החלום והמציאוּת : מאבקים, בדידות וצער: המחלה והמוות

בכ' בתמוז תרפ"ה, באיגרת לרב מנדל קירשבוים, כתב הרב קוק דברים על טיבם של החיים והמוות, הייסורים ועבודת ה'. באותה עת היה בריא אך מבוגר דיו כדי לדון בסוגיית משמעות החיים.

מה טיבם של הייסורים? האם יש בהם איזשהו היבט חיובי? כיצד ניתן להבין את הסיפור על ר' עקיבא שקרא קריאת שמע בשעה שהוצא להורג על-ידי הרומאים?

מסוקרטס למדתי, כתב הרב קוק, כי אין לחשוש מהמוות. לאחר שדנו אותו למיתה אמר סוקרטס לתלמידיו כי אינו חושש כלל מכך שיכריחו אותו לשתות את סם המוות. הוא הוכיח את תלמידיו על כך שביקשו למלט אותו מבית המאסר באמצעות מתן שוחד לשומרים. הרי הנפש חיה לעד והגוף הוא רק הלבוש "ואם לוקחים מאדם מלבוש, ומשחררים על ידי זה יותר את עצמיותו, איזה רעה עושים לו?" אם אכן זה המצב, לא קשה כלל וכלל למות על קידוש השם, הרי אין זה אלא מוות המשחרר את האדם לחיי נצח טובים יותר. ולמעשה "באמת אין נוטלין כלום מן האדם, וכי אפשר להם ליטול את הנשמה, שהיא חיה לעד?"

מהי אם כן עבודת ה' הגבוהה שעליה אנו מצווים? ותשובתו: שאפילו בזמן של סבל וייסורים עליו למסור נפשו באהבת ד'. יותר חמור מהמוות אפוא הוא סבל הייסורים. זו גם הסיבה שביקש ר' עקיבא למות בייסורים: כדי לקיים את מצוות קידוש ה'". אמנם בעבור רבים סבל הייסורים הוא למעלה מכוחם, ולכן טוען הרב קוק, הם מתים ללא ייסורים. "אבל מדת הקדושים היותר עליונים, היא דוקא להרגיש ולהצטער צער גדול ולקבל את היסורים הנוראים באהבה עליונה" (אגרות, ד, רנד-רנה). ניבא, ולא ידע מה ניבא.

קורת רוח רבה הסבה לרב קוק החלטתה של עיריית תל-אביב להעניק לו תואר אזרח כבוד של העיר. ראש העיר מאיר דיזנגוף הודיע לו במכתב מט"ו באדר א' תרצ"ה כי הוחלט על כך בשל "אהבתו הגדולה על ראשוני בוניה של העיר [ונאמנותו לה] מראשית צעדיה עד היום".

למחרת היום בא לבקרו ידידו ר' ישראל חבס, עורכו של הביטאון החרדי היסוד. הרב קוק שמע על חיי תל-אביב בשמחה ואמר כי אם חבס יארגן אסֵפה שתעסוק בחיזוק שמירת השבת, הוא יהיה מוכן לנסוע לתל-אביב כדי לנאום בה. חבס התרגש מאוד. שבוע לאחר הפגישה הזאת נסע הרב קוק לתל-אביב; האולם בבית העם היה מלא מפה לפה, ושם הוא נשא את נאומו האחרון מחוץ לירושלים. הופעתו הרשימה מאוד את באי האסֵפה וההתרגשות מעצם בואו הייתה רבה (אבידור, האיש נגד הזרם, עמ' שז).

הנסיעה חזרה לירושלים הייתה שונה מנסיעות אחרות. דממה שררה במכונית. הרב קוק התבונן בהרים בדרך העולה לירושלים. הוא חש כאבים קלים בבטנו; הייתה לו תחושה כי אלה אינם כאבים רגילים.

בחודש ניסן הלכו והחריפו הכאבים. חרף כאביו הקשים קיבל את המבקרים הרבים שהגיעו אליו. ואולם לאחר החג נפל למשכב. גופו נעשה לאה. מראהו היה תשוש. חומו עלה וירד חליפות, תאבונו פחת ועור נעשה צפוד וצהבהב. הרופאים חשדו כי מחלתו קשה. הרב קוק ביקש מהרב חרל"פ כ"על חולה מסוכן". כעבור כמה ימים אִבחנו הרופאים כי הוא חולה בסרטן. לאחר סדרת בדיקות התברר כי אין טעם לנתחו שכן הסרטן כבר התפשט בכל חלל הבטן. איש לא סיפר לו על כך, אבל לנוכח כאביו הקשים וכוחותיו האוזלים הבין כי ימיו אינם רבים.

גם בעת מחלתו המשיך לתפקד ככל יכולתו. הנזיר מספר על שירת ה"אקדמות" בתפילת שחרית של חג השבועות. כאשר עלה הרב לתורה, " הגיד אקדמות, בנעמה, בקול, בבכיות[...] כדרכו כל שנה. אך הרגשתי כי זו שירתו האחרונה" (משנת הנזיר, עמ צה). הרב קוק חש כי כל עוד מחשבתו צלולה מוטלת על כתפיו אחריות כבדה. בעצם ימי מחלתו – באייר תרצ"ה - כינס בביתו אסֵפת רבנים כדי להשמיע זעקה בין-לאומית למען הצלת בית הקברות בוִילנה מתוכניותיה של ממשלת פולין, שביקשה להפוך אותו למגרש ספורט. לכל הרבנים באי ביתו היה ברור עד כמה קשה מחלתו; הם הבינו כי השתתפותו באספה, ישיבתו בה ליד השולחן וניסוח קול קורא היו כרוכים מבחינתו במאמצים עצומים. יתר על כן, אחר כך אִרגן אספה בבית כנסת החורבה שמטרתה הייתה לפתוח במסע לחצים על ממשלת פולין.

גם בתקופה הקשה הזאת השתדל הרב קוק לעבוד ככל יכולתו ולהיות פנוי לאנשים הרבים שביקשו את עצתו ועזרתו. הוא המשיך להתכתב עם אישים בארץ וברחבי העולם; בשנה הזאת בלבד כתב כ- 400 מכתבים בענייני הלכה ובעסקי ציבור. בכ"ז בסיוון תרצ"ה כתב מכתב לחיים עוזר גרוז'ינסקי שבו הדף טענה שבעת שהותו בארצות-הברית התיר נישואין של אישה על סמך גט למפרע, כלומר, שהאישה נישאה בעודה אשת איש ורק אחר כך קיבלה את גטה מבעלה הראשון (מתוך מכתב שלא פורסם). הרב קוק גם שלח מברק מחאה לארצות-הברית בעניין הזה. אולם מחלתו נתנה את אותותיה יותר ויותר ופעילותו ההלכתית הצטמצמה.

באחד הימים הגיע אל ביתו הרב אריה לוין (1969-1885), מקורבו של הרב קוק, שנודע בכינוי "רב האסירים"). הוא נשלח על-ידי אחד ממנהיגי נטורי קרתא שנהג להשמיצו והיה אחראי להפצת כתבי פלסתר רבים נגדו (מכתבי נאצה המשיכו להגיע אל הרב קוק גם בימיו האחרונים). הרב לוין סיפר כי למנהיג החרדי יש בת הנזקקת לטיפול רפואי דחוף בחו"ל, אך אין לו לא הכסף ולא הקשרים הנכונים כדי להגיע אל רופא מסוים שהיה יכול לסייע. הרופא הזה היה ממעריציו של הרב קוק, והרב לוין אמר כי מכתב ממנו יכול להועיל מאוד. הרב קוק היה מזועזע מעצם המחשבה שהמחלוקת עלולה לעכב את העזרה. הרי הוא סייע במקרים רבים מאוד - ממכתבי המלצה ועד לעזרה לאנשים שהיו זקוקים לסיועו בענייני פרנסה ורפואה. הוא נטל כלי כתיבה וכתב מכתב המלצה שבו הפליג בשבחו של המנהיג החרדי. בנוסף כתב מכתב לחברת הספנות בבקשה שתעניק לו הנחה בנסיעתו לחו"ל. (רז, מלאכים כבני אדם, עמ' 204, 287)

כמה חודשים לפני פטירתו הגיעו ראשי קרן-קיימת לבקרו. הם נכנסו בדממה לחדרו והיססו לפתוח עמו בשיחה. בקול חלוש התעניין אם נגאלו קרקעות חדשות ואם יש כספים מספיקים לרכישתן. אוסישקין סיפר על האדמות הנרכשות ועל כך שחסר כסף מכיוון שהמופתי מנסה להניא את המוכרים ממכירת הקרקעות. לכן, ציינו, יש להציע למוכרים סכומים גבוהים יותר כדי לשכנעם. הרב קוק אמר: "יש בדעתי לפרסם כרוז מיוחד לחרדי פולין לתרום לקרן-קיימת". אוסישקין אמר כי למכתב כזה יש חשיבות רבה. לאחר הפגישה קרא הרב קוק למזכירו והכתיב לו קול קורא למען קרן-קיימת. הרב קוק ראה שהמזכיר נע באי נוחות ושאל: "מה לך?" המזכיר השיב: "הרי בפרסום כרוז כזה עלול אתה לעורר עליך את זעם הקנאים - מדוע עתה יש לצאת בכרוזים למען קרן-קיימת?" "ממה עלי לחשוש? מה הם יגידו עלי?" שאל הרב ומעט רוגז בקולו. "אתה יודע", השיב המזכיר, "הם יאשימו את הרב שהוא ציוני". "וכי אפשר שלא להיות ציוני?" אמר הרב קוק, "הרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא ציוני ונאמר: הדבק מידותיך במידותיו, אנא ימשיך לכתוב". (האיש נגד הזרם, עמ' שיא-שיב). השיחה עם המזכיר מתוארת על-ידי חסידיו של הרב קוק, ובין אם הייתה ובין אם לא הייתה היא משקפת את המתח והבדידות היחסית שלו מול עולם הרבנות.

הכאבים החריפו.אחד המבקרים, דודו של הנזיר, ר' אברהם כהן, שהיה חולה במחלה דומה , בא מתל אביב לבקרו. "נכנסנו אל החדר והרב התחיל לבכות. ויאמר : אולי זה לי לעונש על שהנני מגלה רזין" (נזיר אחיו, עמ צה). עם גבור מחלתו זרם המבקרים הקשה עליו. בין המבקרים שרק חתמו את שמותיהם בספר המבקרים אולם לא הצליחו להיכנס אליו בשל חולשתו נמנו ארתור רופין ויצחק בן-צבי. הרופאים - ד"ר צונדק וד"ר שלזינגר - עקבו בדאגה אחר התפתחות מחלתו והמליצו להעבירו מביתו הצר לבית מרפא נוח בשכונת מונטיפיורי (קריית משה). הרב קוק חש כי ימיו ספורים. הוא נפרד מביתו, ביקר בחדרי הישיבה ובבית המדרש, וביקש מנהג המכונית לנסוע ברחובות ירושלים. הוא נפרד מבתיה של ירושלים ומנופה והתרגשותו גברה. הכאבים מסמרו את גופו. הנסיעה סחטה את כוחותיו. כדי לצאת ממכוניתו ולהגיע אל מיטתו הוא נזקק לעזרת מקורביו. הרופא שליווה אותו ראה כי מצבו הולך ומידרדר ונתן לו זריקה. זו שיככה באופן זמני את הכאבים, אך לאחר זמן קצר שבו אלה וייסרו אותו בעוצמה רבה יותר. כל יום נראה כדיוטה תחתונה, שממנה לא ניתן לרדת, אבל היום שלמחרת היה גרוע יותר. גופו הצטמק, קומתו התכווצה, שערותיו הלבינו כולן.

זה היה ניסיון קשה לעמידתו מול אלוהים. מספרים כי חמישה ימים לפני פטירתו של הרב קוק פגש הרב שבתאי בורנשטיין את הרב יעקב חרל"פ, שלא מש ממיטתו במשך היום. הרב בורנשטיין שאל אותו מה מצב בריאותו של הרב קוק. השיב לו הרב חרל"פ:

"מה אומר לו, ר' שבתאי, אני בא כעת מביקורי אצל הרב. מצאתיו והוא ביסורים נוראים. שאלתיו כיצד הוא מרגיש, ואמר לי: 'על היסורים עצמם איני מתרעם, אך מה שקשה לי לסבול הוא, שהיסורים גורמים לי לפרקים להפרדתי [להיפרדותי] מדבקות בה'".

בימים האחרונים לחייו חלה הרב קוק בצהבת קשה, הוא איבד דם רב וקצב לבו לא היה סדיר. הוא היה בהכרה מלאה וביקש שלא לאבד תקווה. ביום ו' בבוקר, א' באלול, הגיע הנזיר אל מיטת חוליו של הרב קוק (לצדו היו כל העת בנו ושני חתניו), והביא לו את דפי ההגהה של הכרך הראשון של אורות הקודש. הוא ביקש להראות לרב את פרי עמלו ולשמחו בספר העתיד לצאת לאור. הרב קוק בחן את שער הספר, וידא כי, כפי שהורה, לא תיארו אותו בתארים מנופחים, צחק ובכה, אך לא אמר דבר.

ייסוריו גברו ולא היה בכוחם של סמי השיכוך להרגיעם. הכול הבינו כי ימיו של הרב קוק ספורים. בירושלים שרר מתח שאפף את כל השכונות והייתה דריכוּת מתמדת לחדשות הבאות מבית המרפא שבו נמצא הרב. כל העת נאמרו ברחבת הכותל, סביב ביתו ובבית המדרש תפילות ואמירת תהילים להחלמתו.

בג' באלול הותר לקבוצת רבנים וידידים קרובים להיכנס אל חדרו, והוא סקר אותם במבט פרֵדה אחרון. קולו כבר לא נשמע. הוא הפנה את מבטו אל הקיר והרופא ניקה מעט את גופו. הנוכחים הקיפו את מיטתו ופרצו בזעקת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הרב קוק, כך כתב הרב חרל"פ לבנו בי"ב באלול תרצ"ה, הסתובב ברגע קריאת שמע וסיים את חייו באמירת "אחד". הרב קוק נפטר. בן 70 היה במותו.

הידיעה יצאה אל מחוץ לכותלי החדר והבית. הקהל בחוץ פרץ בצעקה רמה וקורעת לב. בעיתון דבר מד' באלול תרצ"ה דווח: "רבים מחסידיו שנכחו בשעת פטירתו התעלפו, אחרים געו בבכי והמונים רבים נהרו בשעות הערב לשכונת מונטיפיורי". בעיתון 'דאר היום' נכתב: "היהדות הארצישראלית נתיתמה".