הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיות > ציור > ציור ישראליעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות > אברהם, יצחק ויעקב
מכון מנדל למנהיגות



תקציר
אחד הכיוונים האומנותיים לעיסוק אומנים ישראלים בעקידה בשנות השמונים היה לראות בעקדה ככלי לביטויין של השקפות פוליטיות וחברתיות שונות. יצירותיהם של האמנים דינה שנהב, חוה ראוכר וישראל רבינוביץ מדגימות גישה זו.



ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים: כיוונים פוליטיים - חברתיים
מחברת: אורנה סילברמן


המגמה הפוליטית של פרשנות העקדה ממשיכה באמנות הישראלית גם בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. עם זאת, בתוך מציאות פוליטית וחברתית מורכבת יותר הדנה בהשקפות שונות ומנוגדות, העקדה משמשת כלי לביטויין של השקפות אלה. היא יכולה לבטא לסירוגין את נקודת המבט הלאומית–פטריוטית, את השאיפות לזהות ים תיכונית ואת המחאה החריפה נגד היסוד הדתי-קנאי של היהדות. הטקסט המקראי,מתגלה, אם כן, כפתוח לפרשנות מגוונת ביותר.

בפסלו של ישראל רבינוביץ "ואיה השה ?" (1987), שם היצירה מקשר את הפסל המופשט אל סיפור העקדה. כך ניתן לפרש את חלקה המונח על הקרקע כמזבח ועצים (המסודרים בהצלבה) ואת חלקה האנכי כעץ המייצג את הסבך שעל אחד מענפיו המפותלים תלוי פעמון משכוכית. פיתולי העץ יכולים לייצג גם את האיל. הניידות של הפסל מצביעה על כך שהעקדה יכולה להתרחש בכל מקום ובעת הזאת ואיננה בבחינת אירוע היסטורי גרידא.

לממד ההווה של היצירה מוסיפים החומרים והצבעים – הפסל עשוי מסורגים וממוטות ברזל בצבע תכלת בגוון מזרחי מקומי. ומבטא, (כיצירות אחרות של רבינוביץ), מהות מקומית משולבת של ישראליות, פלסטיניות וים תיכוניות. בהקשר זה שם היצירה מעלה שאלה פתוחה בנוגע לזהותו של השה לעולה – האם הוא יצחק, ישמעאל, ישו, או שמא הצאצאים של כל אלה על אדמת הארץ? יצירתו של רבינוביץ פותחת לפני הצופים מרחב אסוציאציות ומאפשרת תפיסה סמלית רב צדדית ופואטית.

בהשוואה לפסלו של רבינוביץ, המתאר את העקדה כמושג רב הקשרים מבחינה פוליטית – תרבותית ומרמז על אפשרות של קורבן משותף עבור מטרה של חיים בהרמוניה על אדמת הארץ, הקולאז' של דינה שנהב מ-1998, אינו משתמע לשתי פנים מבחינת הביקורת הפוליטית החריפה שהוא מעביר. היצירה נוצרה בעקבות הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים פלסטיניים במערת המכפלה בחברון. בביטויה החריף ממשיכה דינה שנהב את הכיוון של המחאה הפוליטית שהתפתח בהקשר העקדה בשנות השבעים והשמונים. אלא שלעומת אמנים כמו תומרקין ,קדישמן וגרשוני שמחו נגד אימוץ העקדה כסמל ישראלי לאומי של הקרבת הבנים, דינה שנהב יוצאת נגד תכונת הקנאות הדתית, שהחלה להצדיק יותר ויותר את ההתנהגות הבלתי מוסרית נגד פלסטינאים.

המקור שדינה שנהב חוזרת אליו הוא פסיפס עקדת יצחק מבית הכנסת העתיק של בית אלפא, יצירה ידועה בתרבות החזותית הישראלית, המופיעה בפרסומים של לוחות שנה ומדריכי טיולים ומסמלת את הקשר אל המקורות העתיקים ואל ארץ ישראל כארץ התנ"ך והעם היהודי. האמנית בונה פסיפס מפיסות ספוג שחלקו התחתון עוקב בדייקנות אחרי פסיפס בית אלפא ובחלקו העליון היא כותבת טקסט המבטא מחאה וייאוש נגד "רוצחים מתועבים שניפצו את קו השפיות". באותו זמן ממש היא אף מכירה בחוסר כוחה של המחאה לשנות ולהשפיע: "תשתקי, תבלעי פיסת זוהמה, צחנת הרצח כבר תזחל לה".

אפשר לראות ביצירתה של שנהב, פרט למחאה נגד מעשה הרצח עצמו, גם מחאה נגד השימוש המעוות במקורות העתיקים כהרשאה לקנאות ולהתעללות בחפים מפשע. ביצירתה האלגורית של שנהב יצחק מוצג גם כקורבן הפלסטיני ואברהם הוא רוצח קנאי. הספוג, חומר היצירה עשוי לבטא רכות ונשיות בהשוואה לחומרים "גבריים" קשים, ואולי גם רצון להרוס את המיתוסים הקשיחים והבלתי אנושיים על ידי ריכוכם. אולם מצד אחר, השימוש בספוג עשוי אולי להצביע על תכונתו של המיתוס לקבל לתוכו (לספוג) פרשנויות שונות ומנוגדות ומכאן גם להצביע על הסכנה הטמונה בחשיבה מיתית ואי רציונאלית.

בתוך מגוון נקודות המבט על העקדה, המתבטא באמנות הישראלית משנות השמונים ואילך, ממשיכה להופיע גם נקודת המבט הלאומית הרואה בחייל הצעיר את בן דמותו של יצחק ולכן הוא קורבן לעולה בשם האידאל הציוני הלאומי. גישה זו מתבטאת ביצירתה של חוה ראוכר, שהוצגה בתערוכה "קיץ/קטיף" ביולי 2005 (שבה הציגו עשרים ושניים אמנים שהתנגדו לפינוי מגוש קטיף, יצירות הנוגעות להתנתקות). בציור נראה חייל צעיר שוכב על מעין מיטה שהיא למעשה דרגש אבן. למראשותיו ומתחת רגליו של החייל מונחות כריות כחולות דקות. החייל לבוש גופייה, מכנסיים צבאיים ונעליים צבאיות, עיניו פקוחות ומביטות אל הצופה, פניו ערניות, וידיו נחות. מעליו מלבן צר, הנראה כמעין תמונה בתוך תמונה, וממוקם במרכז חלקו העליון של הציור. בתוך המלבן נראה חלק מחדר ובו ראשה של אישה מבוגרת בתספורת קצרה המביטה אף היא לעבר הצופה. פניה של האישה קודרות וקטע החדר שבו היא נמצאת חשוף וחסר קישוט וצבעיו אפור וסגול בהיר.

שם הציור - "עקדה", הסגנון הריאליסטי, דמות החייל המוכן (נעליו לרגליו) שאיננו רואים את נשקו, הניתוק בין שתי הסצנות מחד ושילובן באותה תמונה מאידך – כל אלה מקשרים בישירות את הצופה בישראל של 2005 אל הטקסט המקראי ואל המיתוס הלאומי – ציוני של העקדה. ניתן לפרש שהחייל השוכב הוא יצחק המוכן להיעקד מרצונו ומתוך אמונה בצדקת המעשה. האישה בחלק העליון היא אימו של החייל, שבמציאות הישראלית מקריבה את בנה מתוך סבל והיא בת דמותן של נשים במסורת היהודית שהקריבו את בניהן וסבלו, כמו שרה אם יצחק שסבלה מתואר במדרשים, וחנה מהסיפור על חנה ושבעת בניה. האם המקריבה מופיעה באמנות בדמותה של מריה אם ישו בסצנות של פייטה, בדמויות הנשים הסובלות ב"גרניקה" של פיקאסו, בדמויות הנשים ביצירות העקדה של קדישמן ועוד. האם ובנה החייל ביצירתה של חווה ראוכר מבטאים שיתוף פעולה קודר וגורלי בעקדה העכשווית. הפורמט הצר שבו נתונות הדמויות נותן תחושה של צינוק, מעין כלא שאין ממנו מוצא.

לחלקים נוספים של הפרק:
א. עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית
ב. העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי
ג. "יצחק כבר לא רוצה" – המחאה נגד מיתוס ההקרבה הלאומי
ד. ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים – עקדה רבת פנים:
1) כיוונים פוליטיים-חברתיים (פריט זה)
2) כלל-אנושיות
3) כיוונים תיאולוגיים - השיבה אל הטקסט המקראי ואל המקורות היהודיים
4) הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה



אל האסופה עקדת יצחק באמנות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים: כיוונים פוליטיים - חברתיים
שם  הפרסום מקורי: עקדת יצחק באמנות
מחברת: סילברמן, אורנה
תאריך: 2009
בעלי זכויות : מכון מנדל למנהיגות
הוצאה לאור: מכון מנדל למנהיגות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית