השפה היתה מכשול אחד. אבל לא קל היה גם להתרגל לחיי היום-יום ולנוף של ירושלים, שהיו זרים וחדשים. הירידה הפתאומית ברמת החיים היתה מעיקה, ויותר מכול קשתה עליי עבודת הבית. בבית הורי היה מובן מאליו שיש משרתת, ואמי תמיד סירבה להניח לי לעבוד בבית, למרות שהצעתי את עזרתי לא פעם. ועכשיו עמדתי לי בירושלים ומולי עומד הפרימוס. היה עלי לבשל, וניסיתי להיזכר איך אמי בישלה תבשיל זה או אחר. העזרה באה ממקור בלתי-צפוי, התברר שלופט היה טבח מצוין, והוא גם לימד אותי לבשל. למדתי איך לבשל תבשילים אירופיים וגם איך להשתמש בסוגי מזון מזרחי שלא הכרתי עד אז.
גרועה מן הבישול היתה שטיפת הכלים, כי נאלצתי לנקות את הסירים בחול לפני דלת הבית, משום שעדיין לא היו בארץ חומרי הניקוי המודרניים. משכנתי הטובה למדתי לנקות את הסירים, והיא גם שיכנעה אותי לישון בקיץ אחר-הצהריים על רצפת הבלטות, כי כך קריר יותר. שטיפת הכלים היתה לי קשה במיוחד גם משום שהיו לי כלי אמייל בלבד, שהיו גם זולים וגם בלתי-שבירים, אבל קשה היה לנקותם. גם לא היה לנו ברז לשטיפת כלים, אלא רק שתי קערות פח, שלתוכן שפכתי את המים מהכד הגדול שעמד במרפסת. בקערה אחת סיבנתי את הצלחות, ובשניה שטפתי אותן.
בעיות מים מילאו תפקיד מכריע בחיי הבית שלי. לכל בית היה בור שהתמלא בגשמי החורף, ובאופן תיאורטי צריכים היו המים להספיק לכל הקיץ היבש, אבל עם גידול מספר האוכלוסים ועקב ההרגלים האירופיים של העולים, עלתה צריכת המים, והממשלה הבריטית נאלצה לבנות מוביל-מים מהחוף וממעיינות הירקון, שיעברו דרך הגבעות ביהודה עד ירושלים. בנית המוביל נמשכה שנים, ובינתיים סבלנו בבירה ממחסור במים, היו מקומות מרכזיים שבהם מכרו מים לאוכלוסיה. במידת האפשר הלכנו בעצמנו להביא את המים או קנינו אותם ממוכר מים, אשר נשא מוט על הכתפיים ובכל צד תלה פח גדול מלא מים, בעיר העתיקה וברבעים הישנים עוד מכרו מים לשתיה מתוך נאדות עשויים עור עזים.
החיסכון במים לא היה אפוא רק חובה ציבורית, אלא עניין של קיום. כל זמן שאפשר היה לשאוב מים מן הבור, השתמשנו במים לפי החישובים שלנו, אך משנעשינו תלויים במוכר המים – וכמובן, זה היה בחודשים החמים דווקא – היה עלינו להסתדר ולא לבזבז מים, שאילולא כן היינו נשארים ללא מים לשתיה.
פיתחתי אפוא נוהג קבוע, ולא זזתי ממנו. את המים לשתיה שפכתי לכד של חרס, שאותו כיסיתי בפיסת בד כדי להרחיק את הזבובים והלכלוך מן המים היקרים. את הכד שמתי בצל, חשוף לרוח, כדי שהמים יהיו קרירים. התרחצנו בקערת-פח שבה עמדנו, הסתבנו ושטפנו את עצמנו מלמעלה למטה. במי-הסבון מהרחצה שטפתי את הרצפות. מה שנשאר שפכתי לבית-השימוש. צריך היה גם להביא בחשבון את האורחים הרבים, וזה היה מסובך, כי הם באו מאירופה ולא הבינו שמים הם דבר יקר מאוד.
כאשר מצאתי עבודה יכולתי לעבור לדירה בת שני חדרים, גם היא הייתה ברובע זיכרון-משה הישן, אבל במצב טוב יותר מהחדר הראשון. חוץ משני החדרים היו גם מרפסת וצריף ששימש כמטבח, ולא היה כבר צורך לבשל בחדר. היה לי גם יותר מקום בשביל הזרם הבלתי-פוסק של אורחים שעבר את הבית. על תיירים מפונקים אמרו אז, כי מתוך אי-הכרת מנהגי הארץ הלכו למלון. האורחים שלי לא הלכו למלון, אבל הם גם לא קיבלו מיטה אלא רק מזרון. את המזרון שמנו בערב ליד מפתן הדלת, אלא אם כן העדיף האורח ללון במרפסת. שם האיר לו הירח והטל הרטיב אותו, אבל המשוטטים בלילה לא דרכו עליו.
היו גם אורחים מהעיר עצמה. ירושלים בשנות העשרים הייתה פתוחה לאורחים. אני יצרתי קשרים עם האירופיים שישבו בעיר מזמן. עם שני הרופאים דנציגר וזקס, שעבדו במושבה האמריקנית מחוץ לשער שכם, ועם משה זמורה, עורך-הדין, שכבר הוזכר בפרק קודם. אותו הכרתי, כזכור, עוד מבית הורי בקניגסברג. אצלו אפשר היה לשמוע מוסיקה ולנגן, כי היה בעל פסנתר-כנף. גם בבית היינץ הרמן, הפסיכיאטר הראשון בארץ, הושמעה הרבה מוסיקה. הוא שיעשע אותנו במשך ערבים ארוכים בנגינה בפסנתר ובסיפורים מהפרקטיקה שלו, שנכללו בהם יהודים וערבים גם יחד. בתו מרים היא אחת מותיקות הרדיו בארץ. היה שם גם גרהרד שולם (גרשום שלום) שהתחיל את עבודתו בארץ כספרן באוניברסיטה. הוא היה מחפש ברבעים העתיקים של ירושלים תעודות בנושאי קבלה והתווכח עם היהודים האורתודוקסיים. הם קיבלו בתימהון מלומד זה בלבוש אירופי. גם שמואל סמבורסקי היה שם. לימים שימש פרופסור לתולדות מדעי הטבע. הוא למד עברית עוד בקניגסברג, ושיעשע אותנו בחרוזים שלו. אנו אהבנו באופן מיוחד את החרוזים האירוניים שלו. אחד מאלה עדיין מהדהד באוזני: "רואים אתם שם את שולם? הוי כמה יפה הגולם." הפילוסוף הוגו ברגמן היה מבוגר יותר מן האחרים, ושמר על ריחוק מסוים. האדריכלית לוטה כהן גרה אז ברחוב החבשים, שידידיה קראו לו "רחוב לוטה כהן". מתכנן הערים ריכרד קאופמן שירטט את התכנית המפורסמת שלו למושב נהלל. ביקרנו אלה את אלה בכל שעה ביום ובלילה. ויכוחים רבים התנהלו, מלווים בהרבה מוסיקה ובהרבה הומור. זה עזר לנו בהכנת מין "יומן השבוע" לשבתות, כי ראינוע הרי לא היה וגם לא תיאטרון או רדיו, ועל כן עשינו לנו את כל אלה בעצמנו: סיפרנו את מאורעות השבוע בחרוזים וחיברנו להם מוסיקה. חבל שטרם היו אז רשמי-קול.
רוב המשתתפים בפגישות עליזות אלה היו עולים מאירופה המערבית. חוג אחר שמילא תפקיד חשוב בחיי בתקופתי הראשונה בארץ, היה הנהלת "הפועל הצעיר". חבריה באו מאירופה המזרחית, דיברו עברית, וכאשר לא שמע אותם איש זר או כשסיפרו בדיחה מיוחדת דיברו גם יידיש או רוסית. סגנון חייהם ותחומי התעניינותם היו שונים מאלה של החוג הראשון. בחוג זה עיצבו את סגנון "החיים החדשים" בויכוחים אין-סופיים.
