עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גנטיקה
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
האם הבנת הגנים האנושיים תאפשר לנו להסביר את ההתנהגות האנושית המורכבת? המאמר מתאר מחקרים העוסקים בגנטיקה התנהגותית אנושית. כיום מתבצעים מחקרים התרים אחרי הגנים לאינטליגנציה, דיכאון, אלכוהוליזם, הרפתקנות, הומוסקסואליות, חרדה ותכונות נוספות רבות. מהם סיכויי ההצלחה של מאמצים אלו? אילו השלכות יהיו לכך על האנושות?



דנ"א וזבוב בו
מחברת: הלן אפשטיין


אם יבחנו את החומר הגנטי שלכם, הדנ"א, יוכלו לקבוע אם אתם ביישנים, אינטליגנטיים, הרפתקנים או הומוסקסואלים, כשם שאפשר לנבא תכונות והתנהגויות על פי הדנ"א של זבוב התסיסה, למשל. כך לפחות סבורים כמה ביולוגים. אבל תפישה רדוקציוניסטית כזאת מעוררת בעיות יסודיות מאוד המעמידות בספק את היומרה למציאת גנים האחראים להתנהגויות אנושיות. יש מותר לאדם על פני זבוב התסיסה

הכרתי פעם בסן פרנציסקו אשה שנמסרה לאימוץ בהיותה תינוקת. היא לא ראתה את אמה מיום שנולדה, ומעולם לא פגשה את אביה או בן משפחה אחר בעל קרבת דם. בגיל עשרים ואחת הוכתרו בהצלחה מאמציה לאתר את אמה. האם התגוררה באותה העת בדרום מדינת קליפורניה, וחיה עם גבר, שלא היה אביה של חברתי, ועם ארבעה ילדים. חברתי כתבה להם מכתב, והמשפחה הזמינה אותה להתארח בביתם ההומה והמרווח ששכן בקצה העיירה. היא הגיעה, והשיחה התארכה אל תוך הלילה, אך בסופו של דבר כולם פרשו לשנתם. אולם, בסביבת השעה שלוש לפנות בוקר התעוררה חברתי. לעתים קרובות היא נתקפת רעב במהלך הלילה, ובדרך כלל היא נוהגת להכין לעצמה ספגטי באישון ליל. היא החליטה לרדת למטבח, לחפש אחר מזון. לפליאתה הרבה, כשהגיעה למטבח היא ראתה את אמה עומדת ומרתיחה סיר עם ספגטי. "באותו הרגע הייתי בטוחה שהיא אכן אימי" אמרה לי חברתי "היא אכלה ספגטי באמצע הלילה, בדיוק כמוני".

מי אנחנו באמת? איזה חלק ממעשינו הוא בגדר תגובה נלמדת לחוויותינו החיוביות והשליליות במהלך החיים, ואיזה חלק מתוכנת בגנים, ומלווה אותנו מרגע ההפריה?

השאלה הזו בוודאי אינה חדשה, אך עדיין רחוק היום שבו יהיו בידינו תשובות מוחלטות. ניתן היה לצפות שההתפתחויות האחרונות בביולוגיה המולקולרית יסייעו ביישוב הסוגיה הזו, אך כרגע נראה כי הן רק מכבירות עוד סימני שאלה. בספרו החדש "זמן, אהבה, זיכרון" מזמין אותנו המחבר ג'ונתן ויינר להצטרף לסיור במעלה ובמורד הסולם האבולוציוני, ולניסיון להתחקות אחר מקורות ההתנהגות האנושית, על ידי התבוננות בחומר הגנטי של חרקים ועכברים וכן התבוננות במדענים החוקרים אותם.

זבובי תסיסה מאחרי קום, ומחזרים אינטליגנטיים

בארבעים וחמש השנים האחרונות, פרסמו חוקרי הביולוגיה המולקולרית תגליות רבות לגבי תפקוד התא וצורות ההתפתחות של צמחים ובעלי חיים. רבים מפורצי הדרך החדשה בביולוגיה בשנות החמישים והששים היו פיסיקאים לשעבר, שהבינו כי ניתן ליישם במדעי החיים את אותן הגישות התיאורטיות והניסיוניות הנועזות אשר הובילו לתגליות מרעישות בתחום מבנה האטום ובמכניקה הקוונטית. ב"זמן, אהבה, זיכרון" מגולל ויינר את סיפור עבודתו של סימור בנזר (Benzer), שבשנות העשרים לחייו החליט לנטוש את הפיסיקה ולהפוך לביולוג. בזמן מלחמת העולם השניה עבד בנזר במעבדה ממשלתית סודית בפיתוח מוליכים למחצה; חוקרים אחרים התבססו על עבודתו בפיתוח הטרנזיסטור. ויינר טוען כי בעיני בנזר הצעיר העיסוק בפיסיקה, או לפחות תחום מומחיותו בפיסיקה, היה קל ופשוט מדי. באותה התקופה היו עמיתיו הפיסיקאים של בנזר נלהבים להמשיך בעבודתם בתחום הפיסיקה של מצב מוצק, או לחילופין להקים חברות אלקטרוניקה ולגרוף רווחים גדולים, אך בנזר חש כי תחום המחקר הזה שוקע, והופך משעמם. לעומת זאת, הביולוגיה של שנות הארבעים הציבה אתגרים אמיתיים. ראש וראשון בהם הניסיון לתת מענה לשאלה המסתורית כיצד בנויים יצורים חיים, אורגניזמים.

בנזר החל להשתתף בקורסים בביולוגיה, עבד לצדם של מספר ביולוגים מובילים בארצות הברית ובצרפת, ובתוך זמן קצר קנה לעצמו שם בתחום המיפוי הגנטי. אך בתחילת שנות הששים החלה לקנן בו שוב אותה תחושת שעמום - נראה היה כי גם התחום של מיפוי גנטי מתיישן במהירות. עכשיו כבר היו לבנזר שני ילדים, והוא עקב אחרי התנהגותם והתפתחותם כפרטים מיום היוולדם, כאילו יש תכנית פנימית המתבצעת במוחם. בתקופה זו האמינו רוב הביולוגים המולקולריים כי בסופו של דבר יפוענחו כל מסתרי החיים במעבדותיהם. השאלות לגבי תפקוד השכל והנפש (Mind), ההתנהגות והאישיות היו אפופות במסתורין הרב ביותר. בנזר וכמה מעמיתיו החלו לתהות אלו תשובות יכולים הגנים להציע לשאלות אלו.

ממחקרים שעסקו באווזים, בדבורים, בחתולים ובחיות אחרות ניתן היה ללמוד שחלק ניכר מדפוסי ההתנהגות של בעלי החיים מוכתב באופן תורשתי. דבורים יודעות לאבק פרחים וחתולים יודעים לרדוף אחרי אובייקטים קטנים הנעים במהירות מבלי שילמדו אותם לעשות זאת. בנזר הקדיש שנה שלמה לעיון בספרי פסיכולוגיה ולשיחות עם חבריו הביולוגים. בתום שנה זו, גמלה בלבו ההחלטה לחקור את הגנים השולטים בהתנהגות של זבוב התסיסה (דרוזופילה מלאנוגאסטר).

זבוב התסיסה הוא חרק מכונף, וגודלו בערך כגודל סמל מדינת ישראל המוטבע על מטבע של שקל אחד. יש לו עיניים אדומות גדולות, גוף חום או שחור, ושש רגליים דקיקות. ניתן למצוא אותו על פירות מרקיבים, ומקובל היום לחשוב שהוא התפתח באפריקה, שם ניתן למצוא זבובים רבים מסוג זה בערמות הפירות והאשפה בשווקים. זבוב התסיסה נחקר על ידי ביולוגים מאז תחילת המאה, והוא מסתגל היטב לתנאי מעבדה. מחזור חייו של הזבוב, למן הלידה דרך העמדת צאצאים ועד המוות, נמשך כחודש, והוא מסוגל להתקיים על מיני מזון שונים ומגוונים. לזבוב התסיסה כרומוסומים ענקיים, וניתן לראותם בקלות באמצעות מיקרוסקופ פשוט וזול. בעת שהחליט בנזר להתמחות בזבוב התסיסה, מדענים אחרים כבר צברו ידע רב בנושא גנים והתפתחות עוברית ממחקרים שנערכו על זבובי תסיסה.

אחד היתרונות הגדולים בזבוב התסיסה, בעיניו של בנזר, היה נעוץ בעובדה שדפוסי ההתנהגות של חרק זה פשוטים ביותר. מי שרוצה להפוך לארכיטקט, אינו מתחיל בבניית ארמון מפואר, כדוגמת ארמון ורסאי. עדיף להתחיל בבניית משהו קטן, למשל סככה. בדומה, אם ברצונך לחקור התנהגות, נקודת התחלה מבטיחה היא חרק שבעצם אינו עושה יותר מדי.

בנזר החל בניהול מעקב מדוקדק אחר מנהגי זבוב התסיסה. תגליתו הראשונה הייתה שזבובי התסיסה, כמו אנשים, נוהגים לישון בלילה. בנוסף, הם נוהגים לפרוש גם לשנת צהריים, כנראה שריד לאינסטינקט קדום אשר סייע להם להימלט משמש הצהריים הקופחת באפריקה, שעלולה לגרום לזבובים הזעירים התייבשות מסוכנת. בנזר גייס את רון קונופקה, פוסט דוקטורנט חרוץ ונבון, והטיל עליו לחפש בגנים של זבוב התסיסה מוטציות שמשפיעות על תחושת הזמן שלו. לאחר זמן מה, איתר קונופקה זן של זבובים שהתעוררו מאוחר בבוקר, לא ישנו בצהריים ולא נרדמו באותה השעה שבה שאר הזבובים הלכו לישון. חוקרים אחרים הראו כי זן הזבובים הזה נושא מוטציה בגן הנקרא "תקופה" או "מחזור" (Period). כיום ידוע שחיות רבות ושונות נושאות גנים הדומים לגן ה"תקופה", וכך גם בני האדם. בהחלט יתכן שגנים אלו קשורים, בצורה זו או אחרת, למחזורי השינה בעולם החי.

ג'ף האל, פוסט דוקטורנט שני שעבד עם בנזר, החליט לחקור את חיי המין של זבובי התסיסה. כאשר מעונין זכר בוגר להזדווג הוא מתקרב לנקבה בתולה, מבצע ריקוד קטן עם כנפיו כשהוא עומד מולה או מאחוריה, ולאחר מכן הם מזדווגים, כאשר הזכר נמצא מאחורי הנקבה. ההזדווגות נמשכת מספר דקות, ולאחריה בני הזוג מתנתקים זה מזו. בתוך מספר ימים, הנקבה מתחילה להטיל מאות ביצים.

בנזר והאל התענינו בעיקר בריקוד שמבצע הזכר. ידוע כי חרקים רבים מבצעים ריקודים כאלה או אחרים, כשהריקוד המפורסם ביותר הוא ריקוד הדבורה, הנוהגת להתנועע בכוורת ועל ידי כך מכוונת את חברותיה למקום המרעה, שדה איסוף המזון. ביולוגים שונים שיערו בעבר שנטייתם של החרקים לבצע ריקודים מסוימים נקבעת על ידי מבנה מוחם. האל חקר זן של זבובים זכרים שהתעלמו מן הנקבות ובחרו לרקוד עם זכרים אחרים במקומן. יתרה מזאת, לעתים קרובות יצרו הזכרים המוטנטים שרשראות ארוכות, שבהן כל זכר רקד אל מול אחוריו של זכר אחר, וכך היו רוקדים כולם ברונדו ארוך המתפתל ברחבי צנצנת הזכוכית בה הוחזקו הזבובים.

התברר שהתנהגות זו, בדומה לדפוסי השינה המטורפים של זבובי "התקופה", נגרמה גם היא על ידי מוטציה בודדת, הפעם בגן שזכה לכינוי "עקר".

צ'יפ קוין, פוסט דוקטורנט שלישי, התעמק באינטליגנציה של הזבובים. זבובים מסוגלים ללמוד עקרונות פשוטים, בעיקר כאלו הקשורים לסכנה. כאשר מניחים זבוב על פיסת מתכת המחוברת לסוללה ומפעילים את המעגל החשמלי, הזבוב מתעופף. קוין הכניס את הזבובים לשפופרות ובהן משטחי מתכת מסוג זה, החדיר אל השפופרת תמציות ריח שונות, ולאחר מכן העביר בזבובים הלם חשמלי. לאחר מספר חזרות, למדו הזבובים שריחות מסוימים מלווים תמיד בהלם מכאיב, וידעו להימנע מהם.

יכולת זו נשלטה, ככל הנראה, על ידי מספר מצומצם של גנים. פגיעה באחד מן הגנים הללו גרמה לכך שהזבוב הפגוע לא היה מסוגל ללמוד את הקשר בין הריחות להלם החשמלי, אפילו לאחר חזרות רבות מאד. חוקר אחר הצליח מאוחר יותר ליצור זן משופר של זבובים, על ידי כך שגרם לביטוי כפול של הגן המקודד מולקולה בשם "חלבון מחזורי מקשר המגיב ל-AMP". מולקולה זו משפיעה על חלק מהגנים לאינטליגנציה של זבוב התסיסה. הזבוב המשופר למד להימנע מן הריחות שלוו בהלם לאחר התנסות אחת ויחידה, ולא שכח זאת עד שארית ימיו.

ויינר טוען שהמקבילה האנושית ליכולת הלמידה של הזבוב המשופר היא אדם בן ארבעים הזוכר מספר טלפון ששמע פעם אחת, בהיותו ילד בן שתים עשרה. למען האמת, השוואה נכונה יותר היא אדם בן ארבעים הזוכר שקיבל הלם חשמלי אימתני בגיל שתים עשרה; אך גם אם מגזים וייזר בתיאור הישגיו של הזבוב, הרי שהישגם של המדענים שזיהו את הגן המסוים הזה הוא מרשים על פי כל קנה מידה.

גן הביישנות או ביולוגיה כתשובה לשאלות הנצח

סיפור החיפוש אחר הגנים ההתנהגותיים של הזבוב הוא מרתק, וויינר מספר אותו היטב. עם זאת, יש לו נטיה קלה להפרזה. במקומות שונים ב"זמן, אהבה, זיכרון" מביא ויינר ציטוטים ארכניים מכתביהם של פסקל, דנטה, פרוסט, ויליאם בלייק, פילוסופים יווניים שונים, והוגים נוספים, ונראה כי הוא מנסה לרמוז שניסוייו של בנזר בזבובי התסיסה מספקים מענה הולם לשאלות הנצחיות שהעלו הפילוסופים. טענותיו אלה של ויינר אינן משכנעות.

לדוגמה, בתגובה לשאלתו של ויליאם בלייק "אמור לי מהי מחשבה ומאיזה חומר היא עשויה?" ויינר כותב בעוקצנות "אפשר לחשוב שבלייק מעלה שאלה שאין לה מענה". משום מה, איני חושבת שבלייק היה מסתפק ב"חלבון מחזורי מקשר המגיב ל-AMP" כהסבר לעולמו הפנימי העשיר. באותה מידה, קשה להניח שהבישופ-הפילוסוף ברקלי ואוגוסטינוס הקדוש היו מקבלים את ההוכחה לקיומה של מולקולה הנקראת "תקופה", המווסתת את מחזורי השינה והעירות של חרקים, או אפילו של כל היצורים החיים, כפתרון משביע רצון לבעיית משמעות הזמן. גם ללא הגן "תקופה" היו בני האדם חווים תחושות של אובדן וייאוש, מזדקנים ומתייראים מן המוות. אולי היינו סובלים קצת יותר מנדודי שינה, אבל לא היינו יכולים להתחמק מן הזמן החולף, הנותן בנו את אותותיו.

אין ספק כי מחקריו של בנזר הם גאוניים, גם אם ניסיונו של ויינר לשדכם להרהורים פילוסופיים נראה לעתים שרירותי. אבל ספרו של ויינר הוא מטריד מסיבה נוספת. ויינר, כמו גם רבים מן הביולוגיים המהווים את הגיבורים של ספרו, מאמין כי מן המחקרים הגנטיים העוסקים בזבובי תסיסה ניתן להקיש על ההתנהגות האנושית. בדומה לגזעי הזבובים המיוחדים שאיתר בנזר, ישנם אנשים הסובלים מנדודי שינה, ישנם גברים הנמשכים לגברים אחרים, וישנם גם אנשים שאינם חכמים במיוחד. מכאן הסיקו עיתונאים ומדענים רבים כי התנהגותם של בני אדם, כמו זו של זבובי תסיסה, נשלטת על ידי תוכניות המוצפנות בגנים. מכון הבריאות הלאומי האמריקאי מקציב בכל שנה 30 מיליון דולר לחקר גנים העשויים להשפיע על תכונות האישיות. כיום מתבצעים מחקרים התרים אחרי הגנים לאינטליגנציה, דיכאון, אלכוהוליזם, הרפתקנות, הומוסקסואליות, חרדה ותכונות נוספות רבות. מהם סיכויי ההצלחה של מאמצים אלו? אילו השלכות יהיו לכך על האנושות?

טענתו של ויינר היא כי הגנטיקה המולקולרית תוביל בטווח הארוך ל"איחוד כולל של כל ענפי המדע, הפילוסופיה והאמנות". לא ברור למה בדיוק הוא מתכוון.

האם יגיע יום שבו מוסיקאים ילמדו על סימפוניות על ידי כך שיוציאו את בטהובן מקברו ויציצו בחומר הגנטי שלו? האם התבוננות בחומר הגנטי של הגל תוביל את הפילוסופים לתובנה חדשה לגבי הדיאלקטיקה שלו? ויינר בוחר שלא להרחיב בנקודה הזו, אך הוא מביא מדבריו של הביולוג אדווארד או. וילסון, אבי ה"סוציוביולוגיה", מאוניברסיטת הרווארד, המאמין שרק הבנת הגנים האנושיים תאפשר לנו להסביר את ההתנהגות האנושית המורכבת. לי סילבר, פרופסור החוקר עכברים באוניברסיטת פרינסטון חושף בפנינו תמונה עגומה של העתיד שצופנת הגנטיקה ההתנהגותית לאנושות. סילבר מסביר לויינר כי בקרוב יחלו מדענים לעשות שימוש במחשבים לניתוח האישיות שלנו. כך הוא כותב: "ניתן להזין למחשב סריקות של החומר הגנטי של מאה אלף איש, וכן את תוצאות מבחני אישיות שהועברו לאותם אנשים, ולאפשר לו לעבד את כל הנתונים הללו. תוצאות עיבוד מסוג זה יאפשרו לגנטיקאים מולקולריים לזהות קבוצות של גנים הפועלות יחדיו ליצירת תכונות האישיות המורכבות ביותר". סילבר אומר שבקרוב "נוכל לסרוק עשרות אלפי בני אדם ולמצוא התאמות בין קבוצות גנים שונות, על פני הגנום כולו, וליצור פרופיל התנהגותי. אני חושב שבקרוב יכנסו הביולוגים המולקולריים לתחום הפסיכולוגיה וישתלטו עליו". בצורה כזו מתכוון סילבר לאתר, למשל, את הבסיס הגנטי לביישנות. "כאשר לא יודעים דבר על הגן, הסביבה, הפסיכולוגיה או הבסיס הפיסיולוגי, אפשר ללכת לאיבוד" כותב ויינר "אבל באמצעות הסריקות ההמוניות שחוזה סילבר הוא יוכל למצוא תריסר גנים התורמים לביישנות, כל אחד בעל מופעים (אללים) מרובים".

ויינר כל כך מתלהב מהאפשרות להריץ את כל החומר הגנטי שלנו בסורק גנים שכזה, שלפעמים הוא קצת מזניח את העובדות. הוא אומר לנו ש"בקרוב נוכל בפשטות רבה לקחת דגימה קטנה של דנ"א ולהעבירה לגנטיקאי מולקולרי, אשר יוכל במבט אחד לומר אלו גנים נושא הפרט ממנו נלקחה הדגימה, וכן אילו גנים פעילים או כבויים בכל רגע נתון". לאט לך. התבוננות בדנ"א שנלקח מרקמה אנושית, כגון דגימת דם או פיסת עור, באמת מאפשרת לדעת אילו גנים נושא אדם. אולם, בכדי לדעת אילו גנים משפיעים (או בלשונם של הביולוגים המולקולריים "מבוטאים") בכל רקמה ורקמה, על המדען להסיר רקמה מן הגוף, לטחון אותה (לרוב באמצעות מטחנה חשמלית) ולערוך בדיקות שונות על הממרח שהתקבל. מאחר שרוב הגנים המשפיעים על ההתנהגות באים לידי ביטוי באזורים שונים במוח, יש לשער שהגנטיקאים המולקולריים העתידיים קצת יתקשו למצוא מתנדבים שיהיו נכונים להשתתף במחקר מסוג זה.

האמנם גנים להתנהגות?

ויינר אמנם מודה, מדי פעם, שגם לעולם החוויות האנושיות החיצוניות השפעה מסוימת על התנהגותם של בני אדם, אך טענתו המרכזית היא כי ביום מן הימים יגלו המדענים את הגנים המכתיבים את האישיות, רובה ככולה. בקהילה המדעית לעומת זו, הדעות בסוגיה זו חלוקות ביותר. ויינר ראיין מספר מדענים המטילים ספק בתועלת שבחיפוש אחר גנים להתנהגות או לאישיות, אך הוא מבטל את דבריהם מבלי לבחון אותם לעומק.

לטענתו, רובם הם מרקסיסטים, המתייחסים לחקר הגנטיקה האנושית כאל עוד סוג של מזימה מעמדית. ריצ'ארד לבונטין (Lewontin), גנטיקאי מכובד ואחד המבקרים של פרויקט הגנום האנושי ושל גנטיקה התנהגותית אנושית, למשל, מתואר על ידי ויינר כזעפן המתנגד לקדמה ומכריח את תלמידיו לשמוע הרצאות בפילוסופיה רדיקלית. לבונטין פרסם בעבר ניתוחים מבוססים ומאירי עיניים של יתרונות ומגבלות חקר הגנטיקה האנושית¹, אך הדיוקן שמשורטט על ידי ויינר אפילו אינו רומז על כך.

הקול הביקורתי היחיד הנוסף שמציג ויינר הוא של מקס דלברוק (Delbruk), אחד מן הפיסיקאים לשעבר שהקימו את תחום הביולוגיה המולקולרית ושזכה בפרס נובל. דלברוק בילה את השנים האחרונות לחייו במעבדה תת קרקעית במכון הטכנולוגי של קליפורניה בניסיון להבין כיצד נבגי פטריות מתפתחים לכיוון אור ומתרחקים מחושך, אך ללא הצלחה מרובה. בערוב ימיו, כאשר כבר ידע שהוא גוסס ממחלת הסרטן, הוזמן דלברוק לנאום בטקס חלוקת התארים של המכון. בנאומו אמר: "אכן, הרי זה מובן מאליו שהמדע, מעצם מהותו, אינו מסוגל להתמודד עם שאלות של מוות, אהבה, הכרעות מוסריות, תאווה, כעס, אלימות. הפטפוט המדעי המתמשך, המהווה מנגינה עריבה לאותן אוזניים מעטות הכרויות אליו, אינו מסוגל לגעת בגעגועיה של אלת השחר העולה לחיי נצח".

נאומו החריף של דלברוק, המצטיין בצניעות שאינה אופיינית לביולוגים מולקולריים (לפחות על פי ניסיוני האישי), אינו מרשים את ויינר. לדידו, מדובר במלותיו המבולבלות של אדם גוסס, שיש לייחס את השינוי בתפישותיו המדעיות לעובדה שניסוייו בתחום הפטריות לא עלו יפה. אבל טענתו של דלברוק דורשת התייחסות רצינית יותר. החיפוש אחר גנים המכתיבים את ההתנהגות והרגשות האנושיים נמשך כבר יותר משני עשורים, והגיע הזמן לבדוק אילו פירות הוא הניב עד כה. מדענים גילו כי למוטציות מסוימות בגנים אנושיים יש השלכות מרחיקות לכת על ההתנהגות. לדוגמה, תינוק הנולד עם עותק עודף של אחד הגנים על כרומוסום 21 יסבול מתסמונת דאון, המתבטאת בפיגור שכלי המלווה לעיתים קרובות במומים בלב. ישנם סוגים נוספים של פיגור שכלי מולד, אשר ידוע כיום שמקורם במוטציות בגנים אחרים. אבל הגנטיקאים החדשים מתעניינים בהבדלים התנהגותיים דקים בהרבה, במגוון התכונות האנושיות המכתיבות את ההתנהגות בחיי היום יום. למשל, מדוע לאנשים מסוימים יש מנת משכל גבוהה יותר מאשר לאחרים? למה חלק מן האנשים הם ביישנים, הומוסקסואלים, אלכוהוליסטים, או דכאוניים בעוד אחרים הם חברותיים, הטרוסקסואלים, מתנזרים מאלכוהול או רואים את העולם מבעד למשקפיים ורודים?

במשך מספר שנים כותרות שונות, שהכריזו על גילוי הגנים האחראים על אלכוהוליזם, מאניה-דפרסיה, סכיזופרניה, ליקויי קריאה, הימור כפייתי, אלימות ומגוון תכונות אנושיות אחרות, לוו לעתים תוך פרק זמן קצר ביותר בהצהרות אשר מיהרו לסייג או אף לבטל את ההכרזות הראשוניות. נכון להיום, עדיין לא זוהה אף גן אשר שולט בהתנהגות אנושית או באישיות, מלבד מקרים קיצוניים כמו תסמונת דאון. כמובן, אין בכך כדי להוכיח שההתנהגות שלנו ויכולותינו אינם נשלטים על ידי גנים. המוח האנושי הוא תוצר של האבולוציה, וכל מולקולת חלבון בגופנו נקבעת על ידי גנים. יכול להיות שהקשיים הנוכחיים במיפוי גנים הם טכניים בעיקרם. ואולם יתכן גם כי הגנטיקאים המולקולריים אינם תוקפים את הבעיה מן הכיוון הנכון.

הגנים של הומוסקסואלים הרפתקנים ושמחים

ויינר מאמין בגנטיקה התנהגותית, והוא מתאר שלושה מחקרים העוסקים בגנים אנושיים העשויים להשפיע על דפוסי התנהגות שונים. הגנים הללו אמורים לשלוט בהומוסקסואליות, הרפתקנות ושמחה. האם מבשרים המחקרים העוסקים בשלושת הגנים הללו את פריצת הדרך והעתיד הוורוד של הגנטיקה ההתנהגותית? כך חושב ויינר, אבל טיעוניו אינם משכנעים. ראשית, כל אחד מן הזבובים השייכים לזן מסוים, שיש לו מוטציה באחד מן הגנים לאינטליגנציה, או בגן "תקופה" או בגן "עקרות", מתנהגים באופן סטריאוטיפי, המוכתב על ידי המוטציה שהוא נושא. באופן דומה, כל אחד מן הילדים הנושא את המוטציה הגורמת לתסמונת דאון יבטא אותו מגוון של מגבלות שכליות. לעומת זאת, נראה כי לאף אחד משלושת הגנים שהוזכרו לעיל, האמורים להשפיע על האישיות האנושית, אין השפעות כל כך עקביות.

דין האמר (Hamer), גינטקאי מולקולרי במכון הבריאות הלאומי האמריקאי, שם לב כי ישנן משפחות בהן יש יותר מאדם אחד הומוסקסואל. לגברים הומוסקסואלים יש לפעמים אחים הומוסקסואלים וכן דודים הומוסקסואלים. האמר החל לחקור את החומר הגנטי של קבוצת גברים הומוסקסואלים, שאותרו במרפאות לטיפול באיידס ובארגוני גברים הומוסקסואלים באזור וושינגטון, ושל אחיהם. הוא גילה שבמקרים בהם שני האחים היו הומוסקסואלים הייתה סבירות גבוהה יותר ששני האחים גם נושאים מקטע שווה של דנ"א באזור כרומוסום X, הנקרא Xq28, מאשר היה ניתן לצפות לו היה מדובר במקריות בלבד. כלומר, המקטע הזה נפוץ במיוחד בקרב זוגות האחים ההומוסקסואלים, ומכאן עולה האפשרות שהוא מהווה סמן גנטי להומוסקסואליות באופן כללי.

האמר זיהה אמנם את המקטע על כרומוסום X שבו נמצא הגן המשוער להומוסקסואליות, אבל הוא לא איתר את הגן עצמו, ולכן אין באפשרותו לתאר את דרכי הפעולה של הגן, לקבוע מה שכיחותו באוכלוסייה הכללית או לדעת האם אוסקר ויילד, למשל, נשא את הגן הזה. הרושם שויינר יוצר בספרו הוא שמכיוון שישנו גן הגורם לזבובי תסיסה זכרים לרקוד בשרשראות ארוכות ובמעגלים, הרי שהגיוני להניח גם את קיומו של גן השולט בהומוסקסואליות. אולם, לא ברור כיצד מתקשרת התנהגותם המוזרה של זבובי התסיסה המוטנטים להומוסקסואליות אנושית, המתבטאת בדרכים שונות ולובשת שלל צורות בתרבויות ובתקופות שונות. בכל אופן, ממילא כבר הוטל ספק בממצאים לגבי Xq28.

מחקר קנדי שפורסם לאחרונה לא מצא כל קשר משמעותי בין Xq28 להומוסקסואליות². אולי הגן שמצא האמר אינו משפיע על התנהגות הומוסקסואליות בכלל, או אולי השפעתו מוגבלת לאנשים המתגוררים בוושינגטון ואין לו השפעה על אחרים, המתגוררים בקנדה.

במקביל, קבוצה של מדענים ישראלים החלה להתעניין בשאלה מדוע אנשים מסוימים בוחרים לגלוש בגלשני רוח או לעבוד ככתבים באזורי קרבות בעוד אחרים הופכים ספרים או ספרנים. בשנת 1996 גילו החוקרים אלה כי מוטציה מסוימת, בגן הקובע את ייצורו של אחד הקולטנים לשליח העצבי הפועל במוח, דופאמין, שכיחה יותר בקרב אנשים שסווגו כ"הרפתקנים" על פי שאלון שמילאו (ראו: "גנים של ריגוש", גליליאו 15). במחקר שני, בו הושוותה קבוצה של סינים המכורים להרואין לקבוצת סינים שאינם מכורים, נמצאה שכיחות גבוהה יותר של המוטציה ל"הרפתקנות" בקרב חברי הקבוצה הראשונה. ואולם במחקרים נוספים נמצא כי המוטציה הזו אינה שכיחה במיוחד בקרב הרפתקנים בפינלנד או בעיר בולטימור בארצות הברית. במחקר נוסף, בו השתתפו הרפתקנים אמריקאים, ממוצא אפריקאי או אירופאי, חלקם מכורים לסמים או סובלים מבעיות פסיכיאטריות אחרות, לא נמצא קשר כלשהו בין הנטייה להרפתקנות והגן האחראי לייצורו של הקולטן לדופאמין. יתרה מזאת, אפילו ההערכות המקילות ביותר טוענות כי גן "ההרפתקנות" מסביר רק כארבעה אחוז מן השונות הכללית הקיימת באוכלוסייה לגבי תכונה זו. כלומר, לפחות 96% מן הנטייה להרפתקנות נובעת מפעולתם של גנים אחרים, מההתנסויות השונות אליהן נחשפו אנשים לאורך חייהם ומגורמים נוספים.

בדומה, האמר ועמיתיו זיהו לאחרונה גן ל"שמחה" המקודדת מולקולה האחראית על השבת השליח העצבי (נוירוטרנסמיטר) סרוטונין לתא העצב ממנו הופרש. מוטציות בגן זה קושרו במחקרים שונים לעצבות ולחרדה, אך במחקרים אחרים לא נמצא קשר כזה. ושוב, גם התומכים בגן השמחה מודים כי הוא מסוגל להסביר רק כ-4-3 אחוזים מן השונות הכללית של מצבי חרדה באוכלוסייה.

אם אכן הגנים לאישיות ולהתנהגות הם בעלי חשיבות עבור בני אדם, הרי שניתן היה לצפות שגנים השולטים בתכונות שונות היו נמצאים בשכיחות גבוהה יותר באוכלוסיות מסוימות. יתכן וישנו גן לנימוס השכיח יותר בקרב יפנים, או גן לרגשנות השכיח יותר בקרב האיטלקים. ברור כי שכיחותם של גנים של מחלות מתאימה לדפוס שתואר. למשל, ממחלת האנמיה החרמשית סובלים בעיקר שחורים שמוצאם במערב אפריקה, ומחל טיי-זקס מופיעה בשכיחות גבוהה בקרב יהודים אשכנזים, קבוצה סגורה יחסית, שחבריה נהגו להתחתן בתוך עצמם, ולפיכך סובלת ממספר מוטציות גנטיות קשות.

מהם דפוסי תפוצתו של גן ה"שמחה" בקרב בני האדם? מחקר עדכני שנערך על ידי ג'יי גלרנטר ועמיתיו מאוניברסיטת ייל מצא שהגן הזה מופיע ברחבי העולם, כמעט בכל החברות, במידה זו או אחרת. יתכן שהוא נישא והועבר באופן מקרי בין אוכלוסיות, כמו כל מוטציה מושתקת אחרת, כזו שאין לה שום השפעה משמעותית³.

גנטיקה והטיות תרבותיות

ויינר מתנצל על העדר תוצאות חד משמעיות ממחקרים בגנטיקה התנהגותית אנושית באמירה שהממצאים "פורסמו מוקדם מדי". יתכן. אבל גם חשוב לזכור שאישיות אנושית היא דבר מורכב ורב-פנים. ישנם גברים הומוסקסואלים המתעניינים גם בנשים וישנם ספרנים הגולשים בגלשני רוח. השאלון ששימש במחקר הישראלי זיהה כ"הרפתקנים" אותם אנשים שהיו "אימפולסיביים, סקרנים, קלי דעת, רגשניים, חמי מזג ופזרנים", בניגוד לאנשים שזוהו כ"מהורהרים, מקובעים, נאמנים, שקולים, חסכנים ומסוגלים לכבוש את יצריהם". תמהתני אם יש אדם שאכן מתאים באופן מלא לאחת משתי הקטגוריות הללו. ישנם אנשים חסכנים שהם גם חמי מזג. יש אנשים הנוהגים בפזרנות בתקופת החגים, אך חסכנים בשאר השנה, או להפך. ישנם אנשים הנוהגים כחסכנים, חמי מזג, נאמנים ומהורהרים יום אחד, אך נוהגים כקלי דעת ומהורהרים למחרת.

שירלי היל (Hill), מאוניברסיטת פיטסברג, המנסה לזהות גנים הגורמים לאלכוהוליזם, הסבירה לאחרונה כי היא ועמיתיה נתקלו בקשיים מרובים בבואם להגדיר מיהו אלכוהוליסט. חלק מהאנשים שותים במהלך היום, אחרים חוגגים בסופי שבוע, אחרים שותים רק כשהם לחוצים, כשהם נמצאים בפנימייה, או אחרי שהתגרשו. לא קל לקבוע מי באמת אלכוהוליסט.

אם ד"ר היל מתקשה להגדיר אלכוהוליזם, תכונה שבה אפשר לפחות למדוד באופן אובייקטיבי כמה כל אחד שותה, הרי שקשה פי כמה להגדיר תכונות מופשטות כמו "שמחה" "הרפתקנות" או אפילו "הומוסקסואליות".

הפסיכולוג ג'רום כגן (Kagan), מאוניברסיטת הרווארד, טוען שפסיכולוגים כיום עדיין אינם יודעים מספיק על אבני הבניין הבסיסיות של האישיות וההתנהגות.

לדוגמה, יש מרכיב ביולוגי ברור לתחושות של "חרדה" הכולל עליה בלחץ הדם וקצב הלב, הזעה מוגברת וסמנים גופניים נוספים. אולם, הסימנים הללו מופיעים גם אצל אנשים שחווים תחושות שאינן חרדה. ישנה סצינה בספרו של תומאס מאן "הר הקסמים" בה ד"ר בהרנס והאנס קסטורפ דנים במנגנון הביולוגי הגורם לעור ברווז. "'לבלוטות השומן יש שרירים קטנים המאפשרים להן להזדקר כלפי מעלה' מסביר בהרנס 'וכאשר זה מתרחש, העור מרגיש כמו פומפייה בדומה למה שקרה לנער מהסיפור הידוע כאשר הנסיכה שפכה על ראשו דלי מלא דגים זעירים'". האנס נזכר בדקירות הקלות שחש בעורו במהלך טקס חניכתו בכנסיה. "'כן' אמר בהרנס 'גירוי הוא גירוי. הגוף אינו מייחס חשיבות למשמעות הגירוי. בין אם מדובר בדגים או באכילת לחם הקודש, בלוטות השומן מזדקפות במקומן'". במידה רבה, עדיין איננו יודעים כיצד מצבי תודעה שונים באים לידי ביטוי באירועים המתרחשים במוח ובשאר אברי הגוף.

מאז ומתמיד אהבו רופאים לקרוא לבעיותינו השונות בשם, אך אין זה אומר שלשמות אלו בהכרח יש משמעות. לאור טענותיה המפוקפקות, הגנטיקה ההתנהגותית האנושית כיום מזכירה במידת מה את תורת הפרנולוגיה, שפרחה במאה השמונה עשרה. הפרנולוגים האמינו שמקורם של הבדלי אישיות בין אישיים נעוץ בבליטות שונות על פני המוח, ושניתן לחוש בבליטות אלו גם על פני הגולגולת. אם כיום יש הטוענים לקיומו של גן לשמחה או להרפתקנות, הרי שהפרנולוגים האמינו שישנן בליטות שונות המתאימות לכישרון ספרותי, חכמה, בנאליות וכיבוד אב ואם. ג'רום כגן טוען שפסיכולוגים כיום בוחרים לטפל רק באותן בעיות התנהגויות שהמאה העשרים מעניקה להן חשיבות. אמירה זו נכונה גם לגבי הגנטיקאים. לו היינו מכניסים קבוצה של גנטיקאים התנהגותיים למכונת זמן, ומחזירים אותה למאה השמונה עשרה, מן הסתם הם לא היו מחפשים את הגנים השולטים במנת משכל, הרפתקנות, חרדה או אלכוהוליזם, אלא דווקא את הגנים השולטים בתשוקה, מוסריות וצניעות.

תורשה או סביבה? שוב אותה שאלה

קשה לעתים להבין כיצד גנטיקאים מולקולריים מסוגלים להתעלם מהשפעותיו מרחיקות הלכת של העולם החיצוני על תחושותיהם והתנהגותם של אנשים. רעב יכול להגביר את ה"תגובתיות" של הסובלים ממנו לגירויים מלחיצים, והשפעה דומה יש למצבים של ריכוז רב. גנטיקאים מולקולריים משתמשים לרוב בשאלונים על מנת להעריך את מידת ה"חרדה" או ה"הרפתקנות" של המשתתפים במחקר. אם אחד הנבדקים משיב על השאלון בזמן שהוא רעב, או לאחר שהתרכז מאד במשהו אחר, הרי שהקביעה לגבי מידת היותו "חרד" אינה מהימנה במיוחד. יתרה מזאת, חרדה נפוצה במיוחד בקרב אנשים עם הכנסות נמוכות או ילדים קטנים. כגן טוען כי המעמד הסוציו-אקונומי של משפחת המוצא של ילד הוא המנבא הטוב ביותר לבחירתו התעסוקתית ותכונות אישיותו כמבוגר.

מידת ההרפתקנות או החרדה של אדם עשויות להיות מושפעות גם מהתנסויותיו ברחם. מחקרים שבדקו זאת מצאו שינויים בלתי הפיכים במוחותיהם של תינוקות קופים לאחר שאמותיהם היו נתונות למצבי לחץ בתקופת ההריון, על ידי כך שהושמו בקופסה קטנה בחדר ריק והושמעה להן מוסיקה רועשת. כאשר הגיעו התינוקות הללו לגיל ההתבגרות, נמצאו אצלם רמות גבוהות יותר של הורמוני עקה, הם הפגינו פחדנות מוגזמת ופחות עניין בחפצים שהונחו בכלוביהם. יתכן ששינויים מקבילים מתרחשים במוחותיהם של תינוקות אנושיים, שאמותיהן חשופות למתח ועקה בתקופת ההריון.

מאחר שמצבו הנפשי של אדם בכל רגע נתון מושפע ממעמדו החברתי-כלכלי, ממה שאכל לארוחת הבוקר, מהאפשרות שהוא מרוכז במשהו אחר, וממידת העקה לה הייתה נתונה אמו במהלך ההריון, כיצד יכול גנטיקאי, כמו לי סילבר למשל, לקבוע מי באמת "ביישן" ומי לא? מה בכלל המשמעות של היות אדם "ביישן"?

התשתית העצבית של האישיות ממוקמות קרוב לוודאי, בקליפת המוח (הקורטקס), שכבת התאים המפותלת המצפה את המשטח החיצוני של המוח. קליפת המוח של בני אדם גדולה ומשוכללת מזו של שאר בעלי החיים. שימפנזים ובני אדם נבדלים באחוז אחד בלבד מן החומר הגנטי. ועדיין, קליפת מוח של שימפנזה, שכל קפליה נמתחו, מגיעה לגודל של דף ממוצע; קליפת מוח אנושית מתוחה גדולה פי ארבעה. סוזאן גרינפילד (Greenfield), נוירוביולוגית מאוקספורד, גורסת שקליפת המוח האנושית היא המבדילה את התנהגותנו מזו של בעלי חיים אחרים, לפחות בצורה אחת:

"סגנון החיים של בני אדם הוא הגמיש ביותר, ומוגבל על ידי מספר מועט ביותר של התנהגויות סטריאוטיפיות, בהשוואה לכל שאר מיני החיות. לפיכך, יש הטוענים שקליפת המוח, בצורה זו או אחרת, משחררת את הפרט מדפוסי התנהגות קבועים ומוכתבים מראש. ככל שקליפת המוח מפותחת יותר, כך יוכל הפרט להתאים את תגובתו לאירועים מורכבים באופן ספציפי ובלתי צפוי. ככל שקליפת המוח גדולה יותר, גוברת יכולתו של האורגניזם לחשיבה עצמאית".

בניגוד לחלקים אחרים במוח האדם, ולרוב המוחלט במוחם של חיות אחרות, לאזורים מסוימים בקליפת המוח אין קשר חד משמעי לתפקוד כזה או אחר. נראה כי אזורים אלה אחראים על אינטגרציה ושילוב של תפקודים שונים וביניהם ראייה, שמיעה, מגע, מודעות, תפישה מרחבית ומיומנויות מוטוריות. יתכן שהחוויה הרגשית נובעת מן התהליך בו קליפת המוח ממקמת אותנו במרחב ובזמן ומספקת לנו מידע על המצב בו אנו נמצאים. עד היום, לא נמצאה עדות לכך שמוחם של חיות, כגון זבובי תסיסה, מסוגל לפעול באופן דומה.

אנו מתוכנתים לרגישות מיוחדת במצבים חברתיים. כמו האיילה, אשר בורחת למשמע רשרוש עלה לא מוכר, אנחנו מגלים ערנות במיוחד בחברת אנשים אחרים. אנחנו מתאימים את עצמנו לנסיבות החברתיות לא באמצעות ברירה טבעית גנטית, אלא על ידי כך שאנו משנים את התנהגותנו. לכל אורך חיינו הבוגרים, אנו ממשיכים לשמוע ברקע את הקול הפוקד עלינו מאז יומנו הראשון בבית הספר היסודי: "השתלב! ולא...".

אין ספק שיכולות אנושיות מסוימות, כגון היכולת לרכוש שפה או לפתח אבחנה בסיסית בין טוב ורע, הן תורשתיות. אבל השפה בה ידבר פרט מסוים, ותפישתו המוסרית, יהיו תלויים בסביבה בה גדל בין אם תהיה זו ארמון בקינגהאם, שכונת התקווה, או גיניאה החדשה.

אילו תכונות אנושיות נוספות תורשתיות הן? מן הראוי שמדענים ירחיבו את ידיעותיהם על התפתחות והתנהגות אנושית, לפני שהם מתחילים להסתובב במעבדה עם מבחנות מלאות בחומר גנטי. אם אכן יש לגנים השפעות חשובות, לפחות הם ידעו מה לחפש.

בספר הפיסיקה הבסיסית ממנו למדתי באוניברסיטה הופיע ציור של אדם היושב בכורסה עתיקה ומרופדת. הוא היה גבוה ורזה, זקנו ושפמו עשויים בקפידה, והיה לבוש בחליפה שחורה מחויטת. כל תנוחתו אמרה שאננות רגליו משולבת ואחד ממרפקיו מונח על מסעד הכורסה. מאצבעותיו הארוכות והעדינות השתלשלה סיגריה נעוצה בפומית מוארכת. הייתה זו תמונה של הנסיך לואי ויקטור דה ברויי, מפתח התיאוריה על פיה חלקיקים יכולים להתנהג הן כגלים והן כחלקיקים. דה ברויי ביטא את התיאוריה הזו בנוסחה מתמטית אחת ויחידה. עבודת הדוקטורט שלו, עליה זכה בפרס נובל, השתרעה על עמוד אחד בלבד4. עבורי, דה ברויי מהווה את התגלמות הפיסיקה, ומבטא את האלגנטיות, הישירות והפשטות שלה.

רבות מן התגליות של הביולוגיה המולקולרית קשורות ישירות לגישה האלגנטית והמינימליסטית של הפיסיקאים שייסדו אותה בשנות ה-50 ןה-60, כאשר פנו לחקר עולם החי. הגנים סיפקו למדע מודל להתפתחות עוברית ועליהם לספק לתעשייה ולרפואה טכניקות חדשות למלחמה במחלות. אבל מבלי להיעזר במידע העומד לרשות תחומי מחקר אחרים, ספק אם תוכל הביולוגיה המולקולרית לספק לנו תובנות משמעותיות לגבי השכל האנושי. מדענים יידרשו לדמיון מפותח ולהבנה מעמיקה של המין האנושי, מן החוץ אל הפנים וכן מבפנים החוצה, בטרם יוכלו להבין את האופן בו אנשים מגיבים לעולם.

  1. R.C. Lewontin, Biology as ideology: The Doctrine of DNA (Harpoer Collins, 1992).
  2. George Rice et al. Maie Homosexuality: Absence of linkage to microsatellite markers at Xq28, Science 284 (April 23, 1999), pp.665-667.
  3. J. Gelernter at al. "Population studies of polmorphisms of the Serotonin Transporter Protein gene". American journal of Medical Genetics, Vol 88 (1999), pp.61-66.
  4. זוהי אגדה, למעשה הייתה עובדת הדוקרטורט שלו בת יותר ממאה עמודים – הערת העורך.



אל האסופה חידת התורשה3

ביבליוגרפיה:
כותר: דנ"א וזבוב בו
מחברת: אפשטיין, הלן
תאריך: נובמבר-דצמבר 1999 , גליון 37
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה:

1. הלן אפשטין (Helen Epstein) לימדה ביולוגיה מולקולרית בביה"ס לרפואה של אוניברסיטת מאקררה באוגנדה.
2. זהו מאמר ביקרות על ספרו של ג'ונתן ויינר: "זמן, אהבה, זיכרון: מסעותיו של ביולוג גדול בעקבות מקורות ההתנהגות, הוצאת קנופף.
3. תרגום: ענת פריאור.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית