האמנות היהודית המודרנית מוסיפה למשמעויות המסורתיות של העקדה (סמל לאמונה שלמה, סמל לגאולה אלוהית של העם כזכר וכגמול, סמל להקרבה ולנכונות להקרבה ) משמעויות המדגישות את ההקשרים ההיסטוריים והעכשוויים של הנושא. תיאורי העקדה באמנות היהודית המודרנית מתקשרים ליחסי היהדות והנצרות ולשואה.

הפייטה היפה- יצירה של האמן מיכאלאנג'לו

שאגאל יצר מספר יצירות בנושא העקדה בתקופות שונות של יצירתו. במבוא לסקירה זו ראינו את יצירתו "אברהם ויצחק בדרך להר המוריה" , שבה הוא מציג את העקדה כמבטאת אמונה ונכונות להקרבה יחד עם אמפתיה לסבלו של יצחק. שני הצדדים של פרשנותו מבטאים את תפיסתה של היהדות המסורתית והמדרשית ואת ההומאניות של האמן. גרסה שונה של הנושא אנו רואים ביצירה "עקדת יצחק" שצוירה בין השנים 1960 – 1965 עבור קפלה בין דתית . שאגאל מתייחס כאן למפגש בין הנצרות ליהדות שבא לידי ביטוי באמצעות הקשר שבין העקדה לצליבה .

כמו ביצירות אירופיות רבות מתאר שאגאל את הרגע שבו קורא המלאך לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער". שאגאל מדגיש את יסוד ההקרבה - יצחק מוטל בהכנעה מוחלטת ואברהם הצבוע בצבע אדום (כצבע הדם) אוחז בחוזקה בסכין אל מול המלאך. שאגאל מבליט את נכונותו ואולי אף רצונו של אברהם להקריב את בנו לאל ומציב אותם במישור הקדמי של הציור.

במישור האחורי, למעלה מימין, מציג שאגאל את ההליכה אל הצליבה כסצנה יהודית נוצרית. הנצרות ראתה בעקדה אירוע המבשר את הצליבה (פרה פיגורציה), אך פחוּת בערכו לעומתה, מכיוון שישו הוקרב בפועל ולא ניצל כיצחק ¹. שאגאל מתאר את ההליכה אל הצליבה ולא את הצליבה עצמה ובכך מדגיש את המשותף לשתי הדתות – הנכונות להקרבה כביטוי לאמונה - מאפיין הנמצא בשתיהן. שאגאל גם מקשר את שתי הסצנות על ידי המלאך, שידיו ופניו פונים אל אברהם וכנפיו מופנות אל ישו הצועד אל הצליבה. שאגאל מעביר כאן את הרעיון כי האל, באמצעות מלאכו, חוסה על שתי הדתות ומעריך את קורבנן. מצד שמאל נראית דמות אישה מתפללת, שניתן לפרשה הן כשרה והן כמריה אם ישו. לידה, מתחת לעץ מצויר האיל, שהוא גם השה לעולה וגם מסמל את ישו "שה האלוהים". גם יצחק מוצג בתנוחה המזכירה את תנוחתו של ישו המת בחיק אמו בסצנות רבות של הפְּיֵיטָה (הרחמים על ישו המת) ².

ניתן לפרש את יצירתו זו של שאגאל גם כביטוי לקונפליקט בין הנצרות ליהדות. היהודים שהוליכו את ישו אל הצליבה הפכו במשך ההיסטוריה היהודית לקורבנותיה של הנצרות. הצבע האדום, צבע הדם, עולה מאברהם, אבי העם היהודי ומגיע אל ראש ההר שעליו מתנהל המסע אל הצליבה. ישו נושא הצלב מלווה בקבוצה שמהומה שוררת בתוכה. בתוך קבוצה זו נראה יהודי דתי הנושא ספר, כנראה את סידור התפילות. ניתן לראות בצלוב המוקף במלוויו היהודים גם ייצוג סמלי של המרטיריות ³ היהודית לאורך ההיסטוריה .

לקריאת חלקים נוספים בפרק:
עקדת יצחק בעת העתיקה- התקופה הרומית והביזנטית – מאות 3 – 6 לספירה
עקדת יצחק בימי הביניים
עקדת יצחק באמנות הרנסנס והבארוק
עקדת יצחק באמנות היהודית העממית ובתשמישי קדושה – מאות 16 - 20
עקדת יצחק באמנות היהודית המודרנית - מרק שאגאל (פריט זה)

הערות:

1. שפיגל, ש. עמ' תקח.
2. פייטה - למילה האיטלקית pieta משמעות כפולה: רחמים ואמונה (או אדיקות). באמנות "פייטה" היא יצירה המתארת את הרחמים על ישו המת, המתואר בזרועות אמו המתאבלת, מריה, לאחר שהורד מן הצלב,. לפעמים מופיעים בסצנה מתאבלים נוספים, למשל מריה מגדלנה, יוחנן השליח, מלאכים ועוד. הפייטה היא אחד מן הנושאים הנפוצים ביותר באיקונוגרפיה הקתולית וזכתה לתיאורים רבים ביותר. בין האמנים שיצרו פייטות ניתן למנות את ג'וטו, רוז'ה ון דר ויידן, בליני, מנטניה, בוטיצ'לי, מיכלאנג'לו, דלקרוא, ון- גוך ושאגאל. השימוש בתנוחת הפייטה בסצנת העקדה נפוץ באמנות הישראלית ומבטא השפעה אירופית-נוצרית חשובה עליה (ראו למשל אצל אבל פן, בזם, בונה, קדישמן ולחמן). הצגתו של יצחק בתנוחת הפייטה מתקשרת גם למדרשים רבים מתארים את יצחק כמת. המדרשים על שמונה עשרה ברכות שבתפילה מקשרים את שלוש הברכות הראשונות לשלושת האבות. ברכת "מחיה המתים" נקשרה לסיפור העקדה וליצחק קודם כול משום היותה, כדברי שלום שפיגל, "קרובה אל המקרא ואל השכל"(שפיגל, עמ' תפד). יצחק נתפס במדרשים אלה כנתון בין החיים למוות מפאת האימה שהיה שרוי בה: "והרי המאכלת על צווארו... מיד פרחה נשמתו" (מדרש ויושע, ביה"מ ליעללינעק ח"א עמ' 38). מדרשים אלה גורסים כי לאחר ששמע יצחק שניצל "חזרה נשמתו בו ובירך 'מחיה המתים'". חלק מהמדרשים מתארים את יצחק כמי שמת ממש ואף נשרף על המזבח: "כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו... מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו : ברוך אתה ה' מחיה המתים ". (ספר שיבולי הלקט, ענין תפילה י"ח, רש"ב, דף ט').
3. שלום שפיגל, במאמרו "מאגדות העקדה", מצביע על הקשר בין סיפור העקדה לבין תיאורים של קידוש השם בהיסטוריה היהודית – העדות על האלמנה ששכלה את שבעת בניה בתקופת החשמונאים ותיאורים של התאבדויות המוניות של יהודים באירופה בתקופת מסעי הצלב. (שפיגל, עמ' תעו - תפג ).