הדמוקרטיה הישראלית מצויה במשבר עמוק. יש סיבות רבות למצב העגום הזה, וביניהן גורם מרכזי שאין מרבים להזכירו: חולשת החברה האזרחית. ישנם כ-40,000 ארגונים אזרחיים במדינת ישראל, אך השפעתם על קביעת המדיניות הציבורית היא מועטה ביותר בדרך כלל - אם מפני שהם פועלים במימונם של רשויות המדינה או בעלי ההון, ואם מפני שאינם מתעניינים בסוגיות של מדיניות ציבורית. עתידה של הדמוקרטיה הישראלית יובטח רק על-ידי הקמתם של ארגונים אזרחיים בלתי-תלויים, שיפעלו בדרכים חוקיות כדי להשפיע על הקביעה של מדיניות הציבור ותכניה.

הדמוקרטיה הישראלית מצויה במשבר עמוק. זה זמן רב שהדמוקרטיה הזאת - שיש עדיין מי שמשתבחים בה - אינה רק "דמוקרטיה פגומה", כפי שטוענים פוליטיקאים וגם אקדמאים: בפועל, היא כמעט ואיננה קיימת. לכל היותר, זו דמוקרטיה פורמלית, שבה מתקיימות בחירות במועדים בלתי-סדירים לכנסת ולרשויות המקומיות. הבחירות הללו (למפלגות, לרשויות המקומיות ולכנסת) הן חשובות כשלעצמן, אבל אינן משוחררות מבעיות קשות עד מאד, כולל שחיתות מקיפה למדי.

אבל השאלה שאיננה נשאלת, ואיננה מתבררת כהלכה, היא זו: מהן תוצאות הבחירות הללו, לבד מכך שעוד נשים ואישים זוכים בתפקידים שהציבור מממן מכיסו? גם אם אחוזי הבוחרים הם גבוהים יחסית, הדבר החשוב בשיטות דמוקרטיות ייצוגיות איננו עצם ההליכה לקלפי אלא השפעת הבוחרים על התנהגות הנבחרים - והשפעת הנבחרים על המהלכים התרבותיים, החברתיים, הפוליטיים והכלכליים העיקריים.

בהקשר הזה אין צורך להכביר מילים: לנציגי הציבור הנבחרים יש רק השפעה מזערית על אחד ההיבטים החשובים ביותר בכל מערכת פוליטית – קביעת מדיניות הציבור וקבלת ההחלטות בכל הנושאים הנוגעים לחברה ולפרטים שבה. בישראל נקבעת המדיניות בנושאים קריטיים בדרך לא דרך, וכך מתקבלות גם ההחלטות החשובות מכול. הקובעים והמחליטים הם ראש הממשלה וגם מקורביו שלא נבחרו מעולם, קציני צבא בתפקיד ובמילואים, ושרים ובירוקרטים שגם הם לא נבחרו. יתר על כן, וזהו הדבר החשוב מכל: כל אלה אינם טורחים ליידע את הציבור בדבר שיקוליהם ומניעיהם, אינם משתפים אותו בתהליך קביעת המדיניות וקבלת ההחלטות, ואינם מדווחים כהלכה על תהליכי הביצוע והתוצאות. בהקשר הזה, המערכת הפוליטית והמערכת הבירוקרטית, המשולבות ללא כל יכולת הבחנה, נמנעות לחלוטין משקיפות ואינן מדווחות לאזרחים על מהלכיהן העתידיים - דברים שהם לב ליבו של כל משטר דמוקרטי מתוקן.

יש רבים הסבורים שהסיבה המרכזית לאיכות הפגומה מאד של הדמוקרטיה הישראלית היא המצב הביטחוני, המחייב ריכוז של סמכויות החלטה וביצוע בידי מעטים שבמעטים; יש הסבורים כי הסיבות טמונות בקשר שבין "הון לשלטון"; אחרים מייחסים את המצב לגילה הצעיר של המערכת הפוליטית הישראלית, ובטוחים כי היא עוד "תתבגר" ו"תתגבר" על החוליים הקשים- מנשוא שמעיקים עליה; יש הטוענים כי הסיבה החשובה ביותר היא אי-ההכרה ואי-ההבנה של מהות הדמוקרטיה, הנובעים מעלייתם של ישראלים רבים ממדינות שבהן לא היתה דמוקרטיה מעולם; יש החושבים כי הסיבה העיקרית היא התחושה, הקיימת ללא כל ספק, שכל הדברים ייעשו טוב יותר על-ידי "מנהיג חזק", כמו בן-גוריון, בגין ורבין בעבר - ואהוד ברק ואריאל שרון בהווה; ויש האומרים כי שורש הרע הוא האידיאולוגיה של הגופים הפוליטיים השונים, שאינה עוסקת בחשיבות השיטה הדמוקרטית, להוציא הצהרות מופרכות מהשפה ולחוץ על חשיבותה-כביכול של הדמוקרטיה בישראל.

המצב הבעייתי של הדמוקרטיה הישראלית נובע מכל הסיבות הללו, ומסיבות נוספות, אשר תרמו - ועדיין תורמות - למשבר המתמשך ללא הפוגה וללא תקווה. אך יש עוד גורם, מרכזי וחיוני מאין כמוהו, שכמעט אינו מוזכר: המצב הדחוק של החברה האזרחית הישראלית בכלל, ושל ארגוניה בפרט.

שביעות הרצון לגבי מספר הארגונים האלה, המאפיינת בעיקר פעילים ומקבלי שכר בארגוני החברה האזרחית, היא מוגזמת. נכון שישנם כ-40,000 ארגונים הרשומים פורמלית כעמותות - ונראה שיש עוד אלפי ארגונים אחרים, שאינם רשומים כעמותות - אולם המספרים האלה אינם אומרים דבר. ריבוי ארגונים בחברה האזרחית הוא מבורך כשלעצמו, אך חשוב מאד לזכור את הדברים הבאים:

* רבים מאלה ממומנים - באורח מלא או חלקי – על-ידי רשויות המדינה השונות; לפיכך הם תלויים בממסדים השונים ולא ייצאו נגדם, חוץ מהתבטאות מגומגמת פה ושם.

* מקצת הארגונים ממומנים על-ידי בעלי הון, שהם חלק מן הרשתות והמערכות של ה"הון והשלטון"; לכן, השפעתם על התהליכים של קביעת מדיניות הציבור וביצועה תהיה מועטה.

* רבים מן הארגונים האלה פועלים כספקי שירותים שונים לאזרחים, וכלל אינם מעורבים או מתעניינים בסוגיה של קביעת המדיניות וביצועה, שהם כאמור ליבה של המערכת הפוליטית והחברתית בישראל. נכון שיש ארגונים מסוג זה המעורבים בניסיונות השפעה על קביעת המדיניות, אולם מספרם זעום מאד.

השאלה המרכזית לענייננו - ולעתידה של הדמוקרטיה הישראלית - היא זאת: מהי השפעתם של הארגונים השונים על מדיניות הממשלה והרשויות המקומיות, בסוגיות החשובות-באמת הנוגעות לאזרחים? ההיסטוריה הלא-רחוקה של ישראל - ושל מדינות אחרות, כמו ארצות-הברית וארגנטינה - מלמדת כי ארגונים כאלה אכן יכולים לשנות את ההתפתחות של החברות הללו. במקרה הישראלי היו רק דוגמאות מעטות אבל חשובות ליכולת הזאת, שהניבו תוצאות נאות – האם הזכרנו את השפעת "שלום עכשיו" על בגין במלחמת לבנון, ואת השפעת "ארבע אמהות" בקשר לנסיגה מלבנון? כיום, לעומת זאת, הגורמים המשפיעים הם ארגונים ימניים קיצוניים. לא זו בלבד שכיווני הפעולה ודרכי הפעולה של הארגונים הללו אינם תואמים את הדרך הדמוקרטית, אלא שהם מנוגדים לה בתכלית.

עד שלא יקומו ארגונים אזרחיים בלתי-תלויים, שימקדו את עיקר פעולתם בהשפעה על דרכי הקביעה של מדיניות הציבור ותכניה - כולל קריאה למרי אזרחי פסיבי, שאיננו נוגד את החוק והסדר - לא תהיה תקומה לדמוקרטיה הישראלית, ההולכת ונהרסת מדי יום ומדי שעה.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok