|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ההעדפה שניתנה ליהודי גרמניה בעלייה מאז שנת 1933 יצרה מצב של 'זה נהנה וזה כן חסר', שהרי הסרטיפיקטים לגרמניה ולפליטיה לא ניתנו כתוספת לשדיול הרגיל, אלא נלקחו מתוך המכסה הכללית גם כאשר התוספת ניתנה לגרמניה על סמך כספי הקרן למען יהודי גרמניה. לא אחת גם רישיונות מקטגוריות אחרות שנמסרו לעולים מגרמניה סופם שגרמו לקיפוחם של עולים-עובדים מארצות אחרות, כפי שהיה במקרה של בעלי הון מגרמניה שהורשו לעלות, בסידור מיוחד, על פי אשרות עלייה מסוג א/1 לפני העברת הונם לארץ, ומשבושש הכסף להגיע קוזז מספרם בסופו של דבר ממכסת השדיול.107 בני נוער שעלו מגרמניה במסגרת מפעל עליית הנוער – והממשלה התנתה את קיומו של המפעל בכך שבני הנוער יגיעו אך ורק מגרמניה, ולאחר מרס 1938 גם מאוסטריה108 – קיבלו אשרות עלייה מקטגוריה B, שמספרן לא היה מוגבל והן היו מחוץ למכסות המדודות של השדיול. ואולם משהגיעו הנערים לגיל עבודה גרעה הממשלה את מספרם מחישובי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אף שהדבר לא עלה בקנה אחד עם שיטות החישוב שהיו נהוגות עד אז. היא עשתה זאת לראשונה בשנת 1936, עת הגיעו ראשוני הנערים שעלו במסגרת עליית הנוער (בשנת 1934) לגיל העבודה, וזאת דווקא בשעה שמכסות העלייה הצטמקו.109 מפעל אחר, 'ההכשרה בארץ', שנועד להתגבר על הקשיים בקיום הכשרה חקלאית בגרמניה ולהגדיל את מספר העולים, היה דומה במובנים מסוימים לעליית הנוער. הנהנים ממנו כונו 'עולי סמואל', על שם הרברט סמואל שהגה את הרעיון להעלות אנשים מגרמניה מחוץ למכסה המדודה של העלייה העובדת ולהכשירם בארץ לעבודה חקלאית במימון 'המועצה למען יהודי גרמניה'. ואולם מראש היה ברור, שבסופו של דבר מספרם של הנהנים מתכנית זו ינוכה ממכסות העלייה בעתיד:
ההעדפה (ובמילים אחרות האפליה לטובה) של יהודי גרמניה לא הסתמכה בהגדלת סיכוייהם לעלות, אלא באה לידי ביטוי גם בקליטה, שהרי הכספים שנתרמו למענם היו 'מסומנים' ומיועדים להם בלבד. וכך, התלונן גזבר הסוכנות היהודית:
זאת ואף זאת, המחלקה ליישוב יהודי גרמניה אמנם קיבלה מהמועצה הלונדונית למען יהודי גרמניה 100 לא"י בעבור כל עולה שפנה להתיישבות חקלאית,112 אך כספים אלה לא כיסו את מלוא העלות של הקליטה, והסוכנות היהודית הוסיפה פי כמה וכמה כדי להשלים את הסכום הנדרש, ולקחה לשם כך כספים מסעיפי תקציב אחרים. היו שצפו בדאגה מלכתחילה, שהעלאת גורלם של יהודי גרמניה לראש סדר היום הציוני תדחק את צרתם של יהודי פולין לקרן זווית. בן-גוריון וברל כצנלסון, שביקרו בפולין בשנת 1933, נחרדו ממצבם של היהודים שם – העוני המנוול, הצפיפות, המחסור עד פת לחם, הלחץ הפוליטי והאנטישמיות המתגברת. דאגתם הייתה נתונה במיוחד לגורלו של הנוער, שאיבד כל תקווה לעתיד טוב יותר. ראשי התנועה הציונית חששו שמא חוסר המוצא והיעדר תשובה ציונית מספקת, הווה אומר עלייה בהיקף נרחב, ידחפו את הנוער היהודי בפולין אל הקומוניזם.113 בקיץ 1933 כתב בן-גוריון מוורשה אל חבריו במרכז מפא"י בתל-אביב, ש'אם עניין גרמניה יפתח לנו מקור נוסף של התנדבות – מה טוב', אולם, הוא הוסיף, 'אין יהודי פולין, ליטא, לטביה, ובייחוד הנוער שבארצות אלה גרוע מהנוער בגרמניה והוא צריך להצלה מהירה לא פחות מהנוער היהודי בגרמניה'.114 מעל בימת הקונגרס הציוני הי"ח הזהיר רופין מפני מיקוד כל המאמץ הציוני והיהודי בהעלאת יהודי גרמניה, מפני שהדבר יפגע בעולים בכוח מארצות אחרות, והרי 'ארץ-ישראל אינה קיימת רק בשביל יהודי גרמניה בלבד, [...] שעריה צריכים להיות פתוחים גם בשביל יהודי ארצות אחרות'.115 מיד לאחר ששכך הגל הראשון של הרדיפות נגד יהודי גרמניה נמתחה ביקורת על השינויים בסדרי חלוקת הרישיונות בין הארצות השונות. דובקין ופרבשטיין, שהחזיקו בעמדות מנוגדות לחלוטין בשאלת חלוקת הרישיונות בין המעמדות השונים, מצאו את עצמם בחזית אחת של הגנה על האינטרסים של יהודי פולין נוכח ההעדפות שניתנו ליהודי גרמניה. בקיץ 1933 הקשה פרבשטיין, 'מדוע [...] דווקא הגרמנים נהיו למיוחסים?',116 ודובקין ערער שוב ושוב על האפליה לטובה של עולים מגרמניה.117 בשנת 1935 דרשה ההסתדרות הכללית במפגיע להגדיל את מספר הרישיונות ל'החלוץ' בפולין על חשבון גרמניה.118 גם יהודה לייב פישמן (מימון) התבטא נגד האפליה לרעה של יהודי פולין.119 גרינבוים טען שוב ושוב, בישיבות ההנהלה ומעל דפי 'העולם' (בייחוד במדורו הקבוע 'מתוך פינתי'), שפולין נפגעה מן הצעדים שננקטו בעניין גרמניה ודרש לצרף את יהודי פולין לכל המבצעים המתנהלים תחת הססמה 'למען יהודי גרמניה'.120 ההעדפה שניתנה ליהודי גרמניה בעלייה ובקליטה גרמה ביישוב אי-נחת שגבלה בקנאה.121 התלונות על ההעדפות לגרמניה ועל קיפוח ארצות אחרות בחלוקת הרישיונות היו כה רבות עד שבאמצע שנת 1934 דרשה מחלקת העלייה להפסיק לשלוח אליה מכתבים וטלגרמות של מחאה בנוגע למספר הרישיונות לכל הארץ, והסבירה את דרך פעולתה בכך שקיימה דרישה 'מוחלטת' של הממשלה למסור שליש ממספר הסרטיפיקטים לעולים מגרמניה.122 משהתארכה תקופת הרגיעה בגרמניה, ורפתה הדרישה מצד ממשלת המנדט להקצות לארץ זו חלק ניכר מן סרטיפיקטים, הוקטן חלקה היחסי בשדיול. או אז הצטרפו גם יהודי גרמניה למשמיעי טענות הקיפוח. באביב 1935 מחתה התאחדות עולי גרמניה 'בכל תוקף' נגד החלטת ההנהלה בעניין הסרטיפיקטים לעולים מגרמניה, 'גם בנוגע למספרם וגם בנוגע לחלוקה היחסית'.123 היא הוכיחה במספרים ובאחוזים שחלקה של גרמניה במספר הכללי של הרישיונות ירד מ- 33 אחוזים בשנת 1933 ל- 24 אחוזים ב-1934 ול- 17.7 אחוזים ב-1935. 124 [...] עד שנת 1937 התבטאה ההעדפה של גרמניה על פני פולין ביחס שבין מספר הסרטיפיקטים לבין מספר היהודים בכל אחת משתי הארצות, אבל במספרים מוחלטים צעדה פולין בראש הן במספר הסרטיפיקטים והן במספר הכולל של העולים מכל הקטגוריות.138 בשנת 1938 השתנה המצב: פולין נדחקה למקום השני ברשימת ארצות המוצא של כלל העולים,139 ומספרם של הסרטיפיקטים שנמסרו לגרמניה ולאוסטריה יחד היה גדול מזה שנמסר לפולין.140 לוח 7: חלקם של העולים מפולין ומגרמניה מתוך סך כל העולים (באחוזים)
* עיבוד הנתונים לשנה זו נתקל בקשיים, בגלל חלקם הגדול של נרשמי החנינה. ראו הסבר לנספח ה, 2. הרגישות של הציבור ושל ההנהגה הציונית להעדפת גרמניה על פני ארצות אחרות נחשפה בדיוני ההנהלה על גיבוש התגובה למכסה הקטנטנה של הסרטיפיקטים שנתנה הממשלה באביב 1937, זמן קצר לפני פרסום דוח ועדת החקירה המלכותית.141 הממשלה הקצתה רק 770 סרטיפיקטים (לארבעה חודשים),142 מהם היא שמרה 150 כרזרבה ממשלתית; 400 היא ייעדה ליהודים מגרמניה שיעלו במימון הקרן ליישוב יהודי גרמניה; ולידי ההנהלה היא מסרה רק 220 סרטיפיקטים. לפני ההנהלה עמדו שלוש אפשרויות: (א) לקבל את המכסה במלואה; (ב) לדחות את המכסה כולה (משמע, להחרים את השדיול); (ג) לקבל את 400 הסרטיפיקטים בשביל גרמניה ולדחות את 220 הרישיונות האחרים. על אפשרות זו אמר גרינבוים: 'קבלת 400 הרישיונות עלולה ליצור את הרושם, שההנהלה דואגת רק ליהודי גרמניה ומקבלת רישיונות רק עבורם, ואינה דואגת ליהודי ארצות אחרות'.143 לבסוף התקבלה החלטה בנוסח זה: 'דחיית השדיול ומסירת 400 הרישיונות לעולי גרמניה לתעודתם'.144 הניסוח נועד להציג עמדה קשוחה של ההנהלה ('דחיית השדיול') ולרכך את ההחלטה על קבלת החלק הגרמני של השדיול: בסך הכול ההנהלה משמשת 'דוור' המעביר את הסרטיפיקטים הללו לתעודתם. תחושת הקיפוח לא הייתה רק נחלת הנציגים של יהודי פולין בארץ-ישראל, אלא גם של יהודי פולין עצמם. זמן קצר לאחר שחזר מביקור בפולין סיפר פישמן לחברי ההנהלה, ש'יהודי פולין טוענים, שההנהלה מתייחסת אליהם בביטול ומפלה אותם לרעה. מצב יהודי פולין הוא בכל רע, והוא מציע להנהלה לדון על מצב יהודי פולין בהזדמנות הראשונה'. להמחשת המצב ציין, כי ביום שהתפרסמה הודעת ההנהלה על דחיית השדיול וקבלת המכסה בשביל יהודי גרמניה היו פרעות בבריסק.145 מצבם הקשה של יהודי פולין היה ידוע לחברי ההנהלה, וההחלטה בעניין השדיול לעונת אביב 1937 מחזקת את אחד הטיעונים המרכזיים בפרק זה, והוא שהעדפת יהודי גרמניה לא נעשתה משום שההנהלה העריכה כי המצב בגרמניה מסוכן יותר מהמצב בארצות אחרות, אלא בזכות שני גורמים: לרשות קליטתם עמדו משאבים כספיים ייעודיים; וממשלת המנדט נתנה להם זכות קדימה. במקרה הספציפי שהוצג כאן, המועצה הלונדונית למען יהודי גרמניה וממשלת המנדט הן שהכתיבו להנהלה לקבל את 400 הרישיונות בשביל גרמניה. קבלת הרישיונות שנועדו לגרמניה הייתה נוחה להנהלה מטעמים של שמירה על יחסי העבודה עם הממשלה והגנה על מעמדה בתחום העלייה, בעוד ששיקולי יוקרה כלפי חוץ וכלפי פנים ושיקולים פוליטיים פנים-ציוניים פעלו בכיוון של החרמת הרישיונות האחרים. צל גרמניה ריחף מעל הטיפול בשאלת ה'העברה' מפולין כבר לפני שהחל המשא ומתן עם ממשלת פולין.146 כחודשיים לפני שנחקק החוק האוסר להוציא מטבע זר מפולין העביר רוטנשטרייך לשרתוק מכתב מאדם שזה עתה הגיע משם, שתיאר את המצב בפולין כ'פוגרום פרמננטי'. הכותב ביקש שווייצמן יעורר את דעת הקהל ואת הממשלה בלונדון, 'שישימו לב לקטסטרופה הבאה על יהודי פולין' וקרא להסתדרות הציונית, שכשם שהתמסרה לשאלת יהודי גרמניה, כן תרחיב את עבודתה ותקיף בה גם את יהודי פולין. אז חשב רוטנשטרייך ששאלת ה'העברה' אינה באה בחשבון בפולין והציע לכלול את יהודי פולין בין הנהנים מקרן העזרה ליהודי גרמניה לשם קליטתם בארץ-ישראל.147 אחרי קיץ 1937 מתן עדיפות לארץ אחת נעשה באופן חד-משמעי על חשבון האחרות. הנהגת 'התקרה המדינית' יצרה מצב של 'משחק סכום אפס'. בתקופה שבין הנהגת 'התקרה המדינית' לבין 'ליל הבדולח' (עם הפוגה קלה בנוגע לאוסטריה בעקבות האנשלוס) נשמעו קולות נגד המשך מתן הפריבילגיות לגרמניה, על אף שעליית יהודים משם הביאה כסף מן המועצה למען יהדות גרמניה בלונדון.148 לאחר האנשלוס זכתה אוסטריה בהעדפה לא רק על חשבון ארצות אחרות, ובייחוד על חשבון פוליס, אלא גם על חשבון גרמניה, שמצוקתה נראתה פתאום קצת פחות דוחקת ואקוטית.149 [...] עד כמה שהכרעות אישיות יכולות לשמש קנה מידה להערכת חומרת המצב בכל אחת מן הארצות, המסקנה היא שיהודי גרמניה הרגישו שמצבם נואש יותר וניצלו בצורה מלאה יותר את ההזדמנויות שניתנו להם לעלות – בכל הקטגוריות – גם בימים של חוסר ביטחון פיזי וכלכלי בארץ-ישראל, וכמוהם גם יהודי אוסטריה לאחר האנשלוס. יהודי פולין העריכו את המצוקה שלהם כמצוקה כלכלית יותר מקיומית. הביקוש לסרטיפיקטים (מצד מחוסרי האמצעים) היה רב והם נוצלו באחוזים גבוהים, ואילו מי שמצבו הכלכלי היה מבוסס יותר היסס לעזוב את פולין ולהסתכן בתלאותיה של ארץ-ישראל. ואולם את דירוג הארצות בתור לעלייה לא קבעו ההערכות של ההנהגה הציונית (שנתנה עדיפות ליהודי פולין) ולא העובדות בשטח (הניצול המלא יותר של רישיונות העלייה בידי יהודי גרמניה). גרמניה נהנתה מיחס מועדף בעלייה לא על סמך דירוג הערכת הסכנות בארצות השונות, אלא עקב מגבלות כוחה של ההסתדרות הציונית בקביעת מדיניות העלייה בשנות השלושים. הגורמים המכריעים בעניין זה היו מדיניות ממשלת המנדט, כפי שהוסברה לעיל, ותגובת יהודי העולם על מצוקת אחיהם באירופה בשנות השלושים. תגובת העולם היהודי מוסברת בטבע האנושי, כפי שאמר ארלוזורוב בהרצאתו האחרונה בוורשה:
יותר משמשקפים דברים אלה את יחסה של ההסתדרות הציונית לקיבוצים היהודיים השונים, הם אפיינו את תגובתם של יהודי המערב, שחשו אהדה כלפי יהודי גרמניה, שהיו קרובים להם באורח חייהם ובמעמדם בחברה הכללית והם נחלצו לעזרתם בגיוס כספים ובהפעלת לחץ פוליטי. וכך הטיפול בחולה האקוטי, יהדות גרמניה הפוסט-אמנסיפציונית, המשכילה והמבוססת מבחינה כלכלית, שלפתע פתאום התרגשה עליה קטסטרופה,166 דחק הצדה את החולה הכרוני, יהודי פולין וארצות מזרח אירופה האחרות.167 לחלק נוסף של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
