תופעת ה"ירידה" ממדינת ישראל

האם וכיצד ישפיעו מגמות בהווה הנוגעות ל"ירידה" (הגירה של אזרחים אל מחוץ למדינת ישראל) על הרכבה האנושי של מדינת ישראל? האם בעקבות הלגיטימציה שמקבלת תופעה זו בהווה, צפויה להתגבר מגמת ה"ירידה" בעתיד? כדי לנסות להבין את התופעה ולשער מה צופן לנו העתיד, יש לבחון ראשית את הרקע ההיסטורי.

ציונות ועלייה

מהי ציונות?

הציונות היא השקפה המבטאת את שאיפתו של העם היהודי לשוב למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל, ולבנות ולכונן בה חיים לאומיים עצמאיים. התנועה הציונית החלה לקדם רעיון זה בסוף המאה ה- 19. המונח "ציונות" השתרש בתולדות העם כאשר בשנת 1897 יסד חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, את "ההסתדרות הציונית העולמית". מוסד זה קבע, כבר בקונגרס הציוני הראשון שלו, את יעדה המרכזי של התנועה הציונית: "להקים בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל".

מימוש הציונות = עלייה לארץ (התפיסה הישראלית)

התנועה הציונית, מראשית הקמתה בסוף המאה שעברה ועד ימינו, ראתה בעליית היהודים לארץ תנאי למימוש השאיפה להקמת בית לאומי לעם היהודי. עם קום המדינה ב- 1948, נקראו יהודי התפוצות לעלות בהמוניהם לישראל. העלייה נתפסה מעתה כמנוף העיקרי לבניין המדינה ולחיזוקה ולפיכך זכה המושג 'עלייה' לקבל משמעות ערכית עליונה. ביטוי לגישה זו ניתן לראות בחוק השבות, שנחקק בשנת 1950, הקובע כי זכותו של כל יהודי לעלות ארצה. החוק בא לממש את הרעיון הציוני שלפיו זכאי כל יהודי בתפוצות לשוב למולדתו ההיסטורית ולהתאזרח במדינתו, כמעשה המתחייב מן המטרה שלשמה נוסדה מדינת ישראל. חוק זה אף מבטא את התחושה שמדינת ישראל פועלת בשמו של העם היהודי ובשליחותו כדי להבטיח מקלט לכל יהודי הזקוק לו.

יהודי התפוצות ויחסם לציונות

שלושה רבעים מהיהודים בעולם חיים בתפוצות (מחוץ למדינת ישראל). מאז כינונה של מדינת ישראל "מתנגחים" בציונות שני פירושים שונים לגבי מהותה ומימושה:

הפירוש הישראלי - הרואה בעליית ההמונים לארץ ישראל את עיקר העיקרים ואת נשמת אפה של הציונות.
פירושם של מרבית היהודים הציוניים בתפוצות - התומכים בקיומה של מדינת ישראל, אך אינם רואים חובה לעצמם לחיות בה. מבחינתם ניתן להיות ציוניים ברוח ובמעשה גם מבלי לעלות פיזית לישראל. לטענתם, ניתן לממש את הציונות באמצעות פעולות שונות המבטאות תמיכה במדינה, כגון: תרומות כספיות וגיוס שוטף של כספים למען ישראל, השתתפות בהפגנות תמיכה בישראל, פעילות מתמדת (בארצות החופשיות כגון ארצות הברית, צרפת, בריטניה) למען גיוס תמיכה ציבורית ופרלמנטרית בממשלת ישראל ועוד. במקביל, רבים מהם משלבים ביקורים בארץ כחלק מיצירת הקשר והבעת התמיכה בה. הביקורים יכולים להיות קשורים לקיום אירועים בעלי משמעות יהודית, כגון קיום טקס בר /בת מצווה בכותל, ביקורים משפחתיים וטיולים להכרת הארץ. התמיכה בישראל מובעת גם בקיום של פעילות תרבותית-ציונית ענפה במרכזי החינוך והתרבות היהודיים במקומות מגוריהם. יהודי התפוצות הציונים מצדדים בעליית יהודים לארץ בעיקר מארצות מצוקה, אך משלימים עם קיום תקין של חיים יהודיים גם בארצותיהם. עמדה זו מייצגת גם את גישתם שיש לחזק את המדינה ולפעול למענה כמקום מקלט ומפלט בטוח עבור כל יהודי בתבל / יהודים בתבל, לשעה ולעת שיזדקקו לה.

תופעת ה"ירידה"

"ירידה" מהארץ לעומת "עלייה" לארץ - היבט ערכי

המושג "ירידה" נוצר כהיפוך של המושג "עלייה". השיבה לארץ ישראל נתפסה לאורך הדורות כעלייה מבחינה רוחנית: עצם השיבה לארץ הקודש גורמת לשביה היהודיים להתעלות.

הציונות אימצה גם היא את המונח הרואה בכל יהודי המהגר לישראל "עולה" - המקיים מטרה נעלה, וכל העוזב אותה הוא "יורד" - עוזב ונוטש את החזון הציוני. ישראלים שהחליטו לעזוב את ישראל, קיבלו את הכינוי "יורדים" - כינוי שנחשב לכינוי גנאי. זאת, משום שתופעת הירידה נתפסה בעיני רבים בחברה הישראלית - וייתכן שעדיין נתפסת כך גם היום - כבגידה ברעיון הציוני, ו"היורדים" הואשמו בכך שהם נוטשים את המדינה בשעותיה הקשות.

משמעותה המעשית של ה"ירידה"

ה"ירידה" היא כינוי לתופעה שבה אזרח יהודי עוזב את מדינת ישראל ומהגר ממנה כדי להשתקע ולבנות את חייו בחוץ לארץ. הגירת יהודים ממדינת ישראל הייתה קיימת מאז קום המדינה. ההגדרה המקובלת כיום בישראל להגירה ממנה היא "היעדרות רצופה של ארבע שנים מן המדינה (משרד הפנים, להבדיל מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גורס שבע שנים). על פי מדד זה (של 4 שנים) מספר הישראלים הנחשבים כ"יורדים" נע בסוף שנות ה-90 של המאה העשרים בין 300 אלף ל- 400 אלף.

גלי "ירידה" משמעותיים מאז קום המדינה

גלי הירידה הבולטים היו בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה (תקופת העלייה ההמונית וה"צנע") וכן אחרי מלחמת יום הכיפורים (בשנת 1973), מלחמה שגרמה לזעזוע בקרב חלקים מן האוכלוסייה והעלתה ספקות לגבי יכולתה הקיומית של המדינה להגן על עצמה. בין השנים 1968 - 1972 פחתה מאוד ה"ירידה", ככל הנראה בשל האופטימיות שהתעוררה באוכלוסייה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים בשנת 1967.

מנימוקי הירידה

מן המחקרים עולה כי הנימוקים העיקריים שנותנים היורדים כסיבות להגירה מישראל הם: איכות חיים ירודה, מתח כלכלי ובטחוני, מלחמות, ימי מילואים מרובים, רצון לשינוי בתעסוקה, רצון לשיפור תנאי הדיור, מועקה, רצון להרחיב אופקים, יצר נדודים ועוד.

רבים קושרים את תופעת הירידה כנובעת מאבדן תחושת הקשר בין הזהות האישית לבין הזהות הלאומית, וקשורה להחלשות הזיקה שבין תחושת ההגשמה העצמית לבין תפישתה כחלק מההגשמה הציונית.

יחס החברה בארץ לתופעת ה"ירידה" ול"יורדים"

מאז קום המדינה היה יחס החברה ליורדים בעיקר שלילי. אחד מכינויי הגנאי החריפים נגד היורדים היה "נפולת של נמושות" - שאותו טבע ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל באמצע שנות השבעים, בעיצומו של גל ירידה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. כינוי זה הפך מאז למטבע לשון מפורסמת, מעוררת מחלוקת, וביטא בזמנו את שאט הנפש ואת מורת הרוח שעוררה התגברות הירידה מן הארץ באחת משעותיה הקשות של מדינת ישראל.

בשנים האחרונות, ובעיקר אחרי מלחמת לבנון ( 1982), גברה בציבור המודעות לגבי הבעיה הלאומית המסתמנת בתופעת "הירידה" וה"יורדים", ויחד עמה גבר הרצון לחקור ולהתחקות אחר תהליכיה ותולדותיה של תופעה חברתית זו.

שתי תופעות חדשות החלו לבלוט לגבי תופעת הירידה:

פחתה ונחלשה ההסכמה החברתית לגבי אי-המוסריות שבתופעת "הירידה", וגברה הנטייה להבין את מניעי היורדים, לקבל את התופעה, ולהודות בגלוי בכוונה וברצון "לרדת".
ממדי הירידה אצל בני המעמד הבינוני, אקדמאים, משוחררי צה"ל וזוגות צעירים הלכו וגברו.

כיצד מתמודדת הממשלה עם תופעת ההגירה אל מחוץ למדינת ישראל

ממשלת ישראל מנסה, במידה מסוימת, להיאבק בתופעת הירידה באמצעים שונים: חינוך, הסברה, פישוט ההליכים הבירוקרטיים של השיבה לארץ , יצירת מקורות תעסוקה חדשים, הקלות בדיור, ועוד.

תופעת ה"ירידה" - מבט לעתיד

האם תופעות אלו צפויות להתחזק בעתיד? מהן ההשלכות של התחזקות אפשרית כזו על עתידה של מדינת ישראל ועל הרכב האוכלוסייה בה? האם יש צורך בהתערבות מוסדית למניעה של התגברות התופעה? כיצד ניתן למנוע מאזרחים נוספים להגר אל מחוץ למדינה ולהחזיר אזרחים שעזבו את המדינה אל גבולותיה? תשובות לשאלות אלו ניתן למצוא אולי באותם מחקרים שניסו לבחון את הנימוקים לירידה, תוך כדי הצלבת נתונים אלה עם תחזיות עתידיות הנוגעות למצבה הביטחוני, כלכלי וחברתי של מדינת ישראל.