הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גנטיקה > הנדסה גנטית
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
האפשרות לשכפל אנשים טמונים בה הבטחה או איום לשינוי סדרי בראשית. המאמר עוסק בשאלות המוסריות המתעוררות ובשינויים החברתיים הצפויים לנו כשנוכל להתרבות באמצעות שיבוט גנטי.



שיבוט: על כבשים ואנשים. שכפול בני אדם
מחברת: דבורה קמרט-לנג


שיבוט הכבשה דולי מגרה את הדמיון במיוחד בכל הקשור לאפשרות לשכפל בני אדם - נושא מעורר חרדה בשל ההשלכות הצפויות על החברה. מהן השאלות המוסריות המתעוררות ומהם השינויים החברתיים הצפויים לנו כשנוכל להתרבות באמצעות שיבוט גנטי ?

עדיין אי אפשר לשכפל בני אדם, אך מדענים צופים שיהיה אפשר לעשות זאת בתוך שנים אחדות. האפשרות לשכפל אנשים דומה להתפתחויות טכנולוגיות ורפואיות רבות בכך שטמונים בה הבטחה, או איום לשינוי סדרי בראשית. לעתים קרובות קשה לדמיין מראש את כל השינויים והתמורות המגולמים בהתפתחות טכנולוגית זו או אחרת. למרות זאת, סביר להניח שאם אכן יצליחו המדענים לשכפל אדם בשיטה דומה לשיטה שבה שוכפלה הכבשה דולי, ישתנו מאפיינים בסיסיים של חיינו. אחרי ככלות הכול, מדובר בדרך חדשה להתרבות, התרבות שאיננה דורשת פגישה בין ביצית של אישה לתא זרע של גבר. סביר להניח ששיטת ההתרבות המנתקת לחלוטין את הרבייה מן הזוגיות ומן הזוויגיות (ריבוי מיני) תשפיע עלינו השפעה בעלת משמעות.

כיום כבר מצויים בידינו אמצעים לא מעטים המאפשרים ניתוק בין התרבות לזוגיות. הפריה מלאכותית, למשל, שבה אישה מופרית מזרע של גבר שאיננו בעלה, והפריות מבחנה, שבהן הרופא מפגיש בין תא זרע לביצית במעבדה, או השתלת עובר ברחם של אם פונדקאית. ככלל, ניתוק ההתרבות מן הזוגיות מאפשר לזוגות חשוכי ילדים ולאנשים שלא נישאו ליהנות מחוויית ההורות; לכן רבים בחברה מקבלים בברכה את טכנולוגיות ההתרבות הקיימות על אף הבעיות שהן מעוררות. פילוסופים, אנשי דת, מחוקקים ומשפטנים משקיעים מאמצים בפתרון בעיות הנובעות מהורות המתקבלת באמצעות שיטות לא רגילות.

לעומת זאת, האפשרות לשכפל אנשים אינה מתקבלת על דעתנו בקלות רבה. כך למשל נשיא ארצות-הברית, כמו גם הכנסת, נזעקו להכריז על הצורך בפיקוח על פיתוח אמצעים לשכפול בני-אדם, ואנשים דתיים ברחבי העולם רואים בכך עברה דתית חמורה. מהן הסיבות לסערת הרוחות שהתחוללה סביב הנושא, ומהם ההבדלים המהותיים בין טכנולוגיות ההתרבות הקיימות לבין האפשרות העתידית לשכפל בני אדם ?

התרבות בשכפול-סיוט שמתגשם?

כל דיון בשאלת שכפולם של אנשים מעורר סיוטים שעד כה נראו בדיוניים לחלוטין: למשל, חלום הבלהות שבו שליט אכזר מבקש לו חיי נצח ומעתיק את עצמו בעותקים רבים, או שכפול חיילים או פועלים שיורידו מכולנו את נטל המלאכות הבזויות. או לחלופין האפשרות שניתן יהיה לשכפל אנשים מעוררת הזיות על עולם שבו משכפלים את גדולי המדענים וטובי האמנים, ועוד כהנה וכהנה.

כמה שיקולים מדעיים עשויים להרגיע מעט את הרוחות: שכפול גנטי של אנשים איננו שכפול של נפשות או נשמות. אי אפשר לשכפל את אישיותו של אדם. אילו יכולנו, למשל, לשכפל את פיקסו, אין זה ברור כלל וכלל שהיינו מחיים את יכולתו האמנותית, ואילו שכפלנו את איינשטיין, המשוכפל לא היה יודע פיזיקה מיום לידתו, וכלל לא בטוח שהיה הופך לפיזיקאי מחונן, גם אם היינו מעניקים לו את החינוך הפיזיקלי הטוב ביותר.

שכפול הכבשה דולי איננו בדיוק "שכפול", כי אם שיבוט גנטי מסוג מסוים, שבו יוצרים שבט שכל המשתייך אליו דומה לזולתו בדבר אחד: במרבית המידע התורשתי הגלום בתאי גופו, וליתר דיוק,במידע התורשתי הכלול בגרעיני תאיו. אי אפשר להבטיח שהזהות תהיה מוחלטת. מוטציות, למשל, עשויות לגרום הבדלים גנטיים, אך ככלל יש לצפות שבני אותו שבט גנטי יהיו זהים מבחינה גנטית כמעט לחלוטין.

למידע התורשתי הגלום בגרעין התא יש תפקיד מכריע בקביעת תכונותינו, אבל גם הסביבה שבה מצוי הגרעין משפיעה על כך. כאשר משתילים גרעינים של תאים שמוצאם בפרט מסוים בביציות של נשים שונות, יש לצפות שהפרטים בשבט שיתפתח לא יהיו זהים לחלוטין בכל תכונותיהם. זאת ועוד: גם הסביבה שבה עובר מתפתח משפיעה על תכונותיו, ויש להניח שבני שבט אחד שכל אחד מהם התפתח ברחם של אישה אחרת לא יהיו זהים זה לזה. גם תאומים זהים - שבט גנטי מעשי ידי הטבע, המתפתחים בעת ובעונה אחת מאותה ביצית ברחם של אישה אחת, עשויים להיות שונים במקצת מבחינה גופנית, ולעתים קרובות יש ביניהם הבדלים ניכרים באופי ובתכונות. הבדלי ההתנהגות הללו מיוחסים בדרך כלל להבדלים בסביבה שבה התאומים גדלים ומתפתחים. למשל, זה שהגיח מהרחם כמה דקות לפני אחיו ייחשב לבכור במשפחה, או תאום שגילה נטיות אמנותיות וזכה לטיפוח בכיוון זה, וכדומה.

קיצורו של דבר, שכפול או שיבוט אדם אינו מבטיח יצירת עותק זהה. עדיין יהיה צורך לחנך שבטים שאמורים להיות חיילים או פועלים לשמש בתפקידם המיועד, ואפשר שכמה מהם לא ימצאו את מקומם במסגרת שהותאמה להם לפני שנולדו, גם אם מוצאם מחייל מעולה או מפועל מצטיין. יהיה קשה אפילו למנוע את האפשרות שבנו המשובט של שליט רודן או של מוזיקאי מחונן יקום ויתמרד נגד אביו ולא יממש אף אחת מהציפיות שתולים בו. הוא הדין גם בהורים המשכפלים ילד שמת על מנת להחיותו מחדש. הם לא ישיגו את מטרתם, משום שיהיה זה ילד אחר, לא יהיה ילדם המת ואפילו לא תאום שלו. שיבוט גנטי אין משמעותו חיי נצח. על הרופאים והמדענים מוטלת החובה לדאוג לכך שהציבור יבין זאת, שאם לא כן - יגרם סבל מיותר לכל הנוגעים בדבר.

חברת אמזונות- חברה נטולת גברים

אחד המאפיינים המבדילים בין התרבות בשיבוט לבין כל טכנולוגיות הרבייה הקיימות, הוא האפשרות של נשים להתרבות בלא תרומת זרע מגבר. עקרונית אין עוד צורך בגברים ! בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית אפשר לדמיין חברה שיש לה אפשרות להמשכיות, על טהרת הנשים.

אמנם מאז ומעולם נשים גידלו ילדים בלא עזרת גברים, משום שהגברים שלהן שהו בשדה הקרב במשך תקופות ממושכות, או נדדו לחפש פרנסה במקומות מרוחקים, נפטרו מן העולם או נהרגו בהיותם צעירים; גם כיום אנו עדים לריבוי של משפחות חד-הוריות. עם זאת, מקובל להניח שילד או ילדה זקוקים לאם ולאב כדי להתפתח היטב. במקרה של חברה נשית טהורה קשה לחזות כיצד ישפיע חסרונם של גברים על ילדות הגדלות בה, אך סביר להניח שתהיה לכך השפעה בעלת משמעות. יש הבדל מהותי בין חברה סגורה ומסוגרת של נשים וילדות, חברה שבה מקובל שכל הילדות גדלות בלא אב, לבין כל מה שהיכרנו עד כה.

הפיקוח על ההתרבות בשכפול

נשים הבוחרות לחיות בחברה שאין בה גברים מפקידות את ההתרבות שלהן בידי מדעניות ורופאות, ומוותרות על האפשרות להתרבות באמצעות הזדווגות. בחברה כזאת הממסד הרפואי זוכה למעמד חסר תקדים: בלעדיו לחברה אין המשכיות. אנו עומדים, אפוא, בפני אפשרות שהממסד הרפואי ישתלט על חיינו עוד יותר מכפי שהוא שולט בהם היום. גם כיום היבטים רבים של חיינו, כמו למשל תהליכי ההיריון והלידה, נשלטים בידי רופאים במידה שאין לה תקדים בהיסטוריה של האנושות. לצורך תרומת ביצית או כדי להיות אם פונדקאית, נשים צריכות לעבור טיפולים הכרוכים בתופעות לוואי, ולא ברור אם נרצה לכונן חברה, נשית או מעורבת, שבה אי אפשר להתרבות בלי טיפולים כאלה.

זאת ועוד: בחברה שבה אי אפשר להתרבות בלא שיתוף פעולה של הממסד הרפואי, נפתח פתח לפיקוח על הילודה ולהכוונתה באורח שעשוי לגזול מאנשים מסוימים את חירותם לבחור להתרבות. גם בישראל מתקיים במידה מסוימת פיקוח כזה - מלחמתה של רותי נחמני בבעלה לשעבר היא דוגמה למאבק של אישה ללדת ילד בניגוד לרצון אביו הביולוגי, מאבק שהוכרע בסופו של דבר בבית המשפט. אצלנו דוגמאות כאלה הן בגדר היוצא מן הכלל המעיד על הכלל - רובנו יכולים להתרבות או להימנע מלהתרבות בלי לשאול את רשותו של איש. וכך, כשזוג צפוי ללדת ילד החולה במחלה תורשתית קשה, מקובל להשאיר בידי הוריו את ההחלטה אם יביאו אותו לעולם או לא, על פי הערכים המקובלים עליהם.

אם רוב בני האדם יזדקקו לרופאים כדי להתרבות, נפתח פתח להפקעת זכות ההחלטה מן השותפים לשיבוט, ולמסירת ההחלטה לידי הממסד הרפואי או לידי משפטנים או מוסד חברתי אחר. האם אנו מוכנים להניח לממסד הרפואי, או לכל גורם אחר, להכריע למי מאתנו מותר להתרבות ומי נידון לחיי ערירות ? שאלה זו נעשית חמורה יותר בחברה שבה ההתרבות תלויה לחלוטין בשיתוף פעולה עם הממסד הרפואי.

שיבוט גנטי והתא המשפחתי

שיבוט גנטי מאפשר אמנם ניתוק בין התרבות לזוגיות, אך אין מניעה שזוגות רגילים ישתמשו בו במקרה הצורך, כפי שמשתמשים כיום בטכנולוגיות ההתרבות קיימות. אפשר לדמיין, למשל, זוג חשוך ילדים שזו האפשרות היחידה העומדת לפניו לגדל ילד שהוא עצמו ובשרו של אחד מהם.

אחת הבעיות שהועלו במקרה של הפריה מלאכותית, שבה מפרים ביצית של אישה מזרע של גבר שאיננו בעלה, הייתה השינוי במשמעותו של מושג האבהות. למשמעות המסורתית של המושג יש היבט ביולוגי - האב הוא האיש שזרעו הפרה את ביצית האם. אבל אנו מייחסים למילה "אב" גם משמעות חברתית: האב הוא דמות גברית בעלת תפקיד מוגדר בתא המשפחתי. מוסכם עלינו שכשמפרים אישה בזרע של גבר שאינו בעלה, אבי הילד הוא המשתתף בגידולו, ולא תורם הזרע. במילים אחרות, ההיבט החברתי של מושג האבהות זוכה לעדיפות על פני ההיבט הביולוגי.

ואולם, אפילו במקרה זה הבעיה אינה נפתרת בקלות. אישה יהודייה נשואה שהרתה לגבר שאיננו בעלה יולדת תינוק שנחשב לפי ההלכה ממזר. רבים מסכימים שלא ראוי שדין אישה שבגדה בבעלה יהיה כדין אישה שפנתה ביאושה לרופא כדי שישיג לה תורם זרע. באופן דומה, הפונדקאות מעלה שאלות קשות עוד יותר באשר לזהותה של אם הילד. האם האם היא תורמת הביצית או הפונדקאית ?

שיבוט גנטי מחריף את הבעיה עוד יותר. לילד משובט אין אב או אם במובן הביולוגי הרגיל. אדם אחד - גבר או אישה - תורם את המטען הגנטי שבגרעין התא, ואישה תורמת ביצית ל"אחסון" המידע. מהביצית המשמשת בשיבוט הוצא גרעין התא, ואילו במקרה של הפריית מבחנה הביצית הנתרמת כוללת גם גרעין, כולל המטען הגנטי שבו. תורמת הביצית מקורבת, אפוא, לילד שנולד בשיבוט הרבה פחות מאם של ילד רגיל. התרבות בשיבוט תחייב אותנו לחזור ולהגדיר מחדש את מושג ההורות ואת המונחים "אם" ו"אב".

סביר להניח שהתרבות בשיבוט תגרור שינויים מרחיקי לכת לא רק במבנה המשפחה אלא במבנה החברה כולה, שינויים שכבר החלו להתחולל בזכות טכנולוגיות ההתרבות הקיימות. בחברה שלנו הן התא המשפחתי והן ההתרבות מבוססים בדרך כלל על זוגיות, ובזוגיות יש מחויבות לשיתוף בין אב לאם בהבאת ילד לעולם ובגידולו. חברות מסורתיות שוללות כל הסדר משפחתי אחר. בחברות אחרות יש סוגים רבים ומגוונים של תא משפחתי. האפשרות להתרבות בשיבוט גנטי עשויה לתמוך במשפחות לא שגרתיות, משום שהיא תאפשר לנמנים עמן לשתף פעולה ברבייה גם אם אינם רוצים בכך או אינם יכולים להביא ילדים משותפים בשיטות מקובלות. החברה שלנו עשויה להפוך בדרך זו למגוונת יותר.

שיבוט לשימוש רפואי

נדמיין לעצמנו מצב שבו תינוק חולה במחלת כליות קשה ומצבו צפוי להידרדר. הוריו מבקשים לשבט לו "אח" שיתרום לו כליה ויציל את חייו כשיתעורר הצורך בכך. הזהות הגנטית בין שני ה"אחים" בשבט מעלה מאוד את הסבירות לכך שהשתל ייקלט ויתפקד כראוי. האם ראוי להתיר לבני הזוג לשבט את ילדם החולה ? בכנסת הועלתה הצעת חוק שתגביל שיבוט של בני אדם, תוך הדגשה שאין לעשות בבני אדם ניסויים בלא ערך רפואי. במקרה שלפנינו לפעולת השיבוט יש ערך רפואי בעבור החולה שאותו משבטים. עם זאת, ה"אח" שיוולד צפוי לעבור ניתוח להוצאת כליה, שאינו משרת את בריאותו. יתר על כן, אם לגנים שבגרעין התא יש תפקיד מכריע בקביעת נטייתו של אדם לחלות במחלת הכליות שהילד סובל ממנה, יש סיכוי שגם ל"אח" תהיה נטייה לחלות במחלה זו. קיצורו של דבר: במקרה הטוב התינוק ייאלץ לסבול מניתוח להסרת כליה בגיל צעיר, בטרם יוכל להחליט על כך בעצמו. במקרה הגרוע הוא עשוי למות מאותה מחלה שממנה הציל את "אחיו".

על כפות המאזניים עומדים שני דברים. מצד אחד - להניח לילד חולה למות אף על פי שאולי היה אפשר להצילו, ומצד אחר - להביא לעולם ילד מתוך כוונה לנצל את תמימותו ולכפות עליו לתרום כליה, פעולה אשר במדינות המתוקנות דורשת הסכמה מפורשת של התורם. מכל מקום, במקרה זה האפשרות להתרבות בשיבוט מעלה בעיות מוסריות חדשות. השאלה אם אפשר לכפות על קטין או על פרט הלוקה בשכלו לתרום איבר כדי להציל את חייו של קרוב משפחתו איננה חדשה. ואולם, במקרה של שיבוט נוסף לבעיה ממד חדש: אם "מייצרים" בני אדם לצורך כלשהו, מבטאים בכך גישה שעל פיה מותר להתייחס לאנשים כאל חפצים שימושיים שאפשר לייצרם על פי הזמנה תוך התעלמות ממכאוביהם, מצורכיהם ומרצונותיהם.

שיבוט, והישרדות המין האנושי

הגנטיקאי אדם פרידמן מן האוניברסיטה העברית העלה את הרעיון ששיבוט יוכל להציל את המין האנושי במצב שבו מגפה קטלנית הורגת אנשים רבים, ונותרים רק אלה שיש להם עמידות גנטית למחלה. אם נשבט את העמידים נוכל להגדיל את מספר הפרטים שיש להם סיכוי טוב לחיות אפילו כשהמגפה משתוללת, ובכך נגדיל את מספר האנשים החיים על פני כדור הארץ. הגדלת האוכלוסייה הכרחית כדי שהמין האנושי לא ייכחד. במקרה זה מדובר בשיבוט המוני. במילים אחרות, בשיבוט של כל מי שנותר בחיים וככל הנראה הוא עמיד למחלה. שיבוטים המוניים מסוג זה מעוררים שאלות אחרות מאלה שמעלים שיבוטים הנעשים במסגרת משפחתית. למשל: מי יהיה אחראי לילדים שייוולדו, והאם נוכל לשמר בתנאים אלו מבנה משפחתי כלשהו, או שמא ניאלץ לגדל את הילדים שייוולדו במוסדות מיוחדים ? האם אין אנו מקריבים כאן ביודעין את טובת הילדים כדי להבטיח את המשכיות המין האנושי ? גם כאן עולה אל פני השטח השאלה של יצירת בני אדם לצורך מסוים. לעומת המקרה של יצירת תינוק לצורך הצלת אחיו, עומדות על כף המאזניים טובת הכלל מול טובת הפרט.

ואולם, לא רק טובת הילדים עומדת כאן על כף המאזניים, אלא גם טובת הנשים הפונדקאיות ותורמות הביציות המשתתפות בשיבוט. לדברי הסוציולוגית מימי יעקובי, כשילד נולד במסגרת משפחתית האם "תורמת" את הביצית ועמה גם יחסי אהבה, שותפות ומעמד משפטי המאפשר לה לקבל דמי מזונות אם המשפחה מתפרקת. כל הסדר אחר, ובכללו אימהות פונדקאית ושיבוטים המוניים, משתמש באישה כ"רחם להשכרה" ומקפח את הנשים, בהופכו אותן לחפצים שתכליתם לשרת אחרים.

שיבוט ואחידות גנטית

נניח שהמין האנושי כולו נכחד בשל מגפה, פרט לשבט גנטי אחד של אנשים העמידים למחלה. כאמור, יש להניח שלכל אחד ואחד מהם תהיה אישיות ייחודית, ובכל זאת - הם יהיו כמעט זהים זה לזה במטען הגנטי שלהם. ההבדלים ביניהם יהיו מעטים מההבדלים בין תאומים זהים, אך רבים מההבדלים בין אחים שאינם תאומים או בין הורים לצאצאיהם. אם תפרוץ עוד מגפה, ובפניה הם לא יהיו עמידים, סביר להניח שהיא תפיל חלל את כולם, או את רובם המכריע. מקרה זה, בדיוני ככל שהוא נראה כרגע, מדגים סכנה ביולוגית חמורה הטמונה בשיבוט המוני: האחדה גנטית של האוכלוסייה. את הישרדותו של המין האנושי בדוגמה הקודמת הבטיחה העובדה שכמה מבני האדם נבדלו מזולתם בנטייתם התורשתית לחלות במחלה קטלנית. שיבוט המוני של פרטים שמוצא כולם באדם אחד או במספר מצומצם של אנשים, מקטין את השונות הגנטית באוכלוסייה, ומסכן את קיומה במצבים קיצוניים.

הפילוסוף בן-עמי שרפשטיין סבור כי תחושת הזהות האישית של כל אדם עשויה להיכפף לזהותו השבטית, כלומר: נאבד משהו מתחושת הייחודיות של כל אחד מאתנו. לעניין זה עשויה להיות השפעה לא רק על התייחסותו של כל אדם לעצמו, אלא גם על יחסנו לזולת: בני שבט גנטי אחד ייצרו עולם פרטי משלהם, ובו הנאמנות השבטית עולה על כל נאמנות אחרת. מה עשויות להיות פניה של חברה המורכבת כך משבטים-שבטים ? האם השבטים השונים יילחמו אלה באלה יותר מכפי שעמים שונים נלחמים אלה באלה ? האם תהיה אפליה כנגד שבט זה או אחר, או כנגד מי שנולד בשיבוט, או כנגד זה שנולד בדרכים שמרניות ?

שיבוט, אמונה ושלטון

יצירת בני אדם בשיבוט היא בבחינת יצירת חיים שלא בדרך הטבע. מאמינים רבים ברחבי העולם סבורים שיצירה של חיים ונטילתם איננה עניין למדענים ולרופאים, כי אם לאל לבדו. לדעתם, בהתרבות בשיבוט יש משום פלישה לתחום לא-לנו. הרב הראשי, הרב לאו, למשל פסק שאין דין ריבוי בשיבוט כדין הפריית מבחנה. הפריית מבחנה היא בגדר ריפוי עקרותו של זוג שאינו יכול להביא צאצאים לעולם, ועל כן היא מותרת ואף מומלצת.

התחושה שמבטאים מאמינים רבים בסוגייה זו משקפת אי נוחות שרבים, מאמינים ולא מאמינים, חשים ביחס לבעיות המוסריות והחברתיות שהיא יוצרת. יש הנזכרים במעשי הנאצים בהקשר של חברה המשבטת רק פרטים הנחשבים מוצלחים - ייצור מכוון של גזעים אנושיים אחידים מבחינה גופנית.

בהקשר זה יש להדגיש שהתרבות שבשכפול היא רק אחת הטכנולוגיות העומדות לרשותנו לעיצוב פני הדור הבא כרצוננו. האפשרות לשנות את המידע התורשתי שבגרעיני תאינו באמצעות שיטות של הנדסה גנטית, מעוררת חרדה לא פחות, ואולי הרבה יותר.

מה אפשר לעשות? אפשר לחוקק חוקים נגד מחקר מדעי וטכנולוגי אשר יוביל לשיבוט בני אדם, אך אין זה ברור אם יהיה אפשר לאכוף אותם ביעילות. יתר על כן, בהגבלת המחקר המדעי יש משום פיקוח של הרשויות, והוא מזכיר תקופות חשוכות בהיסטוריה. אולי הדרך הטובה ביותר למנוע שכפול של אנשים היא בידי כל אחד מאיתנו - אם רובנו לא נרצה בכך יש סיכוי שהוא לא יתרחש. אין לנצל כל טכנולוגיה העומדת לרשותנו אך ורק משום שהיא קיימת. ואולי בסופו של דבר רבים יסתגלו לחיים חדשים בחברה משתבטת, כפי שאנשים התרגלו בעבר למגוון התפתחויות טכנולוגיות ששינו את אורחות חייהם מן המסד ועד הטפחות.



אל האסופה חידת התורשה3

ביבליוגרפיה:
כותר: שיבוט: על כבשים ואנשים. שכפול בני אדם
מחברת: קמרט-לנג, דבורה
תאריך: מאי/יוני 1997 , גליון 22
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה:

1. דבורה קמרט-לנג, היסטוריונית של המדע, מרצה לביולוגיה במכללה האקדמית של אורט בירושלים, ומורה בבית-הספר למדעים ולאומנויות בירושלים.

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית