דַיידַלוֹס האתונאי נודע לתהילה כאדריכל וכפסל, ובכל זאת נתעוררה בו קנאה בנער טאלוֹס, שעבד בסדנתו כשוליה. טאלוס השתמש בשדרת דג כדי לנסר מוט עץ, ואחרי-כן העתיק את צורתה לברזל, וכך המציא את המסור. כשהבחין דיידלוס שהנער עולה עליו בכשרונו, השליך אותו מעל חומות האַקרוֹפּוֹליס.
כשנתגלתה הגופה, נשפט דיידלוס בבית-הדין של האַרֵיוֹפַּגוֹס. הוא יצא חייב, אך הספיק להימלט לקְנוֹסוֹס שבכרתים בטרם נענש. מינוֹס קידם בשמחה את האמן והממציא המהולל, אך רגשותיו הצטננו כאשר נודע לו שדיידלוס הוא שהתקין לפסיפאה את תבנית הפרה שבתוכה נבעלה לפר הלבן. הוא ציווה על דיידלוס לתכנן מבוך נפתל – הלַבּירינְת – כדי לשכן בו את המינוֹטַאוּרוֹס, אך כשנשלמה בניית המבוך, כלא בו גם את דיידלוס עצמו, ועימו את בנו איקארוֹס שנולד בכרתים.
דיידלוס חיפש דרך להימלט מכלאו, ומכיוון שנמלי כרתים נשמרו היטב, התקין כנפיים לו ולבנו. לפני שהמריאו הזהיר דיידלוס את איקארוֹס שלא יעוף גבוה מדי לבל יימס הדונג ששימש כדבק לכנפיים, ומאידך שלא ינמיך מדי מעל הים לבל יתרטבו הנוצות. כאשר נחלצו האב ובנו מכרתים ודאו במרומים, נשאו אליהם ספנים ורועים את עיניהם וחשבו שהם אלים.
אך איקארוֹס לא שם לב להזהרות אביו, ומתוך התלהבות הגביה עוף והתקרב לשמש, עד שהדונג נמס מחום קרניה, הכנפיים התרופפו, והוא צנח אל הים וטבע. דיידלוס הגיע בשלום לעיר קַמיקוֹס בסיציליה. הוא התארח שם בחצר המלך קוֹקאלוֹס, ששמח להעסיקו כאדריכל וכפסל.
אלא שמינוס התעקש לרדוף אחרי דיידלוס, וכדי לגלות את מחבואו השתמש בפיתיון. הוא לקח איתו קונכייה, ובכל ארץ שאליה בא הודיע שיגמול בעין יפה לאיש שיוכל להשחיל דרכה חוט. כשהגיע לקמיקוס, הבטיח לו קוקאלוס שיצליח בכך, ומסר את הקונכייה לדיידלוס. הממציא המהולל קשר חוט לנמלה, קדח בקונכייה חור, מרח בו טיפת דבש ואז הכניס את הנמלה למבוך הקונכייה והיא עברה בו עד שיצאה דרך החור. כשמינוס קיבל את הקונכייה עם החוט המושחל בה, הוא הבין מייד שדיידלוס נמצא אצל קוקאלוס, ודרש במפגיע שיוסגר לידיו.
לכאורה קוקאלוס נענה, אך בנותיו לא רצו לוותר על האמן המופלא ששעשע אותן בהמצאותיו. הן טבלו את מלך כרתים באמבט מלא מים רותחים, וכך הרגו אותו.
לאחר מותו של מינוס מינה אותו זֶאוּס עם אֶחיו רַדַמַנְתיס ואַיאקוֹס לשופטי המתים. שלושתם יושבים בכר דשא סמוך לצומת שממנו יוצאות שתי דרכים, אחת לאיי המבורכים והשנייה אל נבכי השאול. נשמות המתים מתייצבות לפניהם במערומיהן, כדי שלא יסוו בבגדי פאר את זכר חטאיהם הטבועים בבשרם כצלקות. את בני אסיה דן רדמנתיס, ואילו את הבאים מאירופה דן איאקוֹס. שניהם מתבוננים בנשמות המעורטלות, ובתנועת שרביט שולחים אותן לייסורי נצח או למחוזות האושר. מינוס יושב שם על כיסאו ומפקח על צמד אחיו, כפי שהעיד אוֹדיסֶאוּס עצמו ברדתו לשאול:
שם ראיתי את מינוס, בנו הזוהר של זאוס,
הוא בכיסאו, אוחז בשרביט הזהב וקובע
דין לנשמות המתים. והן מתדיינות עם המלך,
מתקהלות לפני שער רחב על מפתן ארמון הַדֵס.


לפריט הקודם
לפריט הבא