|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > משטרים והגות מדינית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בעקבות הכישלונות הצבאיים שנחל הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה פנה המְפַקֵּד העליון של החזית המערבית, הגנרל לוּדְנְדוֹרְף,1 באוקטובר 1918 אל נציגי המפלגות ברייכסטאג והודיע להם כי גרמניה עומדת לפני תבוסה, וכי יש לפתוח במשא ומתן לשלום עם האויב. בלחץ מדינות ההסכמה נאלץ קיסר גרמניה, וילהלם השני, להתפטר מתפקידו ב- 9 בנובמבר 1918 - וברח להולנד. עם קריסת הקיסרות הוקמה בגרמניה רפובליקה, שהנהיגה אותה ממשלה זמנית. בתפקיד נשיא הרפובליקה כיהן פרידריך אֶבֶּרְט,2 ממנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.3 ב- 11 בנובמבר 1918 חתמה ממשלת אברט על הסכם שביתת נשק עם מדינות ההסכמה.
ממשלת הרפובליקה הגרמנית בראשות פרידריך אברט סירבה לקבל את תנאיו המשפילים של חוזה וֶרְסַאי, אך למרות זאת נאלצה ב- 28 ביוני 1919 לחתום על החוזה בטקס חגיגי שנערך באולם המַרְאוֹת בארמון וֶרְסַאי שבצרפת. חוזה וֶרְסַאי הטיל את אשמת המלחמה על גרמניה ובעלות בריתה, שנקטו מדיניות תוקפנית. החוזה קבע כי הן אחראיות ל"כל האבדות והנזקים שנגרמו למדינות ההסכמה ולעמיהן". חוזה ורסאי עסק בנושאים טריטוריאליים, צבאיים ומדיניים ובשאלת הפיצויים. בעקבות ההסדרים הטריטוריאליים שבחוזה וֶרְסַאי נלקחו מגרמניה כ- 13% משטחה, ובהם כ- 6 מיליון תושבים, כמחציתם גרמנים, וכן חלקים ניכרים ממשאבי הטבע שלה. ההסדרים הטריטוריאליים קבעו לדוגמה:
חוזה ורסאי הטיל על גרמניה גם הגבלות צבאיות חמורות:
ההגבלות המדיניות שהוטלו על גרמניה נועדו למנוע את התעצמותה. נאסר עליה לכרות ברית עם אוסטריה, וכמו כן נאסר על מיעוטים גרמניים במדינות החדשות - כמו פולין או צ'כוסלובקיה - לתבוע הגדרה עצמית ואוטונומיה. החוזה התייחס גם לגובה פיצויי המלחמה שהוטלו על גרמניה בשל האבדות והנזקים שגרמה למדינות שבהן נלחמה בעת המלחמה. מכיוון שבנושא זה היו חילוקי דעות בין המדינות, הוחלט כי גרמניה תשלם פיצוים התחלתיים בסך 5 מיליארד דולר עד שנת 1921, ולאחר מכן תידון הסוגיה מחדש. חוזה ורסאי עורר התנגדות רבה בגרמניה ופגע בגאווה הלאומית של הגרמנים. במיוחד עורר התקוממות הסעיף שהטיל את אשמת המלחמה על גרמניה. העובדה שממשלת הרפובליקה היא זו שחתמה על חוזה ורסאי - הביאה לכך שבעיני הגרמנים היא נעשתה מְזוֹהָה עם כישלון לאומי. הסכם השלום שנכפה על גרמניה על ידי המדינות המנצחות ביטא את האווירה ששררה בהן. אמנם צרפת היא שתבעה בתקיפות הטלת הגבלות חמורות על גרמניה, אך בסופו של דבר הסכימו גם בריטניה וארצות הברית לעמדת צרפת אף שדגלו בהטלת הגבלות מתונות יותר. במבט לאחור היסטוריונים מדגישים כי השפלת גרמניה הייתה גורם שהחריף את רגשות התסכול בתוכה, והמחקרים החדשים על המלחמה כבר אינם מטילים אשמה גורפת על גרמניה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
הרפובליקה הגרמנית קמה באווירה קשה, ששררה בקרב האזרחים לאחר המלחמה ולאחר קריסת הקיסרות - אווירה של תבוסה, תסכול ומחדל. הגרמנים ראו בהקמת הרפובליקה מעשה שאויביה של גרמניה - המדינות המנצחות - הטילו עליה בכפייה. כתוצאה מכך נקשרה הדמוקרטיה בתודעת העם הגרמני לאויביה של גרמניה. מפקדי הצבא, שרצו להתחמק מאחריות למלחמה ולתבוסה, טענו כי הצבא מעולם לא נוצח. הם הטילו את האחריות לתבוסה על הממשלה החדשה שחתמה על הסכם שביתת הנשק. טענות אלו הצטרפו לרגשות המרירות והאכזבה מן המלחמה ומתוצאותיה ששררו בלבם של אלפי חיילים גרמנים ששבו מן החזית והיו למובטלים. חוגי הימין בגרמניה יצרו מיתוס בדבר "תקיעת סכין בגב האומה", ולפיו האומה הגרמנית והצבא היו מעוניינים להמשיך להילחם, והיו אף מסוגלים לנצח, אך חוגים תבוסתניים ולא פטריוטיים בעורף - ובראשם סוציאליסטים, קומוניסטים ויהודים - מנעו זאת. חוגים תבוסתניים אלו כונו "פושעי נובמבר" כי חתמו ב- 11 בנובמבר 1918 על שביתת הנשק. כך החלה לחלחל לתודעתם של רבים מאזרחי גרמניה הדעה כי מדינתם לא נוצחה בשדה הקרב אלא אוּלְצָה להפסיק את המערכה בגלל בגידה מבפנים. טענות אלו השכיחו את העובדות: גרמניה הוכרעה בשדה הקרב, המפקדה הצבאית הגרמנית היא זו שתבעה שביתת נשק, הסוציאל-דמוקרטים הכריזו על הקמת הרפובליקה וחתמו על שביתת נשק כדי למנוע את כיבוש גרמניה בידי בעלות הברית.
בינואר 1919 התקיימו בגרמניה בחירות לאספה המְכוֹנֶנֶת. האספה המכוננת התכנסה בעיר וַיְימָאר לשם חקיקת חוקה לרפובליקה. חוקת וַיְימָאר העניקה את שמה לרפובליקה כולה, והיא נקראה מעתה רפובליקת וַיְימָאר. הרפובליקה התקיימה כ- 14 שנה: מקריסת השלטון הקיסרי בנובמבר 1918 ועד עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933. חוקת ויימאר חוברה על ידי המשפטן הוּגוֹ פְרוֹיְס.4 על פי החוקה, בראש הרפובליקה עמד נשיא, והוא נבחר בבחירות כלליות לתקופה של שבע שנים. הנשיא היה בעל סמכויות רחבות: הוא היה המפקד העליון של הצבא, והייתה לו סמכות למנות את ראש הממשלה (הקַאנְצְלֶר) ואת השרים וגם לפטרם. כדי להגן על הרפובליקה הוענקו לנשיא סמכויות מיוחדות לשעת חירום: ביטול החוקה ושליטה באמצעות צווי חירום5 ללא צורך באישור הפרלמנט ואף ביטול חלק מזכויות האזרח. כנגד אפשרות שייבחר נשיא אנטי דמוקרטי נקבע כי הרַיְיכְסְטָאג (הבית התחתון) יוכל לבטל את צווי החירום של הנשיא. הפרלמנט הגרמני כלל שני בתים: א. הבית העליון, רַיְיכְסְטְרָאט, ובו נציגים מ- 18 מדינות גרמניה. היה זה בעיקר גוף ייצוגי. סמכותו החשובה ביותר הייתה הטלת וטו6 על הצעות חוק. ב. הבית התחתון, רַיְיכְסְטָאג, נבחר אחת לארבע שנים בבחירות כלליות, שוות (לכל אזרח קול אחד). חשאיות ויחסיות, וחבריו ייצגו את המפלגות. הרייכסטאג היה המוסד המחוקק של הרפובליקה והוא גם פיקח על פעולות הממשלה. הממשלה נשענה על אמון הבית התחתון - הרייכסטאג. לנשיא הייתה סמכות לפזר את הרייכסטאג ולהכריז על בחירות חדשות. החוקה קבעה כי כדי לקבל החלטות בשאלות מדיניות חשובות אפשר לערוך משאל עַם. חוקת רפובליקת ויימאר הכירה בזכויות האדם והאזרח, לדוגמה: שוויון לפני החוק, חופש הדת, חופש ההתאגדות, חופש הביטוי המצפון, הזכות לעבוד והזכות לשבות. החוקה העניקה שוויון פוליטי לנשים, והותר להן להשתתף בבחירות, בניגוד למה שהיה נהוג באותן שנים בצרפת ובבריטניה - הדמוקרטיות הוותיקות באירופה. כשהוקמה רפובליקת ויימאר בגרמניה, לא הודחה הפקידות הציבורית של תקופת הקיסרות, וזכויותיה לא נפגעו. כתוצאה מכך שירתו במוסדות הציבור פקידי מדינה רבים שלא הזדהו עם הרפובליקה ואף נמנעו מלהשתתף בטקסים רשמיים לכבודה. לדוגמה: במערכת המשפט המשיכו לכהן שופטים שמונו לתפקידם בתקופת הקיסרות, ובמערכת החינוך לימדו מורים רבים שהיו אוהדי המשטר הקיסרי הישן. בצבא, שצומצם על פי חוזה ורסאי, המשיכו לשרת אנשי סגל הפיקוד של תקופת הקיסרות, ומרביתם גילו עוינות למשטר הדמוקרטי ושאפו לחזור ולכונן בגרמניה משטר מלוכני. לכן טוענים חוקרים כי הייתה זו "רפובליקה ללא רפובליקאים".
כבר בשנות הרפובליקה הראשונות שרר בה פיצול פוליטי עמוק, ומנהיגיה נאלצו להתמודד עם ניסיונות הפיכה ועם טרור פוליטי. הניסיונות לחסל את הרפובליקה באו גם ממתנגדיה במפלגות השמאל וגם ממתנגדיה במפלגות הימין: א. מרד ברית ספרטקוס: בינואר 1919 פרץ בברלין מרד של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. מנהיגיו הקומוניסטים, קרל לִיבְּקְנֶכְט7 ורוזה לוקסמבורג,8 הושפעו מן המהפכה הבולשביקית ברוסיה. השניים נרצחו במהלך דיכוי המרד שביצע השלטון. לדיכוי המרד נעזר השלטון גם באנשי הפְרַיְיקוֹרְפְּס (בגרמנית = הגדודים החופשיים) - קבוצות עצמאיות חמושות, בעלות השקפות ימניות. קיומם של ארגונים צבאיים ברפובליקה החדשה העיד על חולשתה. לשורותיהם הצטרפו קצינים וחיילים משוחררים, שלאחר מלחמת העולם הראשונה התקשו להתערות בחיים האזרחיים מבחינה כלכלית, חברתית ופסיכולוגית. הם היו ממורמרים על תבוסת גרמניה במלחמה, התרפקו על חוויית המלחמה ועל הרֵעוּת שנוצרה בין הלוחמים במלחמת החפירות, ותרמו לחיזוק נטיות מִילִיטָרִיסְטִיוֹת בקרב אזרחי הרפובליקה. נטיות אלו ניזונו גם מן התחושה הציבורית של רצון לנקמה. ב. פּוּטְשׁ קָאפּ: במרס 1920 ניסו חוגי הימין הלאומני לתפוס בכוח את השלטון בגרמניה, להקים מחדש את הקיסרות ולבטל את המשטר הדמוקרטי. בהנהגתו של ווֹלְפְגַאנְג קָאפּ התארגנו קצינים וחיילים משוחררים, שראו בחתימה על חוזה ורסאי בגידה והשפלה לאומית. הם הגישו אוּלְטִימָטוּם (התראה אחרונה לפני מימוש איום) לנשיא המדינה אֶבֶּרְט ודרשו להפסיק את תהליך פירוקו של הצבא הגרמני בהתאם לחוזה ורסאי - ולהכריז על בחירות חדשות. בניסיון הפיכה צבאי ניסו אנשי הצבא הקיסרי לתפוס את השלטון בברלין ולהכריז על הקמת ממשלה חדשה. פניית ממשלת הרפובליקה למפקד הצבא, הגנרל פוֹן זַקְט, לדכא את המרד נענתה בתשובה: "צבא גרמני אינו יורה על צבא גרמני." ניסיון ההפיכה נכשל, וקאפ נמלט לשבדיה. ואולם פּוּטְשׁ קָאפּ הבליט את חולשות הרפובליקה. הצבא בראשות פוֹן זַקְט נעשה מעין מדינה בתוך מדינה. זַקְט חשף את העובדה כי הצבא הגרמני מוכן לשרת את הממשלה הנבחרת, רק כשהדבר נוח לו. הצבא גילה יחס עוין כלפי הרפובליקה. זקט לא הסתיר את דעתו כי גרמניה צריכה להתכונן להשיג בכוח את מה שהפסידה בחוזה ורסאי. ג. הפּוּטְשׁ של היטלר: בספטמבר 1919 הצטרף אדולף היטלר למפלגת הפועלים הגרמנית, ועד מהרה עמד בראשה. הוא הגדיל את מספר חבריה והעניק לה את השם "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית". בנובמבר 1923 ניסה היטלר לחולל הפיכה ולתפוס את השלטון במינכן, בירת בָּוַורְיָה, ובעקבותיה בגרמניה כולה. הפּוּטְשׁ החל במרתף בירה במינכן, ובו הכריז היטלר כי "המהפכה הלאומית החלה". המורדים לא השתלטו על נקודות מפתח בעיר, והצבא המקומי לא שיתף אתם פעולה. מצעד שארגנו היטלר ואנשיו לעבר משרד המלחמה, נעצר על ידי שוטרים, ואש נפתחה על המורדים. ההפיכה דוכאה, והיטלר וכמה מתומכיו נעצרו והועמדו למשפט. האווירה בבית המשפט הייתה אוהדת להיטלר, והוא זכה לסיקור עיתונאי נרחב. אחד העיתונאים תיאר את המתרחש בבית המשפט כ"קרנבל פוליטי", ולאחר נאומו הראשון של היטלר אמר אחד השופטים: "איזה בחור נהדר ההיטלר הזה!", כמו כן שיבחו השופטים בפסק הדין את היטלר על הפטריוטיות שלו ועל נאמנותו לגרמניה. עונשי המאסר שהוטלו על הנאשמים היו קלים, וכעבור חודשים ספורים הם זכו לחנינה. בשבתו בכלא כתב היטלר חלק גדול מספרו מיין קַמְפְּף, ובו הציג את השקפותיו. מכישלון ההפיכה הבין היטלר כי עליו להגיע לשלטון בדרך חוקית - על ידי התמודדת בבחירות. ד. רציחות פוליטיות: תחושת חוסר היציבות מצאה את ביטויה בטרור ובמעשי רצח פוליטיים. בשנים 1919 - 1922 ביצע הימין 354 רציחות פוליטיות. חשיבות מיוחדת נודעה לרצח שר החוץ של רפובליקת ויימאר - וַלְטֶר רָטֵנָאוּ9 - ביוני 1922. כמה חודשים לפני הירצחו, באפריל 1922, חתם רטנאו בעיר רָאפָּלוֹ שבאיטליה על הסכם רָאפָּלוֹ - הסכם ידידות בין גרמניה לברית המועצות. היה זה הסכם מהפכני: שתי המדינות שנלחמו זו בזו במלחמת העולם הראשונה הסכימו לחדש את היחסים הדיפלומטיים ביניהן, לשתף פעולה בענייני כלכלה ולהימנע מהתקפה זו על זו. הסכם ראפלו שינה בבת אחת את מפת היחסים הבינלאומיים באירופה. כתוצאה ממנו גרמניה וברית המועצות לא היו עוד מדינות מבודדות, כפי שהיו לאחר המלחמה. ההסכם גרם תדהמה בקרב מדינות מערב אירופה, אבל בגרמניה היו חוגים שבחנו את ההסכם בדרך אחרת: מתנגדיו של רָטֵנָאוּ טענו כי הוא יהודי שהצליח לעלות לגדולה בזכות תבוסתה של גרמניה, וכי "רטנאו היהודי הבינלאומי נשא נפשו לתבוסת גרמניה". ועוד טענו כי רטנאו כרת ברית עם "השטן הבולשביקי" וכי מכר את גרמניה לבולשביקים.
משבר כלכלי, שפקד את גרמניה בראשית שנות העשרים, החליש את רפובליקת ויימאר. תחילתו של המשבר הכלכלי נעוצה בתוצאות מלחמת העולם הראשונה: על הממשלה החדשה הוטל לספק מקומות עבודה לחיילים המשוחררים, לסייע לנכים ולפצועים, לשקם את התעשייה ולהתמודד עם מימון הוצאות המלחמה ותשלום הפיצויים. פעולות אלו הצריכו השקעות כספיות גדולות. הדרך העיקרית למימון ההוצאות הייתה הדפסת כסף, ופעולה זאת האיצה את האינפלציה. היסטוריונים טוענים כי היה אפשר להתגבר על הבעיות הכלכליות בעזרת הטלת מסים, אבל הממשלה נמנעה מלעשות זאת מפני שחוגי הימין הלאומניים טענו שכספי המסים ישמשו לתשלום פיצויים לצרפתים. האינפלציה שירתה גם אינטרס פוליטי: בעזרתה היה אפשר להוכיח כי גרמניה חסרת אונים מבחינה כלכלית בגלל תנאי חוזה ורסאי, ולכן אינה יכולה לשלם פיצויים. בעקבות האינפלציה המסחררת ששררה בגרמניה, החליטה הממשלה להפסיק את תשלום הפיצויים. בתגובה פלשו יחידות צבא מצרפת ומבלגיה בינואר 1923 לחבל הרוּר, אזור עשיר במכרות ברזל ופחם, שבו היו מרוכזים מפעלי תעשייה גרמניים רבים. הגרמנים עובדי המפעלים בחבל הרוּר החלו בהתנגדות פסיבית: פקידים לא צייתו לשלטונות הכיבוש, משרדים וחנויות נסגרו, עובדי הדואר והטלגרף - ובעיקר עובדי הרכבות ופועלי המכרות והתעשייה בחבל הרוּר - הפסיקו את עבודתם. ממשלת גרמניה העניקה תמיכה כספית לשובתים, צעד שהיה כרוך שוב בהדפסת כסף וגרם להאצה נוספת של האינפלציה, עד כדי סחרור שיצא משליטה. בשיא המשבר הגיעה האינפלציה לכ- 2,500 אחוזים בחודש. בסוף שנת 1923 הגיע שער הדולר ליותר מארבעה מיליארד מארק! בשל האינפלציה המסחררת קיבלו העובדים את שכרם מדי יום, ואחר כך אפילו פעמיים ביום. ערך המטבע צנח במהירות כה רבה, עד כי בסכום כסף שבו היה אפשר לרכוש דירה בשעות הבוקר, היה אפשר לקנות בערב רק כיכר אחת של לחם. בעלי חנויות חדלו למכור סחורות תמורת שטרי הכסף חסרי הערך והחלו בסחר חליפין - החליפו מוצרים במוצרים. האינפלציה שיבשה את החיים בגרמניה. היקף המסחר ירד, והייצור הצטמצם. הכנסות השכירים, בני המעמד הבינוני, נשחקו בהתמדה - ורבים מהם הגיעו עד חרפת רעב. המשבר הקשה גרם לפשיטות רגל, והיו מפעלים שהתמוטטו בגלל קשיי נזילות, מספר המובטלים גדל - עד 3.5 מיליון מובטלים בדצמבר 1923. בעלי חסכונות איבדו בן לילה את ערך כספם. אווירת ייאוש שררה בקרב האזרחים, והיא לוותה בגל התאבדויות. היטלר ניצל את האווירה הקשה ששררה בגרמניה בעקבות המשבר הכלכלי, ובנובמבר 1923 חולל את הפּוּטְשׁ - ההפיכה שנכשלה.
האינפלציה המסחררת בגרמניה בשנת 1923 הייתה כנראה פרי של מדיניות ממשלתית מכוונת. מסקנה זו עולה מן הקַלוּת והמהירות שבהן ממשלה חדשה בראשות גוּסְטָב שְׁטְרַזְמָן10 חיסלה את האינפלציה. ממשלת שטרזמן עשתה רפורמה במערכת הכספים והנהיגה מטבע חדש - רנטנמארק, שהיה מבוסס על ההכנסות מן התעשייה ומן החקלאות. צעד זה הביא להשבת האֵמוּן במטבע, להחזרת כספים של משקיעים לגרמניה ולריסון האינפלציה. גם לסכסוך בחבל הרוּר נמצא פתרון: הוקמה ועדה שדנה בשאלת הפיצויים - ובראשה עמד הקולונל האמריקני דוֹז. ועדת דוֹז החליטה להקפיא את תשלומי הפיצויים לשנתיים, להחזיר לגרמניה את חבל הרוּר ולהעניק לה מלווה אמריקני בסך 200 מיליון דולר. גרמניה מצדה התחייבה לחדש את תשלום הפיצויים בסכומים שנתיים הולכים וגדלים, בהתאם להתאוששותה הכלכלית. בעקבות תכנית זו זרם לגרמניה הון אמריקני - הלוואות והשקעות - והון זה סייע לה להיחלץ מן המשבר הכלכלי. בסיוע ההלוואות הגדולות שקיבלה החלה גרמניה לשקם את כלכלתה. השנים 1924 - 1929 היו שנים טובות לרפובליקת ויימאר: התבצעו עבודות ציבוריות, התעשייה והבנייה התרחבו, האבטלה פחתה, ורמת החיים עלתה. בתקופה זו הנהיגה רפובליקת ויימאר מדיניות סעד מתקדמת: הוקם ועד משותף לפועלים ולמעסיקים, והוא חתם על הסכמי עבודה קיבוציים בשיתוף עם המדינה; לפועלים ניתנו הטבות בתנאי הדיור ובשכר; שעות העבודה קוצרו, ותשלומי סעד הוענקו לנזקקים ולמובטלים. למרות זאת בבחירות לנשיאות, שהתקיימו ב- 1925, נבחר מועמד הימין, המרשל פאול פון הִינְדֶנְבּוּרְג 11 בן ה-77. בחירתו סימלה את ניצחון השקפת העולם המוֹנַרְכִיסְטִית, והיא התאפשרה בגלל פיצולו של השמאל. כל אחת משתי מפלגות השמאל - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית והמפלגה הקומוניסטית - הציגה מועמד משלה. הינדנבורג, מועמד הימין, נבחר ברוב של פחות ממיליון קולות.
שינויים מדיניים שעוררו אווירה של אמון תרמו גם הם לפריחה הכלכלית בגרמניה. הקַאנְצְלֶר שטרזמן ניהל מדיניות של התפייסות עם מדינות המערב, ובמרכזה - חתירה משותפת לשלום וביטחון. במסגרת מדיניות זו התכנסה ועידה בלוּקַרְנוֹ, עיר קייט בשווייץ, ובה נחתמו בדצמבר 1925 הסכמי לוּקַרְנוֹ. בוועידה השתתפו שרי החוץ של צרפת, בריטניה, איטליה ובלגיה. לראשונה השתתפו גם נציגי גרמניה בוועידה בינלאומית כמשתתפים בעלי מעמד שווה לנציגי המדינות האחרות. בצד הדיונים בילו הנציגים יחד בארוחות משותפות ובשיט - ונוצרו ביניהם קשרי ידידות. האווירה הנעימה תרמה לקבלת החלטות חשובות. הסכמי לוקרנו קבעו כי גרמניה, צרפת ובלגיה מכירות בגבולות שנקבעו ביניהן בחוזה ורסאי כגבולות קבע. כל אחת מן המדינות התחייבה לא לתקוף את האחרת, לא לפלוש לתחומה ולהימנע ממעשי אלימות. בריטניה ואיטליה התחייבו לסייע לבלגיה, לצרפת ולגרמניה - אם יותקפו. עוד הוחלט כי צרפת תהיה אחראית להגנת גבולות פולין וצ'כוסלובקיה. גרמניה לא הכירה בגבולותיה המזרחיים עם צ'כוסלובקיה ועם פולין, אך התחייבה לפתור כל סכסוך בשאלת גבולותיה המזרחיים באמצעות בוררות. נקבע כי עם יִישׂוּם הסכמי לוקרנו תצטרף גרמניה לחבר הלאומים. ואכן בספטמבר 1926 הצטרפה גרמניה לַחֶבֶר. בשלוש השנים שלאחר חתימת הסכמי לוקרנו המשיכו שרי החוץ של גרמניה, בריטניה וצרפת להיפגש ולקיים דיונים בבעיותיה של אירופה. אווירת הביטחון שנוצרה באירופה כונתה "ירח הדבש של לוקרנו". אווירה זו, בצד תכנית ועדת דוֹז לפתרון סוגיית תשלומי הפיצויים של גרמניה, סייעו לפריחה הכלכלית ברפובליקת ויימאר.
היציבות הכלכלית והשינוי המסתמן במעמדה המדיני של גרמניה החלישו את המפלגות שהתנגדו לרפובליקה. באווירת הרווחה והשגשוג ירד כוחן של המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל. וכך, כתוצאה מן הבחירות שהתקיימו בשנת 1928, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היא שהרכיבה את הממשלה. בבחירות אלו השיגו הנאצים רק 12 צירים ברייכסטאג מתוך 491, והקומוניסטים - רק 54 צירים. ואולם היציבות הכלכלית נמשכה תקופה קצרה בלבד. התמוטטות הבורסה האמריקנית באוקטובר 1929 והמשבר הכלכלי החמור בארצות הברית השפיעו גם על מדינות אירופה. המשבר הכלכלי בארצות הברית פגע באופן מיוחד בכלכלת גרמניה, שהייתה מבוססת על קשר הדוק עם המשק האמריקני. כספי ההלוואות וההשקעות האמריקניות שהוזרמו לגרמניה חדלו להגיע, וכלכלת הרפובליקה שהחלה מתאוששת - שוב נקלעה למשבר. המוני גרמנים, שמשבר 1923 עדיין היה טרי בזיכרונם, נהרו אל הבנקים ומשכו את פיקדונותיהם. כתוצאה מן המשבר התמוטטו בנקים, צומצם הייצור, מפעלים רבים פשטו את הרגל, ואחרים נסגרו. עובדים פוטרו, ומספר המובטלים גדל והגיע בשנת 1931 לכ- 5 מיליון, ובשנת 1932 לכ- 6 מיליון. גל של התאבדויות העיד על חומרת המצב. המרוויחים הגדולים מן המשבר הכלכלי היו הנאצים: הודות למשבר הם הצליחו להגביר כוחם ולהגיע לשלטון.
בצד משברים כלכליים ופוליטיים היו שנות קיומה של רפובליקת ויימאר שנים של פריחה תרבותית בגרמניה. חיי התרבות והאמנות שיקפו במידה רבה גם את הסוגיות הפוליטיות. היצירה התרבותית של ויימאר הייתה ספוגה באווירה של ייאוש ואכזבה מחולשת המשטר ומהמשברים הכלכליים שפקדו את גרמניה. אמנים רבים ביטאו ביצירותיהם את התחושות הללו ועודדו את חיי הרגע, את הסמים, האלכוהול וההוללות המינית - כמפלט מן המציאות הקשה. בשנים אלו פרחו ברפובליקת ויימאר התיאטרון, הקולנוע והאופרה. מקום של כבוד תפס הַקָבָּרֶט בתרבותה של רפובליקת ויימאר. בקברט (מועדון או בית קפה) התכנסו אמנים - ציירים, סופרים ומשוררים; הועלו בו שירים ומערכונים סטיריים מלווים בקטעי קישור קצרים גדושי אירוניה בנושאים כגון מלחמה ושלום, עוני וחיי העולם התחתון, שבלטה בהם המוּדָעוּת הפוליטית. בשנים אלו הוקם ברפובליקת ויימאר בית ספר גבוה לאמנות ואוּמָנוּת - ה"בָּאוּהָאוּס".12 עם סגל מוריו של בית הספר נמנו אדריכלים, פַּסָלִים וציירים, והשפעתו ניכרה בכל תחומי האמנות בגרמניה וגם מחוצה לה. אף על פי שהבָּאוּהָאוּס היה פעיל בגרמניה בתקופה סוערת, שֶׁלוּוְתָה במאבקים פוליטיים, לא השתתפו אנשיו בוויכוח הפוליטי. עם עליית היטלר לשלטון נסגר בית הספר בפקודת השלטון החדש (אפריל 1933). פְּתִיחוּת לחידושים ופעילות המעודדת מחשבה חופשית - העקרונות שעליהם הושתתה השקפת העולם של הבאוהאוס - לא עלו בקָנֶה אחד עם האידאולוגיה הנאצית.
14 שנות קיומה של רפובליקת ויימאר סייעו לעליית הנאצים לשלטון. בשנים אלו הלכה והתחזקה הלאומנות בחברה הגרמנית, וכאמור, היא דבקה בטענה כי החתימה על חוזה ורסאי לא הייתה אלא מעשה של בגידה ושל השפלה לאומית. החופש שממנו נהנו אזרחי רפובליקת ויימאר סייע להקמת מפלגות וארגונים קיצוניים – ובהם גם המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. אל הלכי הרוח הלאומניים ששררו ברפובליקה התלוותה תעמולה אנטישמית. התעמולה האנטישמית הדגישה כי גרמניה הובסה בשל בגידה מבפנים – גם של יהודים וגם של קומוניסטים, והתריעה על הסכנה המאיימת על גרמניה מן היהודים המכהנים במשרות שונות בהנהגת הרפובליקה. הימין הלאומני הקיצוני, ובראשו המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, ניצל את חולשת הרפובליקה, ומעשי האלימות ברחובות הלכו והחריפו. הלאומנות שהלכה והקצינה התגלתה גם בניסיונות הפיכה ובמעשים של רצח פוליטי, שיוזמיהם ביקשו לחסל את הרפובליקה. התחזקות הימין הלאומני ניזונה גם מן המשבר הכלכלי החריף של ראשית שנות ה- 20 בגרמניה. משבר כלכלי זה עורר ביקורת נגד הרפובליקה ועורר ציפייה דרוכה לשינוי פוליטי – לשלטון שיספק לאזרח ביטחון כלכלי. המשבר הכלכלי העולמי של 1929 החריף את ההקצנה הפוליטית בגרמניה, ובבחירות ביולי 1932 נעשתה המפלגה הנאצית למפלגה הגדולה ברייכסטאג. חוקרים טוענים כי מציאות החיים ברפובליקת ויימאר גרמה למשבר פסיכולוגי בקרב אזרחים רבים, ובהשפעתו הלכו והתרופפו עקרונות מוסריים, ערכיים ופוליטיים. רבים מאזרחי רפובליקת ויימאר ראו בתרבות שהתפתחה בארצם תרבות מנוונת ומתירנית, שהתבטאה בחיי היום-יום בתרבות צריכה בבתי כול-בו, בלבוש אופנתי בוטה וצעקני, ברמיזות מיניות בפרסומות שהשתלטו על המרחב הציבורי, במופעי קברט וכדומה. כל אלה עמדו לדעת הימין הלאומני בסתירה למסורת ולתרבות של העם הגרמני, כפי שהייתה בעיניו – תרבות ומסורת שהדגישו את ערכי המוסר, את קדושת המשפחה, הצניעות ושמירת טוהר הגזע. וכך יצרו המלחמה, התבוסה והמשברים הכלכליים והפוליטיים תחושת ניוון תרבותי – ושאיפה לשינוי קיצוני ומהיר, שיבריא את גרמניה מתחלואיה. מציאות זו סללה את הדרך לאמונה שהיטלר הוא המנהיג שיושיע את גרמניה. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
