החלום והמציאוּת : מאבקים, בדידות וצער : רצח ארלוזרוב

בערב שבת, 16 ביוני 1933, סמוך לשעה תשע בערב, הגיעו אל פנסיון 'קטי דן' ברחוב הירקון בתל-אביב ד"ר חיים ארלוזורוב ורעייתו סימה. ארלוזורוב היה אחד המנהיגים המבטיחים של מפא"י בהנהגה הציונית. הוא שימש מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אף כי היה בן 34 בלבד. יומיים קודם לכן שב מגרמניה הנאצית שבה ביקש לעשות עסקה של קניית מוצרים גרמניים בתמורה לכך שגרמניה תאפשר ליהודים לעלות לארץ-ישראל עם רכושם. ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בראשות זאב ז'בוטינסקי (שהוקמה ב- 1925 והציבה חלופה רעיונית להנהגת מפא"י) התנגדה לארלוזורוב. ז'בוטינסקי סבר כי יש לפעול לכך שבארץ-ישראל יהיה רוב יהודי ולכונן מדינה בשני צִדי עבר-הירדן. הוא דגל בעקרונות המדינה הליברלית שבה קיים חופש אזרחי וחברתי והתנגד לקו הפייסני של הנהגת היישוב היהודי מול השלטון הבריטי. מהצה"ר פרש בשנת 1931 גוף נוסף - ברית הבריונים. בראשו עמד אב"א אחימאיר, שתבע לפעול כאן ועכשיו ודחה בבוז את המתינוּת שאִפיינה את ההנהגה הציונית. "אל תהיו פחדנים", קרא באחד מנאומיו בפני בני נוער יהודים בוַרשה, "ואז תהיה ארץ ישראל שלכם. [...] ארץ אינה ניתנת במתנה אלא נלקחת בכוח, בקורבנות, בדם [...] דרכינו צריכה להיות דרך הכוח, ולא דרכו של הרצל [...] ארץ אינה נכבשת בהחלטות אלא בדם".

בעיתונות הרוויזיוניסטית נמתחה ביקורת נוקבת על ארלוזורוב. הוא נתפס כאדם מתרפס המעמיד בסכנה את המפעל הציוני; היו אף כאלה שראו בו בוגד. אורי צבי גרינברג שיבש את שמו בכוונה וקרא לו "ערלוזורוב" היינו, ערל. בחוגי הימין כוּנה ארלוזורוב "סנבלט" - על שם המנהיג בימי הבית השני שניסה למנוע מנחמיה את בניית המקדש, בניגוד להבטחת כורש. ב- 1932 כתב אורי צבי גרינברג לעורך חזית העם: "רק משפט מוות פעם אחת מספיק בשביל הסנבלטים? הם ראויים להקרע לגזרים ולאכילת עכברים". ב- 9 ביוני כתב:

הדיפלומט המפא"יי זומם לשבור את המלחמה בהיטלר [...] בה בשעה שעם ישראל כולו בגולה ובארץ נמצא במלחמת הגנה על כבודו וקיומו נגד גרמניה ההיטלרית - מלחמת החרם על תוצרתה - בא בא-כח רשמי של הסוכנות היהודית ומציע לה לא רק לבטל חרם זה, אלא גם להבטיח שוק בשביל האקספורט הגרמני, שלא יבוא חס ושלום זעזוע במעמדה הכספי של המדינה ההיטלרית. בצעד זה יש לראות נעיצת סכין בגבו של העם היהודי בניסיון להושטת יד אחווה לממשלת היטלר.

המהלומות הפובליציסטיות האלה לא נשארו בלא מענה. מפא"י השיבה לתוקפים מנה אחת אפיים. השנאה ההדדית הייתה רבה.

בני-הזוג ארלוזורוב יצאו בלילה לטייל על חופהּ של תל-אביב. הם צעדו צפונה. לאחר זמן-מה שחשו אי-נוחות בשל האפֵלה ומכיוון שבעקבותיהם הלכו שני גברים לא מזוהים, ולכן פנו בחזרה לעבר אורות החוף של תל-אביב. הגברים האירו בפנס את פניו של ארלוזורוב ושאלו אותו "כמה השעה"? ארלוזרוב ניסה להשתמט מהם אך מיד אחר כך נורו לעברו שתי יריות. התוקפים נעלמו באפלה וארלוזורוב קרס. חיים ארלוזורוב צעד אט-אט לכיוון תל-אביב כשהוא נתמך בידי אשתו סימה. עד שהגיע לבית החולים איבד דם רב. במוצאי שבת, 17 ביוני 1933, נקבע מותו.

אבל כבד נפל על העם היהודי; הציבור היה בהלם. באוויר ריחפו השאלות: מי היו הרוצחים ומה היה המניע שלהם. לאחר יומיים עצרה המשטרה את אברהם סטבסקי ואת אב"א אחימאיר, חברי התנועה הרוויזיוניסטית, בחשד לרצח. ביישוב היהודי הייתה מחלוקת קשה - השמאל האשים את הימין ברצח פוליטי; הימין, בהנהגת ז'בוטינסקי, ראה בכך עלילת דם של השמאל. בימין היו גורמים שהאשימו במעשה את הקומוניסטים, הערבים ואף את שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. באחת הישיבות הסגורות של מפא"י לאחר הרצח אמר אליעזר קפלן (1952-1891, מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית ולימים, שר האוצר הראשון):

צריך להגביר את המלחמה הציבורית [...] להבליט את הקשר הרוחני שבין המקרה ובין האידיאולוגיה כולה [...] להבליט את הטומאה [...] ליצור אווירה ציבורית שתרחיק את הרביזיוניסטים מעל הבמה הציבורית, שהעם ישליך אותם - שלא יבחר בהם.

הוויכוח החריף מיום ליום. כחודש לאחר מכן עצרה המשטרה את צבי רוזנבלט, פעיל ימין נוסף. השלושה הואשמו ברצח ארלוזורוב. החקירה והמשפט התנהלו במשך שנה באווירה של מתח בין המחנות הנִצים.

הרב קוק היה מזועזע מעצם המחשבה שיהודי מואשם ברצח. הוא סירב להאמין כי יהודים רצחו את ארלוזורוב, מבאי ביתו, שאת כשרונו המדיני העריך מאוד. לכן פעל באופן נמרץ בכל החזיתות למען שחרורם של העצירים. כניסתו לזירה הפוליטית, שהייתה מתוחה ורגשית מתמיד, נעשתה ללא מנגנוני הריסון העצמי שהיה רגיל אליהם. הוא ניסה להפעיל את קשריו וזימן אליו את עורך-הדין חיים כהן (לימים, שופט בית המשפט העליון), שהיה משפטן בכיר במוסדות הציוניים, וביקש ממנו לפעול לשחרורם של העצירים. כהן, שלמד בצעירותו במרכז הרב (בעצתו של עזריאל קרליבך, לימים מייסד מעריב, שהיה בן משפחתו ולמד אף הוא בישיבה ב- 1927) והעריץ את הרב קוק, תיאר את השיחה ביניהם: "אבל הם חשודים ברצח!" טען כהן. "לא ייתכן!" הזדעק הרב קוק, "יהודי אינו מסוגל לרצוח. זה לא ייתכן כלל. בנפש היהודי אין כדבר הזה" (מ' ששר, חיים כהן, עמ' 63). המתח בין המפלגות גאה. מתוך רצון להרגיע את המתח התכנסה באדר תרצ"ד ישיבה בנשיאותו של הרב קוק בוועד הקהילה של תל-אביב, ובה נכחו רבני יפו הרב שלמה הכהן אהרונסון והרב בן-ציון עוזיאל, חיים נחמן ביאליק, דוד ילין ומאיר דיזנגוף. יצחק בן צבי שלח את ברכתו לאירוע והתנצל על כך שאינו יכול להיות נוכח בו. הרב קוק קיבל מכתבי תמיכה רבים מכל רחבי העולם היהודי, הוא השיב עליהם וביקש מכל מי שהיה בידו לסייע, לפעול למען העצורים. כן ארגן עצרות מחאה למען העצורים. בח' בסיוון תרצ"ד כתב הרב קוק לספייסר, הממונה על המשטרה, וביקש לבקר את העצירים, כדי להרגיע את הציבור הדואג לשלומם.

בכ"ה בסיוון תרצ"ד זיכה בית המשפט המחוזי את החשודים אחימאיר ורוזנבלט. סטבסקי הורשע ונידון למוות, אף כי השופט היהודי בהרכב בית המשפט קבע כי הוא זכאי. במכתב לאחימאיר כתב הרב קוק: "הנני מברכך במזל טוב, כי הוכר צדקך ואקוה בעזרת ה' יתברך שיוכר בקרוב שידי עם קדוש נקיות הן מן הדם".

עתה התמקד המאבק בשחרורו של סטבסקי. הרב קוק חיבר בעניין הזה כרוז שפורסם בכ"ג בתמוז תרצ"ד:

אל היישוב [....] אנו [...] מוצאים את עצמנו עומדים במאורע כזה המחייב אותנו להעיר את הלב של כל ישראל [....] נגד הסכנה הגדולה שבירושלים עומד כעת דם נקי להשפך חלילה אם לא נקום כאיש אחד בכל כח הקדושה הצדק והכבוד, להגן על הנפש הנקיה שלא תספה ח"ו, ושלא יהיו עלינו דמים.

אברהם סטבסקי יכולים אנו כולנו להעיד מתוך הכרתנו המצפונית, הטהורה והברורה לפני אלקים ואדם, שהוא נקי לגמרי מאשמת הדם של רצח ד"ר ארלוזורוב. [...] אסור לנו לעמוד מנגד. כל מי שיש ניצוץ אלקים בלבבו מכל ישראל ומכל האדם חייב למחות נגד החטא הנורא הזה של שפיכות דם נקי וצדיק (התור כז, שנה יג).

לחתימה על הכרוז הצטרפו הרב הראשי הספרדי יעקב מאיר, הרב הראשי לתל אביב בן-ציון עוזיאל, הרב פסח צבי פרנק והרב איסר זלמן מלצר. ביתו הפך למטה המאבק למען שחרורו של סטבסקי. במברק לרבני העולם היהודי כתב: "גם סטאבסקי נקי וצדיק. הלחמו בכל כוחותיכם למען הצדק".

מכתביו של הרב קוק וכרוזיו עוררו סערה במחנה הפועלים. היישוב נחצה. הדברים הגיעו לידי אלימות ברחובות. הרב קוק נחרד מהקרעים הקשים שהתגלעו ביישוב. הוא חש כי המערכת כולה הולכת ומתפרקת. "אחים!" קרא בכרוז נוסף, שעליו חתמו אישים נוספים, בהם הרב שלמה הכהן אהרונסון, רבהּ של תל-אביב, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מאיר דיזנגוף ודוד ילין:

המצב העגום [...] לרגלי המריבות הפנימיות והזעזועים [...] ושהם עלולים להרוס חלילה את כל עבודת בניננו המתחדש. [...] בשעת הרדיפות המתחוללות על עמנו בעולם בכח-הזרוע הפרא ללא בושה, בשעה שגם בארצנו, מקלט-עמנו היחידי, בארץ מולדתנו אורבים לנו על כל צעד ומתגוללים עלינו בעלילות שונות, דוקא עכשיו נכנסו בחיינו דברים נוראים בתור שיטות של מלחמת-אגרופים איש באחיו.
נורא הדבר! האם הגענו עוד טרם נתבסס בניננו בארץ לידי המצב של ימי החורבן, אשר מלחמת אחים ומפלגות מסרה את ארצנו ואת מקדשנו וממלכתנו בידי האויב שהגלה אותנו מארצנו והרחיקנו מעל אדמתנו?
קולנו זה, היוצא ממעמקי לב-דוי של הכלל כולו, פונה אל כל איש אשר רגשי המשטמה המפלגתית לא העבירתו על דעתו עד כדי לשלוח אגרוף-רשע נגד אחיו [...] [ו]ביחוד אל ראשי המפלגות [...] עליכם החובה לשים מיד קץ למצב הנורא [...] הפסיקו בכל כחכם מיד את כל מעשי פראות ואלמות [...] זכרו כי לאידיאלים נעלים ורוממים הננו נושאים את נפשנו בשאיפת בניננו בארץ, וחלילה לנו מרדת לדרגת עריצים פראים (ההד, ח, שנה ט, אייר תרצ"ד).

קריאותיו טבעו בים השנאה בין המחנות. תגובת היישוב כלפי הרבנים שהצטרפו לניסיון להגן על רוצחו של ארלוזורוב הייתה קשה. הרב נקלע בלי שהתכוון לכך למחלוקת הזאת, וקשה היה לו להבהיר את עמדתו לנוכח השנאה שאחזה בכול. באחד ממכתביו ביקש להבהיר את חשיבותן של המפלגות השונות בישראל. דבריו נתפסו באותה עת כמוזרים על-ידי כלל היישוב וכלא אמינים בעיני השמאל. במכתב הזה כתב: "אני מעיד עלי שמים וארץ, שחיבתי היא גדולה, ממש בכל לבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל מפלגותיהם. מפני שאני מאמין באמונה שלמה, שכל חלק מהם הוא אבר מיוחד בשיעור הקומה הקדושה" של עם ישראל. מתוך ההכרה בחשיבותם של כל פלגי העם ראה עצמו מחויב לתת את כל "כחי הדל להציל את הלקוח [סטבסקי] ממות בלא שום יסוד לאשמתו". הוא הוסיף: "הנני חדור כולי בהכרה גדולה מטהרת המצפון שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח". דבריו התבססו על הנחה מטפיזית: "ההכרה שאנחנו רחוקים מרציחה יותר מאחרים הקרובים לנו [...] אינה צריכה להביא הוכחות מרחוק. חיי יום יום הם עדים לזה" (מאמרי הראי"ה, כרך ב, עמ' 523).

אנשי תנועת הפועלים סברו כי הרב נוטה לצִדה האחר של המפה הפוליטית. קיתונות הארס שהוטחו מצד אל צד כוונו עתה אליו. ברל כצנלסון (1944-1887, מהאבות המייסדים של תנועת העבודה), שהיה בעבר מתומכיו הנלהבים של הרב קוק, כתב: "האמונה הבטלנית התמימה של הרב קוק, שיהודי אינו מסוגל לשלוח יד בנפשו של יהודי אחר ומשום כך יש לזכות את הרוצח אינה יכולה אלא לעורר לעג מר" (אבידור, האיש נגד הזרם, עמ' רפ). על קירות בירושלים הודבקו מודעות תמיכה של הרב קוק בסטבסקי, ועל המודעות האלה כתבו אחרים: "קלון לרבנים עוזרי הרוצחים". על אחד מקירות הבתים נכתבו כתובות נאצה: "אוי לו לדור שכהניו מחפים על רוצחיו". הרב קוק לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא קיבל מכתבים מהארץ ומהעולם התומכים בדעתו וכאלה המתנגדים לה. הרב קוק עמד בקשר מכתבים רצוף עם מנהיגים ואישים שונים, בהם עגנון, ביאליק וקלאוזנר, בניסיון לחלץ את סטבסקי מהעונש. ביאליק העיד כי קומתו של הרב קוק שחה וכי עיניו היו שקועות בחוריהן, "הוא נראה כאילו הוא עצמו עומד בצל עץ התליה".

סטבסקי - שהיה אדם פשוט ביותר - ביקש להביע את רגשי תודתו על מאמציו של הרב קוק. כמה ימים לפני הערעור על גזר הדין ביקש מאחימאיר כי יכתוב בשמו מכתב לרב קוק. קשה לו להתרכז, הסביר לאחימאיר, ומעולם "לא בא בחליפת מכתבים עם רבנים". במכתב שנכתב ביידיש בל' בסיוון תרצ"ד נאמר:

לכבוד הרב הראשי, הנני יהודי פשוט. ואני מהרהר: במה זכיתי שגדול הדור, הרב קוק - ידאג דאגה כה מרובה לגורלי? [...] לא אבין מדוע בחרה ההשגחה העליונה דוקא בי להיות קרבן עולה בשביל כל ישראל [...] אני מבטיח לכבודו שאשא את יסורי באהבה. אני מבקש אותו, המנהיג הרוחני של עם ישראל, שבשעת תפילותיו בל ישכח אותי. אני מאמין בכח תפילותיו (רז, מלאכים כבני אדם, עמ' 196).

בשיחה בין הרב קוק לידידו ר' בנימין (1957-1880, יהושע רדלר-פלדמן, סופר ועסקן ציוני, ממייסדי 'ברית שלום') הזכיר האחרון את צערו של אז"ר על המחלוקת העמוקה בין תנועת הפועלים לרב קוק: "גם ברל כצנלסון, המעריץ ביותר את כבודו, דיבר איתי על כך בכאב לב גדול". הרב קוק שאל את ר' בנימין מה ניתן לעשות והאם בפגישה פנים-אל-פנים עם ברל ניתן יהיה לתקן את הדבר. ר' בנימין קיבל על עצמו לארגן את הפגישה. ואכן, כעבור כמה ימים הגיעו אל ביתו כמה ממנהיגי הפועלים, בהם ברל כצנלסון, דוד רמז (1951-1886, אחד ממנהיגי הפועלים), יוסף שפרינצק (1959-1885, לימים, היושב-ראש הראשון של הכנסת) ואליעזר קפלן. המפגש נפתח באווירה נעימה, אולם כשהחל הדיון על פרשת רצח ארלוזורוב השתררה בחדר אווירה קשה. הרב התקשה להבהיר את עמדתו. מנהיגי הפועלים הצביעו על הקשר שבין ההסתה נגד ארלוזורוב בעיתוני הימין ובין הרצח. הרב קוק ביקש מהם לתת את דעתם לכך שהעיתונים האלה הביעו צער על הרצח והזדהות עם האבל. הוא ניסה ככל יכולתו להבהיר את אהבתו העמוקה לפועלים, שהיא גם הבסיס לאמונו בחפותו של סטבסקי. "אם יתברר", טען, כי "סטבסקי חף מפשע נתבייש כולנו שדחפנו אותו לעץ התליה [...] אני פונה אליכם ומבקש: עיזרו לי להציל את האיש מעץ התליה". ואולם הנוכחים לא הגיעו להסכמה.

הדיון בערעור על פסק הדין נערך ביום ו', ח' באב תרצ"ד. הרב קוק נמצא כל אותו יום בבית המדרש. הקהל אמר תהילים. לפתע נשמעו מהרחוב קריאות נרגשות: "יחי הרב קוק! הוא זוּכה; פה אחד; הוא מגיע לכאן וההמונים מלוים אותו!" סטבסקי נכנס אל בית המדרש; הרב קוק אחז את ראשו של סטבסקי בידיים רועדות ובירך אותו: "ברוך מתיר אסורים". הוא הורה לו ללכת אל הכותל המערבי ולומר תפילה. לאחר מכן פנה אל הקהל ואמר: "זהו קידוש השם, הוסרה חרפה מישראל".

לאחר הזיכוי לא שכח מחנה הימין את תרומתו של הרב למען סטבסקי. ז'בוטינסקי הביע הערכה רבה לרוח הערכית והמוסרית, כדבריו, שהפגין הרב קוק במערכה הזאת. במכתב מ- 22 ביוני 1934 סיפר לרב נתן מיליקובסקי, ידידו של הרב:

שֵם הרב קוק נהיה בן לילה לסמל נשגב בלב המונים לא ייספרו. ואני הקטן לולא הייתי בור מדאורייתא, המפחד לפתוח פיו בעניין דתי, כי אז דווקא ברגע זה הייתי יוצא בפומבי בסיסמא עליה חלמתי עוד מימי נעורי: לחדש עוד בימינו את התואר "כהן גדול". בטוחני כי הרוב הגדול של היהדות העולמית היה מסכים לכך בהתלהבות. אבל אינני מעז. מסור נא את רגשי כבודי לנשיא הרבנים של ארצינו הקדושה - בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להקרא "קדושה''.

ואולם, גם ציבור הפועלים לא שכח. השאלה מי רצח את ארלוזורוב נשארה תלויה באוויר, והציבור הזה, שאליו יצא לבו של הרב קוק כל ימיו, זקף לחובתו את התערבותו למען סטבסקי.

הרב קוק חש שכוחותיו הולכים ומידלדלים. החוויות הקשות שעבר, התערערות תחזיותיו, ההתקפות וההשמצות של קנאי ירושלים והרבנים שירדו לחייו, הזקנה ואי יכולתו לפרש מחדש את המהלך ההיסטורי שלו הקדיש את חייו - כל אלה התישו אותו מאוד. הוא חש חולשה רבה. הרופא היה מוטרד ושב וביקש מהרב קוק לצאת לחופשה, כדי למנוע מחלה מסוכנת העלולה לתקוף אדם כה עייף ונרגש.