הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > עליה שלישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבות
יד הנדיבהחברה להגנת הטבע


תקציר
עדות אישית של אחד מאנשי שוני (אזור רמת הנדיב), מעולי העליה השלישית, המספר על החיים בקבוצה, על העבודה וההווי בהתיישבות שוני, בשנות העשרים של המאה הקודמת.



ראשיתה של ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב : מעין אפילוג
מחבר: אמנון להב


אליעזר ליאון פאסט, יליד שנת 1900, גר כיום ברמת גן. הוא אולי האחרון שנותר בחיים מאנשי שוני של העליה השלישית. לפני זמן מה פרסם מודעה בעתון ערב, במקום בולט: "ראשוני שוני (אום-אל-עלק) - כל מי שהיה בין הראשונים במאי 1920 מתבקש להתקשר..." איש לא ענה לפנייתו.

דבריו וספורו, בלשונו שלו, מתוך ראיון שערכתי עמו, יכולים לסיים את תאור קורות שוני ואנשיה.

"באתי במאי 1920 לשוני מגליציה, פולין, יחד עם כחמישים חברים בקבוצה לא מגובשת. חלק גדול מהם היו מלבוב. הם היו הגרעין של הקבוצה, ונקראו סיגניובקה. אחר כך היתה קבוצה מפשמלנה עם שרייבר. בחורצ'יק גבוה, שידע לעבוד. יתר החבר'ה לא ידעו לעבוד עבודה פיזית כי ההכשרה בפולין היתה ככה-ככה. גרנו על ההר למעלה, במקום שנקרא אום-אל-עלק. היה שם בית, אולי מזמן הטורקים עוד, כמה חדרים וזה הכל. בשבילנו לא היה מקום בכלל, כי שם ישבו עוד בדואינים בפנים. נתנו לנו רק חדר אחד בשביל מטבח וחדר בשביל החפצים שלנו. כל אחד בא עם מזוודה גדולה, עם דברים שמעולם לא היו נחוצים, אבל ריהוט - לא היה.

היתה שם בחורה שהכרתי, היא טפלה בפרימוס והוא התפוצץ, והיא נשרפה חיים, אבל זה קרה כשכבר לא הייתי שם. היו שם שלוש או ארבע בחורות. אחת מהם - אנדה עמיר-פינקרפלד. גם אחיה, המהנדס שנהרג אחר כך בירושלים ואריה שרון, חברי מאותה העיר, שבא קצת יותר מאוחר ואחר כך למד הנדסה, אבל שמות אני לא זוכר וכבר לא נשאר אף אחד...

אנחנו ישבנו למעלה ועבדנו למטה. היה שם מהנדס מיק"א, דבר צרפתית, קטנצ'יק כזה, לא זוכר את שמו. עברית - גם אני לא ידעתי, כי לא היה עניין, ולא היה זמן, ולא היה כוח! גרנו למעלה, וליד הבית שם העמידו לנו אוהל גדול, כמו שעושים בשביל קרקס, אבל יותר קטן, ובאוהל העמידו מיטות עץ פרימיטיביות והחבר'ה היו שוכבים כמו בבית חולים, סביב סביב. בהר שכבת האדמה היא 20 סנטימטר ואחר כך סלע, ולא יכלו להכניס יתד, אז כשבא הרוח - האוהל נפל. ואז הקמנו עוד פעם, ושוב נפל.

היינו צריכים לרדת למטה, לחפור תעלות. הכל נסתם, הוואדי שהוביל את המים לים נסתם ביציאה וכל המים עמדו, נעשה בוץ, מחדרה עד הרי זכרון, זה הכל היה בוץ אחד גדול. בנו שם תעלה גדולה, אמצעית, ואנחנו חפרנו עוד תעלות צדדיות כדי שהמים שיבואו בחורף יוכלו לצאת.

שום מכונות לא היו, כל מה שהיה לנו זה האת. הבוץ נדבק לאת, ולא יכולנו להזיז אותו, אז לקחנו בסוף בידיים... וכשנשברה הידית - לא היה במה להחליף, עד שלקחנו מקלות מעצי החרובים שעל ההר. לא היה מי שידריך אותנו. ההסתדרות עוד לא נולדה אז, רק בדצמבר. היינו שייכים ל"שומר הצעיר" בארץ, והם היו מקבלים עבודות ונותנים עבודה אבל אנחנו לא ידענו אף פעם איך זה הולך, אף איש לא הגיע אלינו מבחוץ.

היה שם בחור ששמו אסף והוא היה המיניסטר חוץ. הוא סידר, ומה יכול כבר "לסדר"? החבר'ה התחילו לקבל מלריה, תיכף בשבוע השני, ולא היה מי שיטפל בהם, אבל בזכרון היה רופא, ד"ר יפה, הוא החזיק כמה מיטות והחבר'ה באו שמה. החזיק אותם שבוע ימים, עד שעברו ההתקפות הראשונות ואז חזרו. אני הייתי מהחזקים, עוד מהבית כי היה לנו משק חקלאי. החזקתי מעמד, אני חושב, אולי ששה שבועות ואז חליתי. הד"ר החזיק אותי שבוע ימים ואז נתן לי פתק, כתב: "לתת מזון יותר טוב". באתי לאום-אל-עלק והיו שם שתי בחורות במטבח. נתתי להן את הפתק, הן חייכו והביאו לי בצל די גדול ולחם. זה היה יפה כי המזון הרגיל היה מרק. המרק הזה היה צריך להגיע בצהריים למטה, לא תפסנו שאי אפשר להביא אוכל לעבודה כל כך רחוק כי לא ידענו שום דבר עוד. היו שני סירים גדולים והיה חמור ויהודי ששמו מנש שהיה מעמיס את הסירים על החמור והולך ויורד את ההר. אם החמור היה במצב רוח טוב - אז הוא הגיע, ואם לא רצה ללכת - אז לא הגיע, ואם החמור היה רוגז - הוא היה נשכב ושופך את הכל.

ההתפתחות היתה פשוטה: כל פעם חלק חלה ולא יכלו לעבוד. עד 39 מעלות חום - עבדנו, ואחרי 39 - לא. לא קבלנו כסף ושום דבר בשביל העבודה, זה הכל הלך דרך המשרד. לבסוף כשהקבוצה עמדה להתפרק, האופה בזכרון הפסיק לספק לחם כי לא היה מי שישלם.

אבל ידענו בשביל מה עושים את זה ולמה באנו. לא היינו טפשים וידענו טוב: היה צריך אדמה כי בשוני ישבה קבוצה של בני איכרים, 15 בחורים או יותר, והכינו אדמה בשביל בנימינה. החבר'ה שישבו בשוני גופא חיכו בכליון עיניים שהכל יהיה מוכן, שיכינו בניינים בבנימינה ויתחילו לעבוד. את השם "גבעת בנימין" לא הכרנו. אולי זה קשור לרוטשילד, אבל אנחנו קראנו למקום - שוני, בערבית: מחסן תבואה..."

ליאון פאסט, איש גדול, פשוט, צלול ומחייך, מהאנשים שחיו ועשו את ההיסטוריה, שקולם ודברם לרוב לא נשמעים. אדם שאיבד את אשתו בשואה והתחתן עוד שלוש פעמים, אך ילדים אין לו, "לא היה לי זמן, אני תמיד הייתי בדרך" - הוא מסביר וממשיך את סיפור חייו - חזרה לפולין, מלחמה, סיביר, צבא רוסי-פולני, עליה לארץ פעם שניה ב-1948, ולבסוף מסיים:

"אולי היינו תמימים. היינו נאיבים. אבל ידענו, אני ידעתי, כל הקבוצה ידענו למה אנחנו באנו לפה, מה אנחנו רוצים כאן.

עכשיו משבעים אנשים - אני האחרון. זכות או עונש קבלתי? אולי מאלוהים, אולי מרצוני החופשי? או הגורל? או המקרה? ראשי מלא זכרונות, ככוורת, אבל אין לי ולא היה לי כשרון לכתיבה ולא היתה לי גם שפה.

בלילות אני זוכר את פניהם שנעלמו, ולא זוכר את שמם..."

לעמוד הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: ראשיתה של ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב : מעין אפילוג
שם  המחקר: התיישבות יהודית ברמת הנדיב
מחבר: להב, אמנון
תאריך: 1982
הוצאה לאור: יד הנדיב; החברה להגנת הטבע
הערות: 1. סדרת פרסומי מחקר : רמת הנדיב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית