האם ניתן להצדיק את קיומה של המדינה היהודית? התשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה, והעיסוק בה אינו רק עיסוק תיאורטי הנדחק מפני הצרכים הבוערים של השעה. המדינה היהודית תתקיים לאורך זמן רק אם ניתן יהיה להגן עליה, הן במובן הפיזי והן במובן המוסרי. בטווח הקצר, ישויות פוליטיות שזכות הקיום שלהן מוטלת בספק יכולות לשרוד מכוח השגרה או באמצעות שימוש בעוצמה פיזית. אולם בטווח הארוך, רק מדינות שיש להן הצדקה בעיני הציבור החי בתוכן וקשור אליהן תהיינה בנות-קיימא. לפיכך השאלה אם ישראל תהיה מדינה כזאת אינה רק התלבטות אינטלקטואלית; היא מקרינה באופן ישיר על סיכויי הישרדותה, משום שאי-אפשר יהיה להגן על המדינה היהודית אם חלק ניכר מתושביה יחשוב כי המפעל הזה אינו מוצדק – ומכאן שאינו ראוי להגנה.
הדיון בשאלת ההצדקה העקרונית של המדינה היהודית לא הצטייר בעיניי תמיד כעניין בעל חשיבות ציבורית ודחיפות מן המעלה הראשונה. בעבר הנחתי שאין צורך של ממש בהוכחה שמדינה יהודית ניתנת להצדקה ככל מדינת לאום אחרת. לא ייחסתי משקל רב לטענותיהם של אלה שחלקו על הנחה זו, והעדפתי למקד את ענייני בבחינת האפשרויות לשילוב בין היסוד היהודי ליסוד הדמוקרטי של המדינה, העולה מן ההגדרה המופיעה בחוקי היסוד של 1.1992 סברתי כי אלה השוללים את זכות הקיום של המדינה היהודית מבטאים בכך השקפות שמקומן בשוליים – אם זו האידיאולוגיה הרדיקלית, המבקרת כל תנועה לאומית באשר היא, הגישה הרואה ביהדות רק דת ולא עם, או התפישה הדתית-תיאולוגית היוצאת נגד הציונות המודרנית, בעלת האופי החילוני. החזקתי בדעה שעימות שיטתי עם העמדות שבהן מחזיקים חוגים אלו עשוי אולי להיות בעל עניין אינטלקטואלי מסוים, אבל לא יהיה לו ערך ציבורי, משום שהוא עלול להצטייר כדיון אזוטרי מדי.
ואולם, עם הזמן התברר לי כי הערעור על ההצדקה העקרונית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית אינו נחלתן של קבוצות שוליים בלבד. ראשית, קשה למצוא בקרב הציבור הערבי בישראל נכונות להכיר בלגיטימיות של מימוש זכות ההגדרה העצמית המדינתית ליהודים בארץ ישראל. שלילת המדינה היהודית היא מרכיב מרכזי בעמדתם של רוב נבחרי הציבור הערבי ונציגיו – ובכלל זה אלה המשרתים בתפקידים ממלכתיים בישראל – למרות השימוש התדיר שהם עושים בטיעונים המושתתים על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. לאמיתו של דבר, הם פוסלים את זכות ההגדרה העצמית היהודית דווקא בהתבסס על הטיעונים האלה עצמם. לגבי דידם, מדינת ישראל כמדינה יהודית נולדה בחטא והיא מוסיפה להתקיים בחטא. מדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית, ואינה יכולה להגן על זכויות האדם. לפיכך, רק כאשר תאבד את אופייה היהודי הייחודי, במוצהר ובאופן מעשי, תוכל ישראל להיות מדינה שאפשר להצדיק את קיומה.
תופעה מדאיגה יותר היא הנטייה המתגלה היום בקרב חלק מהציבור היהודי עצמו להסכים עם ההשקפות האלה, או לפחות להתייחס אליהן בחיוב. כמה מאלה המזהים את עצמם עם מחנה הדמוקרטיה, זכויות האדם והנורמות האוניברסליות משתפים פעולה, ביודעין או שלא ביודעין, עם התפישה המבקשת להפוך את ישראל למדינה ליברלית-נייטרלית, או – על פי הסיסמה המקובלת היום – למדינת כל אזרחיה. רק מיעוטם מצדדים בעמדה זו מתוך מודעות מלאה להנמקותיה ולהשלכותיה; מרביתם מוצאים אותה מושכת דווקא בגלל הצלחתה של הציונות להפוך את ישראל למדינה בעלת תרבות ציבורית עברית-יהודית. הם שותפים לחשדנות המקובלת כלפי רעיון מדינת הלאום, אך לא ברור אם הם אכן מכירים היטב את הרקע ההיסטורי והעוצמה התרבותית של הרעיון הזה. ובעיקר, הם מוכנים לוותר על אופייה הלאומי של מדינתם, אף שהוויתור הזה נדרש מטעמה של תנועה לאומית מתחרה.
גם התנהלותה של מדינת ישראל עצמה לא תרמה, בלשון המעטה, לחיזוק הבסיס שעליו נשענים הניסיונות להצדיקה, מפני שהיא לוקה בחוסר בהירות בנוגע לתפקידה ולדרכה. מצד אחד, ישראל עושה שימוש גורף מדי בזהותה היהודית כדי להצדיק פגיעות שהיא פוגעת באחרים; מצד אחר, היא מזניחה את הטיפול בעניינים חיוניים, המקרינים על יכולתה למלא את תפקידה החשוב כמדינת העם היהודי – הזנחה שבגינה חותרת המדינה עצמה תחת סיכויי קיומה. שני היסודות האלה קשורים זה בזה: הנטייה להצדיק בשם המדינה היהודית מה שאינו ניתן להצדקה (כגון מונופולין דתי על ענייני המעמד האישי, או אפליה כלפי לא-יהודים) מחזקת את נטייתם של פרטים וקבוצות להתעלם מן האינטרסים הקיומיים הלגיטימיים של ישראל (כגון שמירה על רוב יהודי) – אינטרסים המחייבים נקיטת צעדים שיגדילו את הסיכויים להמשך קיומה כמדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית.
על רקע הדברים האלה, בכוונתי להקדיש את החלק הראשון של המאמר לטיעון מפורש, שלפיו הרעיון של מדינת לאום יהודית ניתן להצדקה, וקיומה של מדינה שכזאת הוא תנאי חשוב ביותר לביטחונם של היהודים החיים בה ולהמשך קיומה ושגשוגה של התרבות היהודית על כל גווניה. היה מוצדק להקים את ישראל כמדינה יהודית ומוצדק להמשיך לקיים אותה ככזו.2 נכון שישראל צריכה להקפיד להגן על זכויותיהם של כל אזרחיה, לנהוג בהם בהגינות ובהתחשבות, ולדאוג גם לשלומה ולרווחתה של האוכלוסייה הלא-יהודית; אולם הכרה זו אין פירושה שיש לבטל את אופייה היהודי של המדינה. אופייה הדמוקרטי של המדינה גם הוא אין בו כדי לחייב אותה להשיל מעליה את ייחודה היהודי. אדרבה, שומה על ישראל דווקא לשמר את מאפייניה היהודיים, היות שהיא מחויבת לבטא את העדפותיהם הבסיסיות ביותר של רוב אזרחיה, אלה הרוצים שתוסיף להיות מדינתו של העם היהודי.
הטיעון שאבקש להציג כאן נשען בעיקרו על שיח הזכויות ועל ההכרה בזכותם של עמים – בתנאים מסוימים – להגדרה עצמית. עקרונות אלה מכירים בייחודם של לאומים, ובשאיפתם לשמור על ייחוד זה על בסיס אוניברסלי. גישה זו עלולה להיראות שטחית ומקוממת בעיני אלה הסבורים כי הצדקתה של המדינה היהודית בארץ ישראל וזכותנו על הארץ הם נתונים אקסיומטיים, המתחייבים מן הדת היהודית ומן ההיסטוריה היהודית. לפי תפישה זו, היעדרותם הזמנית של יהודים מן הארץ בעת שחיו בגלות, והאינטרסים של הערבים שהתיישבו בה באותה התקופה, אינם מעלים ואינם מורידים מכוחה של התביעה לבעלותנו על הארץ; זכות זו היא זכות מוחלטת ובלתי מעורערת, ואין להטיל בה ספק. ואכן, להשקפה המעגנת את התביעה על הארץ בהבטחה האלוהית יש מקום כחלק מחופש הדת של המחזיקים בפירוש זה של האמונה היהודית. אף על פי כן אני סבורה שיש לבסס את ההצדקה לקיומה של המדינה היהודית על טיעונים היכולים לפנות גם להכרתו ולעמדותיו של מי שאינו שותף לאמונות האלה. הסיבות לכך מגוונות: שיקולים הנוגעים ללכידותה של החברה הישראלית, הצורך החיוני שישראל תיתפש בעיני רוב אזרחיה כמדינה שקיומה ניתן להצדקה מוסרית, חיזוק מעמדנו הבינלאומי וכדומה. כפי שנראה, להיסטוריה של הקיום היהודי בארץ ישראל יש אמנם חשיבות רבה כמרכיב בטיעון האוניברסלי בדבר הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי בארץ ישראל. בשורה התחתונה, רק לטיעון כזה יהיה כוח שכנוע בעיני לא-יהודים, כמו גם בעיני יהודים שאינם מאמינים בהבטחה אלוהית ובזכות אבות, יהודים הרוצים להחזיק בעמדה ציונית מבלי להשתית אותה על מערכת אמונות שעימה אינם מזדהים. בד בבד, הוא עשוי להמריץ גם את הפלסטינים להציג טיעונים המבוססים על זכויות שיש להן הכרה אוניברסלית, ולא על תביעות בעלוּת או זכות הנסמכות על קודשי האיסלאם או על המסורת הנוצרית. ניהול העימות באמצעות הנמקות השואבות את תוקפן משיח הזכויות יאפשר לקיים דיון ענייני בין הצדדים בתוך מסגרת דיון משותפת, וימנע את התבצרותם בהנחות דוגמטיות מנוגדות שאינן מותירות מקום לכל דיון או פשרה.
יש הסבורים כי האתגר היחיד שישראל נדרשת להתמודד עימו הוא הדיון על עצם האפשרות העקרונית להצדקתה. מנקודת מבט זו, אפשר היה לסיים כאן את המאמר. אולם אני אינני סבורה כך; לפיכך, לאחר שאגולל את הטיעונים המצדיקים באופן עקרוני את קיומה של המדינה היהודית בארץ ישראל, אשרטט בחלקו השני של המאמר את קווי המתאר הרצויים של מדינה זו, את המדיניות ואת ההסדרים שיש לגזור מדמותה היהודית של ישראל וממחויבויותיה היסודיות כלפי יהודים ולא-יהודים מפנים ומחוץ. כפי שניווכח, אין בהכרח סתירה בין זהותה היהודית של המדינה ובין הגדרתה כישות דמוקרטית ליברלית. בניגוד לדעה הרווחת בחוגים מסוימים, הגורסת כי עמדה ליברלית מחייבת נייטרליות מוחלטת של המדינה ביחס לצביונו התרבותי, האתני והדתי של המרחב הציבורי, אנסה להראות שניתן להשתית דמוקרטיה ליברלית על בסיס הסדר בין קבוצות מרכזיות, שאינו תובע הפרטה של כל הזיקות הלא-אזרחיות במרחב הזה: דמוקרטיה הסדרית כזאת תכיר באינטרסים הקבוצתיים של הקהילות השונות החיות במסגרתה, ותכבד את זכויותיהם של כל אזרחיה ללא הבדל לאום או דת, מבלי לוותר על העדפה מובנית למרכיבים מסוימים של זהות פרטיקולרית. בתנאים הייחודיים של ישראל, גישה כזאת אינה רק מוצדקת – היא אף מחויבת המציאות.
ואכן, המדינה היהודית שאת קיומה אני מצדיקה כאן איננה "מדינת כל אזרחיה". למדינה היהודית יש מחויבות עמוקה הן לדמוקרטיה והן לזכויות האדם – אבל שפתה היא עברית, יום המנוחה השבועי בה הוא השבת, והיא מציינת חגים דתיים לצד מועדים לאומיים כגון יום העצמאות או יום השואה. תרבותה הציבורית של מדינה זו היא עברית-יהודית, על אף שאינה תיאוקרטיה ואל לה לכפות תפישה דתית מסוימת של זהות יהודית על הציבור החי בה.3 בתוך המדינה הזאת, חשוב ונכון שיתקיים דיון מתמיד על היחס שבין המדינה ובין המסורת התרבותית והמורשת הדתית של היהדות. כל זאת, לצד היות המדינה דמוקרטית, ומחויבת להגנה על זכויותיהם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת או לאום. אני מבקשת להגן על השילוב הזה, ועל זכותה של המדינה לנקוט צעדים שיקדמו את האפשרות שהשילוב הזה ימשיך להתקיים.
