האירועים שפקדו את גרמניה בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובחודשים שלאחר סיומה, במסגרת מה שמכונה 'המהפכה הגרמנית', הטביעו את חותמם על עתידה של יהדות גרמניה והיוו ציון דרך חשוב בהתפתחות החיים הפוליטיים היהודיים בה. לאחר התפטרותו של הקיסר והעברת השלטון בנובמבר 1918 לידי מנהיגי הסוציאל-דמוקרטים, השתררו בגרמניה כמה חודשים של כאוס פוליטי ששיאם היה ניסיון ההפיכה של השמאל הקיצוני בברלין (מרד ספרטקוס בדצמבר 1918 – ינואר 1919) וכינון 'רפובליקת המועצות' (Räterepublik) קצרת הימים של בווריה (אפריל 1919). קשה להפריז במשמעותה של תקופה זו עבור יהודי גרמניה, בעיקר לנוכח העובדה שאישים יהודים כמו רוזה לוכסמבורג וקורט אייזנר בלטו בהנהגת מהפכות השמאל הקיצוני.¹⁸

חלק הארי של יהודי גרמניה, כמו גם הנהגתם הפוליטית, הסתייג מניסיונות הפיכה אלה.המחנה המשתלב, בהנהגת האגודה המרכזית, נטה באופן טבעי לאוריינטציה הליברלית בפוליטיקה הגרמנית. דוברי מחנה יהודי זה הסתייגו, לפיכך, ממהפכנות השמאל הקיצוני הן מנקודת מבט פטריוטית גרמנית, הן מנקודת מבט בורגנית והן בגלל החשש שמעורבותם של יהודים בגופי השמאל תביא להתגברות האנטישמיות.¹⁹ מנקודת מבטם של הציונים הייתה מעורבותם של יהודים במהפכות אלה הפרה בוטה של עקרון ה'דיסטנס' ולפיכך הם חשו שיש בידיהם הסבר להתפרצות האנטישמיות. הליברלים והציונים חששו אפוא בתקופת משבר זו מפגיעה ביציבות מעמדם של היהודים לאחר התהפוכות הפוליטיות שעברה המדינה הגרמנית.²⁰

לצד תחושת האיום שיצרה האנטישמיות הגוברת ראו גורמים בהנהגה הציונית בגרמניה את הכאוס הפוסט מלחמתי, את שינוי כללי המשחק בפוליטיקה בגרמניה, ואת האווירה הבינלאומית החדשה שיצרו עקרונות ההגדרה העצמית הלאומית הנשיא האמריקני וודרו וילסון, כהזדמנות ייחודית ליצור שינוי בדפוסי הפוליטיקה היהודית בגרמניה ובמעמד היהודים בה. כמו בניסיונות דומים שנעשו במקומות אחרים במרכז אירופה, בעיקר במדינות שירשו את האימפריה ההבסבורגית המתפוררת, ניסו פעילים בקרב ציוני גרמניה לכונן קונגרס יהודי לאומי שיהיה בסיס לכינונה של אוטונומיה יהודית לאומית – דפוס חדש להשתלבות היהודים בגרמניה, אלטרנטיבי לזה של האמנציפציה הליברלית שלהם כיחידים.²¹ במדינה הצ'כוסלובקית החדשה הצליחה מועצה הלאומית היהודית (Jüdischer Nationalrat) שהקימו הציונים לשכנע חלק ניכר מבני הקהילה היהודית להיאבק למען הכרה בהם כמיעוט לאומי וזכו בלגיטימיות של השלטונות. תנועת הקונגרס היהודי בגרמניה, לעומת זאת, לא הצליחה בכך. בגלל המבנה הדמוגרפי ההומוגני יחסית של גרמניה, המסורת הפוליטית הריכוזית של עידן הרייך השני וכן התפיסה הפוליטית המשתלבת של רוב בני הקהילה היהודית, שראו עצמם כבני הלאום הגרמני, דחו הן השלטונות הן רוב יהודי המדינה את היוזמה החדשה על הסף.²²

עם התייצבות הזירה הפוליטית הגרמנית, לאחר סדרת הזעזועים הפוליטיים וניסיונות ההפיכה של השנים 1920-1918, נמצאו יהודי גרמניה במצב מורכב. מחד גיסא נדמה היה ששאיפותיהם לאמנציפציה מלאה התממשו. גרמניה הייתה לרפובליקה דמוקרטית ותחומים רבים, כמו האקדמיה, הצבא והשירות הציבורי, שהיו עד אז סגורים בפני היהודים, נפתחו בפניהם. מאידך גיסא הם נאלצו להסתגל לדפוסי הפעילות החדשים של הפוליטיקה הגרמנית שהפכה דמוקרטית וחופשית יותר, אך בה בעת גם אלימה ויצרית יותר.²³

בנסיבות החדשות, ובעיקר לנוכח החמרת ההסתה האנטישמית עם התחזקותה של 'מפלגת העם הגרמנית לאומית' (DNVP) האנטישמית והופעתה של המפלגה הנאצית כגוף פוליטי משמעותי המתמודד בבחירות לרייכסטג (1924), לא היה עוד מקום להסתייגותה המסורתית של האגודה המרכזית ממעורבות גלויה בפוליטיקה המפלגתית הגרמנית. המאבק על האמנציפציה נכרך יותר ויותר בהתערבות ישירה בפוליטיקה הגרמנית, והאגודה המרכזית חתרה למצות בדרך זו את זכויותיהם האזרחיות של היהודים. אכן, האגודה לא קראה ליהודים לתמוך במפלגה מסוימת, אך היא העמיקה את הדיאלוג שקיימה עם המפלגות שכוננו את 'הקואליציה הוויימרית' – הסוציאליסטים, הליברלים והקתולים. ב- 1924 אף קראה האגודה בפומבי ליהודים ליטול חלק בתהליך הבחירות בגרמניה:

על כל יהודי גרמניה, איש ואשה, חלה החובה שאין עליה עוררין לממש את זכותם ביום הבחירות. כל קול יכול להיות בעל משמעות מכרעת. כל המדיר רגליו מן הקלפי בוגד לא רק במפלגה [שבה הוא תומך] אלא גם באחיו היהודים. מי שאינו בוחר, מסייע לאנטישמים בדרך הטובה ביותר.

אין צורך לומר לאיזו מפלגה פוליטית צריכים כל יהודי ויהודייה לתת את קולם. כל יהודי יודע, וחייב לדעת, שהוא רשאי לתת את קולו רק למפלגות מסוימות [...] עוד לא היו בחירות שבהן הייתה משמעות כה קריטית לכל קול יהודי [...] על יהודי גרמניה להכיר בעובדה שרק ניצחון המפלגות הלא אנטישמיות על אלה שהן אנטישמיות במוצהר יוכל להחזיר למסלולו את תהליך שיקומה המסודר של המולדת. זוהי משמעות הבחירות האלה ליהודי גרמניה.²⁴

מכאן והלאה גילתה האגודה מעורבות לא רק בבחירות לרייכסטג, אלא גם בבחירות לפרלמנטים המקומיים של המדינות הגרמניות השונות ולרשויות המקומיות. פעיליה נטו להדגיש את הצורך לפעול נגד המפלגות האנטשמיות – תחילה בעיקר מפלגת העם הגרמנית הלאומית, ומאמצע 1929 המפלגה הנאצית בראש ובראשונה – מתוך הנחה שהיהודים יסיקו בעצמם באילו מפלגות ראוי שיתמכו.²⁵

ביטוי מובהק להסתגלותה של האגודה לתרבות הפוליטית החדשה בגרמניה ולחתירתה למצות את אפשרויות המאבק הפוליטי שהותרו עם האמנציפציה הליברלית, היה בתחום התקשורתי. באביב 1922 הפסיקה האגודה את הוצאתו לאור של הירחון Im deutschem Reich , שיצא לאור מאז 1895, ובמקומו בא לעולם השבועון C.V. Zeitung. מהלך זה איחד כוחות בתחום התקשורתי, שכן השבועון החדש החליף גם את העיתון הליברלי הוותיק והא-מפלגתי שיצא לאור מאז 1837, Allgemeine Zeitung des Judentums, אחד מסמליה המובהקים של יהדות האמנציפציה הגרמנית.²⁶ הקמתו של C.V. Zeitung, טען יוליוס ברודניץ, יושב הראש של האגודה המרכזית, במאמר הפתיחה שלו בגיליון הראשון, באה לשרת את המטרות הישנות בדרכים חדשות. במציאות הפוליטית והחברתית החדשה חייבת האגודה המרכזית להפיץ את מסריה לציבורים היהודים הרחבים שהצטרפו אליה, ורק שבועון בעל תפוצה רחבה יותר לעשות זאת. ברודניץ הדגיש שמייסדי השבועון החדש אינם מעוניינים בביטאון יהודי קהילתי או משפחתי נוסף, אלא בכתב עת בעל אופי פוליטי, שיעדכן את תומכי האגודה ואת היהדות הגרמנית בכללה באירועי השעה, ויגבש את פעילותם לקידום מטרות האגודה ומאבקיה.²⁷ השבועון החל לצאת לאור שבועות אחדים לפני רצח שר החוץ היהודי הגרמני ולטר רתנאו, אירוע טראומטי שהגביר מאוד את מודעתם של יהודי גרמניה לאופיה האלים והמסוכן של האנטישמיות החדשה ולאי-יציבותה של הדמוקרטיה הוויימרית. עד אמצע שנות העשרים הגיעה תפוצתו לכ- 80,000 גיליונות מדי שבוע.²⁸

ייסוד השבועון החדש היה חלק מניסיונותיה של האגודה להפיץ את מסריה הפוליטיים באמצעות המילה הכתובה. שלוש שנים קודם לכן, ב- 1919, הקימה האגודה גם הוצאות ספרים, שנקראה בתחילה על שמו של לוחם האמנציפציה הוותיק גבריאל ריסר, אך שמה הוסב אחר כך ל'הוצאת פילון'. חלק ניכר מהספרים שיצאו בה לאור היו בעלי אופי פוליטי מובהק – Aufklärungsliteratur (מונח שניתן לתרגמו ל'ספרות הסברה, והאגודה נטתה עתה להשתמש בו במקום במונח המסורתי 'אפולוגטיקה') – והאגודה ניסתה להפיצם במאות ולעתים אף באלפי וברבבות עותקים.²⁹

האינטנסיביות הגוברת של החיים הפוליטיים ברפובליקת ויימר ניכרה בכך שלצד העלייה בהיקף פעילותה של האגודה המרכזית הוקמו בשנותיה הראשונות של הרפובליקה שני ארגונים יהודיים פוליטיים חדשים בעלי אופי גרמני פטריוטי שגיוונו את המפה הפוליטית של יהדות גרמניה. שני הארגונים החדשים הציעו נוסחאות אחרות למימושה של האמנציפציה ותפיסות אחרות בשאלה במה מחייבת האמנציפציה את יהודי גרמניה. 'ברית חיילי החזית היהודים' (Reichsbund judischer Frontsoldaten), שהוקמה ב- 1919, הייתה תוך שנים ספורות לארגון היהודי הגרמני השני בגודלו אחרי האגודה המרכזית. הברית מנתה בין 35,000 ל- 40,000 חברים, ואף הוציאה לאור עיתון משלה.³⁰ היא שמה לה למטרה להנציח את תרומת היהודים לגרמניה במלחמה, לבסס את מורשת הפטריוטיות הגרמנית בקרב יהודי גרמניה ולהיאבק למען האמנציפציה ונגד אנטישמיות בשמה של פטריוטיות זו. חבריה ארגנו פעולות הגנה עצמית יהודית נגד אלימות אנטישמית, קראו לשינוי המבנה הכלכלי-חברתי של יהדות גרמניה וניסו לקדם רעיונות של התיישבות חקלאית והסבה מקצועית של היהודים לעבודות כפיים כדרך נוספת, פוזיטיבית יותר, לבלימת האיום האנטישמי. בעיניהם לא די היה באמנציפציה החוקית ובזכויות הפוליטיות שיהודי גרמניה, בהנהגת האגודה המרכזית, חתרו להיאחז בהן. לנוכח האיום הגדל על מעמדם של היהודים חתרה הברית להביא גם לשילוב מושרש של היהודים במרקם החיים החברתי והדמוגרפי של החברה הגרמנית. ברוח זו היא תפסה את הדרך למימוש מלא של האמנציפציה שלהם. כמובן, עמדה זו לא סתרה מיסודה את תפיסותיה של האגודה המרכזית, אך ללא ספק הוסיפה להן ממד חדש. למעשה, הברית לא חתרה כלל לאיים על מעמדה הדומיננטי של האגודה המרכזית בפוליטיקה היהודית בגרמניה – רבים מחברי הברית היו גם חברי האגודה, ובמידה רבה שררה גם הסכמה רעיונית ביניהן.

תוספת אחרת לנוף הארגוני והרעיוני של יהדות גרמניה בתקופה זו היה 'איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים' (Verband nationaldeutscher Juden) שהוקם בברלין ב- 1921. דוברי האיגוד, ובראשם מייסדו, מקס נאומן, תקפו בחריפות את האורתודוקסים ואת התנועה הציונית, וקראו למנוע את התאזרחותם בגרמניה של המהגרים היהודים ממזרח אירופה, שאותם כינו 'אסיאתים למחצה'. עם זאת, התמקד מאבקם הפוליטי באגודה המרכזית. דוברי האיגוד הרבו להאשים את האגודה המרכזית בנטישת האתוס הגרמני, Deutsche Gesinnung, התנגדו בחריפות לעצם הלגיטימיות של הדיאלוג שקיימה האגודה עם הציונים ואף תקפו את 'ברית חיילי החזית' על שהגנה על המהגרים ממזרח אירופה מפני פורעים אנטישמים. חזון האמנציפציה של האיגוד הושתת על אמונה בצורך לנטוש כל מרכיב לאומי ביהדות ולאמץ יסודות נוצרים, כמו עץ האשוח בחג המולד, כדי לבטא בכך פטריוטיות גרמנית ולהצטרף לא רק למדינה גרמנית כאזרחים שווי זכויות אלא גם ל'קהילת האומה' (Volksgemeinschaft) הגרמנית, שהימין חתר לגבש. האיגוד, שדובריו אף גילו הבנה לגילויי אנטישמיות גרמניה ואף להצהרות נאציות, היה לכל אורך הדרך גורם שולי מבחינת היקף התמיכה של היהודים בו. עם זאת, ההצהרות החריפות של תומכיו השפיעו על האווירה בזירה הפוליטית היהודית בגרמניה, בעיקר בשל רגישותם של דוברי האגודה המרכזית וחששותיהם שפעילות האיגוד תעניק לגיטימציה לאנטישמיות ותחזק אותה.³¹

התנועה הציונית בגרמניה שינתה גם היא את דפוסי פעילותה בגרמניה שלאחר המלחמה, תוך התמודדות עם שאלת היחס בין תמיכתה בהשתלבות מול היעדים היהודיים הלאומיים שאותם חתרה לקדם. בתקופת רפובליקת ויימר היו בה שתי אוריינטציות. מצד אחד עמדה האופציה הפלשתינו-צנטרית, שהעמידה במרכז את התפתחות המפעל הציוני בארץ ישראל והמעיטה בחשיבות הפעילות הקהילתית בגולה (עבודת ההווה), ובכלל זה בניסיון להשפיע על הזירה הפוליטית הגרמנית ולהיאבק באנטישמיות. למרות הדומיננטיות של בעלי גישה זו לא יכלה ההנהגה הציונית להתעלם מגל האנטישמיות האלים של ראשית שנות העשרים, והצטרפה לאגודה המרכזית ולקריאתה לתמוך במפלגות אנטי-אנטישמיות בבחירות 1924.³² עם זאת, הייתה זו רק סטייה זמנית מהקו הפלשתינו-צנטרי ומעקרון ה'דיסטנס'. בחירתו של בלומנפלד לנשיא ההתאחדות הציונית ב- 1924, וחמש שנות היציבות היחסית בגרמניה עד למשבר הכלכלי של 1929, השיבו את הציונים לעמדת ה'דיסטנס'. הם התייחסו לניסיונות המגננה של האגודה המרכזית כנגד המפלגות האנטישמיות הגרמניות, ובכלל זה המפלגה הנאצית, כמיותרים וחסרי תוחלת.³³ בשנותיה השקטות יותר של הרפובליקה הקדישה אפוא ההתאחדות הציונית את עיקר מאמציה לאתגר קידומו של בניין הארץ. היא התרחקה מהפוליטיקה הגרמנית הכללית וכן מזו היהודית הקהילתית, תוך שהיא מגלה חוסר עניין בשאלת האמנציפציה ודרך שילובם של היהודים בחברה הגרמנית.³⁴

אלא שבכך לא התמצתה פעילותם הפוליטית של היהודים הלאומיים בגרמניה. אל מול ההתאחדות הציונית קמה ב- 1919 בברלין 'מפלגת העם היהודית' (Jüdische Volkspartei), שייצגה את הקו של אותם פעילים ציונים גרמנים אשר ראו את עתידם בגרמניה וחתרו לעצב את החיים היהודיים בה ברוח יהודית לאומית, גם אם תוך הבעת אהדה והזדהות עם המפעל הציוני בארץ ישראל.³⁵ במפלגה תמכו גם פעילים אורתודוקסים, מהגרים ממזרח אירופה וגורמים נוספים מהמעמדות הנמוכים בין יהודי גרמניה. האגודה המרכזית העמידה ביסוד חזון האמנציפציה שלה בראש ובראשונה את תפיסת היהודים כאזרחים שווי זכויות המדינה הגרמנית, ואילו איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים רצה גם לעשותם חלק מ'קהילת האומה' הגרמנית. בניגוד לחזונות השתלבות אלה התייחסה ההתאחדות הציונית לרעיון שילובם של היהודים בגרמניה בפסימיות, מפלגת העם היהודית חתרה לעיצוב חייהם של היהודים בגרמניה כ'קהילת עם' יהודית (Volksgemeino).³⁶ ביסוד חזונם עמדה השאיפה להרחיב ולהעמיק את פעילותה של המסגרת הקהילתית היהודית לתחומי החינוך, התרבות והעזרה הסוציאלית ולהפך אותה למסגרת המתבססת על סולידריות בין-יהודית רחבה – הרבה מעבר ל'קהילת הפולחן' (Kultusgemeinde) שעיצבו הליברלים במהלך המאה התשע-עשרה.

אנשי מפלגת העם ניסו להפיק את המרב מתהליך הדמוקרטיזציה בקהילות היהודיות בגרמניה ומהעלייה הניכרת במספר המהגרים והפליטים היהודים המזרח אירופים, שחיו בערי גרמניה וחיזקו מאוד את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם.³⁷ בשני המקרים בולטים – בדואיסבורג ובברלין – הביאה פעילותם הפוליטית הנמרצת, כמו גם הברית שכרתו עם האורתודוקסים, להשתלטותם על הנהגת הקהילה. עם זאת, גם תחת ניהול יהודי לאומי לא חל שינוי יסודי בדרך תפקודן של קהילות אלה. התברר שאנשי מפלגת העם היהודית מחויבים, ביסודו של דבר, לתפיסת האמנציפציה והאזרחות הגרמנית של המחנה המרכזי של היהדות הגרמנית. אכן, הוקצו משאבים רבים יותר בתחומים כמו רווחה כלכלית וחינוך, והועברה תמיכה מסוימת גם לקרן היסוד, אך ראשי הקהילות החדשים לא התנערו מזיקתן לגרמניה ולא ניסו להפוך את הקהילות כבסיס לאוטונומיה יהודית לאומית.³⁸

מגמות ההתחדשות הארגונית בפוליטיקה היהודית בשנות העשרים – תקופת היציבות האחרונה של האמנציפציה – הכשירו את הקרקע להתמודדותם של הארגונים היהודים עם המשבר שהחל בשלהי שנות העשרים. אכן, לא היה די בשינויים אלה כדי להטות את הכף במאבק על האמנציפציה. עם זאת נודעה להם משמעות ביחס להתארגנות הפנים יהודית ולניסיונות ההנהגה להקל את הלחצים בציבור היהודי בשנים מכריעות אלה ואף להפכם לבעלי משמעות.

לחלקים נוספים של המאמר:
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה : מיסוד הפוליטיקה היהודית וראשיתו של המאבק הפומבי בגרמניה הווילהלמנית
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה : אתגר אידיאולוגי תחת אש : בימי מלחמת העולם הראשונה
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה: התחדשות רעיונית וארגונית בימי הרפובליקה (פריט זה)
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה : שלהי שנות העשרים וראשית השלושים: מיעוט תחת מתקפה מגדיר עצמו מחדש
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה : תחת המשטר הנאצי: עיון בדפוסי אמנציפציה חדשים
בין השתלבות לייחוד : תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה : סיכום

הערות שוליים:

18. על אירועי 1920-1918 כנקודת מפנה בהיקף ובאלימות האנטישמיות בגרמניה ראו, Dirk Walter, Antisemitische Kriminalität und Gewalt, Judenfeindschaft in der Weimarer Republik, Bonn 1999, pp. 23-51; Cornelia Hecht, Deutsche Juden und Antisemitismus in der Weimarer Republik, Bonn 2003, pp. 76-97 (להלן: הכט, יהודי גרמניה והאנטישמיות).
19. Donald Niewyk, 'The German Jews in the Revolution and Revolt 1918-1919', Studies in Contemporary Jewry, Vol. 4 (1988), pp. 41-50 (להלן: ניוויק, היהודים הגרמנים והמהפכה). על האוריינטציה הפוליטית של האגודה המרכזית לנוכח הזעזועים בפוליטיקה הגרמנית והתפרצותה האלימה של האנטישמיות בתקופה זו ראו, ברקאי, האגודה המרכזית, עמ' 119-101.
20. על תמונת העתיד של יהודי גרמניה בתקופה זו ראו, Moshe Zimmermann, 'Zukunftserwartungen deutscher Juden im ersten Jahr der Weimarer Republik', in: Archiv für Sozialgeschichte, No. 37 (1997), pp. 55-72 צימרמן מנסה ליצור איזון בין תיאור תחושותיהם הפסימיות של דוברים יהודים מסוימים בתקופה זו לציפיותיהם האופטימיות של אחרים.
21. על מאמצי הציונים לכנס קונגרס זה, כמו גם על הצלחת הממסד הליברלי ומנהיגי האורתודוקסיה לסכל יוזמה זו ראו, ניוויק, היהודים הגרמנים והמהפכה, עמ' 58-50.
22. על צ'כוסלובקיה ואוסטריה ראו אצל Marsha A. Rozenblit, Reconstructing a National Identity: The Jews of Habsburg Austria during World War 1, Oxford 2001, pp. 144-152; Harriet Pass Freidenreich, Jewish Politics in Vienna 1918-1938, Bloomington and Indianapolis 1991, pp. 52-54.
23. על מורכבותו של מצב היהודי ברפובליקת ויימר, שחוקתה הבטיחה ליהודים שוויון אזרחי מלא, אך שכבות חברתיות נרחבות הביעו חוסר נכונות לשלבם בחברה ראו, למשל, Peter Pulzer, Jews and the German State, Cambridge Mass. 1992, pp. 271-286 לסקירה בסיסית על יהודי גרמניה בתקופת רפובליקת ויימר ראו, Donald Niewyk, The Jews in Weimar Germany, Baton Rouge and London, 1980 ראו גם אברהם ברקאי ופול מנדס-פלור, תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך רביעי: התחדשות וחורבן, ירושלים תשס"ה, חלק ראשון (להלן: ברקאי ומנדס-פלור, תולדות).
24. 'Zum Reichswahl', C. V. Zeitung, 3.4.1924
25. Martin Liepach, Das Wahlverhalten der jüdischen Bevölkerung in der Weimarer Republik, Tubingen 1996, pp. 109-119 (להלן: ליפאך, דפוסי הצבעה).
26. על תולדותיו ראו, הנס אוטו הורך, 'לתולדותיו של "העיתון הכללי של היהדות" ("אלגמיינע צייטונג דעס יודנטומס")', קשר, חוב' 5 (1989), עמ' 20-12.
27. Julius Brodnitz, 'Auf neuen Wegen Zu alten Zielen', C.V. Zeitung, 4.5.1922
28. לנתונים על התפוצה ראו, ליפאך, דפוסי הצבעה, עמ' 108. קרול פינק טוענת שבעקבות הרצח חשו רבים בגרמניה – יהודים ולא יהודים – שזהו אירוע גורלי ומבשר רע, אך גם קיוו שההלם שיצר הרצח יביא להתגייסות למאבק למען הרפובליקה ואף לפיוס בין גרמנים ליהודים. Carole Fink, 'The Murder of Walther Rathenau', Judaism, Vol. 44 (1995), pp. 264-267
29. על תולדות ההוצאה ראו, Susanne Urban-Fahr, Der Philo-Verlog 1919-1938, Abwehr und Selbstsbehauptung, Hildesheim 2001 לדיון על דפוסי התעמולה של האגודה המרכזית ועל המונחים אפולוגטיקה ו-Selbstsbehauptung, Hildesheim 2001 לדיון על דפוסי התעמולה של האגודה המרכזית ועל המונחים אפולוגטיקה ו-Aufklärungsliteratur ראו, Arnold Paucker, 'Zur Problematik einer jüdischen Abwehstrategie in der deutschen Gesellschaft', idem: Deutsche Juden im Kampf um Recht und Freiheit, Berlin 2003, pp. 54-60
30. על הברית ראו, Ulrich Dunker, Der Reichsbund jüdischer Frontsoldaten, 1919-1938, Düsseldorf 1977 ראו גם דיון קצר על פעילות הברית בתקופת רפובליקת ויימר ובשאלת היחס בינה לבין הציונים אצל ברקאי ומנדס-פלור, תולדות, עמ' 100-97. על Der Schild , ביטאונה של הברית ראו, יורגן מיכאל שולץ, 'המגן (Der Schild) ומלחמתו באנטישמיות', קשר, חוב' 33 (2003), עמ' 73-66.
31. על האיגוד ראו, Matthias Hambrock, Die Etablierung der Aussenseiter, Der Aussenseiter, Der Verband nationaldeutscher Juden 1921-1935, Köln 2003
32. יהודה ריינהרץ, 'תגובות האגודה המרכזית וההתאחדות הציונית על האנטישמיות בימי רפובליקת ויימאר', בתוך: אברהם מרגליות ויהויקים כוכבי (עורכים), תולדות תשואה: גרמניה, ירושלים תשנ"ח (להלן: ריינהרץ, תגובות), כרך א, עמ' 40-37.
33. Peter M. Baldwin, 'Zionist and Non-Zionist Jews in the Last Years before the Nazi Regime', LBIYB, Vol. 27 (1982), pp. 90-91, 97
34. לדיון מקיף בהתפתחות ההתאחדות הציונית של גרמניה בתקופת רפובליקת ויימר ובעיקר בקו הפלשתינו-צנטרי שלה ראו, לבסקי, בטרם פורענות.
35. על היחסים המורכב בין מפלגת העם היהודית להתאחדות הציונית של גרמניה ראו, גבריאל א' אלכסנדר, יהודי ברלין וקהילתם בימיה של רפובליקת ויימאר (1933-1919), עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ו (להלן: אלכסנדר, יהודי ברלין), עמ' 140-131.
36. על ראשית רעיון 'קהילת העם' בגרמניה ראו, Michacl Brenner, 'The Jüdische Volkspartei National-Jewish Communal Politics during the Weimar Republic', LBIYB, Vol. 35 (1990), pp. 220-221 לדיון בדמיון ובשוני בין גישה זו להגות האוטונומי סטית של דובנוב ראו, אלכסנדר, יהודי ברלין, עמ' 123-121.
37. להערכת מספרם ודפוסי פיזורם של יהודי מזרח אירופה בגרמניה הויימארית ראו, וייס, אתניות ואזרחות, עמ' 55-52. בעקבות חוקרים קודמים מעלה וייס מספרים שונים הנעים בין 60 ל-100 אלף.
38. אלכסנדר, יהודי ברלין, עמ' 238-236. על שינוי פני הקהילה היהודית המקומית בגרמניה בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימר ראו גם מיכאל ברנר, תחיית התרבות היהודית בגרמניה הויימארית, ירושלים תשס"ד, עמ' 71-56.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok