עמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מחלוקות ושסעים > השסע היהודי-ערביעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > אזרחות במבט רב - תחומי



תקציר
דברי פתיחה לתערוכה "המשפחה - العائلة" של האמנים חאדר ושאח וחיים מאור, שהוצגה בגלריית "הקצה" בנהריה.
בדבריו מתייחס ד"ר בוימל למציאות של חוסר שוויון בין יהודים לערבים בישראל, למציאות של התנגשות בין שתי הקבוצות באוכלוסייה, ולבחירה של מאור וושאח ללכת בנתיב אחר, להסיר במידה מסוימת את הזהויות הקולקטיביות של כל אחד מהם, ולהיפגש האחד עם השני, "להיות רק שני פרטים, שני בני אדם". בעשייה זו רואה ד"ר בוימל מחאה חברתית-אזרחית הדורשת שוויון בין ערבים ליהודים במדינת ישראל.



דברי פתיחה לתערוכה "המשפחה" של האמנים חיים מאור וחאדר ושאח
מחבר: ד"ר יאיר בוימל


אוסוולדו רומברג, בהתייחסו לתערוכה, כותב על המסר המרכזי הנושב ממנה: "השלום מגיח ועולה מתוך עבודה יצירתית של אמנים באופן אורגני יותר מאשר מפעולותיהם וממבצעיהם של פוליטיקאים וצבאות."

חיים מאור עצמו מצטט את פרופ' דן בר און שאמר כי 'עושי השלום' (המדינאים) חותמים על מסמכים ו'מורידים' אותם מלמעלה למטה אל שני העמים. אולם, 'בוני השלום', אלה שצועדים זה לצד זה בתהליכים בין-אישיים מתמשכים ועל בסיס היכרות שנבנית נדבך אחר נדבך, הם אלה שמחוללים את המפנה התודעתי לשלום אמיתי ומשמעותי – מלמטה כלפי מעלה.

התערוכה אכן ממוקמת במרחב של "בוני השלום", הלא הם האנשים הפשוטים. חיים וחאדר הם, בסופו של דבר, אנשים פשוטים שמאמינים, אולי בתמימות ונאיביות, שבעבודתם האמנותית הם בונים את השלום.

אינני מכיר את חיים וחאדר אך מהמעט ששמעתי על עברם האישי והמשפחתי יש בו את כל מרכיבי הסכסוך הישראלי פלסטיני. יש בעברם את השואה היהודית והתקומה הציונית, ישנה הנכבה והפליטות הפלסטינית, עזה נמצאת שם וגם יפו של 1948 ו-1949. וכמובן הנגב של היום. יש בחייהם פיגועי טרור ולצידם כמובן שנאה, כעס ותקווה גדולה. ואומנם, את סיפור חייהם של חיים וחאדר ניתן להעמיד בקלות רבה כנראטיב המייצג את דמויות האויב האולטימטיבי הניצבות משני צידי המתרס של הסכסוך, הצד הערבי והצד היהודי, שהמרד נגדו הוליד את התערוכה.

ואם לא די בכך, הרי שבנוסף לכל זאת, המפגש בין חיים לחאדר מתרחש בנגב.

אם יש מקום בישראל בו האפליה הממסדית הישראלית נגד האזרחים הערבים ואי השוויון בין יהודים לערבים ממש זועק מן האדמה, הרי זה הנגב.

מחצית מהבדואים בנגב – 70,000 נפש - חיה ביצירה הישראלית הקרויה "יישובים לא מוכרים". ביישובים אלה אין חשמל, מים, ביוב, חינוך, בריאות, כבישים, מדרכות, פינוי אשפה, סניף בנק, בית מרקחת וכל שאר הדברים שעבורנו הם מובנים מאליהם, שאנחנו כלל לא מבחינים בקיומם, אך בלעדיהם חיינו אינם חיים. לבדואים הללו אסור לבנות שם בתים ואם הם בונים, הם נהרסים או נמצאים בסכנת הריסה.

המחצית השנייה של הבדואים בנגב חיה בעיירות, כדוגמת רהט, שהוקמו על ידי הממסד הישראלי. עיירות אלה, מאכלסות את האוכלוסייה הענייה ביותר בישראל והן ממוקמות על פי רוב בראש רשימת היישובים בעלי אחוז האבטלה הגבוה ביותר בישראל.

ולצד היישובים הללו אנחנו מוצאים גם את באר שבע, עומר, להבים, מיתר, קיבוץ שובל, בית קמה, משמר הנגב וקיבוצים מוריקים נוספים.

מי שרוצה יוכל בקלות רבה לומר כי במדינת הנגב מפיצה האתנוקרטיה היהודית את ריחה הרע באופן הבוטה ביותר.

והנה, דווקא חיים מהיישוב מיתר וחאדר מרהט, מצאו מסילה עליה הם נעים במשותף זה לצד זה וזה אל ליבו של זה. אלא שמדובר על מסילה צדדית, שהרי המסילה ההיסטורית המרכזית, עליה הם והקולקטיב אליו כל אחד מהם משתייך, ממוקמים ונעים זה מול זה, במסלול התקדמות שמטבע הדברים חייב להוביל להתנגשות אלימה בלתי נמנעת, בה הם ימצאו את עצמם במקום שהועידה להם ההיסטוריה: נלחמים זה בזה.

המסילה הצדדית בה הם בחרו מנתקת אותם, גם אם רק לכאורה, מאותו מהלך הגיוני והכרחי של "טבע הדברים" ומאפשרת להם לנוע בנתיב אחר. ובכך חיים וחאדר הם מורדים, מהפכנים וחלוצים, באשר הם קוראים תגר על התפקיד שהועידה להם ההיסטוריה והמדינה, שמציב אותם במסלול התנגשות אלים זה עם זה.

בפעילותם האומנותית, האנושית, הרגישה והאינטימית הם מתערטלים מהמטען הקולקטיבי וההיסטורי הבלתי נסבל הרובץ עליהם ובכך הם מנסים לרדת לרובד האנושי החשוף, העירום והבסיסי ביותר. רובד שאולי כלל לא קיים, רובד של "חוסר מוחלט של זהות קולקטיבית", שבו נפגשים שני בני אדם, אשר מעבר לאנושיות העירומה של "בצלם אלוהים", הם לא נושאים עימם כל מטען זהותי נוסף. חיים וחאדר מציירים זה את זה וגם כותבים על עבודתם. בכתיבתם ובציוריהם הם אומרים: אנחנו מבקשים להיות רק שני פרטים, שני בני אדם.

אבל, מתוך עבודתם של חיים וחאדר אני שומע גם זעקה צלולה ובהירה הבוקעת מלוחות העץ והנייר ומיועדת בעיקר לאוזניו של הממסד הישראלי, אשר אחראי על קביעת גורלנו כאן כאזרחים ישראלים: מכיוון שאנחנו בני אדם אנחנו רוצים שוויון. שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות, שוויון אזרחי, שוויון חוקי. חאדר הערבי מבקש לאחד עשר ילדיו ניעות סוציו אקונומית שווה בישראל, כמו זאת שיש לחמשת ילדיו של חיים היהודי וחיים רוצה, בכל מאודו, לתת לו זאת.

זאת לא מחאה פוליטית קלאסית. הקריאה הנואשת לשוויון היא מחאה חברתית – אזרחית.

חיים וחאדר אולי לא יודעים זאת אבל ועדת אור, שחקרה לעומק, לאחר הרג 12 האזרחים הערבים הישראלים על ידי משטרת ישראל, בשנת 2000, את יחסי היהודים והערבים בישראל, קבעה את חוסר השוויון כסיבה העיקרית לאירועים. אני מצטט משפט אחד מדו"ח הוועדה המחזיק מאות עמודים: "תחושת חוסר השוויון היא הקשה שבתחושות".

וכאן אנו מגיעים גם לחוסר האונים שהתערוכה משדרת. חוסר אונים הנובע מהפער העצום בין האמנות המוצגת לנו כאן והזעקה החבויה בה, לבין עיקשותו הלא מוסברת של הממסד הישראלי לשמר את המצב הקיים ולהתמיד במדיניותו הנפשעת כלפי הבדואים בנגב, שכל כולה, כפי שחיים כתב, "זחיחות, יהירות והתנשאות שמובילות להתבדלות, להסתגרות, לפחד ולשנאה."

אינני מבקר אמנות ופרשן אמנות, אך לדעתי זאת הנקודה בה הופכת עבודתם של חיים וחאדר לאמנות חתרנית ואנטי ממסדית, שכן היא משדרת את ההיפך המוחלט ממה שהממסד עושה יום יום ושעה שעה. התערוכה מתריסה כלפי הממסד שאומר לאמנים ולנו: "אז מה אם כולם בני אדם? אז מה אם אתם רוצים שוויון? אני לא רוצה שוויון ואני, השלטון, שנבחר שוב ושוב ושוב ברוב קולות העם, גם לא חושב שכולם בני אדם" !!!

חאדר כתב כי המפגש נתן לו ולילדיו להבין כי ניתן לשנות את העמדות הרדיקאליות של שתי הקבוצות וכי המוטיבציה לשינוי חייבת להתעורר לפני שהשינוי יכול להתרחש.

השאלה הגדולה היא כמובן האם המוטיבציה לְשינוי העמדות הרדיקליות של שתי הקבוצות אכן נולדה. התשובה על כך לא ידועה אך דבר אחד ברור: חיים וחאדר כבר עשו את המפנה הגדול, הם מרדו בהיסטוריה שלהם והם קוראים לכולנו להצטרף למרד.

אני מבקש לומר עוד כמה מלים על האכסניה והעומדים בראשה.

שימו לב למיקומה הגיאוגרפי של גלריית הקצה. ממש בקצה. זאת הגלריה העירונית הצפונית ביותר במישור החוף הישראלי. בנוסף, הגלריה לא ממוקמת בשכונת יוקרה ואפילו לא במרכז העיר, זאת בהנחה שנהריה היא עיר. היא נמצאת בליבו של אזור מלאכה ומסחר מאובק אך רב תרבותי, רב דתי, רב לאומי ורב לשוני. מקיפים אותה מוסכים, חנויות פשוטות, סופר מרקט, בתי אוכל קטנים, מחסנים, נגריות ומגרש חניה. ולפתע מתברר שמהבחינה הזו היא לא בקצה. היא מוסד חברתי, אמנותי וחינוכי שנמצא בלב החיים היום יומיים הרגילים של האנשים הפשוטים והמגוונים מכל רחבי הגליל.

ומכאן ברור כמובן שהגלריה היא גם לא בקצה של אליטיזם תרבותי כלשהו. לגלריית הקצה יש אג'נדה חברתית, שאחת ממטרותיה הוא טיפוח האזרחות המשותפת היהודית ערבית. זה לא מקרה שתערוכתם של חיים וחאדר מוצגת כאן. הגלריה יזמה קורס לערבית מדוברת והיא מארחת אמנים יהודים וערבים. בתערוכה האחרונה, שעד לפני שבוע הוצגה כאן, שנקראה "שאהבה נפשי" ובערבית "מַן תַחִיבּוּּהוּ נפסי", הציגו תשע נשים יהודיות וערביות את עבודותיהן. אני מבקש להדגיש עוד, שהגלריה התגייסה למאבק להחזרת השבויים מלבנון ושאחת הפעולות היותר ייחודיות שנעשו בהקשר להתגייסות החברתית הישראלית לשחרורו של גלעד שליט נעשתה על ידי לי רמון מגלריית הקצה. מדובר בגיוסם של אמנים ישראלים רבים שאיירו את סיפורו של גלעד שליט: "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה" ושהוצא לאור כספר מיוחד במינו. זהו סיפור שכתב גלעד, כשהיה בן 11, אודות כריש ודג קטן שמצליחים להגיע להסכם שלום כנגד כל הסיכויים.

את הגלריה מוביל זוג האמנים לי רמון ויצחק דה-לנגה. יצחק ולי, אנשים מיוחדים אשר משלבים את הוראת האמנות והחינוך לאמנות יחד עם יצירת אמנות ופעילות חברתית, הקשורים כולם למדינה ולחברה בה אנו חיים. את התערוכה אצר יצחק דה לנגה, אשר גם ינחה את מפגש השיח עם חיים וחאדר.

לסיום אני מבקש לומר שהתערוכה הזאת מהווה מבחינתי אירוע מאוד מיוחד ויוצא דופן. זאת לא עוד תערוכה. החיבור שהיא עושה בין ההיסטוריה של שני האמנים, לבין הפיוס והכמיהה התמימה והנאיבית, אך האנושית כל כך, לשוויון אזרחי ולשלום לאומי, ובין אלה לבין האמנות והסביבה הגיאוגרפית הייחודית בה היא צמחה, לא יכולים להשאיר אף אחד מאיתנו אדיש. התחושות העמוקות והמרטיטות שמלוות את השוטטות בין בני המשפחה הניבטים אלינו מן הציורים, הן מתנה אדירה שקיבלנו מחיים ומחאדר, מאיציק ומלי ועל כך אנחנו מודים להם.

ביבליוגרפיה:
כותר: דברי פתיחה לתערוכה "המשפחה" של האמנים חיים מאור וחאדר ושאח
מחבר: בוימל, יאיר (ד"ר)
שם  האתר: גלריית הקצה
הוצאה לאור: עמותת הקצה
הערות לפריט זה: 1. © באדיבות ד"ר יאיר בוימל.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית