עמוד הביתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות ההלכה
הוצאת אוניברסיטת בר אילן



תקציר
המאמר עוסק במגמה לשנות את מעמדן של הלכות שונות מ'דאורייתא' ל'דרבנן' , מגמה שהייתה קימת בתקופת האמוראים. המחבר בוחן שתי סוגיות יסוד - דין מזונות לאשה, ודין מעשרות פירות האילן - שנשתנה מעמדן ומציג את הגורמים הריאליים לשינוי זה.



מדאורייתא לדרבנן - דיון בשתי סוגיות
מחבר: יצחק ד' גילת


פרופ' ר"ב דה-פריס ז"ל, בספרו תולדות ההלכה התלמודית (תל-אביב, 1966). הקדיש פרק "על המושגים 'דאורייתא' ו'דרבנן' בהתפתחותם" (עמ' 95-69). והוכיח כי בתקופת התנאים היה היקף תחומם של "דאורייתא" "רחב יותר מאשר בתקופת האמוראים, והמושג היה כולל גם קבלות ומסורות עתיקות, שהן קשורות למצוות המפורשות בתורה" (עמ' 94). ואילו "בתקופת האמוראים, וביחוד בבבל, מסתמנת מגמה להרחיב את תחום "דרבנן" (עמ' 95). בעקבותיו נעיין בשתי סוגיות ונעמוד על הגורמים הריאליים לשינוי זה.

א. מזונות לאשה

חובתו של הבעל לספק לאשתו את פרנסתה, מזונותיה וכסותה, היא מן החובות הבסיסיות של חיי הנישואין. זכות זו של האשה כלולה ב"משפט הבנות". האמור בפרשת אמה העברייה: "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י). שארה כפשוטו: מזונה, כיוצא מן המקבילה בתהלים עח, כ: "הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו".1 כך גם תרגמו אונקלוס ויונתן, וכך פירשו רש"י, ראב"ע ועוד.

אף מדרשי ההלכה למדים מן המקרא ומקל-וחומר שמזונות אשה הן מדאורייתא. במכילתא דרשב"י מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 168-167 (כתובות מה ע"ב). נאמר:

שארה זו פרנסתה כענין שנא' ואשר אכלו שאר עמי וגומ' (מיכה ג,ג)... ד"א2 שארה זו קרובת בשר כענין שנא': איש איש אל כל שאר בשרו וגומ' (ויקרא יח, ו)... עונתה זו פרנסתה. ר' אליעזר בן יעקב אומ' שארה כסותה לפי שארה תהא כסותא שלא יהא מלבישה כסות זקנה בילדה וכסות ילדה בזקנה.

במכילתא דר"י נזיקין, משפטים, פרשה ג, מהדורת הורוביץ-רבין, עמ' 259-258, נמסרו דברי תנא קמא בשם ר' יאשיה ודברי ד"א בשם רבי; דברי ר' אליעזר בן יעקב מיוחסים שם לר' יונתן, ובהמשך דבריו נאמר:

מזונותיה מנין, אמרת ק"ו ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנוע הימנה, דברים שהם קיום נפש (= מזונות), דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה.

כיוצא בזה מובא בירושלמי כתובות פ"ה ה"ז, ל רע"ב: "אית תניי תני: שאר זה דרך ארץ, עונה זה המזון. אית תניי תני: עונה זה דרך ארץ, שאר זה המזון".

גם מדברי ר' מאיר ור' יהודה יוצא שמזונות אשה דאורייתא. כתובות נו ע"א ובמקבילות: "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר: בדבר שבממון3 תנאו קיים". שניהם מודים אפוא, שהתנאי על שאר וכסות הוא התנאה על מה שכתוב בתורה, אלא שר' יהודה סובר שבדבר שבממון גם המתנה על מה שכתוב בתורה תנאי קיים.

אמנם הירושלמי מניח בכמה מקומות, בהסתמך על תוספתא שביעית פ"ה הכ"ב, שמזונות אשה דרבנן, ומתרץ על-פי דעה זו כמה קושיות על משנתנו. במעשרות פ"ג ה"א, נ ע"ב. מקשה הירושלמי על משנתנו שם ג, א: "ניחא בניו ("הותרו לאכול מן התאנים המועברות בחצר לקצות, כיוון שאין על האב חובה לזון את בניו, אין זה פורע חובו מן הטבל"), בני ביתו אין לה מזונות? ("כיצד התירו לאשתו לאכול מן התאנים הללו, הרי יש עליו חובה לתת לה מזונותיה, נמצא פורע חובו מן הטבל"). והירושלמי משיב: "כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה, כהדא דתני (תוספתא שביעית פ"ה הכ"ב): אין בית דין פוסקין מזונות לאשה (כשבעלה אינו לפנינו) מדמי4 שביעית (דהוי כפורע חובו מפירות שביעית), אבל ניזונת היא אצל בעלה בשביעית" ("דהואיל ואין חוב מן התורה עליו לזונה, לא הוי כפורע חובו מדמי שביעית, והכי נמי כאן" – פני משה). כיוצא בו מקשה הירושלמי בכתובות פ"ז ה"א, לא ע"ב, על משנתנו ז, א: "ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו?"5 ("הרי משועבד הוא לזון את אשתו, וכיצד יכול הוא להדירה מליהנות לו") והירושלמי נושא ונותן ומסיק: "כמאן דמר אין מזונות האשה מדבר תורה, כהדא דתני אין בית דין פוסקין" וכו'. שקלא וטריא דומה מצינו גם בירושלמי כתובות פי"ג ה"א, לה ע"ד.

ברם, אין כל הכרח לפרש את התוספתא הנ"ל בשביעית אליבא דמאן דאמר מזונות דרבנן. היא מתפרשת כפשוטה גם אם נאמר מזונות אשה דאורייתא, שהרי גם שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, או פועל שקצצו מזונותיו עליו, הרי הם כאנשי ביתו ומאכילין אותו פירות שביעית.6 וודאי שאשתו איננה גרועה מהם ונמנית עם אנשי ביתו ורשאית להיזון מפירות שביעית של בעלה. ואין זה כמשלם חוב מפירות שביעית.7 לפי זה, אין להניח שלפנינו מקור תנאי הסובר שמזונות אשה דרבנן.

אכן, מברייתא סתמית המובאת בכתובות מז ע"ב יוצא מפורש, שמזונות אשה תקנת חכמים: "תנו רבנן תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה. לפיכך בעל אוכל פירות". אך נוסחתה של ברייתא זו מפוקפקת מכמה טעמים: א. התלמוד שם מתקנה בחיסורי מחסרא ומוסיף לה פיסקה: פירקונה תחת פירות; ב. בדף נט ע"א מעיר הבבלי, כדי שלא יקשה על רב אדא בר אהבה: "אימא תיקנו מזונותיה תחת מותר מעשה ידיה"; ג. וזה העיקר, בדף נח ע"ב מהפך התלמוד את הרישא של הברייתא ושונה: "תקנו מעשה ידיה תחת מזונות". לפי זה ייתכן אפוא, שגם התנא של הברייתא סובר שמזונות אשה דבר תורה, והתקנה היא רק על מעשה ידיה.8

לעומת זאת, "כל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן", כלשון הרא"ש בכתובות פרק יג סימן ו. הדברים אמורים כלפי הסוגיה בכתובות נח ע"ב ובמקבילות: "אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. קסבר9 כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה". כיוצא בו מסביר הבבלי שם בסוף העמוד ובראש נט ע"א את המחלוקת בין רב ושמואל לרב אדא בר אהבה: "רב ושמואל סברי: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה..., רב אדא בר אהבה סבר: תקנו מזונות תחת מותר מעשה ידיה".

גם סוגיית הירושלמי מניחה במקומות אחדים. כמובא לעיל, שמזונות אשה דרבנן, ותולה, כאמור, את הדבר במקורות תנאיים. אף מלשון רבא בכתובות מז ע"ב: "האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא" וכו'. נראה שהכיר דעות הסוברות שמזונות דרבנן.10 יוצא אפוא, שכמעט כל המקורות התנאיים נוקטים את השיטה שמזונות אשה דאורייתא, ואילו סוגיות האמוראים מעמידות את החובה הזאת על בסיס של תקנת חכמים.

דומה שגורמים חברתיים-כלכליים שימשו, בין היתר, מניעים לשינוי זה. התקופה שלאחר חורבן הבית התאפיינה במצוקה כלכלית, שהלכה וגברה ביותר לאחר גזירות אדריינוס. החרבת השטחים החקלאיים, הפקעת אדמות ישראל ועול המסים הכבד דלדלו את היישוב בארץ.11 הקשיים הכלכליים שללו מרבים את האפשרות לפרנס את משפחותיהם ורבו הנזקקים לסעד ציבורי. כאחת העדויות למצב תשמש תוספתא כתובות פ"ה ה"א (ירושלמי שם פ"ד הי"ב, ו ע"ב): "מעשה ברבי טרפון שקידש שלש מאות נשים בימי בצורת להאכילן בתרומה". אף תקנת אושא, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים (כתובות מט ע"ב), מעידה על ערעור היחסים המשפחתיים בעקבות המצוקה הכלכלית. הדעת נותנת, שבימים ראשונים היה כל אב מפרנס את ילדיו, ולא היה זקוק לחיזוק מיוחד על-ידי תקנת חכמים או דרשות הכתובים (ראה כתובות נ ע"א). אלא שבדורות מאוחרים, מתוך דחקותם היתרה, היו הורים מסתלקים מלפרנס אפילו את ילדיהם הקטנים והיו מטילים אותם למעמסה על הציבור. נראה שכתוצאה מן המצב הכלכלי הקשה היו אף שנמנעו מלשאת נשים, משום שלא יכלו לקבל על עצמם את עול פרנסתן. תופעה זו הביאה להתפתחותה של התנאה בנישואין: על מנת שאין לך עלי שאר וכסות, לפיה אין הבעל מתחייב בנישואיו בחובות מזונות האשה ובפרנסתה.

מקרים אחדים שבהם הותנו תנאים אלה בנישואין, נזכרים במקורות התלמודיים תוספתא כתובות פ"ד ה"ז12:

נושא אדם אשה על מנת שלא לזון, על מנת שלא לפרנס. ולא עוד אלא שפוסק עמה שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. ומעשה ביהושע בנו של ר' עקיבא שנשא אשה ופסק עמה שתהא זנתו ומלמדתו תורה. והיו שני בצורת, עמדו וחלקו.13 התחילה קובלת עליו לחכמים, וכשבאו לבית דין אמר להם: היא נאמנת עלי יותר מכל אדם. אמרה להם: ודאי כך התנה עמי. אמרו לה חכמים: אין כלום לאחר הקיצה.14

על מקרה אחד מסופר ביחוסי תנאים ואמוראים, בערך 'בר קפרא', ירושלים, תשכ"ג, עמ' י': "מפורש באגדה, שי"ב נשים היו לו וקבלו עליהן לפרנסו כדי שישא אותן" וכו'.15 זכר לדבר שתנאי כזה בנישואין לא היה נדיר, אפשר למצוא בירושלמי כתובות פ"ה ה"ח, ל ע"ב. הירושלמי שואל: "הגע בעצמך שהכניסה לו עבדים, הרי אינה חייבת לו כלום ("ואיך תנן סתמא בדידה המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים כנגד שבע מלאכות שהיא חייבת לו"), הגע בעצמך שהתנה עמה לא שאר ולא כסות ולא עונה הרי אינו חייב לה כלום" ("ולמה שנינו בצורה סתמית מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרים כנגד שלשה שהוא חייב לה"). מכאן ששני הדברים הכנסת עבדים ושפחות בנדוניה והתנאי "על מנת שאין לך עלי שאר וכסות", היו שכיחים עד כדי כך, שהתנא של משנתנו היה צריך להתחשב בהם בקבעו את שיעור הקנס במורד ובמורדת.

אולם תוקפו ההלכתי של תנאי מחודש זה היה מוטל בספק. דעת ר' מאיר היא, כאמור לעיל, שהאומר "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה" הרי זו מקודשת ותנאו בטל, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. תנאי זה היה גם בניגוד לנוהג הקדום והרגיל של הנישואין. ובוודאי היו חכמים שראו בהתנאה זו חריגה מן המקובל.

בעקבות הנסיבות התעורר בסוף תקופת התנאים הצורך לבחון מחדש את יסודה של חובת מזונות האשה, וקבעו שאין חובה זו דאורייתא. יש להניח, שחכמים מצאו סימוכין לתפיסה זו בפירוש אחר של המונח "שאר", בדומה לפירושו של ר' אליעזר בן יעקב (כתובות מח ע"א).

תפיסה זו השתלבה יפה עם המגמה הכללית להקל, בבחינת "כוח דהיתרא עדיף", המסתמנת בתקופת התנאים, ואשר שימשה מניע לבירור טיב ההלכות והגדרתן של הלכות שונות כהלכות דרבנן.16 עם "פיחותה" של חובת מזונות והעמדתה על חובה דרבנן, קיבלה ההתנאה "על מנת שאין ליך עלי שאר וכסות" תוקף מלא.

ב. מעשרות פירות האילן

הכתובים במקרא מחייבים במעשרות את פרי הארץ על סוגיו השונים. בויקרא כז, ל אנו קוראים: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא". וכן נאמר בדברים יד, כב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה". מקראות אלה כוללים כפשוטם את פרי הארץ ותנובת השדה כאחד (ראה גם אונקלוס ויונתן).

כך נהגו הלכה למעשה בימי חזקיה המלך. בדברי הימים ב לא, ד-ה כתוב: "ויאמר לעם לישבי ירושלם, לתת מנת הכהנים והלוים... וכפרץ הדבר הרבו בני-ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה, ומעשר הכל לרב הביאו". מכאן שהפרישו מעשרות. מלבד מדגן תירוש ויצהר, גם מפרי העץ, מתמרים, מדבש תמרים ומכל תבואת השדה.

לדברי הבבלי בנדרים נה ע"א, באות המלים "וכל תבואת השדה" לרבות פירות האילן וירקות.17

גם מטוביה א, ו, מהנוסח הארוך, אנו למדים שהפרישו מעשרות מפירות האילן. טוביה מספר, שפעמים רבות עלה לירושלים לחגים ובידו מתנות כהונה ולויה: "ומעשר הדגן, התירוש והיצהר והרמונים והתנאים ושאר פרי העץ נתתי ללויים המשרתים בירושלים".18

ושמא אפשר להסיק גם מספר נחמיה שקיבלו עליהם להפריש תרומות ומעשרות מפרי העץ. בנחמיה י, לח נאמר: "ואת ראשית עריסתינו ותרומתינו ופרי כל עץ, תירוש ויצהר נביא לכהנים...". בדומה לזה נאמר שם, לו: "ולהביא... ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה".19

אכן המקורות התנאיים, מדרשי ההלכה, מעלים את הדעה שפירות האילן, תבואות השדה וירקות חייבים במעשרות דאורייתא.

התנא בתורת כהנים בחוקותי, פרק יב, ט, למד מן הכתוב בויקרא כז, ל:

זרע הארץ, לרבות [זרע ה]שום ו[ה]שחליים ו[ה]שחליים ו[ה]גרגיר20... מפרי העץ, לרבות כל פירות האילן. או יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גרידה ("שלא היו ראויין לאכילה"), תלמוד לומר מפרי העץ, ולא כל פרות האילן. מניין לרבות את הירקות למעשרות תלמוד לומר וכל מעשר.21

כיוצא בו בספרי, ראה, קה (עמ' 165-164):

"מכלל שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג), יכול אין לחייב אלא (על) דגן תירוש ויצהר, מנין לרבות שאר פירות תלמוד לומר תבואת זרעך (שם, כב)... את מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים והשומשמים. מנין לרבות שאר קטניות תלמוד לומר עשר תעשר (שם)... מנין לרבות ירקות למעשרות תלמוד לומר וכל מעשר הארץ (ויקרא כז, ל)... כפרי העץ (שם) לרבות פירות האילן...

אף ממשנת פרה יא, ג, הדנה בדבלה של תרומה, שהאוכלה בטומאה חייב מיתה, נראה שתרומת תאנים היא דאורייתא. וכן אפשר להסיק מהברייתא שבמכות יט ע"ב (תוספתא פ"ב (ג) ה"ה): "ר' יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל, אמר תאנה זו תרומתה בעוקצה... אכלה לוקה אחת, וזר שאכלה לוקה שתים". השימוש בלשון "לוקה" מוכיח, שעל תאנים חלה חובת תרומות ומעשרות מן התורה.22 ובויקרא רבה פרשה לג, א, מתפרש הכתוב "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא) בדוגמאות אלה23: "אמר ר' ינאי היה לפניו ככר טבול, אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון, עישרו ואכלו חיים ביד לשון. אמר ר' חייה בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון, עישרה ואכלה חיים ביד לשון".24 הרי שהאוכל תאנים של טבל חייב מיתה.25

אכן, באשר לירקות מצינו בירושלמי חלה פ"ד ה"ד, ס רע"ב; מעשרות פ"א ה"א, מח ע"ב, ברייתא החולקת על מדרשי ההלכה הנ"ל: "תני איסי בן עקביה26 אומר: מעשרות לירקות מדבריהם". כך מפרש התלמוד גם את הברייתא בראש השנה יב ע"א: "תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים. לירקות מאי נינהו? מעשר ירק. היינו מעשרות? תנא דרבנן ("מעשר ירק") וקתני דאורייתא" ("כל שאר פירות").27

ברם כבר העירו הראשונים,28 שסוגיות הבבלי מפקיעות גם פירות האילן מחיוב מעשרות דאורייתא. כך אומר התלמוד בברכות לו ע"א: "הני מילי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן"; ובפסחים מד ע"א: "הנח לתרומת תבלין דרבנן"; ובראש-השנה טו ע"ב: "מעשר חרובין דרבנן"; ובביצה ג ע"ב: "האי תנא, תנא דליטרא קציעות ("תאנים שנתייבשו") דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל"; ובבכורות נד ע"א אומר הבבלי: "הני ("שאר מינים שאינם דגן תירוש ויצהר") דרבנן"; ובחולין קב ע"ב: "מה משקים דקדשים בתרומה תירוש ויצהרא אין, מידי אחרינא לא" וכו'.

מכל הנ"ל נראה שעוד בימים ראשונים, בימי בית ראשון, היו מפרישים תרומות ומעשרות גם מפירות האילן ומירקות, ושחובה זו נתפסה כמצווה דאורייתא שיסודה בכתובים ובמדרשים. ואילו בסוף תקופת התנאים, ובייחוד בימי האמוראים, הוגדרה חובת הפרשת תרומות ומעשרות מירקות ופרי העץ כדרבנן גרידא.29

דומה שהכרעות אלה, שחלו בשלהי ימי התנאים ואילך, ואשר נסתייעו בהסבר הלכתי: בדיוק נוקדני של תיבות הכתוב "דגן, תירוש ויצהר", האמורים בבמדבר יח, יב; דברים יב, יז; יד, כג; יח, ד30 – יסודם בערעור מעמדם המיוחד של הכוהנים והלוויים לאחר החורבן, ובמצב הכלכלי הקשה ממלחמת בר כוכבא ואילך.

מסורת חכמים מעידה על היחס השונה להפרשת מעשרות לפני החורבן ולאחריו. ברכות לה ע"ב, גיטין פא ע"א:

אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בר' אלעאי: בא וראה שלא בדורות הראשונים דורות האחרונים: דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשר, דורות האחרונים מכניסים פירותיהם דרך גגות, דרך חצירות, דרך קרפיפות, כדי לפטרם מן המעשר.

וכן מעיד ר' יוחנן בן תורתא בתוספתא מנחות פי"ג הכ"ב, שבימי בית שני היו זהירים במעשרות.

בימים הראשונים, כשבית-המקדש היה קיים, וכלכלתם של עובדי המקדש וצורכיהם היו באים ממתנות כהונה ולוייה, היתה הפרשת תרומות ומעשרות נעשית ברצון, יתר על כן, היו משתדלים ומקדימים להביא את מעשרותיהם לאוצר או למסרם לכוהנים וללוויים אף לפני שנגמרה מלאכתן.31 אולם עם חורבן הבית וניתוקם של הכוהנים והלוויים מן המקדש, וכשנוספה על כך המצוקה הכלכלית הרבה שלאחר גזירות אדריינוס, נשתנה היחס למתנות כהונה ולוייה. נתפקפק מעמדם המיוחד של הכוהנים והלווים, ובטל במידה רבה טעמם של התרומות והמעשרות. פחתה הנכונות להפריש מעשרות, והתפתחו דרכים לעקיפת החובה לעשר.32 גם בין החכמים התגבשה מגמה, המסתייעת בטעמים הלכתיים, להקל ולפטור, עד כמה שאפשר, מחובת המעשרות.

כך, למשל, לפי ההלכה הקדומה היו תרומה, מיקח ושבת קובעים למעשר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ואילו חכמים מאוחרים חולקים וסוברים שכל אלה אינם קובעים למעשה אלא בדברים שנגמרה מלאכתם.

הלכות קדומות אלה מיוצגות בפי ר' אליעזר בן הורקנוס, ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם".33 במעשרות ב, ד שנינו: "פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן. ר' אליעזר אוסר מלאכול מהם עראי ("שהפרשת תרומה קובעת למעשר אפילו לא נגמרה מלאכתם"), וחכמים מתירים" ("דסברי אין תרומה טובלת"). וכן שנינו שם כ, ח, לעניין מיקח: "המחליף עם חברו, זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות ("לעשות מהן קציעות") וזה לקצות, זה לאכול וזה לקצות – חייב" ("בכל אלו הוי מיקח, וקובע למעשרות"). רבי יהודה אומר: המחליף לאכול – חייב, ולקצות – פטור" ("שאין המיקח קובע בדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו בשביל הלוקח"). והירושלמי פ"ב, נ סע"א מעיר על משנתו: "דר' מאיר היא, דר' מאיר אמר: מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן".34 והירושלמי מוסיף: "ר' מאיר ור' ליעזר שניהם אמרו דבר אחד, כמה דר' ליעזר אמר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן, כן ר' מאיר אמר: מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן". ("וכן ר' אליעזר סבירא ליה נמי כר' מאיר במקח" – פני משה).35

וכן אנו למדים ששבת היתה קובעת למעשר מביצה ד, ז: "אמר ר' אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר: מכאן אני אוכל למחר". הבבלי שם לה ע"א, והירושלמי מעשרות פ"א ה"ד, מוכיחים מלשון ר' אליעזר, שרק ערב שבת בשביעית, "דלאו בר עשורי", שאין מעשר נוהג בו, מותר לו לאכול בשבת מן המוקצה,36 אבל ביתר השנים, שמעשר נוהג בהן, אסור לו בין כך וכך לאכול בשבת, מפני שהיא קובעת למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו.37

אולם ההלכה המאוחרת הכריעה בניגוד לנ"ל, ביצה לה ע"א וע"ב:

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.38

הרקע להלכה מקלה זו, המופיעה מלאחר החורבן בדברי כמה תנאים ואמוראים39, הוא, כאמור, ביטול עבודת המקדש ועמה גם הצורך בפרנסת מעמד עובדי המקדש, והתנאים הכלכליים הקשים שהלכו והורעו בדורות התנאים והאמוראים.

מגמה מקלה זו משתקפת גם בענייננו. חכמים השתדלו לצמצם (בהיעזרם בנימוקים הלכתיים) את היקף תנובת הארץ החייבת בתרומות ובמעשרות מדאורייתא, והעמידו חלקים נכבדים ממנה כמצווה דרבנן.40 כך הופקעו תחילה ירקות, ולאחר מכן אף פירות האילן, מחובת הפרשה מן התורה. על-ידי זה נפתח פתח להקל בהם בנסיבות מיוחדות בארץ-ישראל, ובמידה רחבה בבבל ובחוץ-לארץ.

בהתאם לזה נהגו בבבל – שכל יסודה של הפרשת תרומות ומעשרות בה הוא כדרבנן, מעשה נביאים – שלא להפריש כלל תרומות ומעשרות מירקות. ואף מפירות האילן לא היו מפרישים מעשרות, אלא תרומה גדולה בלבד. ומשבאו הרובין – תרגמוניא, נמנעו מלהפריש אף מדגן, תירוש ויצהר. כך נאמר בירושלמי חלה פ"ד ה"ד, ס סע"א:

אמר ר' יוחנן: רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן, מאן אינון הרובין, תרגמוניא...41 ר' בא בשם שמואל: לא חשו ("רבותינו שבגולה") אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ("אבל שאר פירות לא חשו"). ר' הילא בשם שמואל: לא חשו ("בשאר פירות") אלא לתרומה בלבד, אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו.42

הערות שוליים:
  1. ראה מ"ד קסוטו, פירוש על ספר שמות, עמ' 187: "שארה הוא כנראה ביטוי עתיק למזונות. קשור במנהג הקדמון של הנוודים, שעיקר מחייתם בבשר" לחם בערבית = בשר. וראה ישעיה ד, א: והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו' לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש. ועיין בפירוש רד"ק שם.
  2. בבבלי שם הגירסה: "ר' אלעזר (או ר' אליעזר, כנוסח ה"ג) אומר: שארה זו עונה: עונתה אלו מזונות יתכן שיש כאן חילוף ד"א ב"ר אלעזר". כנוסח ה"ג) אומר: שארה זו עונה. עונתה אלו מזונות" יתכן שיש כאן חילוף ד"א ב"ד אלעזר", ר"א = ד"א, ראה הערת רי"ן אפשטיין במכילתא דרשב"י שם.
  3.  דבר שבממון היינו שאר וכסות, אבל עונה שהיא צער הגוף לא ניתן למחילה. כך פירשו: רש"י בבבא מציעא נא ע"א ד"ה ר' יהודה, ובמקבילות; הרשב"ם בבבא בתרא קכו ד"ה בדבר; התוספות בכתובות נו ע"ב ושמעינן, ועוד. וכן דעת הרמב"ם בהלכות אישות פ"ו ה"י. אולם בשם רבנו חננאל פירשו (מובא בחידושי הרא"ה לכתובות נו ע"א, ירושלים, תשט"ז, עמ' סג) "דאפילו עונה, וכן הוא בירושלמי", וכן כתב הריטב"א בחידושיו לקידושין יט ע"ב ד"ה תניא, בהסתמך על הירושלמי, דעונה נמי דבר של ממון הוא, שהנאתה היא ויכולה למחלו, וכן דעת המרדכי לבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים, סי' שסט, וראה משנה למלך הלכות אישות פ"ו ה"י. אכן מהתוספתא והירושלמי מוכח שאין הבדל בין שאר וכסות לעונה. ראה תוספתא קידושין פ"ג ה"ז וה"ח וירושלמי בבא מציעא פ"ז ה"ז, יא ע"ג: "תני כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאי ממון תנאו קיים, תנאי שאינו של ממון תנאו בטל. כיצד, אמר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת; שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום, הרי זו מקודשת (כצ"ל, בכי"ל – והוגה – ובד"ו: מגורשת) ותנאו בטל". ההבדל הוא, אליבא דר' יהודה, בין דבר הניתן למחילה, כדבר של ממון או עונה. שהתנאי קיים, משום שהאשה מוחלת. לבין תנאי שאיננו תלוי בדעתה, וביטולו איננו בידי אדם, כזיקת ייבום. שתנאו בטל. וכן יוצא מדברי הירושלמי בכתובות פ"ה ה"ח, ל רע"ב, ובראשית רבה פרשה נב, ז. עמ' 552. וראה ירושלמי קידושין פ"א ה"ב, נט ע"ג. המבחין לכאורה בעונה בין קטנה לגדולה. אולם עיין בבני אהובה לר"י איבשיץ להלכות אישות פ"ו ה"י (ד"צ ירושלים, תשכ"ה, עמ' טו). שפירש את הירושלמי באופן אחר, ולפיו אין הבדל בין קטנה לגדולה. ובשתיהן יכול להתנות. ור' מאיר שמחה, בעל אור שמח העיר על פירוש זה בהערותיו לירושלמי: "והמה דברי אלהים חיים ואמת בירושלמי למבין".
  4. [כך הנוסח גם בכ"י ליידן וגם בכ"י רומי. בתוספתא: פירות, ועיין פני משה].
  5. גם הבבלי בכתובות דן בשאלה זו, אך מתרץ אותה באופן אחר. ראה כתובות ע ע"א וע"ב.
  6.  ראה תוספתא שביעית שם בהלכה שלפניה, הלכה כא.
  7. ראיה לדבר: שיטת הרמב"ם בהלכות אישות פי"ב ה"ב. שמזונות דאורייתא. ולעומת זאת מביא בהלכות שמיטה ויובל פ"ה הי"ד, את התוספתא משביעית כלשונה להלכה בלי לראות בזה כל סתירה. ראה ר"ש ליברמן, הלכות ירושלמי להר"מ, עמ' נח אות פ. גם מדברי הגר"א בשנות אליהו למעשרות ג, א יוצא, שפירש את התוספתא אליבא מאן דאמר מזונות דאורייתא. והוא גרס בירושלמי מעשרות שם: "ואפילו למ"ד יש לאשה מזונות דבר תורה כהדא דתני אין בית דין פוסקים מזונות לאשה מדמי שביעית" וכו'. אולם גירסתו זו בירושלמי נסתרת מן המקבילה בכתובות פ"ז ה"א ופי"ג ה"א. וראה שיירי קרבן לכתובות פ"ז ה"א ד"ה ויעשה. אבל עיין בביאורי והגהות הגר"א לירושלמי מעשרות שם.
  8. ראה חידושי הרא"ה לכתובות מז ע"ב.- רוב הפוסקים הראשונים סוברים שמזונות אשה דאורייתא: הרמב"ם בהלכות אישות פי"ב ה"ב. ר"א ממין בספר יראים עמוד ד, סי' קיז, ר"מ מקוצי בסמ"ג לאוין פא, בעל הטורים באבן העזר סי' סט, וכן דעת רש"י בפירושו לשמות כא, י, הרשב"ם בתוספות כתובות מה ע"א ד"ה רבי אליעזר, הרשב"א והמאירי לכתובות מז ע"ב וכן נז ע"ב. וראה מגיד משנה לרמב"ם שם. וחכמת שלמה לשו"ע אבן העזר סי' סט, ס"ק ב.
  9. "אין זו מדברי רב הונא, אלא תלמודא הוא דמפיק הכי טעמא דרב הונא", או "מסקנא דמילתא דרב הונא היא דמסיק לפרש דברי רב רבו, כלומר כך קבלתי ממנו דמזוני עיקר" – תוספות הרא"ש בשם רבנו מאיר לכתובות נח ע"ב.
  10.  אכן כמה ראשונים פסקו להלכה שמזונות דרבנן. הרמב"ן בפירושו לשמות כא, י (לדעתי שארה = קרוב בשרה, כסות מיטתה, ועונתה = עונה שיבוא עליה לעת דודים). הרא"ש לכתובות פי"ג סי' ו; הר"ן בפירושו על הרי"ף לכתובות מז ע"ב, בעל המגיד משנה להלכות אישות פי"ב הי"ב, ועוד. יש התומכים הכרעה זו גם בדעת ר' אליעזר בן יעקב. אולם ראה תוספות כתובות מח ע"א ד"ה דאב"י. וכסף משנה שם.
  11. ראה ג' אלון, תולדות יהודים בארץ-ישראל, חלק א, עמ' 34 ואילך, חלק ב, עמ' 2 ואילך.
  12.  ירושלמי פ"ה ה"ב, כט ע"ד. הירושלמי מקדים לברייתא זו את המלים הללו: "רב יודה בשם רב זו דברי ר' מאיר ור' יהודה" ("דפליגי אם יוכל להתנות על הכתובת", שם ה, א; ולאחר מכן ממשיך: "אבל דברי חכמים נושא אדם ומתנה עמה על מנת" וכו' ("וכי היכי דמצי להתנות על מזונות הוא הדין אכתובה נמי מצי להתנות").
  13. בירושלמי: וחלקו הנכסים ביניהן.
  14. בירושלמי הגירסה: אין אחר קיניין כלום.
  15. עיין ר"ש ליברמן, תוספת ראשונים, חלק ב, עמ' 33.
  16. ראה ר"ב דה-פריס, תולדות ההלכה התלמודית, עמ' 95 על מגמה זו בתחום הלכות עבודה זרה ראה רא"א אורבך, ארץ-ישראל, ה, עמ' 188 ואילך, ועמ' 198. בעניין הלכות שבת ראה מש"ב לעיל בפרק איסורי שבות בשבת והשתלשלותם, עמ' 87, ולהלן קדמותם של איסורי שבת אחדים, עמ' 249, בעניין הלכות חמץ לעיל חמץ של אחרים ושל גבוה, עמ' 135. בעניין הלכות שביעית להלן תקפן של חרישה ומלאכות אחרות בשביעית, עמ' 162, ובענין הלכות ייבום להלן חלוצה דרבנן היא, עמ' 273.
  17. ראה בבלי שם: "מתיב רב יוסף: וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן... וכל תבואת שדה... ואי אמרת דגן כל דמידגן משמע, מאי וכל תבואת שדה? ("אם כן כל תבואת שדה בכלל דגן") אמר אביי לאתויי פירות האילן וירק". כך הגירסה בשאילתות, נשא, סי' קכא; בתוספות נדרים שם ד"ה וכפורץ; והבאת, הגרסה: 'מאי כפרוץ הדבר הרבו?' כלומר, "אי אמרת בשלמא דדגן רק מחמשת המינין היינו דאתא וכפרוץ וכו', דאפילו דבר שלא נתחייב מן התורה הביאו, אלא אי אמרת דגן כל מידי דמידגן מאי וכפרוץ, מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה?" אולם לפי גירסת רוב הראשונים אין כל צורך לפרט כך לדעת רוב הראשונים, השאלה היא רק מה כלול בתבואת השדה שאין בדגן, אך את הכל הביאו בני ישראל לפי הוראות המלך, ולא שהם הרבו מרצונם, וראה בפירוש הרא"ש שגורס בריב"ן אך מעיר "רישיה דקרא נקט ומסיפא דקרא פריך" ועיין ב"רש"י" וברד"ק לדברי הימים שם.
  18. בנוסח הקצר נאמר רק: את המעשר נתתי לבני לוי המשרתים בירושלים.
  19. אולם ראה אבן עזרא לפסוק לח שם.
  20. [הוגה על-פי כ"י רומי א].
  21. ראה גם ירושלמי מעשרות פ"א ה"א, מח ע"ג: "עשר תעשר (דברים יד, כב) כלל. את כל תבואה זרעך פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אין לי אלא תבואה, קיטנית מניין, תלמוד לומר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ... לרבות זרע שום שחליים..."...
  22. אולם ראה תוספות ראש השנה יב ע"א ד"ה תנא, בכורות נד ע"א ד"ה ושני, זבחים ע"ג ע"א ד"ה ר' מאיר.
  23. [בכ"י סדרם של המאמרים הפוך].
  24. ועיין חידושי הרד"ל שם.
  25. שתרומת תאנים דאורייתא אפשר קצת להוכיח גם מעירובין לב ע"א, מיבמות פא ע"א ומבבא מציעא פח ע"א. אולם ראה תוספות עירובין שם ד"ה תאנים, בבא מציעא שם ד"ה הכא וכתובות נו ע"ב ד"ה קסבר.
  26. בירושלמי מעשרות: איסי בן יהודה, וראה פסחים קיג ע"ב ויומא נב ע"ב: "הוא יוסף איש הוצל, הוא יוסף הבבלי... הוא איסי בן יהודה..., ומה שמו איסי בן עקביה". איסי היה תלמידם של ר' יוסי, ר' אלעזר בן שמוע ור' יהודה. ראה רי"ן אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עמ' 571.
  27. וכן בזבחים עו ע"א: א"ל אביי... תרומת ירק דרבנן.
  28. עיין בתוספות הנזכרים בהערה 22 ובפירוש הר"ש למעשרות א, א.
  29. להלכה מצינו דעות שונות בין הראשונים. הרמב"ם בהלכות תרומות פ"ב ה"א פסק, שהפרשת תרומות ומעשרות מפירות האילן היא מצווה דאורייתא, אבל ירקות אינם חייבים במעשרות, אלא מדבריהם (שם ה"ו). שיטת רש"י (ברכות לו ע"א ד"ה גבי מעשר, חולין קב ע"ב ד"ה אף תרומה ועוד). הראב"ד (הלכות מעשרות פ"א ה"ט ועוד), התוספות (ראש השנה יב ע"א ד"ה התנא, עבודה זרה נח ע"ב ד"ה בצר ועוד). הר"ש בפירושו למשניות (מעשרות א, א) והרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יד, כב) סוברים שרק דגן, תירוש ויצהר 
  30. ברם במקומות דלהלן מופיע במקרא הביטוי "דגן, תירוש ויצהר" בכינוי לכלל פרי האדמה: בראשית כז, כח, לז: דברים ז יג, יא יד, כח נא, לג כח.
  31. ראה ביצה לה ע"ב: "ושמע מינה מעשרים אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו (ראה דקדוקי סופרים, עמ' 93, הע' נ). ובשיטה מקובצת שם: "כלומד, רגילים בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה".
  32. ראה ברכות לא ע"א ובמקבילות: "אמר רב אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר". ועיין מש"כ במשנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס תל-אביב, 1968, עמ' 288 ואילך.
  33. תוספתא יבמות פ"ג בה"ד; בבלי סוכה כז ע"ב, כח ע"א; ירושלמי יומא פ"י ד ג, מג ע"ג.
  34.  תוספתא מעשרות פ"ב ה"ג: "הלוקח גרוגרות ועתיד לדורסן, תמרים ועתיד לדושן. ר' מאיר אומר לא יאכל מהן עראי".
  35. התוקף ההלכתי של נוהג זה לעשר פירות אף לפני שנגמרה מלאכתן, נובע מן העובדה, שהגדרת גמר מלאכה תלויה בהכרעת הבעלים ובדעתם (עיין מעשרות א, ה). ומכיוון שפעולות כגון הפרשת תרומה, מיקח או הכנסה לחצר, מגלות וממחישות את דעת הבעלים, שמעשים אלה חשובים בעיניהם כגמר מלאכה – הרי הם קובעים למעשר. עיין בפירוש משנה ראשונה, למעשרות ב, ד.
  36. "סתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הם סתם מוקצה" – רש"י.
  37. ייחודה של שבת ביחס למעשרות היתה רווחת בתודעת ההמונים. בסעודת שבת היו אפילו עמי-הארצות מפחדים מלאכול או מלהאכיל טבלים, כי "אימת שבת על עם הארץ" (תוספתא דמאי פ"א ה ב. וירושלמי שם פ"ד ה"א). כלומר, עם-הארץ יש לו אימה מן השבת, מפני שרואה שהשבת קובעת למעשר, והוא סבור שאסור לאכול טבל בשבת יותר מבחול. – בביצה לד ע"ב מנמקת הגמרא את ההלכה ששבת קובעת למעשר. דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג) כלומר, "כיון דאיקרי אכילה דידיה עונג – קבעה, שאין בה עוד שם ארעי, אלא שם קבע" – רש"י.
  38. וכן פסק הרמב"ם, הלכות מעשר פ"ג ה"ג.
  39. מעשרות ב, ד; ב, ח, ג, א; תוספתא שם פ"ב ה"ב וה"ד, פ"ג ה"ג וה"ד; ירושלמי שם פ"א ה"ד, פ"ב ה"ג, פ"ג ה"א ופ"ד ה"א.
  40. מגמה דומה לצמצם את היקף היישובים החייבים בתרומות ומעשרות, מסיבות שהזמן גרמן, בולטת גם בתקנות ר' יהודה הנשיא ובני דורו לפטור מן המעשרות את בית-שאן, קיסריי, בית-גוברין, כפר צמח ואשקלון. עיין: תוספתא אהלות פי"ח הי"ח; בבלי חולין ו ע"ב: ירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג; שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג; רמב"ם, הלכות תרומות פ"א ה"ה, ומגיד משנה ומשנה למלך שם, ראה ג' אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל, ה"ב, עמ' 154.
  41. [בכ"י רומי: תרמוניא] רי"א הלוי בדורות הראשונים חלק א, כרך ה, עמ' 703-702, מפרש רובין 'קשתים', וקורא במקום תרגמוני יא – תרמודיא, התרמודיים שכבשו את נהרדעא והחריבוה בשנת 259, ועיין שערי תורת ארץ-ישראל, עמ' 131, שמבאר שהכוונה לחברים ("פרסיים רשעים") שבאו לבבל בימי ר' יוחנן וגזרו גזירות על ישראל בדאיתא בבבלי יבמות סג ע"ב וראה פירושים נוספים לכינוי "רובין": "ר"ב ראטנר, אהבת ציון וירושלים, לירושלמי שם עמ' 106-105; ר"מ בר, "מאן אינון הרובין", סיני, סח (תשל"א), עמ' קמד ואילך.
  42. כך פירשו התוספות חולין ו ע"ב ר"ה והתיר, והגר"א בביאורו לירושלמי חלה שם.
ביבליוגרפיה:
כותר: מדאורייתא לדרבנן - דיון בשתי סוגיות
מחבר: גילת, יצחק ד'
שם  הספר: פרקים בהשתלשלות ההלכה
מחבר: גילת, יצחק ד'
תאריך: תשנ"ב - 1992
בעלי זכויות : הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הוצאה לאור: הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית