת מאמץ לשינוי פניו של ההסדר, באופן שיפנה את מקומו לחלופה ראויה, ההולמת מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית.

"הצומת היהודית" ו"הצומת הדמוקרטית"

גם ההולך ב"דרך הסתירה" וגם ההולך ב"דרך השיתוף" נוקטים בעמדה חדה ומחייבת בדבר היחס המושגי שבין המדינה היהודית לבין המדינה הדמוקרטית. כדי שההולך באחת משתי הדרכים הללו יוכל לנקוט בעמדתו, לא מתוך גחמה או הרגל, אלא באופן אחראי, עליו להיות מצויד בנימוקים של ממש בזכות עמדתו. כל נימוק האמור להוביל למסקנה חדה בשאלה, האם יש סתירה מושגית או אין סתירה מושגית בין שני מרכיבי הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית",מוכרח לצאת מהנחות מסוימות, בדבר טיבה של מדינה יהודית ובדבר טיבה של מדינה דמוקרטית. כדי שהנימוק יהיה בעל תוקף ובעל ערך מעשי, ההנחות הללו בדבר טיבן של המדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית לא יכולות להיות צרות, מעורפלות או תלושות מן המציאות. הדעת נותנת, כי רק תפיסות עקרוניות, רחבות ומפותחות יכולות לשמש בסיס לטיעונים תקפים ומעשיים בזכות "דרך הסתירה "או בזכות "דרך השיתוף".

כדי להחזיק בעמדות ברורות, בדבר טיבה של מדינה יהודית ובדבר טיבה של מדינה דמוקרטית, המאפשרות להשיב,בחיוב או בשלילה, על השאלה האם יש סתירה מושגית בין הטענה שהמדינה היא יהודית לבין הטענה שהמדינה היא דמוקרטית, יש להקדים ולעבור בשני צמתים מרכזיים,"צומת המדינה היהודית" ו"צומת המדינה הדמוקרטית". בכל אחד משני הצמתים הללו, עומדות לברירה תפיסות שונות בדבר כל אחד ממושגי המפתח הללו.

הברירה בין "דרך העם" ל"דרך הדת"

ב"צומת המדינה היהודית", הברירה העיקרית היא בין "דרך העם" (או "דרך הלאום") לבין "דרך הדת".
ההולך בדרך הראשונה רואה את המדינה היהודית כמדינתו שלהעם היהודי או כמדינת היהודים, כאשר הללו נתפסים כבניעם אחד, העם היהודי. לפי תפיסה זו, מושג העם היהודי מקביל למושג העם היווני, העם התורכי ומושגים דומים. ההקבלה בין המושגים הללו מתבטאת בכמה תכונות כלליות של הזהות הלאומית:ראשית, אין קריטריון פשוט, אחד ויחיד, המאפשר לאדם להזדהות או לזהות את זולתו בתור בן העם. תוכנה של הזהות הלאומית של אדם אחד יכול להיות שונה באופן מהותי מן התוכן של הזהות הלאומית של אדם אחר, למרות שכלאחד מהם רואה את עצמו ואת זולתו נמנים עם בני אותו עם. הזהות הלאומית אינה מכנה משותף.
שנית, יש משפחה של סממני לאום, שהכל מודים בזיקה שלהם אל ההיסטוריה של הזהות הלאומית. בין הסממנים הללו נמצא זיקה לקבוצה אתנית מסוימת, לדת מסוימת, לשפה מסוימת, לטריטוריה מסוימת, לתרבות מסוימת, לנרטיבים מסוימים וכיוצא באלה.
שלישית, תוכנה של הזהות הלאומית של אדם כלשהו מבני הלאום מורכב מסממני לאומיות אחדים, הלקוחים מאותה משפחה של סממני לאום. ייתכן שאנשים שונים יכוננו את הזהות הלאומית שלהם באמצעות סממנים שונים, אבל כולם יעשו זאת באמצעות אותה משפחה של סממני לאום.
ההולך בדרך השנייה, דרך הדת, מאפיין את הזהות הלאומית של העם היהודי במונחים דתיים. לשיטתו, הזיקה אל הדת היהודית, כפי שהוא תופס אותה, אינה רק אחד מסממני הלאום של העם היהודי, אלא היא הזיקה המכוננת את הזהות הלאומית. ההולך בדרך זו אינו כופר בקיומו של העם היהודי, אלא בתוקפו של כל אפיון של הזהות הלאומית שלהעם היהודי שלא במונחי הדת. לטעמו של ההולך בדרך הדת,"אין ישראל מוגדרים אלא בתורתם".
ההולך בדרך הדת עתיד למצוא את עצמו בצומת נוסף של הכרעה משמעותית, צומת הזהות הדתית", שהרי אין תפיסה אחת, יחידה ומחייבת, בדבר זהותה של הדת היהודית. הבא לאפיין את הזהות הלאומית של העם היהודי במונחים דתיים, אמור לעשות זאת על פי תפיסה מסוימת של הדת היהודית, הנבדלת לא פעם מתפיסות אחרות של הדת היהודית.
הדת היהודית ידעה בתולדותיה מחלוקות רבות וזרמים שונים. לא כל מחלוקת עומדת על הפרק ב"צומת הזהות הדתית", מפני שלא כל מחלוקת מקבלת ביטוי בחיי המעשה. הבדלים תיאולוגיים יכולים להיות עמוקים ומרכזיים, כגון אלה שבין מושג אחד של האלוהות לבין מושג אחר שלה, אולם באותה מידה ייתכן שאין להם שום ביטוי בעיצוב השבת, מצד אחד, או העם היהודי, מצד שני.

תשובות שונות ב"דרך הדתית"

ב"צומת הזהות הדתית" עומדות על הפרק רק אותן סוגיות המביאות כל אחד מן הנחלקים בהן לדרכים מעשיות של ביטוי עמדתו במחלוקת. לפיכך, יוצאות מ"צומת הזהות הדתית" דרכיהם של הזרמים הדתיים השונים, הנבדלים זה מזה בקשת של סוגיות מעשיות, החל בתשובה לשאלה: "מיהו יהודי",עבור בתשובה לשאלה: "מהם עקרונות העיצוב של החיים הרשמיים", וכלה בתשובה לשאלה: "מה ראוי להיות המעמד החברתי של הנשים, באשר הן נשים".
הדרך האורתודוכסית, הדרך של "ביתא ישראל" מאתיופיה, הדרך הקונסרבטיבית והדרך הרפורמית יהיו נבדלות זו מזו בתשובות הנתונות בהן לשאלות כאלה.
מפה מלאה ומפורטת של "צומת הזהות הדתית" וכל הדרכים היוצאות ממנה אינה דרושה לנו כאן, אולם שתי תוספות לשרטוט שלה יהיו כאן במקומן.
ראשית, מה שמצטייר מרחוק כזרם דתי, אחד ומאוחד, עשוי להצטייר מקרוב, במבט יותר זהיר ומדויק, כרשת מורכבת שלדרכים שונות, זרמים אורתודוכסיים שונים הנבדלים זה מזה,כידוע, בהגדרת סולם הערכים האמור להשתקף בחיי הבריות, בדבר המעמד היחסי של שירות חובה בצה"ל לעומת לימודי התלמוד בישיבה, לדוגמה.
שנית, בצד הזרמים הדתיים, שבהיסטוריה היהודית נותנים לתפיסה דתית מסוימת מקום בסיסי ומרכזי, ולעתים אף בלעדי בעיצוב אורח החיים, מצויים זרמים תרבותיים, הנותנים למסורת הדתית מקום חשוב בעיצוב אורח החיים, אם גם לאו דווקא בסיסי או מרכזי, ובוודאי לא בלעדי.הדעת נותנת, כי בין ההולכים בדרך כזו, יהיו מי שיזדקקו למרכיב המסורת הדתית של תפיסתם התרבותית, בבואם להשיב על השאלות העולות על הפרק בצומת הזהות הדתית. כאן המקום לשוב ולהזכיר את הדרך השלישית היוצאת מתוך "צומת הסתירה". בניגוד להולכים באחת משתי הדרכים האחרות, ההולך בדרך זו אינו מצויד בתפיסה מלאה של טיב המדינה היהודית וטיב המדינה הדמוקרטית. אדרבה, הנחת המוצא שלו היא, כי אין תפיסה שכזו של טיב המדינה היהודית או של טיב המדינה הדמוקרטית, כך שאין מקום למסקנות כלשהן בשאלה אם יש או אין סתירה מושגית בצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית". דרך זו מצטיירת כ"דרך הערפל".
מה יעשה ההולך בדרך זו, בהגיעו ל"צומת מראית-עין", שבה עולה על הפרק, בדבר סוגיה מעשית מסוימת, הבעיה כיצד לנהוג, במסגרת מדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר נשמעת טענה רצינית, אם גם שנויה במחלוקת, האומרת שלא ניתן לנהוג גם כראוי למדינה יהודית וגם כראוי למדינה דמוקרטית?כיוון שאינו מצויד בתפיסה מלאה של טיב המדינה היהודית וטיב המדינה הדמוקרטית, בסיס הפעולה שלה הולך ב"דרך הערפל" מוכרח להיות נעוץ במקום אחר.
לפיכך, היוצא מ"צומת הסתירה" ב"דרך הערפל" אמור לעבור ב"צומת הבסיס השלישי", שבו הוא יוכל לבחור לעצמו בסיס להערכה ולהכרעה בכל "צומת מראית-עין", שלא על בסיסן שלתפיסות מלאות בדבר טיבן של המדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית.

דרך המלך במפת הצמתים

עתה, כשבידינו שרטוט ראשוני של מפת הפירושים השונים של הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", ובכלל זה הצמתים העיקריים של ההכרעות הפרשניות הנדרשות, נוכל להוסיף למפת הצמתים והדרכים את מה שראוי, לדעתנו, להיחשב "דרך המלך" במפה זו.
התחנה הראשונה בדרך המלך היא הבנת המשמעות המלאה של עצם התגלותה של סתירה בתוך מערכת מושגית כלשהי. אם המדובר בסתירה המתגלה במערכת של טענות אודות המציאות, האמורה לשקף את העובדות כהווייתן, בתחום מסוים, כי אז הופעת השל סתירה במערכת הטענות אומרת לנו, כי לאמיתו של דבר אין בידינו תמונה של המצוי, באותו תחום. אם המדובר בסתירה המתגלה במערכת של הנחיות בדבר ההתנהגות הראויה בתחום מסוים, כי אז הופעתה של סתירה במערכת ההנחיות אומרת לנו, כי לאמיתו של דבר אין בידינו תמונה של הראוי, באותו תחום. סתירה המתגלה במערכת של טענות עובדתיות או של הנחיות מעשיות היא סימפטום של בעיה עקרונית או תקלה מקומית במנגנון היוצר את המערכת.לפיכך, נוכח סתירה כזאת, הצעד הטבעי הראשון יהיה חשיפת שורשיה של הסתירה. אם לפנינו שתי טענות עובדתיות הסותרות אחת את השנייה, צעד החשיפה יצביע על מקורותיה של כל אחת מן השתיים, בטענות יותר כלליות או בנתונים אמפיריים. אם לפנינו שתי הנחיות סותרות, צעד החשיפה יצביע על מקורותיה של כל אחת מהן, בהנחיות יותר כלליות או בהנחיות מיוחדות בעלות תוקף משלהן.
הצעד השני, לאחר חשיפת שורשיה של הסתירה, יהיה ניסיון לשנות את בסיס הסתירה, באופן המסלק אותה מן המערכת, מצד אחד, ואינו מעוות את המערכת והופך אותה חסרת ערך, מצד שני. הצורך להציע שינוי מאוזן, השומר על ערכה העיוני או המעשי של המערכת, אבל פוטר אותה מעונשה של הסתירה שהתגלתה בה, עשוי להקשות על עיצוב הצעד השני, אבל עם זאת אין דרך מוצדקת לעקוף אותו. סתירה היא סימפטום, המחלה שביסודה טעונה ריפוי.
מידי פעם נשמעים קולות של השלמה עם הופעתן של סתירות. קלישאה עממית רווחת מספרת לנו, כי "החיים מלאים סתירות". כדרכן של קלישאות כאלה, גם זו יותר משהיא ראויה להצטייר כגביש מזוקק של חכמה עמוקה, היא ראויה להצטייר כגוש גולמי של להג רדוד. המקום שבו נוצרת בנו, לעתים קרובות, התחושה של חיים בקרבתה של סתירה,הוא בעולם הרצונות האישיים שלנו. אכן, אדם יכול לזהות בתוך עצמו גם את הרצון לממש מטרה אחת וגם את הרצון לממש מטרה אחרת, למרות שבנסיבות הנתונות של חיי ולא ניתן לממש את שתי המשימות הללו, לא בעת ובעונה אחת ואף לא בזו אחר זו. אלא שגם נוכח מטרות סותרות כאלה, האדם אינו עושה את שלו כמי שמתעלם מן הסתירה שביניהן, כי אם מכריע ביניהן, נותן לאחת מהן מעמד ראשי, לפחות לפי שעה, נותן לאחרת מעמד משני, ובכך מפיג את הסתירה שביניהן. מכאן ואילך אין לתאר את רצונו במונחים של הסתירה בין המטרות, אלא במונחים יותר מורכבים ויותר מדויקים, שלא כלולה בהם אותה סתירה. מכאן ואילך, ראוי לומר עליו שהוא רוצה במטרה הראשית, כמות שהיא, שעה שהוא רוצה במטרה המשנית, בה במידה שהיא עולה בקנה אחד עם המטרה הראשית.

להפיג את הסתירה בשיטות טבעיות

נוכח הפירוש של הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" שעולה ממנו סתירה בין רעיון המדינה היהודית לבין רעיון המדינה הדמוקרטית, אין מנוס מצעד משמעותי של הפגת הסתירה, באחת משתי שיטות טבעיות. השיטה האחת, "שיטת ההכרעה", מציעה מנגנון להעדפה של אחד משני הרעיונות המתנגשים, בין אם באופן מקומי ובין אם באופן גורף. מרגע שנופלת הכרעה, בכיוון כזה או אחר, נמוגה הסתירה. השיטה האחרת, "שיטת התיקון", כרוכה בחשיפת שורשי השל הסתירה. שינוי חלק מן השורשים הללו יכול להפיג את הסתירה.
השיטות הללו נבדלות זו מזו באופן שכדאי להבהירו. שיטתה הכרעה עומדת על בסיס ערכי, שעה ששיטת התיקון עומדת על בסיס מושגי. הבא להכריע בין רעיון המדינה היהודית לבין רעיון המדינה הדמוקרטית, אם בהקשר מסוים ואם בכל הקשר, לא יכול לעשות זאת ללא בסיס ערכי הנותן לאחד מן הרעיונות הללו עדיפות על פני חברו. לעומת זאת, הבא לתקן את שורשי הסתירה שהתגלתה לו בין רעיון המדינה היהודית לבין רעיון המדינה הדמוקרטית, אמור לשנות את תפיסת המדינה היהודית או את תפיסת המדינה הדמוקרטית או את שתיהן, כך שהתפיסות הללו יוסיפו להיות סבירות בעיניו, כתפיסות של המדינה היהודית ושל המדינה הדמוקרטית, מצד אחד, אבל יהיו פטורות מן הסתירה שהתגלתה בין התפיסות הקודמות, מצד שני. תיקון תפיסה אינו כרוך בהכרעה ערכית או בהשתנות ערכית. תיקון תפיסה הוא צעד מושגי, שהוא צעד טבעי ואף רווח בכל עולם רעיוני. בכל עולם שכזה, תפיסה היא תמונה כללית, המצטיירת סביב כמה נתונים מובהקים. היא כשלעצמה אינה בגדר נתון מובהק מראש. אדם יכול להיות בעלת פיסה בדבר רעיון הלאומיות, לדוגמה. בתור שכזו, תפיסת ותהיה תמונה כללית בדבר הלאומיות, המצטיירת כמסגרת לתיאור ולהסבר של תופעות מובהקות בתחום הלאומיות,החל בקיום מובהק של תודעת הזדהות עם קבוצה אתנית מסוימת וגמור בקיום רצון מתמיד בחופש משלטונה שלכל קבוצה אתנית אחרת. תפיסה שכזו, בדבר רעיון הלאומיות או רעיון כיוצא בו, עשויה להיתקל בקושי, נוכח נתון נוסף, שהוא מובהק ברלוונטיות שלו, מצד אחד, אולם אינו מתיישב עם התמונה הכללית, מצד שני. תפיסה כלשהי של הלאומיות יכולה לטעון, לדוגמה, כי סממני הלאומיות נוצרים ומתפתחים בתהליכים ממושכים ומובלעים, אולם אי אפשר להוסיף ולהגן על טענה זו נוכח דוגמאות מובהקות של "המצאת מסורת", בצעד חד ומפורש. כיוצא בזה,תפיסה רווחת של לאומיות יכולה להתנסח, לדוגמה, במונחים של הבחנה בין שני מוקדים של הזדהות קבוצתית, הלאום הנתון כמוקד חזק, והאנושות בכללותה כמוקד חלש יותר,בלא מוקדי ביניים בין הלאום לבין האנושות.
ושוב, אי אפשר להצדיק תפיסה כזו נוכח דוגמה של מגוון מוקדי הזדהות קבוצתית, הכולל את "האומה", בין העם לבין האנושות. במקרים כאלה, בעלי התפיסה הנתונה בדבר לאומיות יתקנו אותה, יחליפו אותה בגרסה משוכללת שלה, המוסיפה להיות תפיסה סבירה של הלאומיות, מצד אחד, ומחוסנת מפני הביקורת הנעוצה באותן הדוגמאות הנגדיות, מצד שני. כך יתבצע תיקון מושגי של תפיסת הלאומיות הנתונה בתפיסה דומה, מוצלחת יותר.

יתרונות שיטת התיקון

ככל שהמדובר בפרשנות הראויה של הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", טובה שיטת התיקון משיטת ההכרעה, הווה אומר, טובה שיטת התיקון, של מה שמצטייר כצירוף המגלם סתירה, משיטת ההכרעה, של מרכיב אחד על פני מרכיב אחר, בתוך מה שמצטייר כצירוף המגלם סתירה.
שלושה הם יתרונותיה של שיטת התיקון על פני שיטת ההכרעה, נוכח תפיסה של רעיון המדינה היהודית ותפיסה שלרעיון המדינה הדמוקרטית, הנראות סותרות זו את זו.
ראשית, בכל מקום שתפיסה ניתנת לתיקון, מן הראוי לתת את הדעת על האפשרות לתקן אותה. תפיסה מתוקנת לא תהיה כליל השלמות, אבל היא תהיה פחות לקויה מהתפיסה שקדמה לה,שלא הייתה מתוקנת. הדעת נותנת, כי כל שימוש בתפיסה מתוקנת עדיף על שימוש מקביל בתפיסה פחות מוצלחת. אמנם,לא תמיד אנחנו טורחים לתקן תפיסות שאנחנו מחזיקים בהן. תפיסה יכולה להיות סבירה ויציבה ולהיראות חפה מסתירות או קשיים אחרים, עד כדי כך שהמחזיק בה אינו רואה את עצמו חייב לטרוח על שכלולה, אלא אם כן הוא מוצא את עצמו נוכח סתירה, אי בהירות או חוסר עמדה בסוגיה חשובה. לא תמיד "המחיר" שאדם עתיד לשלם,במונחי קשב, מאמץ או משאבים אחרים לשם תיקון תפיסה נתונה, נראה סביר, מראש. מטבע הדברים, אדם המחזיק בתפיסה הנראית לו נכוחה וחפה מחסרונות הגלויים לעינו לא יהיה מוכן להקדיש לבדיקת התפיסה ולשכלולה כל מה שיהיה מוכן להקדיש לכך אדם המחזיק בה נוכח סתירה או חיסרון משמעותי אחר.
לפיכך, אם תפיסה מסוימת של רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית כרוכה בסתירה, כשהיא נעוצה בתפיסה מסוימת של המדינה היהודית ובתפיסה מסוימת של המדינה הדמוקרטית, הרי אם ניתן לתקן את אחת מן התפיסות הללו או אף את שתיהן, באופן המותיר אותן תפיסות סבירות של המדינה היהודית ושל המדינה הדמוקרטית, מצד אחד, ומסלק את הסתירה שהתגלתה בצירוף המדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית, מצד שני, כי אז מן הראוי לתקן את המעוות, כדי להגיע לתפיסה משוכללת יותר של הצירוף, הנעוצה בתפיסה משוכללת יותר של מרכיביו.
שנית, גם שיטת התיקון וגם שיטת ההכרעה כרוכות בוויתור על חלקים בתוך התפיסות הנתונות של המדינה היהודית ושל המדינה הדמוקרטית. הוויתור המתחייב על פי שיטת התיקון הוא ויתור על חלק לקוי של התפיסה, אלא שחרף הליקוי שיש בו, התרגלו בעליה של התפיסה לחשוב באמצעותו ולכלכל את צעדיהם על יסודו. הקושי המלווה את הוויתור הזה הוא הקושי הפסיכולוגי של ויתור על הרגלי חשיבה ופעילות. זהו קושי שאין לזלזל בו, אבל ניתן להמתיק אותו באמצעות ההבנה, כי מוטב ליצור הרגלים חלופיים,מפני שהם עתידים לבטא תפיסה מתוקנת, המובילה להבנה יותר טובה ולפעילות יותר מוצלחת.

מחיר הוויתור בשיטת התיקון או בשיטת ההכרעה

לעומת זאת, הוויתור המתחייב על פי שיטת ההכרעה הוא ויתור על האפשרות המעשית לממש את התפיסה הנתונה של המדינה היהודית או את התפיסה הנתונה של המדינה הדמוקרטית או את שתיהן. מה שמוותרים עליו כאן אינו חלק שנמצא בו ליקוי, אלא חלק שלא נמצא בו ליקוי, אבל אין אפשרות לממש אותו, בנסיבות ההכרעה בין התפיסות.
כאן הקושי אינו בעל אופי פסיכולוגי אלא הוא בעל אופי מושגי, תפיסתי. ולפיכך, כאן לא ניתן לפתור את בעיית הוויתור באמצעים פסיכולוגיים, מפני שלא ניתן להמתיק ויתור על חלק מכונן של השקפה לטובת חלק אחר שלה, באמצעים המתאימים להחלפת חלק כלשהו בגרסה מתוקנת שלו.
יש, אפוא, מקום לקבוע, כי מחיר הוויתור על פי שיטת ההכרעה הוא הרבה יותר כבד מאשר מחיר הוויתור על פי שיטת התיקון. במקום שניתן לברור בין שתי השיטות הללו, עדיפה שיטת התיקון על פני שיטת ההכרעה, כיוון שתועלתה הרבה יותר ומחירה מועט יותר.
שלישית, וחשוב מכל, בהקשר הנוכחי, השימוש בשיטת ההכרעה מוביל לוויתור שהוא בעל השפעה ברמה העמוקה ביותר של יסודות צורת הקיום. מדינה שהפרופיל הדמוקרטי שלה הוא לא רק נמוך כשלעצמו, אלא גם אינו יכול להשתפר, כיוון שההכרעה הבסיסית הייתה כנגדו, היא מדינה שהפרופיל המוסרי שלה הוא בעייתי בעליל, ואשר על כן,היא מדינה שהבסיס המוסרי שיש לה לבוא בתביעות מוסריות אלא זרחיה, אל מוסדותיה, אל שכניה ואל כל שאר באי עולם הוא בסיס חלש יותר מאשר זה של מדינה מתוקנת, שהפרופיל המוסרי שלה גבוה וניתן להגבהה מתמדת. מדינה שוויתרה על זכות ההגדרה העצמית, שאמורה הייתה לבוא לידי ביטוי בהיותה מדינת-לאום, מדינתו של עם מסוים, היא מדינה שוויתרה על הדרך היחידה העומדת בפני אותו עם "להיות עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". לפיכך, הרי היא לא רק בגדר מדינה ששינתה לרעה את מעמדו של אותו עם במסגרת משפחת העמים, אלא שהיא גם בגדר מדינה המבטאת באופייה ייאוש מיכולתו של העם להיות "עם חופשי", במלוא מובנו של ביטוי זה.
דרך התיקון עדיפה, אפוא, על דרך ההכרעה, אולם יפה משתיהן דרך השיתוף, המבוססת על שתי תפיסות שאין סתירה ביניהן,תפיסה מלאה של מושג המדינה היהודית ותפיסה מלאה של מושג המדינה הדמוקרטית.
דרך השיתוף מובילה את ההולך בה לצמתים של מראית-עין, שבהם מתגלה, לכאורה, סתירה בין שתי התפיסות. אם דרך השיתוף סלולה היטב, אם התפיסות שעליהן היא מבוססת הן עשירות ויציבות, היא חוצה את כל הצמתים הללו בלי לשנות את אופייה. בכניסה לצומת של מראית-עין היא מוצאת לפני התמונה של סתירה, ביציאה ממנו היא משאירה אחריה תמונה אחרת, תמונה שהסתירה נמוגה ממנה, תמונה ההולמת אתדרך השיתוף עצמה.

דרך השיתוף היא דרך המלך

דרך התיקון מרחיקה את ההולך בה מדרך ההכרעה. יתר על כן,ההולך כראוי בדרך התיקון מוצא את עצמו, ברבות צעדיו,הולך בדרך השיתוף. סדרה של תיקונים בתפיסות הנתונות של המדינה היהודית ושל המדינה הדמוקרטית עשויה להוביל לתפיסות מתוקנות של שני המושגים, שהן גם קבילות וגם עולות בקנה אחד זו עם זו. נוכח סתירה בין התפיסות,ימהר הצופה הפזיז לעלות על דרך ההכרעה, הצופה השקול ינסה לעלות על דרך התיקון, ואילו הצופה הזריז יחפש לעצמו את דרך השיתוף, שאם היא קיימת, היא דרך המלך.
המחוקק הישראלי עשה שימוש סתום בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", גם במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גם במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק. הקשר בשימוש בביטוי הזה בשני חוקי היסוד הללו, אינו נותן אף לא צל-צלו שלרמז קלוש בדבר פירושו של ביטוי מיוחד זה, על פי הבנת המחוקק, ומקומו במפת הפירושים האפשריים של הביטוי.במצב כזה, ניתן היה לטעון, כי אם המחוקק סתם ולא פירש, כי אז הייתה זו דעתו המובלעת, כי הביטוי הזה יהיה נתון לפירושם של בתי המשפט, שיתנו לו את מקומו במפת הפירושים האפשריים שלו, על פי הבנתם. לפי טיעון זה, ייתכן כי בית המשפט יפרש את הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" כביטוי שגלומה בו סתירה בין רעיון המדינה היהודית לבין רעיון המדינה הדמוקרטית, כשם שייתכן כי בית המשפט יפרש את הביטוי הזה אחרת.

לטעמי, שני נימוקים מכריעים את הכף כנגד טיעון זה.

ראשית, חזקה על המחוקק, כי אילו הבחין בסתירה הגלומה בחוקה יוצא מתחת ידיו, היה כולל בו גם מנגנון של הכרעה מעשית, במצב שבו הסתירה באה לידי ביטוי מעשי בצמד של הנחיות סותרות. כיוון שלא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולא חוק יסוד: חופש העיסוק, העושים שימוש חוקתי בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", כוללים מנגנון להכרעה מעשית במצב של סתירה בין רעיון המדינה היהודית לבין רעיון המדינה הדמוקרטית, משמע שהמחוקק לא הניח שקיימת סתירה בין השניים. בכך, הצביע המחוקק, גם בפני האזרח וגם בפני בית המשפט, על הדרך הראויה לפירוש החוק, הלא היא דרך השיתוף. המחוקק, בדרכו הטבעית,לא התווה את דרך השיתוף, שהרי אין זה מדרכו שלמחוקק להציג במפורש תפיסה כזו או אחרת של מדינה יהודית או של מדינה דמוקרטית. הוא לא התווה את הדרך במפורש, אולם הוא סימן אותה במובלע, בכל החוקים המתפרשים כביטויה של מדינה דמוקרטית ובכל החוקים המצטיירים כביטויה של מדינה יהודית. העובדה שגם אלה וגם אלה חרותים על ספר החוקים של המדינה, בלא שהמחוקק ינהיג בצדם גם מנגנון של הכרעה מעשית, נוכח סתירה בהנחיות החוק, מדברת בעד עצמה, בקול חד משמעי: לטעמו המובלע של המחוקק, אין סתירה בין התפיסה המובלעת בחוק שלרעיון המדינה היהודית לבין התפיסה המובלעת בחוק של רעיון המדינה הדמוקרטית.
שנית, אם אכן דרך השיתוף היא דרך המלך, כי אז מן הראוי הוא שגם האזרח וגם בית המשפט ינסו ללכת בה, ככל שהם מסוגלים לעשות זאת, לפני שיהינו לעלות על דרך חלופית כלשהי. אם הפרשנות המשפטית של חוקי המדינה נותנת מקום לתפיסה של רעיון המדינה היהודית ולתפיסה שלרעיון המדינה הדמוקרטית, העולות בקנה אחד זו עם זו, כי אז מן הראוי שבכל מקום שבו על בית המשפט לפרש את הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", הוא יעשה זאת לאור צמד התפיסות הללו.

ביבליוגרפיה:
כותר: מדינה יהודית ודמוקרטית : ניווט במפת הפירושים
מחבר: כשר, אסא (פרופ')
שם  האתר: כיוונים חדשים : כתב- עת לציונות וליהדות
בעלי זכויות : הסוכנות היהודית לארץ-ישראל
הוצאה לאור: הסוכנות היהודית לארץ-ישראל
הערות לפריט זה: גליון 4
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית