|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > אחר > טרור > דפוסי פעולה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
למרות מספרם הרב יחסית של מעשי פשע שאירעו בים אחרי מלחמת העולם השנייה, הדעה הרווחת היתה כי האלימות בתחום זה היא שולית וכמוה כשוד-ים, היא קשורה במדינות עניות ונחשלות השסועות בסכסוכים פנימיים ואינן מסוגלות לשלוט בחופיהן, וכי יש לה השפעה מעטה על הביטחון הבינלאומי והסחר הימי של המדינות המובילות. גם המידע העיקש לגבי רכישת יכולות טכניות מתקדמות על-ידי ארגונים הקשורים לפעילות בלתי-חוקית, לא שינה דעה זו. אולם פיגוע ההתאבדות נגד המשחתת האמריקאית "קוֹל" בשנת 2000 בעת שתדלקה בנמל עדן, ואירועי ה- 11 בספטמבר 2001, הביאו להערכה מחדש של שאננות זו. מרכזֵי מחקר החלו לצרף את חלקיו הפזורים של התשבץ הימי העולמי. תקיפת "קוֹל" נקשרה אל הבדלנים הטאמילים ולהתקפות שבוצעו על-ידי קבוצות פלשתיניות שונות (כמו ניסיון הפיגוע בחוף עזה ב- 7.11.2000). שוב הופנתה תשומת-הלב אל קרטלי הסמים הדרום-אמריקאיים, המשתמשים בכלי-שיט המוּנעים בשליטה מרחוק (ספינות דמויות-סיגר באורך 6-8 מ' המסוגלות לשאת מטען במשקל טון וקשורות בדרך כלל בכבלים של 150-200 מ' אל ספינת-אם – יאכטה גדולה בעלת מנוע רב-עוצמה, השולטת בהיגוי שלהן ומספקת חשמל למנועיהן). כמו-כן הופנתה תשומת-הלב אל ניסיונות של תנועות קיצוניות וארגוני פשע לבנות צוללות ננסיות החמושות במוקשים או בצינור או שני צינורות טורפדו, בעלות תפוסה של כ- 100 טון וצוות של 4 אנשים, המסוגלת לשאת 6-7 אנשי קומנדו. מאמצים אלה הובילו להערכות ולתחזיות מדאיגות בנוגע לביטחון הימי. במיוחד חדרה ההכרה כי נוכח המאמצים הגוברים לשיפור הביטחון של מִתקני-מפתח יבשתיים ותעופה אזרחית, עלולים הטרוריסטים להתמקד בתקיפת הסחר הימי והספָּנוּת של המדינות העשירות.
במשך שנים רבות הוגדרו כל הפעולות הבלתי-חוקיות בים באמצעות המונח "פיראטיוּת", שוד-ים. ב- 1961, לאחר שהאחראים לחטיפת אוניית נוסעים קיבלו מקלט מדיני בברזיל, נראה היה שהגדרה קלאסית זו שוב אינה כוללת את כל הפעולות האלימות והלא-חוקיות המתרחשות בים. נראה כי המניע הוא שמבדיל בין פיראטים לבין טרוריסטים, ולפיכך גישתם שונה. שודדי-ים מעוניינים בביזה ורווח כספי ולכן זקוקים לחשאיות ואלמוניות. לאחרונה חלה עלייה במספר הפעולות הפיראטיות: לעומת קצת יותר מ- 100 התקפות על ספינות שפורסמו ב- 1991, פורסמו מאז ידיעות על 469 מקרי תקיפה כאלה, כאשר 57% מהן התרחשו באזורי חוף ובארכיפלג של דרום-אסיה. טרוריסטים, לעומת זאת, עושים כל מאמץ למשוך את תשומת-לב התקשורת, המאפשרת להם לפרסם הצהרות ודרישות ולהעצים את האפקט הדרמטי הדרוש להם כל כך. בפיגוע ה- 11 בספטמבר, למשל, הושג האפקט הדרמטי באמצעות תוצאות קשות – מספר הרוגים רב, מטרות שהן סמל לביטחון ויציבות, ונזקים חומריים שלא ניתן לאומדם. הנה כי-כן הפך הטרור למכשיר של מלחמת אזרחים כוללת, עם כל המאפיינים של עימות אַ-סימטרי. השינוי שעבר הטרור – ממכשיר להפעלת לחץ ומשיכת תשומת-לב למכשיר של הרס ואימה – מצביע על פרשת-הדרכים בה נפרד הטרור הימי משוד-ים. בנוסף, שוד-ים מוגבל מבחינת שטח, ומאחר שאין להניח שגבולותיו יתרחבו, יישאר צפוי מראש ומשפיע באזורים מסוימים בלבד. אך מבצעי פעולות טרור נהנים מחופש-פעולה מלא בכל הנוגע למקום, זמן, מטרה ואופן ביצוע התקיפה. מגבלותיהם היחידות הן מימון, יכולת ארגונית, וזמינות כוח-אדם. לפיכך לא ניתן לערוך תחזיות לגבי אזורי סיכון של טרור ימי, והוא היה, וימשיך להיות, חובק-עולם ומסוכן לספינות ונמלים בכל מקום.
ניתוח פעולות טרור שכוונו נגד סחר ימי וספנות במשך 50 השנים האחרונות, מאפשר לצפות מראש את דרכי הפעולה שתינקטנה על-ידי מבַצעי פעולות דומות בעתיד. פעולות טרור אפשריות בנמלים או בלב-ים: תקיפות באמצעות חומרי נפץ שהוטענו עם המטען הרגיל; 1. תקיפות באמצעות חומרי נפץ שהוטענו יחד באו על סיפון האונייה יחד עם המטען הרגיל הן הקלות ביותר לארגון וביצוע, והקשות ביותר לזיהוי המבַצעים. אפשר להניח את חומרי הנפץ בתוך כל מטען שהוא, קשורים למנגנון השהיה. מבחינת הטרוריסטים, החיסרון הוא אי-היכולת לצפות במדויק את מקום הפיצוץ ולהעריך את השפעת ההרס שייצור. המטרה: לחולל תחושת אִיום ופסיכוזה של פחד. פיקוח על מטענים בנמלים שונה מפיקוח על מטען אישי בנמלי-תעופה, משום שמדובר בסֵדר גודל שונה לחלוטין. בשנת 2000, למשל, עברו במסופי המעבורות בפולין (להבדיל מכל הנמלים בפולין) 2,157,914 טונות של מטען, 18,671 קרונות רכבת, 125,095 משאיות, 162,716 מכוניות נוסעים ו- 919,389 נוסעים שחצו את הגבול הימי במעבורות. אף שניתן לבצע בדיקה קפדנית של הנוסעים, הרי שבדיקה קפדנית של מטענים תייקר מאד את תעריפי ההובלה הימית ותשתק את מסופי המעבורות. 2. שימוש בחומרי נפץ שהובאו לאונייה על-ידי חבר/ים בארגון טרור מאפשר התקפות על מטרות שנבחרו ונוּפו בקפידה, וניתן להגביר את השפעת הפיצוץ על-ידי מיקום חומרי הנפץ באזור ההרסני ביותר לספינה. כדי לארגן תקיפה כזו יש להשיג מידע מפורט על תנועת אוניות בנמל שנבחר, על סוגי המטענים המשונעים, מערכת הביטחון בנמל, שיטת משמרות העבודה באונייה המועדת לפיגוע, המבנה שלה, ובמיוחד מיפוי התָאים וצירי התנועה שבתוכה. התכנון מחייב תצפיות או השגת מידע מאיש צוות מגויס, או מעובד הנמל או המספנה. חשיבות רבה יש גם למידע ממקורות גלויים, כמו העיתונות, האינטרנט ופרסומי חברות. מבַצעי תקיפה כזו צריכים להיות בעלי ידע בבניית ספינות, והם חשופים לסיכונים משום שפעולותיהם בנמל, ובעיקר על סיפון האונייה, עלולות למשוך תשומת-לב. 3. חטיפה היא איום פוטנציאלי על כל ספינה. בסיכון ראשוני נמצאות אוניות-נוסעים (לרבות מעבורות משא-נוסעים) הנוסעות בקווים קבועים. הן מאפשרות שבי ושליטה במספר אנשים רב, כפי שהיה בחטיפת "אקילה לאורו" האיטלקית ב- 7.10.1986, כאשר 4 טרוריסטים שלטו שליטה מלאה ביותר מאלף נוסעים ואנשי צוות. כמו-כן מועדפות ספינות המובילות מטענים מסוכנים, כמו מיכליות להובלת גז ונפט או כימיקלים, המעניקות לטרוריסטים עמדת לחץ במו"מ או אפשרות לגרום תוצאות נוראות עם הרס הספינה. המסקנה מניתוח תקיפות טרור שבוצעו עד כה במטרה להשתלט על ספינות נוסעים, פריגטות וספינות דיג, היא כי התוקפים יעלו על הספינה באחד המקומות כדלקמן: א. בנמל, בסתר, במטרה לתקוף כאשר הספינה תהיה בלב-ים; ב. בנמל, באופן חוקי (בכרטיס קנוי) מתוך כוונה לתקוף כאשר הספינה תעזוב את הנמל, כפי שאירע בחטיפת "סנטה מריה" הפורטוגזית ב- 22.1.61, "אקילה לאורו" האיטלקית ב- 7.10.1986, הניסיון לחטוף את הספינה היוונית "סיטי אוף פורוס" ב- 11.1.1988 או בחטיפת המעבורת הטורקית "אווראסיה" ב- 13.1.1996 ; ג. בנמל, בכוח, במטרה לתפוס שליטה על הספינה ואחר-כך לאלץ את הצוות לצאת מן הנמל, כמו בחטיפת המעבורת "לאז'ו" בסינגפור ב- 3.1.1974, כאשר 4 טרוריסטים מן החזית העממית לשחרור פלשתין והצבא האדום היפני כבשו ספינה ולקחו חמישה בני-ערובה, בעקבות ניסיון תקיפה במתקני חברת הנפט "של"; ד. בעת ההתקרבות למזח, או בעת עגינה; ה. בלב ים, על-ידי עלייה חשאית על סיפון האונייה ואילוצה לעצור תחת איומי אש-מקלעים של סירות-מנוע מהירות. כך רצחו ב- 1994 קיצונים איסלאמיים את אנשי הצוות של ספינת הסוחר האיטלקית "לוצ'יאנה" בשנתם, בנמל אִיֶיל שבאלג'יר. שיטה זו מיושמת בעיקר על-ידי פיראטים בני-זמננו. במסמכי הארגון הימי הבינלאומי ישנו תיאור של שתי סירות גומי, בלתי-ניתנות לאיתור ברדאר וקשורות בחבל צף, המשמשות לעלייה בחשאי על סיפונה של ספינה השטה בלילה. מציבים אותן בירכתי הספינה, הן קושרות עצמן לצדדיה ונגררות על-ידה באמצעות החבלים. הדבר יעיל בעיקר באזורים בהם אין פעילות משטרתית או צבאית רבה, או שהמדינות הנוגעות בדבר אינן מפעילות שליטה ופיקוח יעילים על חופיהן. השיטה יושמה, בין השאר, על-ידי קבוצות מאריתריאה ליד מיצר באב אל-מנדב. כאשר בוחנים איומי חטיפה של ספינות נוסעים, הגורם הראשון לבחירת היעד להתקפה הוא אזרחותם של הנוסעים העתידים להיות בני-ערובה. לדגל המונף על סיפון הספינה אין כל חשיבות. האיום על ספינת תיירות תלוי בראש ובראשונה במספר הנוסעים עליה שהם בני לאום מסוים, והאיום גובר אם קיים מספר גדול של נוסעים ממדינות הנמצאות בסכסוך עם ארגוני טרור או עוברות משבר בינלאומי. 4. ירי ספינה עלולה להיות מטרה למתקפת טרור באמצעות אש שתפתח עליה מן הקרקע בעודה עושה דרכה בנתיבי מים פנים-ארציים, או בקרבת החוף, או בעת שהיא ממתינה להיכנס לנמל, או בעת עגינה בו. עד עתה השתמשו הטרוריסטים בפגזי מרגמה, במשגרי טילים מונְחים ובמטולי רימונים מסוגים שונים. אין להוציא מכלל אפשרות שימוש בטילים מונחים חודרי-שריון, במטולים אוטומטיים של רימונים וברובי-צלפים כפולי קליבר. הצורך להשיג כלי-נשק ותחמושת כאלה, לשלוח אותם לאזור מבצעי ולהכשירם לקרב, מגביל חמורות ארגונים חלשים שאין להם תמיכה של מדינות או קבוצות טרור גדולות. ניתן להשתמש במרגמות ובטילים מונחים בעיקר נגד ספינות שאינן בתנועה או אשר משייטות באטיות יחסית. החסרון, מבחינת הטרוריסטים, הוא דיוק נמוך. שיטה זו אפיינה את לוחמי הגרילה הצפון-וייטנאמים בהתקפות על ספינות-סוחר שנעו על נתיב המים הפנים-ארצי המקשר את סייגון עם הים. 5. תקיפות תוך שימוש בכלי-שיט: בתקופה שלאחר מלחה"ע השנייה נורתה אש מכלי-שיט על עשרות ספינות, בעיקר מסירוֹת מנוע מהירות וחמושות הנקראות גם סירות בוגהאמר. סירות כאלו נמצאו בשימושם של קובנים מתנגדי קסטרו, טרוריסטים ערבים שמטרתם לתקוף את הספנות הישראלית ואת חוף הים, ה"קונטראס" מניקרגואה הלוחמים ב"סנדיניסטים", אנשי מילואים של חיל-הים האיראני במלחמת איראן-עיראק, כוחות קרואטיים במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, והטאמילים בסכסוך הפנימי בסרי-לנקה. כלי-שיט אלה שימשו כפלטפורמות-נשק או כסירות-נפץ (כשהם ממולאים בחומר-נפץ ומונחים אל המטרה, גם על-ידי מחבלים מתאבדים). התפוסה שלהם 1-3 טון והם חמושים במקלעים, מטולי רימונים, משגרי טילים מונְחים חודרי-שריון, משגרי רקטות בלתי-מונחות ואף מערכות נ.מ. ניידות. בפעולות מבצעיות הגיעו למהירות של 40 קשר בים שקט. שימוש יעיל במערכות הנשק המותקנות על סירות מנוע מהירות – בראש ובראשונה טווח יעיל של אש מפלטפורמה בלתי-יציבה – מכתיב את הטקטיקה: התקרבות מהירה וחשאית אל המטרה, למרחק שאינו עולה על 300-400 מטרים (כשהדיוק עולה ככל שהמרחק מצטמצם), אש ממושכת במשך דקה עד 10 דקות המכוונת אל משטחים כגון בית-הסיפון שעל הסיפון העליון וגוף הספינה, תוך התרכזות בקומות העליונות (ולא אש מדויקת המכוונת אל מטרות מסוימות בספינה) ואחר כך, נסיגה. סוגי הנשק בהם ניתן לחמש את סירות המנוע המהירות אין בהם כדי ליצור איום חמור וישיר על כושר הציפה של ספינת סוחר בינונית. לעומת זאת יש סבירות לאבדות בקרב אנשי הצוות ולנזקים לציפוי שמעל קו המים, למטען או לבית-הסיפון, ולגרימת דליקות העלולות להביא לאובדן הספינה. יש להכיר בכך כי במדינות בהן קיימת מדיניות ליברלית בנוגע לספנות, יהיו הליכי הרישום של הפעילות או הרכישה מוגבלים רק בהתאם למקורות המימון של הקבוצה המתכננת פעולות טרור. 6. תקיפות באמצעות צוללנים חמושים: בתקופה שאחרי מלחה"ע השנייה בוצעו מספר התקפות על-ידי צוללנים שאומנו וצוידו לא על ידי מדינות. התקפות כאלו הן קלות לביצוע מאחר שברוב המדינות המפותחות נחשבים אימוני צלילה, לפחות ברמה הבסיסית, לפעילות של פנאי ובילוי, והציוד הבסיסי מוצע למכירה חופשית על בסיס מסחרי רגיל. מובן מאליו כי לטרוריסט שעבר קורס צלילה, התאמן במשך ימים ספורים ורכש ציוד בחנות ספורט, תהיה יכולת צבאית נחותה בהרבה מיכולתו של לוחם בכוחות המיוחדים של חיל-הים. עם זאת הוא עלול להיות יריב מסוכן, בעיקר כשהוא יוזם התקפת-פתע. כך גם ארגונים חלשים יחסית, שאין ברשותם אמצעים משמעותיים, אך יש ביכולתם להפעיל "איש-צפרדע חובבן", ואִילו ארגונים חזקים ואמידים יכולים להרשות לעצמם לגייס ולאמן צוותים מקצועיים של אנשי חבלה וקומנדו ימי, ואף ליהנות מתמיכה של מדינה. ראוי לציין שהפלשתינים היו הראשונים שארגנו קבוצת לוחמי קומנדו ימי, בתמיכתה של יוגוסלביה. ארגון טרור אחר, זה של "הנמרים הטאמילים", צויד במערכות חמצן במעגל סגור מתוצרת "דראגר", החברה הגרמנית המובילה בעולם בתחום ציוד צלילה צבאי (אותו הם רוכשים בהולנד). 7. המוקש הימי הנו נשק שימושי במיוחד בהתקפות טרור על ספנות. לפי Jane's Underwater Weapon System המדינות המייצרות מוקשים ימיים הן: ברזיל, צ'ילה, סין, דנמרק, גרמניה, עיראק, איטליה, קוריאה הצפונית, רוסיה, ספרד, שוודיה, טייוואן, בריטניה, ארה"ב. לפי מקורות אמריקאיים נמצאים במחסני הנשק של חיל-הים של בריה"מ לשעבר 250-450 אלף מוקשים מכל הסוגים ולכל מטרה. שימוש במוקשים על-ידי המורדים הטאמילים מעיד על ממדי הפצת המוקשים כתחמושת. עדות נוספת היא הנזק שנגרם ב- 29 במאי 1987, בפיצוץ תת-ימי, לספינה יוונית שהתקרבה לטרינקומלי. מאז סיום מלחה"ע השנייה הונחו מוקשים למטרות טרור על-ידי ה"קונטראס" במלחמתם נגד הממשלה הסנדיניסטית בניקרגואה, UNITA במלחמת האזרחים באנגולה, יחידות מילואים איראניות בהתקפות על הספנות במפרץ הפרסי, הכוחות הימיים ושירותי המודיעין הלוביים במפרץ סואץ ב- 1984, ועל-ידי הטרוריסטים הטאמילים. יש לצפות לשימוש במוקשים בהתקפות על ספינות סוחר הקשורות למזח או עוגנות, על ספינות המתקרבות לנמלים או שטות בנתיבי מים המובילים אל או מן הנמלים במדינה המותקפת. קיימת סבירות נמוכה יותר לשימוש במוקשים באופן שעלול לסכן את האינטרסים של מדינות צד שלישי. כמו כן אפשרי שימוש בספינות שהוסבו זמנית והן נראות כספינות סוחר, ספינות שעשועים או ספינות דיג לכאורה, אך עשויות לשמש להנחת מוקשים ימיים. * הערכות אלו נובעות מניתוח השיטות לביצוע התקפות טרור כלפי הספנות. המסקנה היא שלא רק ארגונים חזקים ובעלי אמצעים כספיים, המונים מאות חברים ואוהדים (שלעתים נהנים מתמיכתה של מדינה), עלולים להיות איום לספינת סוחר. גם ארגונים חלשים בעלי אמצעים מוגבלים מבחינת כוח-אדם, כספים וציוד עלולים להיות מסוכנים. מדוע בים? מבחינתם של ארגונים וקבוצות טרור, האטרקטיביות של אזורים ימיים נקבעת על-פי מספר גורמים. בראש ובראשונה העובדה שלספנות המסחרית ולסחר ימי חובק-עולם נודעת חשיבות מכרעת בתפקודה של הכלכלה העולמית, ובו-בזמן הם פגיעים לפעולות טרור מסוגים שונים. כפי שצוין, הסיכון בפניו עומדת הספנות המסחרית לא זכה ליחס הראוי. ברגע זה אין לאף אחת ממדינות הים תוכניות או נהלים להרחבת ההגנה נגד-טרור על צי הספינות שלהן. אף-על-פי שניתן ליישם תוכניות כאלה במהירות רבה יחסית באזורי החוף, הרי שיישומן בלב-ים אינו סביר. יש להדגיש כי מלבד הניסיון שנצבר מן השיירות בזמן המלחמה, והלקחים שהופקו מההגנה האמריקאית על מיכליות במפרץ הפרסי בשנים 1986-1988, אין שום מודלים היסטוריים העשויים לשמש כבסיס לשם ארגון הגנה על הספנות. ההיבט החוקי עקרונות "החופש בימים" ו"חופש הספנות", המתייחסים לשטחים ימיים הנמצאים מעבר למים הטריטוריאליים של המדינה השוכנת לחוף הים, פועלים לטובתם של טרוריסטים, ושום מדינה אינה יכולה להרחיב את שליטתה על הים הפתוח. בניגוד לאזורי יבשה, הים הפתוח נשאר מחוץ לתחום שיפוטה של מדינה כלשהי, בעוד שהרשות המבצעת מתייחסת אל כלי-שיט ימיים כאל שטח השיפוט של המדינה שדִגלה מתנוסס על כלי-השיט. החוק הימי (האמנה בדבר החוק הימי מ- 1982) קובע חריגים בודדים מן הנוהג הכללי הנזכר לעיל. הראשון הוא זכות המרדף. היינו, הרשות למטוס או ספינה שבשירות המדינה לרדוף אחר ספינה זרה שהפרה את תקנות המים הטריטוריאליים. המרדף חייב להתקיים בשעה שספינה זרה, או סירה שלה, נמצאות בנתיב מים יבשתי או בתחומי המים הטריטוריאליים של המדינה המנהלת את המרדף. זכות המרדף פגה כאשר הספינה או הסירה נכנסות לתחומי המים הטריטוריאליים של מדינתן או של מדינה שלישית. הזכות לריבונות בלעדית של מדינה על ספינה הנושאת את דגלה אינה חלה במקרים הבאים: מלחמה בפיראטים; מלחמה בסחר-עבדים; מלחמה בסחר-סמים ובחומרים מסוכנים; מניעת שידורים בלתי-חוקיים מלב-ים; במקרים שמתעורר חשד כי הספינה מניפה דגל של מדינה כלשהי אך מסרבת לאמת את זהותה. יצוין כי שימוש בתקנות הנזכרות לעיל כפוף למספר מגבלות המערערות במידה רבה את יעילותן של התקנות. למעשה, העלייה על סיפונה של ספינה זרה יכולה להתרחש רק כאשר יש סיבה סבירה לחשד שמא הספינה מעורבת באחת מן הפעילויות שצוינו לעיל. במקרה של עלייה בלתי-מוצדקת, הספינה הנבדקת זכאית לפיצוי. תקנה זו מערערת את יעילותן של התקנות בנוגע לזכות המרדף במלחמה בטרור בים. במלחמה נגד פעילות בלתי-חוקית המערערת את ביטחון הספנות ובמלחמה נגד סחר-סמים, רשאית המדינה השוכנת לחוף הים (באמצעות ספינה הפועלת בשירותה) להשתלט על ספינת שודדי-ים ו/או על ספינה שנתפסה בידי שודדי-ים, או על ספינה המשמשת להובלת סמים, לאסור את האנשים הנמצאים על הספינה ולתפוס את המטען. בנוסף על כך יכול בית-דין לשפוט ולהחליט לגבי הפעולות שיינקטו כלפי האנשים והמטען. אמנת רומא משנת 1988 לדיכוי פעולות בלתי-חוקיות נגד הספנות הימית, והפרוטוקול לדיכוי פעולות בלתי-חוקיות נגד ביטחונם של רציפים קבועים הנמצאים על מדף היבשה, מעניקים כלים חדשים במלחמה נגד פעולות פליליות שאינן נכללות בהגדרה הקלאסית של שוד-ים. אמנת רומא דומה בעיקרה לאמנות בינלאומיות קיימות המוכרות בעולם כולו:
אמנת רומא בנויה ממבוא ו- 22 סעיפים. המבוא קובע כי מטרת האמנה היא ליצור מערכת עקבית של חוקים ואמצעים בינלאומיים למניעת פעולות טרור בים. סעיף 1 קובע כי תקנות האמנה חלות על כל כלי-השיט שאינם מעוגנים בקביעות למצע-ימי, לרבות ספינות המקבלות סיוע דינמי, צוללות גלים וכל כלי-שיט צף אחר. הגדרה כזו צריכה להפחית בעיות של פרשנות. האמנה אינה חלה על ספינות מלחמה, על ספינות בבעלותה של מדינה או שמופעלות על-ידה המשמשות למטרות סיוע-ימי, מכס או משטרה, ואינה חלה על ספינות שאינן שטות עוד או שיצאו מכלל שימוש. היקף הפעולות עליהן חלה האמנה רשום בסעיף 3. יש להדגיש כי בהעדר הגדרה של טרור המוסכמת על הכל, אדריכלי האמנה השתמשו במונח "עבֵרה", השנוי פחות במחלוקת, בניסיון למנוע חילוקי דעות אפשריים על סייגים לפעולות מסוימות. מהלך זה עולה בקנה אחד עם הנוהג הבינלאומי; המונחים "עבֵרה" ו"פעולה בלתי-חוקית" משמשים גם באמנות שנזכרו לעיל. עקב חשיבותו של סעיף זה, מן הראוי לצטט אותו במלואו: 1. כל אדם מבצע עבֵרה אם הוא, באופן בלתי-חוקי ובכוונה תחילה: א. תופס או מפעיל שליטה על ספינה, בכוח או באיום של כוח או בכל צורה אחרת של הפחדה; או 2. כל אדם מבצע עבֵרה אם הוא: א. מנסה לבצע עבֵרה כלשהי מן העבֵרות הנקובות בסעיף 1; או הביטויים בהם השתמשו בהם מנסחי האמנה הם רחבים, ומכאן יש לקוות כי הם מקיפים הן עבֵרות שכבר בוצעו והן עבֵרות שעלולות להתרחש, ללא קשר לאופן ביצוען או לאופיין (פעולה ישירה, ניסיון, איום לבצע, יוזמה, שותפות לעבֵרה). כל מדינה מחויבת לקבוע את סמכות השיפוט שלה על העבֵרות הנזכרות לעיל כאשר הן מבוצעות: א. נגד או על סיפונה של ספינה המניפה דגל של המדינה בזמן ביצוע ההתקפה; וגם כאשר: א. העבֵרה מבוצעת על-ידי אדם שאינו אזרח מדינה כלשהי ושמקום מגוריו נמצא באותה מדינה; התקנות העוסקות בפלטפורמות קבועות נכללו במסמך נפרד (פרוטוקול). ההגדרה של פלטפורמה קבועה שנתקבלה היא ללא ספק חסרון של הפרוטוקול. מקריאת סעיף 1.3 עולה כי זהו "אי מלאכותי, מִתקן או מבנה המחובר באופן קבוע למצע-ימי למטרה של חקר או ניצול של משאבים או למטרות כלכליות אחרות". הנה כי-כן ברור שההגדרה אינה כוללת את המִתקנים השונים הנזכרים בפרוטוקול ומשמשים למטרות שאינן כלכליות, והיא מספקת בסיס למחלוקות של פרשנות. הגבלת תחולתו של הפרוטוקול למדף היבשתי בלבד מבלי להגדיר אותו (או להצביע על אחת מתוך מספר הגדרות ידועות של המדף) היא בעיה מכרעת נוספת. לאור קיומן במקביל של הגדרת המדף לפי סעיף 1 של אמנת ז'נבה בדבר המדף היבשתי משנת 1958, הגדרת המדף לפי סעיף 76 של האמנה למשפט-ימי משנת 1982 והגדרות שונות שהתקבלו על-ידי מדינות יחידות, ההחלטה להרחיב או לנצור את תוקפו של הפרוטוקול כאשר פלטפורמה מותקפת, עלולה להיות שרירותית. במציאות מחיל הפרוטוקול על פלטפורמות את אותן תקנות שמחילה האמנה על ספינות. אמנת רומא, על הפרוטוקול שלה, היא הניסיון האחרון והיסודי ביותר להסדיר שיתוף-פעולה בינלאומי בתחום המלחמה בפעולות אלימות בים. נרשמו בה בדייקנות הפעולות שיש לראותן כנושא לדיכוי בינלאומי, וכן האמצעים שהמדינה רשאית להפעיל. יתרון גדול של המסמך הוא הימנעותו מן הנוהג להביא בחשבון את מניעיהם של הפושעים בסיווג הפעולות האלימות, ובמקום זאת לבנות את כל התקנות החוקיות על אופיין של הפעולות האלימות ועל תוצאותיהן. השמטת מניעיהם של המבַצעים עולה בקנה אחד עם הכיוון העכשווי של התפתחות המשפט הבינלאומי בכל הנוגע למלחמה ולסיכול הפשע הבינלאומי. אין ספק שאמנת רומא מתווה את קו הפעולה הנכון, אולם תקנותיה אינן פותרות את בעיות היסוד המגבילות שימוש יעיל ביחידות של המדינה, בעיקר אלה העוסקות בסיכול במובן הרחב ובהגנה מונעת. למרבה הצער יש לוודא כי חופש התנועה בימים, שהיה אחד מעמודי התווך של הציוויליזציה המערבית במשך מאות שנים, לא ינוצל לרעה, באופן בלתי-מרוסן, על-ידי קיצונים פוליטיים שונים. מלחמה מוצלחת נגד טרור הרחק מן החוף עלולה להיות משימה קשה הרבה יותר, בעיקר אם המבַצע מנהל את פעולותיו מן המים הטריטוריאליים של מדינה שאין לה שליטה יעילה על המבַצעים והיא מסרבת להצטרף לשיתוף-פעולה בינלאומי לחיסול הטרור הימי. ניתן למנות מספר מדינות חוף או ארכיפלג המקיימות סמכות שיפוט נורמאלית על המים הטריטוריאליים שלהן, אולם מסרבות בתוקף לקבל עזרה מבחוץ לצורך מלחמה בשוד-ים, למשל. קיימת מעין רגישות-יתר של מדינות רבות בנוגע לריבונותן, וכן רשתות שחיתות מתוחכמות בקרב הממשל המקומי והמשטרה, ההופכות את המלחמה נגד שוד-ים למשימה בלתי-אפשרית. אף-על-פי שהחוקים העכשוויים מקשים על הצלחת המלחמה נגד טרור בים, אין להניח כי ישַׁנו אותם בעתיד הנראה לעין. כך תיאלצנה מדינות המנהלות מִבצעים נגד טרור להשלים עם העובדה שתקנות אלה מפחיתות את יעילות המבצעים. מצב זה פועל לטובתם של מבַצעי התקפות טרור ועלול להשפיע באופן שלילי על האופן שבו נתפשות פעולות נגד טרור בים בעיני הציבור בעולם. העובדה שחלק ניכר מן הציוד הדרוש לביצוע פעולות טרור ניתן לרכישה באופן מסחרי רגיל, ללא מגבלות, פועלת אף היא לטובת מבַצעי התקפות טרור בים. במדינות מפותחות נחשבים סירות-מנוע וספינות-מנוע, אופנועי-מים, ציוד צלילה וכיו"ב לפריטי ספורט ופעילות פנאי. עם-זאת, כל סירת-מנוע או ציוד צלילה הוא פריט דו-שימושי העלול לשמש טרוריסטים המתכננים פעולות טרור בים, ללא צורך בהתאמות משמעותיות. הדברים אמורים גם לגבי אימונים להכשרת הגאים וצוללנים. גורם נוסף המקל על פעולות טרור בים הוא הקלוּת היחסית ברכישת ספינה גדולה (במטרה להשתמש בה כספינת-בסיס לחתרנות ימית, כפלטפורמה לנשק לצורך התקפה קצרה נגד יעדים נבחרים או להנחת מוקשים), בגין החוקים הליברליים השוררים בשוק הספנות (בעיקר בנושא "דגל כבקשתך" או מדינות המוֹכרות את דגליהן בזול) ושוק הספינות יד-שנייה. משמע, רכישת ספינה ורישומה באופן חוקי הם למעשה עניין כספי בלבד. מחיריהן של ספינות מטען משומשות, בתפוסה של 7.5 אלף טון שנבנו בשנים 1980-1985, נע בין 2.5 עד 3.5 מיליון דולר, ומחיר הרישום של חברת הפעלה של ספינות בפנמה, באיי בהמה או בקפריסין אינו עולה על 40 אלף דולר. מה הלאה? נראה כי האיום בפעולות טרור נגד הספנות המסחרית ילך ויגבר. לפחות שלושה ניסיונות של גופים שאינם מדינה לרכוש צוללות ננסיות נכשלו עד היום. שתי מספנות בלתי-חוקיות נתגלו בקולומביה (באזור בוגוטה וקרטגנה) ושלישית נחשפה על-ידי שירות הביטחון של מלזיה, ליד העיר פוקהט (Pukhet). קרטלי הסמים של קולומביה גילו עניין ברכישת ספינות, מתוך כוונה להשתמש בהן לסחר-סמים. ייתכן גם כי הצוללות הננסיות שנבנו במספנות סודיות של ה"בוסים" של קרטל הסמים יצוצו במשך הזמן בשוק השחור של הנשק. במלזיה, מלאכת בניית צוללות ננסיות נמשכת בוודאות, לפי הזמנות של "הנמרים הטאמילים". אם ארגונים קיצוניים יזכו בגישה לטכנולוגיות שיאפשרו להם לייצר מוקשי-ים, עשוי הדבר להביא לתוצאות חמורות. "הנמרים הטאמילים" כבר רכשו לעצמם מיומנות זו, עובדה המעוררת דאגה ומציבה איום חמור, לאור העובדה שתנועה זו היא אוטונומית ואין לגורם חיצוני כלשהו שליטה ישירה או עקיפה עליה. למעשה, מוקשים ימיים המיוצרים על-ידי הטאמילים עלולים להגיע אל אזורים אחרים ברחבי העולם. יתרה מזאת, מידע שהגיע במשך החודשים האחרונים מצביע על ארגונים קיצוניים נוספים כגון "הכוחות המהפכניים של קולומביה" (FARC) שהשיגו מוקשים ימיים. הביטחון בים מקבל אפוא מימד חדש לאור האפשרות לרכישת מוקשים ימיים מחוץ לשליטתם של שירותי ביטחון של מדינות. הטיעונים שנזכרו לעיל מצביעים על אפשרויות הביצוע של פעולות טרור נמרצות בקנה-מידה גדול באזורי חוף, הן באזורים שבתחומי השיפוט של המדינות והן בלב-ים. הקהילה הבינלאומית אינה מוכנה עדיין להתמודד עם איום זה, כפי שמוכיח המספר ההולך ועולה של מתקפות שוד-ים על ספינות. אסור לחכות עד שתגיע פעולת הטרור הראוותנית הבאה הנובעת ממניעים פוליטיים. יש להפעיל אמצעי תגובה ומניעה יעילים נגד האיום הנראה לעין היום.
22.1.1958 – מתנגדי סלאזר (Salazar) חוטפים את ספינת-הנוסעים הפורטוגזית "סנטה מריה";
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
