במרץ 1938 הגיעה המתיחות לשיאה. היטלר הודיע לקנצלר שושניג ש"כך זה לא יכול להימשך". ברור היה מהכרזותיו, שהוא מתכונן לפעולה רצינית ושבכוונתו לפלוש לאוסטריה ולספחה. ידעו שהוא לוחץ על שושניג שתכנן לערוך משאל עם בשאלה האם יש לספח את אוסטריה לגרמניה, אם לאו. בעוד ההכנות למשאל בעיצומן ישבנו בליל שבת (ה- 12.3.38), כרגיל, ליד שולחן השבת והאווירה כבר לא היתה עליזה. והנה, פתאום שמענו רעש אדיר מבחוץ. מאחר שגרנו בדירה לכיוון החצר, אי אפשר היה לראות מה מתרחש, אבל שמענו המונים זורמים וצעקות. רציתי לרדת לרחוב, אך אמא תפסה אותי ואמרה: את לא חסרה שם. תשארי פה! ובכל זאת, הלכנו לשכנים, שגרו ממול ומשם ראינו את הרחוב הראשי כולו מואר ואנשים מחזיקים לפידים בידיהם ומפריחים סיסמאות נגד היהודים ובעד היטלר. זה היה מחזה מפחיד!
בשבת השמש זרחה, השמים היו כחולים והרחובות מלאו אדם. חלונות הבתים היו מקושטים והמראה היה מרהיב, כאילו הכריזו על יום עצמאות ולא על סיפוח. אנשים הוציאו טונות של זרי פרחים, סרטים צבעונים, דגלונים, צלבי קרס ומה לא? אפילו שטיחים פרסיים נתלו במרפסות. העיר נראתה כים של צבעים. ועל הכל, רבבות בני אדם הצטופפו ברחובות, טף ונשים, מי ברכב ומי ברגל, צורחים, רוקדים, מתחבקים ומתנשקים. בחיי לא ראיתי אווירת היסטריה ואקסטזה כזאת ועד היום אני שואלת את עצמי: האם כל זה הוכן פתאום מהיום למחר?!
היתה לנו שכנה, הגברת ברטה, אלמנת קולונל בצבא האוסטרי, חשוכת ילדים, שחיה מקצבת שאירים לא גדולה. היא חיבבה את אחותי ואותי וכיבדה אותנו תמיד במיני מתיקה. לא-פעם ממש התפארה בנו, כאילו היינו נכדותיה. באותו בוקר ירדנו ופגשנו אותה, כמדי יום, אבל ראיתי שאינה איתנו. בעיניים דומעות אמרה: תודה לאל שזיכה אותי לחיות ולראות את הפיהרר נכנס לווינה! מאותו יום ואילך לא השיבה לברכתנו וכמובן ששוב לא קיבלנו לא שוקולד, לא סוכריות ולא דבר אחר. אחותי, שהיתה בת שמונה, לא הבינה בדיוק מה קרה ושאלה: האם הגברת ברטה ברוגז איתנו? הסברנו לה שבמצב החדש "היא לא כך אוהבת יהודים". לא היתה זו מצדה תגובה פוליטית, אלא אמוציונאלית. אנשים פשוט איבדו עשתונות. אני מתארת לעצמי שבאותו רגע הגברת ברטה אפילו לא היתה מוכנה לשמוע שכתוצאה ממה שקרה, ייהרגו כל בני משפחתנו, כולל אחותי, "נכדתה" האהובה.
עם זאת המשכנו ללכת לבית-הספר, ולא היתה זאת חוויה נעימה. התלמידות הנאציות הסתודדו ובחרו מנהיגת כיתה ואנו היהודיות עמדנו בצד. התחלנו להרגיש שהקטסטרופה אמיתית.
לפתע התגלה מיהם המורים ההגונים ומיהם הנאצים."המנהיגה" הנאצית, ד"ר דורותיאה מאיר, היתה בלונדית נאה, ממש "חתיכה". היא לימדה מתמטיקה, פיזיקה וספורט וכל הבנות בכיתה היו כרוכות אחריה ואפילו מטורפות עליה (ביחוד לאחר שחזרה שזופה מחופשת סקי). הן ממש השתגעו אחריה וסגדו לה. לעומתה היה מורה – מן המעטים שהיו בבית-ספר תיכון לבנות – שגילה כלפינו היהודיות, יחס סולידי ומוסרי. היו גם שתי מורות, שעד היום נדמה לי שהיו יהודיות, מבלי שגילו זאת, או שהתנצרו. האחת, ד"ר לידיה האס, לימדה אנגלית וגרמנית והשניה – ד"ר אולגה קופשובה – היתה ממוצא צ'כי, ושתיהן לא ענדו צלבי קרס. מי שהתבלט יותר, היה המורה ליוונית, לטינית וצרפתית, ד"ר ארווין פלוט. בהתנהגותו נתן לי להבין שאצלו לא השתנה דבר ואפילו להיפך! אני זוכרת שיום אחד באתי מצוננת לבית-הספר וישבתי ליד חלון פתוח. המורה הבחין בכך ואמר לי: גבירתי, בבקשה לשבת במקום אחר. מכל הצרות כיום, חסרה לך רק עוד דלקת ריאות! וכאשר עמדתי לעזוב את בית-הספר, הגיש לי מילון גרמני-לטיני ואמר: "אינני יודע אם תהיה לך אי-פעם האפשרות להשתמש בו, אבל לפחות תהיה לך מזכרת ממני". היום זה נשמע כדיבור פעוט-ערך, אבל באותם הימים היה זה כל העולם. כאדם צעיר נהרס עליך העולם ופתאום אתה נוכח לדעת שיש בכל זאת סנוניות בשמים, וזה נותן לך תקוה, אבל גילויים אלה היו היוצאים מן הכלל.
ועם זאת, אפילו הנאציות הנלהבות ביותר, לא גילו כלפינו אותות של שנאה או לעג, אלא עברו לידינו באדישות. להערכתי פשוט לא רצו לרדת לדרגה של "אתמול היינו יחד ופתאום אנו יורקות לכן בפרצוף". המנהלת, ד"ר הנרייטה זיס, דמות של נזירה, פוטרה מיד מעבודתה, כנראה משום שהיתה קתולית קלריקלית בעיני ההנהלה החדשה של בית-ספר ובמקומה באה קומיסרית בשם ד"ר הרצוג-האואר. אבל גם היא השיבה לברכתי, כשעברתי לידה והיתה די בסדר.
כשנסתיימה שנת הלימודים, ביולי 1938, ידענו שכל התלמידות היהודיות חייבות לעזוב את בית-הספר. בתעודה שקיבלתי צויין כי "בהתאם להוראות החוק, נמחקה התלמידה מרשימת התלמידים", כאילו היה זה מרצוני ועל-פי החלטתי. יצאה אז הודעה נוספת, שהתלמידים היהודים בכיתה י"א יכולים להמשיך בלימודיהם בבית-הספר התיכון המיוחד על שם צבי פרץ חיות Chaiyes Gymnasium, שהיה בית-הספר היהודי היחיד בעיר. תנאי הקבלה היו: תעודת גמר טובה מאד, אב לוחם במלחמת העולם הראשונה ויכולת כספית, לתשלום שכר הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קבלו הורי הנחה בשכר הלימוד, כאילו הייתי אזרחית אוסטרית (הורי לא היו אזרחים אוסטריים). אבל אז החלה פרשת עינויים חדשה: הוראה שקבעה שליהודים מותר לנסוע בתחבורה ציבורית רק בשעות מסוימות והחלו התנכלויות בחשמלית. מלבד זאת, המורים בבית-הספר החדש, שהיו כולם יהודים, לא קיבלו אותנו תמיד בסבר פנים יפות. הרמה בבית-הספר, במקצועות היהודיים, היתה גבוהה בהרבה מזו שבשעורי הדת שקבלנו בבתי-הספר הכלליים, ולא-פעם צחקו מן הבורות שלנו. המורה לעברית, הד"ר ויקטור קלנר, היה מנהל בית-הספר. הוא דמה לשחקן אדוארד רובינזון והיה פדגוג מעולה, אבל קשה לומר שהיה גם ג'נטלמן. פעם שאל אותי: את יודעת עברית? והשבתי: קצת, מהבית. ואז שאל: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו – אימתי?" – והוסיף: מה אמרתי? לא הבינותי דבר וחצי דבר ואמרתי: לא יודעת, ואז הוסיף בנימת זלזול: "אבל אמרת שאת יודעת קצת עברית" וכל הכיתה פרצה בצחוק. גם המורה למתמטיקה אכל את לבי.
בבית-הספר החדש למדנו יחד, בנים ובנות. בגיל ההתבגרות מוסיף הדבר קצת "פלפל" ללימודים. מיד נוצרו קשרי ידידות בין בני שני המינים וגם לי היה חבר, בנו של המנהל. אבל גם סדר יום חדש זה בחיי, נמשך רק מספר חודשים. מדי יום, עם סיום הלימודים, חיכו בריונים נאצים ביציאה והפליאו את מכותיהם בבנים היוצאים ואנחנו, הבנות, ישבנו למעלה ורעדנו. קשה היה לראות את הפחד בעיניהם של התלמידים והוחלט לסגור את בית-הספר. פשוט אסור היה להפקיד חיים למען הלימודים.
לחלקים נוספים של המאמר:
החיים כסיפור: האנשלוס (פריט זה)
החיים כסיפור: "ליל הבדולח"
