אדם מועד לעולם

במסגרת דיני נזיקין קובעת המשנה כי "האדם מועד לעולם" . כלל זה נאמר במשנה בבא קמא ב, ו, ופירושו הפשוט של כלל זה הוא שבנוגע לנזקי אדם לא קיימת בהלכה קטגוריה של "תם" (כמו בזו של שור - שאם הוא שור תם אין בעליו משלם נזק שלם). נמצא שהאדם מועד לעולם ומשלם נזק שלם על כל נזק שנגרם בגללו.

יתר על כן, מהנאמר בהמשך במשנה שם - "בין עֵר בין ישן" - נראה שאף אם הוא אנוס לגמרי האדם המזיק אחראי על כל נזק שנגרם וישלם נזק שלם.

אבל פרשני המשנה הבינו כלל זה באופן מוגבל יותר. כבר בתלמוד הירושלמי (בבא קמא ב, ח, ג ע"א) הגביל רבי יצחק כלל זה ואמר:

"מתניתא (=משנתנו, מדברת) בשהיו שניהם ישינין, אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו - זה שבא לישן אצלו הוא המועד".

דהיינו, שכשאמרו במשנה שאדם הישן שהזיק חייב לשלם מדובר אך ורק במקרה שחבירו הקדימו וישן שם, ובא הוא ושכב לישון לידו והזיק את חבירו אחר כך בעודו ישן – אבל אם קדם הוא וישן ובא חבירו וישן לידו - ורק אז הזיק את חבירו בשנתו - הריהו פטור מלשלם.

פרשני ימי הביניים נחלקו במשמעות המעשית של הבנת דברי המשנה שלנו. באופן כללי ניתן לחלק את שיטות הראשונים לשניים: יש המבדילים בין אונס גמור שעליו יהיה האדם המזיק פטור ובין אונס רגיל שעליו אומרת משנתנו שהוא חייב,1 ויש הסבורים שאדם המזיק חייב תמיד אלא אם כן הניזק פשע.2

במכילתא דרבי ישמעאל נאמר:

"...למה נאמר כי תצא אש (="כִּי תֵצֵא אֵשׁ [וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה", שמות כב, ה], אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון, ושאינו מתכוין כמתכוין", וכו'.3

יש הסבורים כי שיטת המשנה הקדומה היתה כשיטת המכילתא, שמן האש ניתן ללמוד על כל אבות הנזיקין, שבכולם המזיק חייב גם באונס. ברם, מדברי חזקיה בבבלי כז ע"א עולה כי רק "אדם המזיק" חייב באונס.4

הפניות נוספות:

אנציקלופדיה תלמודית, ערך "אדם המזיק", כרך א, טור קע-קעה; לרשימה ביבליוגרפית בנוגע ל"אדם המזיק", ראו: נחום רקובר, ביבליוגרפיה רב-לשונית למשפט העברי, ספרית המשפט העברי, ירושלים תש"ן, עמ' 677-678; אברהם וייס, דיונים וברורים בבבא קמא, ירושלים תשכ"ז, פרק כו (מעמ' 382 ואילך); הרב דוד ביגמן, אדם מועד לעולם, מעגלים ב, תשנ"ט, עמ' 17-23; אהרן שמש, שוגג קרוב למזיד: לבירור יצירתו של המושג בתורת האמוראים, שנתון המשפט העברי כ (תשנ"ז), עמ' 399-428; עמית שדה (קופלד), "אדם המזיק", http://www.otniel.org/show.asp?id=25222

הערות שוליים:

1. כך היא שיטת בעלי התוספות (בבא קמא כז ע"ב ד"ה "ושמואל", וכן היא דעת הרא"ש והמרדכי) שסברו כי אדם המזיק אינו חייב אלא כשלא היה זה אונס גמור, כגון במקרה ששכב לישון על יד כלים של חבירו ושברם בעודו ישן, אבל אם היה זה מקרה של אונס גמור, כגון במקרה שהוא כבר היה ישן וחבירו הניח אחר כך את הכלים הללו על ידו - הרי הוא פטור. ורבי יוסף חביבא, בפירושו "נימוקי יוסף" (בבא קמא ד ע"א) כתב שבאשר לאונס גמור גילה הכתוב במפורש כי האדם איננו אחראי על כך בנוגע לנערה המאורסה: "וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּו. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כה-כו).

הוכחת בעלי התוספות היא מהמקרה של מעביר חבית ממקום ולמקום ושברה, שם (בבלי בבא מציעא פב ע"ב) מובא בברייתא שרבי יהודה אומר כי אם היה זה שומר חנם ישבע ויפטר מן התשלום ואם היה נושא שכר ישלם על שבירת החבית. והנה, מן העובדה ששומר חינם פטור – ואין אומרים כאן (לדעת רבי יהודה) שיתחייב בתשלום על שבירת החבית משום שהוא "אדם המזיק" - מוכח שאם היה אנוס גמור הרי הוא פטור. ובדומה לכך, גם הדין בנוגע לטבח אומן שקלקל (שם בבא קמא צט ע"ב). בעלי התוספות מכנים אונס מסוג זה "אונס כעין גניבה" – דהיינו, שאף ששמר החפץ כראוי נגנב החפץ ממנו; וזאת בניגוד ל"אונס כעין אבידה"- שהוא אחראי לו במידת-מה ואיננו אונס גמור (הבחנה זאת היא על פי האמור בבבלי בבא מציעא צד ע"ב שגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה).

2. הרמב"ן (בחידושיו לבבא מציעא פב ע"ב) סבר שאפילו באונס גמור אדם המזיק חייב, אלא אם כן הניזק פשע - על פי הנאמר בירושלמי שהוזכר לעיל, שאם היה ישן ובא חבירו וישן לידו הרי הוא פטור אם גרם לחבירו נזק. בבבלי בבא קמא כז ע"א מובאים דברי רבה, האומר שאדם שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב אם גרם בכך נזק - והרמב"ן מביא מכאן ראייה לשיטתו, משום שהוא סבור כי מדובר כאן בכל רוח שהיא, ואפילו אם היא רוח שאינה מצויה "כאותה [=רוח] של אליהו" (על פי האמור במלכים א, יט, יא). שכן הביטוי "רוח שאינה מצויה" בא לומר לדעתו שיש כאן אונס גמור, "שהוא מן האונסים הגדולים שבעולם".

כן מביא הרמב"ן ראייה נוספת מקביעה נוספת של רבה שם, שאמר כי אם "היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה (=וגרמה נזק), לענין נזקין חייב (=לשלם לניזק)". והואיל והרמב"ן סבור שגם כאן מדובר באונס גמור – הרי גם זו היא ראייה לשיטתו.

ברם, רבי יוסף חביבא, ב"נמוקי יוסף" כתב שם, בניגוד לרמב"ן, כי במקרה זה לא מדובר באונס גמור משום שעל האדם המתעורר משנתו וקם - בין כה וכה מוטלת האחריות לשים לב שלא שכח דבר מה על גופו בעת שנרדם, ועתה עלול חפץ זה להישמט מעליו ("דאע"ג דלא הכיר בה מעולם, מ"מ כי קאי איבעי ליה למיחש שמא איזה דבר הניח בחיקו ושכחו ושמא יפול").

3. מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מס' דנזיקין, פרשה יד, ד"ה כי תצא, מהדורת הורביץ-רבין עמ' עמ' 297.

4. ראו דוד הלבני, מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד, מאגנס, ירושלים תשנ"ג, עמ' צח-צט, והספרות הנזכרת שם בהע' 13.