כמו ביצירות אירופיות רבות מתאר שאגאל את הרגע שבו קורא המלאך לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער". שאגאל מדגיש את יסוד ההקרבה - יצחק מוטל בהכנעה מוחלטת ואברהם הצבוע בצבע אדום (כצבע הדם) אוחז בחוזקה בסכין אל מול המלאך. שאגאל מבליט את נכונותו ואולי אף רצונו של אברהם להקריב את בנו לאל ומציב אותם במישור הקדמי של הציור. במישור האחורי, למעלה מימין, מציג שאגאל את ההליכה אל הצליבה כסצנה יהודית נוצרית.
פירוש אחד שניתן לתת לציור זה הוא ששאגאל מנסה להדגיש את המשותף לדת היהודית ולדת הנוצרית – הנכונות להקרבה כביטוי לאמונה - על ידי ציור אלמנטים שונים: מלאך (האל, באמצעות מלאכו, חוסה על שתי הדתות ומעריך את קורבנן); דמות אישה מתפללת (שניתן לפרשה הן כשרה והן כמריה אם ישו); איל (שהוא גם השה לעולה וגם מסמל את ישו "שה האלוהים"); יצחק שמוצג בתנוחה המזכירה את תנוחתו של ישו המת בחיק אמו בסצנות רבות.
אך ניתן לפרש את יצירתו זו של שאגאל גם כביטוי לקונפליקט בין הנצרות ליהדות - היהודים שהוליכו את ישו אל הצליבה הפכו במשך ההיסטוריה היהודית לקורבנותיה של הנצרות: הצבע האדום, צבע הדם, עולה מאברהם, אבי העם היהודי ומגיע אל ראש ההר שעליו מתנהל המסע אל הצליבה. ישו נושא הצלב מלווה בקבוצה שמהומה שוררת בתוכה. בתוך קבוצה זו נראה יהודי דתי הנושא ספר, כנראה את סידור התפילות. ניתן לראות בצלוב המוקף במלוויו היהודים גם ייצוג סמלי של המרטיריות היהודית לאורך ההיסטוריה.