עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
יהודים גרמנים כמו מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין ואחרים הם שהניחו את היסודות לאסכולת פרנקפורט. חברי האסכולה, שפעלו בתקופת רפובליקת ויימאר, בקשו לפתח תיאוריה ביקורתית של התרבות והחברה ואפיינה אותם השקפה ביקורתית מרקסיסטית.

 




יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : ביקורת התרבות
מחבר: פרופ' מיכאל מאיר


לדיסציפלינת הסוציולוגיה נוספו עידון ויוקרה בזכות עבודותיו של קרל מנהיים (Mannheim,1947-1893) יליד הונגריה, אשר הניח את היסודות ל'סוציולוגיה של הידע'. באוניברסיטת פרנקפורט, שבה החליף בקתדרה לסוציולוגיה ב- 1930 פרופסור יהודי אחר, פרנץ אופנהיימר (Oppenheimer,1943-1864), מצא מנהיים במכון למחקר חברתי המסונף לה עמיתים עם פתיחות לגישתו. במרכז המחקר הזה, שנוסד ב- 1923 במימון פרטי, עבדה קבוצה של חוקרים צעירים, ברובם יהודים, מתחומים אקדמיים שונים – תיאודור אדורנו (Adorno,1969-1903), מקס הורקהיימר (Horkheimer,1973-1895), אריך פרום, ליאו לֶוֶנטל (Lowenthal,1993-1900) והרברט מרקוזה (Marcuse,1979-1898) – וביקשה לפתח 'תיאוריה ביקורתית' של התרבות והחברה. בין המקורות שמהם שאבה הקבוצה את השראתה הייתה עבודתו של היהודי ההונגרי גיאורג לוקץ' (Lukács,1971-1885), 'היסטוריה ותודעה מעמדית' – אשר טיפל בשאלה כיצד תיראה מהפכה טוטלית בתודעה תוך כדי בחינת מושג הניכור המרקסיסטי, שלא זכה להתייחסות עד אז – וביקשה לקרוא מחדש את כתבי קרל מרקס ולשחררם מאחיזתם של סטלין ואחרים, שהכניסו לתוכם, לדעת הקבוצה, מטריאליזם גם ודוגמטיות. הם טענו ש'תיאוריה ביקורתית' אמיתית חייבת להשאיר קצוות פתוחים ולבקר את עצמה ללא הפסק. הם שמו דגש על חובו של מרקס לאידיאליזם הפילוסופי של הגל, וטענו כי קריאה נכונה בכתבי מרקס תגביר את ההערכה לתפקיד התודעה בעיצוב המציאות ההיסטורית, העומדת בניגוד רק לכוחות הפוליטיים והכלכליים. משום כך הם הקדישו תשומת לב לתחומים שהמרקסיסטים היותר אורתודוקסים התייחסו אליהם בביטול כאל 'בניין-על' ותו לא. למעשה, אסכולת פרנקפורט, כפי שנודעה בשמה העממי, התעניינה יותר באסתטיקה ובשאלות תרבותיות מאשר בהיסטוריה החברתית והכלכלית.

קשור לאסכולת פרנקפורט – באמצעות יחסי חברות ומאוחר יותר בשנות השלושים, כאשר גלה לפריז, באמצעות מילגת מחקר מן המכון – היה חוקר תולדות הספרות והפילוסוף המבריק ולטר בנימין (Benjamin,1940-1892). אף על פי שבנימין פירסם בחייו רק שני ספרים: את Einbahnstrasse ('רחוב חד-סיטרי'. 1928) ואת Menshen Deutsche ('אנשים גרמנים', 1936), שיצא לאור בשוויץ בשם בדוי, הוא נחשב כיום בחוגים רחבים כאחד הקולות הפילוסופיים וכאחד ממבקרי התרבות המקוריים ביותר בשפה הגרמנית בין המלחמות. בנימין, שנמשך לתערובת ייחודית של קאנטיאניזם, מוטיבים תיאולוגיים יהודיים ומרקסיזם, כתב מאמרים רבים על מיגוון רחב של נושאים, החל בתולדות הספרות הגרמנית והצרפתית וכלה בפילוסופיה של ההיסטוריה, מאומנות ועד לאדריכלות של העיר המודרנית, מסוגיות פילוסופיות של שפה וכלה באומנות התרגום. בדרכו המיוחדת ספרו 'רחוב חד-סיטרי' הוא קליידוסקופ של הגיגים, הנעים בלא מאמץ וללא התנצלות מהרהורים מטאפיסיים ועד להערות על תופעות טריוויאליות לכאורה של הציוויליזציה המודרנית – גני שעשועים, בולי דואר, סיסמאות לאומניות. תערובת זו, המזלזלת בנשגב ובארצי, משקפת כנראה בצורה הטובה ביותר, לדעת בנימין, את המציאות הפנימית המבולבלת של הסדר בן-זמנו, בעיקר אצל אנשים כמותו, הצריכים להשלים עם מה שמקס ובר כינה בשם 'נטילת הקסם מן העולם', הנגרמת כתוצאה מן ההסתערות הבלתי מרוסנת של החילוּן. סירובו להיכנע לתרבות הבורגנית – להבליה ולשאיפותיה ולאי-הצדק שבמבנה החברתי שלה – גרם לו להזדהות לזמן-מה עם החזון הקומוניסטי ולהתחבר עם ברכט המרקסיסט.

מחויבותו הבלתי נלאית של בנימין לתקווה, ולוּ 'רק למען חסרי התקווה',10 גם הניעה אותו להשתתף יחד עם חבר אחר, הפילוסוף היהודי-גרמני ארנסט בלוך (Bloch,1977-1885), בחיפוש נחוש אחר עקבות אוטופיה – 'ניצוצות של תקווה', כפי שבנימין קרא להם – בכל מקום ובכל צורה. בדומה לבנימין, סירב בלוך בספרו Geist der Utopie ('רוח האוטופיה', 1918) להכיר בהיררכיות של תרבות, ובאותה נשימה ביקש לפענח את הקוד של האלמנט האוטופי במוסיקה הקלסית והפופולארית, בשייקספיר ובסיפורי אגדות, באומנות המעודנת אסתטית של הרנסנס ובקיטש המודרני. גם בנימין וגם בלוך ניסו להכניס תפיסות דתיות אל תוך הביקורת החברתית ואל הדיון המרקסיסטי, כלומר תקווה אסכטולוגית וגאולה, אשר שניהם בשל טבעם ראו בה כוח דיאלקטי ייחודי ומשום כך יצירתי מבחינה פוליטית, שאינו זמין לקטגוריות הרציונליות, האנליטיות, שעמיתיהם העדיפו.

כמתבודד המודע עד כאב למצבו 'חסר הגאולה' של העולם, חש בנימין זיקה מיוחדת לפרנץ קפקא (1924-1883), אשר בדומה לבנימין כמעט שלא היה מוכר מחוץ לחוג מצומצם של מעריצים מושבעים. בנימין זיהה בסיפוריו הסוריאליסטיים של הסופר היהודי מפראג משל למצב האנושי, בעיקר לבדידות ולניכור שבני אדם חווים בחברה העירונית הפוסט-מסורתית. במעמקי סיפוריו יוצאי-הדופן והטורדניים הבחין בנימין באופי דתי:

בעמקות שלו נוגע קפקא בקרקעית ששום 'תחושה מיתית' או 'תיאולוגיה אקסיסטנציאלית' אינה מאפשרת לו. זוהי הקרקע של גרמניה וגם של העם היהודי. ואפילו אם קפקא לא התפלל – דבר שאיננו יודעים – הרי שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר של מה שמאלֶבְּרָאנש כינה 'התפילה הטבעית של הנשמה': קשב. וכמו הקדושים בתפילותיהם, כלל בתוכה את כל הבריאה.11

בהיעדר הדרכה מטפיזית ותיאולוגית בטוחה, נותרה לקפקא רק רגישות עזה לייאושם של אחיו יצורי האנוש, הנסחפים בעולם ששוב אינם יכולים לקרוא לו בית אמיתי. עם זאת גרס בנימין, שעל ידי הבעת כבוד לכאבם ועל ידי השמתם באופן אלגורי בתוך מוסדות מנוכרים של חברה בורגנית, מקבלת ההקשבה של קפקא את הפונקציה הפוליטית ה'דיאלקטית' של מחאה, שבאמצעותה תתעורר גם תקווה.

הקשב להשפעה המזיקה שיש לקפיטליזם על חיי התרבות והנפש של הציוויליזציה העירונית הבורגנית היה גם סימן ההיכר של אסכולת פרנקפורט. משום כך, אסכולה זו לא היססה להשתמש בתובנות הלקוחות מן הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, ומכאן עניינה הרב בתרבות הפופולארית. למעשה, אסכולת פרנקפורט השתוקקה לכרות ברית משחררת עם ההמונים, להרחיב את מחוזות התרבות והרוח כדי שיכללו את הבורגנות הזעירה ואת הפועלים, את חוויותיהם ואת צורכיהם, תשוקה שהייתה משותפת גם לאקספרסיוניזם, שאליו עלינו לקשרה במובן הרחב. אומנם אסכולת פרנקפורט הציעה הגדרות חדשות, כוללניות יותר של תרבות ושל אומנות, אך בה בעת הייתה מודאגת מפני התרבות המדכאת ו'המזוייפת' שצמחה מקרב ההמונים.

אחד מן המתבוננים החריפים והמעמיקים ביותר בתרבות העממית בתקופת ויימאר היה העיתונאי והסוציולוג היהודי זיגפריד קרקאואר (Kracauer,1966-1889), שלא נמנה עם אסכולת פרנקפורט, אך שימש כמורה הרוחני כמעט לכל חבריה המייסדים. קרקאואר כתב רבות על תקשורת המונים – קולנוע, עיתונות פופולרית, רדיו – כבוררת וכמתווכת של תרבות. בספר Die Angestellten ('השכירים', 1930), טען ש'עובדי הצווארון הלבן', זן חדש שנוצר בגרמניה של שנות העשרים, מסמלים את תרבות העיר הגדולה. את עובדי הצווארון הלבן, ביורוקרטים ברובם, ניתן להחליף בכל אחד שיכול לבצע את מלאכתם – חוקי שוק העבודה והיעילות הם אמות המידה היחידות להעסקתם. עם עלייתם של פועלי הצווארון הלבן השתנו לא רק הגישות המסורתיות ביחס לעבודה ויושרתו של העובד התעממה, אלא שניתנה עדיפות לאנשים צעירים, האמורים להיות יצרניים יותר וחדשניים, על פני המבוגרים והמנוסים. לפיכך משקפת התרבות העממית של עובדי הצווארון הלבן, לטענת קרקאואר, את כללי ההתנהגות המנוכרים ואת היעילות הביורוקרטית. 'מכת הנגד הטובה ביותר כנגד עולם המכונה של המשרד הוא עולם של צבעים מרהיבים. לא העולם כפי שהוא, אלא הדרך שבה הוא נראה בשירים הפופולאריים. עולם שניקו אותו בשואב אבק כדי שלא יישאר זכר לאבק היומיום (על האמיתות המכאיבות שבו: ניכור, חוסר שיוויון ואי-צדק)'.12

קבוצה שמאלנית אחרת של מבקרי התרבות והחברה, שקיבלה את השראתה יותר מן העקרונות האתיים של קאנט מאשר מן המרקסיזם, התקבצה סביב כתב-העת Weltbühne, שנזכר לעיל. לא פחות משני שלישים מבין למעלה מארבעים הכותבים בקביעות לביטאון זה, שמתח ביקורת עוקצנית ובלתי מתפשרת, היו יהודים. הקבוצה, שבראשה עמדו זיגפריד יאקובסון (Jacobsohn,1926-1881), קורט טוכולסקי (Tucholsky,1935-1890) וקורט הילר (1972-1885 ,Hiller), ביקשה לחשוף את המושחת, הצבוע והבלתי עקבי מבחינה מוסרית. שום דבר לא היה מקודש בעיניה – לבטח לא משהו שקשור ל'משקע' שהצטבר מן הרייך השני ומכוחות הריאקציה: המיליטריזם, המונרכיזם, הלאומנות וזכויות היתר של קבוצות מסוימות. אפילו מוסדותיה החדשים של הרפובליקה הצעירה, שזה עתה באה לעולם, היו מטרה לביקורת לגלגנית – ולדעת רבים מן המשקיפים הרחיקה לכת יתר על המידה והחלישה את הניסיון שעשתה גרמניה לקיים דמוקרטיה דווקא בזמן שנזקקה מאוד לתמיכה. אחרים טענו כי הכותבים ב-Weltbühne הונעו מתחושה ברורה שגרמניה עומדת בפני הסכנה הבלתי נמנעת של הפשיזם והטרור של הימין. מכיוון שהרגישו שלרפובליקה חסרה הנחישות המוסרית הדרושה לעמוד בפני סכנה זו, לא נותרה להם ברירה אלא להשמיע נבואת אזהרה, כשהכל עובר תחת שבט ביקורתם, לרבות כוחות הדמוקרטיה עצמם, שלכאורה קירבו את האסון. שלא במפתיע חששו רבים מפני ה-Weltbühne ובזו לו, על אף שתפוצתו מעולם לא עלתה על שישה-עשר אלף קוראים. אויבי הרפובליקה, בעיקר האנטישמים, הצביעו על יהדותם של עובדיו כדי לחזק את הדימוי של היהודי כאלמנט הרסני ושלילי. עבור אלו שנטו לכך, הפך היהודי השמאלני – יחד עם היהודים חסידי הפסיכואנליזה, שהוצגה כנקודת מבט סוטה על טבע האדם – לסמלה של תרבות ויימאר, שהייתה אפיזודה טרגית וזרה בהיסטוריה של גרמניה ובתרבותה.

לחלקים אחרים של המאמר:
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : המוקצה כמקובל
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : יהודים והתרבות העירונית של ויימאר
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : תיאטרון וקולנוע
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : אדריכלות, אומנות ומוסיקה
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : מדעי הטבע והרוח
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : ביקורת התרבות (פריט זה)
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : אופטימיות וחוסר ודאות

הערות שוליים:

  1. Walter Benjamin, Gesammelte Schriften, R. Tiedemann and H. Schweppenhauser (eds.), Frankfurt am Main 1977, 1, p. 201
  2. שם, כרך ב', עמ' 432.
  3. Siegfried Kracauer, 'Die Angestellten', in Kracauer, Schriften, Frankfurt am Main 1971, 1, p. 287
ביבליוגרפיה:
כותר: יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : ביקורת התרבות
מחבר: מאיר, מיכאל (פרופ')
שם  הספר: תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות לפריט זה:

1. כרך ד: התחדשות וחורבן 1945-1918, פרק שמיני.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית