הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורת הסודעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה



תקציר
המאמר בוחן את אופיים של התרגומים הארמיים למקרא לאור ריבוי האזכורים של מעשי נסים ופלאים בתרגומים אלו. לאור המקורות מנסה המחבר לעמוד על אופיים העממי וטיבם הספרותי של התרגומים.



נסים, פלאים ומעשי - כשפים בתרגומים הארמיים לתורה
מחבר: אביגדור שנאן


תרגומי התורה הארמיים, המכונים "ארץ ישראליים",1 משופעים, כידוע, בהרחבות ובתוספות מרובות, המשתרגות בין פסוקי התורה המיתרגמים ומוסיפות עליהם דברי-הסבר ומסורות אגדיות למיניהן. מבחינת מבנם ואופיים הספרותי שייכים תרגומים אלו לקבוצה רחבה של חיבורים, הנכללים בז'אנר של "המקרא המשוכתב",2 שעיקרו סיפור דברי המקרא כסדרם, תוך הרחבתם בחומר מגוון ועיצובם מחדש.

המבקש לעמוד על קוויהן הבסיסיים של התוספות הבאות בתרגומים בצמוד לסיפורי התורה, ועל מהותו של אותו עיצוב-מחדש, יגלה, כי אחד מן הנושאים החוזרים בהם הם עניינים על-טבעיים, מעשי-נסים (שעיקרם מאורע בלתי-רגיל) ופלאים (שעניינים תופעה מוזרה). את אלו משלבים התרגומים בסיפורי תורה שונים, וכך מעניקים להם מימד חדש, המושך את לב השומע ומספק את צרכיו הדתיים של המאמין. שילוב נסים ופלאים בסיפורי התורה מלמד, אם כן, על בני-דורות מאוחרים, אשר טעמם הספרותי ותפיסתם הדתית דורשים להרבות במעשים מופלאים, המפארים את ה', את אבות האומה ואת העם בכללו.

נדגים תחילה מעט משפע סיפורי הנס והפלא הבאים בתרגומים, ולאחר-מכן נשלים את התמונה, כשנתאר את יחסם של התרגומים אל הכישוף, ונבקש לראות כיצד מסייעת בידינו בדיקה מעין זו לעמוד על אופיים העממי ועל טיבם הספרותי של אותם תרגומים.

*

בכמה מקרים מסופר בתרגומים על קפיצת-דרך. זו אירעה לאליעזר (בר' כ"ד 61 [ת"י],3 ליעקב (בר' כ"ח 10 [ת"י, ת"נ, תי"ק]),4 לעמלק (שמ' י"ז 8 [ת"י])5 ולבני ישראל (שמ' י"ט 4 [ת"י]).6 מסופר גם על אדם מעופף (בלעם – במ' ל"א 8 [ת"י]),7 על אותיות פורחות (שמ' כ' 2 ועוד [ת"י, ת"נ, ש"נ, שה"ת, תי"ק (ג) ומחזור ויטרי]),8 על הר מעופף (הר סיני – שמ' י"ט 17 [ת"י])9 ועל הרים נעים, שזזו ממקומם כדי למחוץ את אויבי ישראל שהסתתרו ביניהם (במ' כ"א 14 [ת"י], 15 [ת"נ, תי"ק, ש"נ]).10 נמצא גם שמש ששקעה טרם זמנה (ליעקב – בר' כ"ח 10 [ת"י, ת"נ, תי"ק])11 או שזרחה טרם זמנה (ליעקב – בר' ל"ב 32 [ת"י])12 וכן מסופר על שמש וירח שעמדו במרוצתם בלב השמים (למשה, בעת שנלחם בסיחון – דב' ב' 25 [ת"י])13 או שהחשיכו באמצע-היום (כשפתח משה בפרקי-התוכחה – דב' כ"ח 15 [ת"י]).14 גם לעננים מיוחסים בתרגומים מעשי-נס רבים: הם גילו לאברהם את מקום העקידה (בר' כ"ב 4 [ת"י]),15 הביאו מגן-עדן והפישון אבנים טובות לבניין המשכן (שמ' ל"ה 28-27 [ת"י])16 והקיפו את בני-ישראל הנודדים במדבר מכל צדדיהם כדי להגן עליהם (מסורת זו נפוצה מאוד בכל התרגומים).17 נסים אחרים קשורים במים: מי המבול שירדו רותחים (בר' ז' 10 [ת"י]),18 מי-הבאר שעלו לקראת יעקב וזרמו מאליהם כל זמן ששהה בחרן (בר' כ"ח 10 [ת"י, ת"ג, תי"ק]; כ"ט 10 [ת"י], 13 [ת"י]; ל"א 22 [ת"י, ת"נ, תי"ק, ש"נ, שה"ת]),19 המים בכיור המשכן שלא כלו ולא הסריחו מעולם (שמ' מ' 30 [ת"י]),20 מי-הסוטה הבודקים בו בזמן גם את הנואף באשר הוא שם (במ' ה' 27 [ת"י])21 ומי-הבאר שהילכה עם בני-ישראל במסעיהם במדבר (מסורת נפוצה בכל התרגומים).22 אש שנפלה משמים אכלה את הרן אחי אברהם (בר' י"א 28 [ת"י])23 ורוח היא הדוחפת את השעיר המיועד לעזאזל מן ההר – ולא האדם המשלח – "הכל בדרך נס"24 ובניגוד להלכה (ויק' ט"ז 22 [ת"י]).

נסים אירעו גם לנח, שגפנו – אותה הביא לו נהר מגן-עדן – נתנה פרי ביום בו נשתלה (בר' ט' 20 [ת"י]),25 לעשו שנולד כששער ראשו, שיניו וזקנו כבר מתוקנים (בר' כ"ה 25 [ת"י]),26 לרחל, שעמדה ללדת בת ונתחלף עוברה בעובר אחותה, וילדה בן זכר, בעוד שלאה ילדה את דינה (בר' ל' 21 [ת"י])27 ולפנחס, שלא פחות משנים-עשר נסים אירעו לו בשעה שהרג את זמרי וכזבי (במ' כ"ה 8 [ת"י])28 ולאחרים.

נס אירע גם בבריח המשכן שהיה מתקפל ומקיף את המשכן וחוזר ומתיישר (שמ' כ"ו 28 [ת"י]),29 למטה אהרן, שבלע את מטות החרטומים כשחזר להיות מטה של עץ (שמ' ז' 12 [ת"י]),30 לבאר שכרה יצחק, אשר יבשה בשעה שנגזלה ממנו וחזרה ונבעה משהושבה אליו (בר' כ"ו 21-20 [ת"י])31 ולסלע שהיכה משה, אשר תחילה ניתז ממנו דם ורק משהוכה בשנית נתן מים (במ' כ' 11 [ת"י]).32 ועל שלושים הדוגמאות שהובאו כאן אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בדיקת כל החומר המשוקע בתרגומים לחמשל החומשים העלתה, שכל המסורות העוסקות בנס מוגדר33 נמצאות במיוחס ליונתן, ורק רבע מהן מצויות גם בתרגומים האחרים. הדבר מלמד בבירור על חיבתו של ת"י לנס, לפלא ולעל-טבעי, יותר משאר התרגומים,34 שאינם מכבירים במעשי-נס, ומה שהם מביאים הוא ממילא מן המסורות המפורסמות (ענני הכבוד, בארה של מרים וכו') של ספרות חז"ל בכללה.

יחסם של חכמים – אם אפשר להכליל – אל הנסים, אלו של העבר ואלו של זמנם, היה "אמביוואלנטי",35 בעוד ששכבות רחבות ועממיות נטו לצד האמונה הפשטנית בנס. דומה, כי התרגום הארץ-ישראלי בעיקרו – כרוח חכמים בכלל – נטה להתאפקות בנושא הנס והפלא, ואילו ת"י, שזיקתו לחשיבה העממית בולטת כאן במיוחד, הירבה לעסוק בהם ולא ראה בכך כל רע.

מן הראוי גם להעיר, כי ביותר משליש המסורות על נסים ופלאים הנמצאות בת"י (והדברים נכונים, כאמור, לא רק לגבי מה שהובא לעיל) לא מצאנו בספרות חז"ל העניפה מקבילה של ממש לדבריו, ועובדה זו עשויה אף היא להצביע על קשריו עם מסורות עממיות, שעברו על-פה, ולא הגיעו לכלל רישום אלא בו בלבד.

מסקנותינו בדבר יחסם של התרגומים לנס ולפלא, מתאשרות מדבריהם בתחום הכישוף,36 הקשור קשר הדוק לתחומים שסקרנו עד כה. והנה מתברר, כי תחום זה, שזיקה מיוחדת לו אל "השכבות הרחבות של העם",37 נעדר לגמרי מן התרגומים הארץ-ישראליים בעיקרם, והוא מצוי אך-ורק בת"י (ואף בו במידה מועטה). רק בחיבור זה ישנה אמונה בכוחה המזיק של "עינא בישא" (בר' מ"ב 5;38 במ' ל"ג 55) וביכולת ה"שמתא" (=קללה, נידוי) להמית (בר' מ"ב 37;39 במ' כ"א 24; דב' ז' 2) והרי הקללה והעין הרעה הם כלי-משחית מאגיים מובהקים.40 ת"י מכיר גם בכוחה של לחישת-הקסם המביאה לדעיכת אש (בר' י"א 28) ומודה בעקיפין בקסמיהם של אנשים המומחים לדבר (שמ' ט' 14). על בלעם הוא אומר, שעף באוויר בעזרת "מילתא דקוסמין" (במ'ל"א 8 [וראה לעיל]) ופרעה מצטייר אצלו כאדם היודע "למנטור קוסמין... היך כאמגושא" (שמ' ז' 15).41 גם יחסו של ת"י אל השם המפורש והשימוש בו – נושא שלא נידרש לו כאן בשל קוצר היריעה42- תואם מגמה זו.

בדברי ת"י על ה"תרפים" (בר' ל"א 19) הוא מתארם: "דהוון נכסין גברא בוכרא וחזמין רישיה ומלחין ליה במילחא ובוסמנין וכתבין קוסמין בציצא דדהבא ויהבין תחות לישניה ומקימין ליה בכותלא וממלל עמהון", ומסורת זו על הגולם המדבר ופועל בעזרת קסם, או שם קדוש, המונחים בפיו או בתוך גופו, מצויה במקורות אחרים.43 סביר להניח כי ת"י – כמו שאר המקורות – משקף כאן עזרי-כישוף פרימיטיביים, מן הסתם בהגזמה ובעיוות, עזרים המשמשים את המכשפים למיניהם, שנעזרו באותם כלים לגילוי נסתרות.44

ובמקום אחד, מעורפל ומוקשה, נראה שת"י, ת"נ, ש"נ ותי"ק יוצאים נגד מעשה בעל אופי מאגי מובהק. לפסוק "לא יחבול ריחים ורכב כי נפש הוא חבל" (דב' כ"ד 6) נאמר בתרגומים, כי "לא תהוון אסורי חתנין וכלין" (ת"נ, תי"ק, ש"נ), או "לא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין" (ת"י). כל העושה כך "ככפר בחיי עלמא דאתי" (תי"ק, ש"נ). מאמר סתום זה זכה לכמה פירושים: חיות,45 על סמך אנלוגיה לא-משכנעת לבר"ר כ' 7 [עמ' 191]46 סבר, שהתרגום מורה לבעל "שאל ישמש שלא כדרכו". ברייאר47 מצא כאן רמז למנהג כלשהו של קשירת שרוכי-נעליהם של החתנים, ואילו דעה מקובלת (בלאו,48 גייגר,49 ליברמן50 ולאחרונה – במברגר), רואה בת"י ובתי"ק – רק במברגר הכיר את ת"נ וש"נ51 - עניין של מקסם המעכב את מימוש הנישואין.52 מקסם כזה, שטיבו "לא מוזכר בהתלמודים ומדרשי הלכה",53 נרמז, ככל הנראה, בירוש' כתובות א, א (כד ע"ב), שם מתירים לאדם החושש "מפני הכשפים" לשאת אשה גם ביום ב' בשבוע, מבלי שימתין, כמקובל, ליום ד'.54

תיבת "בחרשין" מצויה אמנם בת"י בלבד, אך דומה שגם שני התרגומים האחרים מכוונים נגד המעשה המאגי המתואר. לפי פירוש אחר, המובא ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" לבר' ג' 16, משמעם של דברי תי"ק (ות"נ): "שאם ארס אשה לא יניחנה לישב באירוסין זמן מרובה", ואם כך אין כאן עניין כישוף כלל, אלא המרצה לבעל (או לאב), שלא ישהה את מועד הנישואין ויקיימנו סמוך לטקס האירוסין55 - אך פירוש כזה איננו נראה.

מאלפת העובדה, שעניין מאגי מובא בת"נ ובתי"ק רק פעם אחת – ואף זו על דרך הדחייה וההתנגדות, ואילו בת"י יש הד של ממש לנוהגי כישוף ומאגיה שרווחו בקרב העם וכן אמונה פשטנית בכוחם ההרסני של אלו. התרגומים האחרים משרתים, כאמור, את מגמת ההתנגדות של חכמים לכשפים, בעוד שת"י – כעולה מדברים אלו – קרוב יותר לתפיסה העממית. והרי זו היתה מסקנתנו, כזכור, גם מבדיקת יחסם של התרגומים לנס ולפלא.

יצאנו לבדוק את יחסה של קבוצת התרגומים הארמיים לחומש אל הנס, הפלא והכישוף ומצאנו (והדבר מתאשר מבדיקות אחרות, שלא תוארו כאן), כי ניתן להיעזר במיון וברישום מעין זה גם לשם הגדרת ייחודו של ת"י במסגרת התרגומים הארץ-ישראליים לתורה, אף שאין, כמובן, להסתפק בקנה-מידה יחיד זה בלבד. כמו כן דומה, שעלה בידינו לשרטט קווים כלליים למידת עממיותם של אותם תרגומים, אשר כוונו מעיקרם "לנשים ולעמי הארץ",56 "לא בעבור החכמים אבל בעבור ההדיוטות",57 וראינו כי זו באה לביטוי של ממש רק בת"י.

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

  1. להלן אשתמש בקיצורים אלו: ת"י – התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (על-פי מהדורת י. רידר, ירושלים תשל"ד); ת"נ – התרגום הארמי שבכתב-יד ניאופיטי 1 שמן הוואטיקאן (על-פי A. Diez Macho, Neofiti 1, Madrid-barcelona, I-Iv, 1970-1974; לגבי ספר דברים, שלא ראה אור במהדורה זו, השתמשתי בצילומו של כתב-היד); תי"ק(ג) – תרגום הקטעים, כתב-יד פאריס (על-פי: מ. גינזבורגר, תרגום ירושלמי לתורה... כתב יד... פאריס, ברלין תרנ"ה); תי"ק (ד) – תרגום הקטעים, נוסח הדפוסים וכתבי-יד אחרים (על-פי: M. Doubles, The Frogment Targum, Diss., St. Andrews Univ. 1962); תי"ק – תרגום הקטעים, במקום שישנה זהות בין תי"ק(ג) לבין תי"ק (ד); ש"נ – הערות השוליים הבאות בכתב-יד ניאופיטי ; שמן הוואטיקאן (על-פי הנ"ל); שה"ת – שרידי התרגום מן הגניזה (על-י: P. Kahle, Masoreten des Westens, II, Stutgart 1930).
  2. מונח זה (באנגלית: The Re-Written Bible) טבע ורמש (G. Vermes, Scripture and Tradition in Judaism, Leiden 19712, pp. 67ff.). בסוג ספרותי ענף זה נכללים גם חיבורים קדומים כספר היובלות והמגילה החיצונית לבראשית וחיבורים מאוחרים כפרקי דרבי אליעזר וספר הישר, ועוד הרבה. ראה גם: A. G. Wright, The Literary Genre Midrash, New York 1967, pp. 56-58.
  3. לרעיון זה מקבילות רבות בספרות חז"ל. ראה: ל. גינצבורג, אגדות היהודים (תרגם וערך: הרב מרדכי הכהן), רמת-גן תשכ"ו-תשל"ה, ב, עמ' 187 הערה 299 [להלן: גינצבורג, אגדות].
  4. ומקבילות רבות. ראה: גינצבורג, אגדות, ב, עמ' 205, הערה 148. א. גייגר (המקרא ותרגומיו, ירושלים תש"ט, עמ' 297) קובע שדברי חז"ל על נס קפיצת-הדרך שאירע ליעקב "חדרו אחר כך לשני התרגומים הירושלמיים [כוונתו לת"י ולתי"ק] בצורת הוספה" – ולא נהירא.
  5. ת"י מספר כאן, כי עמלק "שוור בליליא ההוא אלף ושית מאה מילין" ובא להילחם בישראל. נוהגים (ראה, למשל: צ.ח. חיות, אמרי בינה, 1850, עמ' תתקטז) להפנות בהקשר זה אל המכילתא, לפסיקתא דרב כהנא ולחיבורים אחרים. אך במכילתא (בשלח, עמלק, עמ' 177) ובשאר המקורות הנזכרים נאמר, ש"ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא ונלחם בישראל", ואין הם מדברים בהכרח בקפיצת-דרך דווקא.
  6. לא מצאתי לרעיון זה מקבילות (פרט לחיבור המאוחר "לקח טוב"). ת"י מספר כי בני-ישראל קפצו ממדבר סיני ל"אתר בית מוקדשא" כדי לחוג שם את הפסח "ובההוא לילייא" שבו למדבר, לוין (E. Levine, "Parallels to Exodus and Leviticus of Pseudo-Jonathan and Neophiti 1". in: A. Diez Macho, Neofiti, ibid, III. ad loc.) מפנה אל המכילתות לפסוק, אך האמור שם לפסוקנו ("ואשא אתכם על כנפי נשרים") – "ואביא אתכם אלי לבית הבחירה" איננו עוסק באגדת קפיצת-הדרך כלל (וכך מעיר נכונה: ב. שמרלר, אהבת יונתן, בילגוריי תרצ"ב, לפסוק).
  7. למקבילה ראה בעיקר: ילק"ש א, רמז תשפה (בשם "ילמדנו"). ראה גם גניצבורג, אגדות, ד, עמ' 359, הערה 853; וכן: א.א. אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשל"א2, עמ' 114, הערה 53.
  8. וראה לרעיון זה, שיש לו מקבילות רבות בספרות חז"ל: S. Landauer, "Ein interessantes Fragment des Pseudo-Jonathan", Festsch … Dr. A. Harkovy. … St. Petersburg 1908. pp. 19-26;י. קומלוש, המקרא באור התרגום, תל-אביב תשל"ג, עמ' 262-261.
  9. למקבילות ראה: גינצבורג, אגדות, ד, עמ' 292, הערות 202, 206. ולדיון במסורת זו בכלל ראה גם: י. היינימן, "הקב"ה החזיר התורה על כל אומה ולשון", לבב שלם (ספר זכרון לש. בכרך), ירושלים תשל"א, עמ' 60, הערה 19.
  10. למקבילות ראה: גינצבורג, אגדות, ד, עמ' 342-341, הערה 662.
  11. למקבילות ראה: שם, ב, עמ' 203, הערות 132-130.
  12. ומקבילות. ראה: שם, ב, עמ' 215, הערות 256-255.
  13. ומקבילות. ראה: שם, ד, עמ' 342, הערה 671. מסורת אחרת על השמש שעמדה בשל משה – בשעת מלחמתו בעמלק (שם, עמ' 298, הערה 245) – איננה בתרגומים.
  14. לא מצאתי מקבילה.
  15. שם נאמר שאברהם ראה "ענן איקרא" וידע שזה המקום שבו עליו להקריב את בנו. בקטע של תרגוםם תוגפתא (פורסם על-ידי: P. Grelot. "Une Tosephta targumique sur Genese XXII dans un manuscrit liturgique de la Geniza du Caire". REJ, N.S. 16. 1957. p.10) מדובר על "עמודא דעננא". לרעיון הענן המצביע על מקום העקידה – מקום שלא היה ידוע לאברהם מראש – יש מקבילות רבות, ואספן: מ. כשר, תורה שלמה, ד, ניו-יורק תש"ט, עמ' תתעז, סימן סח. על-פי רוב מצטרף לעניין הענן מוטיב נוסף: רק יצחק ואברהם, בניגוד לשני ה"נערים", רואים אותו, והדבר מעיד על עליונותם של שני אלו (ראה: י. היינימן, אגדות ותולדותיהן, ירושלים 1975, עמ' 122 ואילך). בנוסח הנזכר שפרסם גרלו נמצא פיתוח לרעיון זה: משברור לאברהם שיצחק מסוגל לראות את הענן, "בההיא שעתא ידע סבא (=אברהם) דיצחק אתבחר לעלתא", היינו, נתחזקה אמונתו של אברהם בכשרות הקרבן הנדרש ממנו (ראה גם: י. היינימן, תרביץ, לה, תשכ"ו, 89). אך ורמש (לעיל, הערה 2), עמ' 196, מפרש את דברי התרגום-תוספתא כאומרים, שרק עם ראיית הענן ידע אברהם מי מבניו מיועד לקרבן, וכביכול לא ידע זאת עד אותה ראייה. אך אין לקבל פירוש זה של התרגום (הנוגד, כמובן, גם פסוק מפורש: "קח נא את בנך... את יצחק...").
  16. הזכרת הפישון בהקשר זה – חסרת מקבילה. ראה: שמרלר (לעיל, הערה 6), לפסוק.
  17. ראה התרגומים השונים לפסוקים אלו: שמ' י"ג 20; י"ד 19; ט"ז 10; י"ז 9-8; י"ח 7; י"ט 4; מ' 38-34; וי' כ"ג 43; במ' י"ב 16-14; י"ד 14, 42; כ' 29; כ"ב 28, 41; ל"ג 5; דב' א' 1; י' 6; כ"ה 18; ל"ג 3. המסורת על העננים המלווים את ישראל נפוצה מאוד, כידוע, בספרות חז"ל.
  18. ומקבילות אצל: שמרלר (לעיל, הערה 6), לפסוק. מסורת זו מצויה גם בקוראן (סורה י"א 41).
  19. ספק אם יש למסורת זו מחוץ לתרגומים יותר מאשר רמזים. נוהגים להפנות אל אבות דרבי נתן נו"ב, יא (עמ' 27), אך שם נאמר רק: "נתברך הבית בזכותו". ייתכן שיש למסורת זו רמז בפרקי דרבי אליעזר לו (פג ע"א) או בבר"ר ע, יט (עמ' 817); "וכיון שבא הצדיק הזה נתברכו המים..." ותו לא. ראה: גינצבורג, אגדות, ב, עמ' 210, הערה 219; וכן: M. McNamara, Targum and Testament, 1972, pp. 145-146.
  20. לא מצאתי מקבילה.
  21. למקבילות ראה בפירוש לבמדבר רבה, מהדורת מ.א. מירקין, י, תל-אביב תשכ"ה, נשוא, עמ' יט-כא.
  22. ראה התרגומים השונים לבמ' כ"א 1, 20-19; כ"ב 28; ל"ג 46; דב' ב' 6; ועוד. למסורת זו מקום נכבד גם בספרות חז"ל.
  23. על מות הרן באש שנפלה משמים או ניתזה מכבשנם של הכשדים מספרים, פרט לת"י, גם מדרש אגדה (לפסוק) ומדרש הגדול למקום, וכן הזהר (ראה כשר, לעיל, הערה 15, לפסוק, סי' צט). לפי מקורות אלו מת הרן בידי שמים, כדי שלא יאמרו הכשדים, שבזכותו ובזכות קסמיו ניצל אברהם. לדעת לוין (E. Levine, "Some Characteristics of Pseudo-Jonathan Targum to Genesis". Augustinianum, 11. 1971, p. 91( nxur, zu – vnbuds, knxur, vneuck,' vtunr, azreu vfasho t, vri kfcai – naep, t, "ruj vhvsu, vntujr,"' tl xpe to bh,I kcxx echgv zu/
  24. גייגר (לעיל, הערה 4), עמ' 347 (וביתר פירוט: א. גייגר, "ההלכה הקדומה והתרגום הירושלמי", אוצר נחמד, ג, 1860, עמ' 15-14). ראה גם בעל "פירוש יונתן" לפסוק (נדפס במהדורות "מקראות גדולות") המתקשה בקביעה זו, שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה.
  25. למקבילות ראה: גינצבורג, אגדות, א, עמ' 244, הערות 59-56. השווה גם: M. R. Lehmann, "I Q Genesis Adocrvphon in the Light of the Targumim and Midrashim", RdQ. 1 (1958). p. 253.
  26. חסר מקבילה של ממש (השווה: שמרלר, לעיל, הערה 6, לפסוק).
  27. מקבילות חלקיות בלבד מצויות בכמה ממקורות חז"ל. ראה: גינצבורג, אגדות, ב, עמ' 209, הערה 196.
  28. שנים-עשר נסים נמנים גם בפיוט משל יניי (מהדורת מ. זולאי, ברלין תרח"ץ, עמ' רכג-רכה) ובתרגום-תוספתא למל"א י"ט 10 (ראה: ר. כשר, התוספתא התרגומית לנביאים, עבודת מ.א., אוניברסיטת בר-אילן תשל"ג, עמ' 24). בספרי במדבר, קלא (עמ' 173-172) נמנים שישה נסים ועוד שישה נוספים. בירוש' סנהדרין, י, ב (כח ע"ד), ובבלי סנהדרין פב ע"ב (ומקורות מקבילים) נזכרים רק שישה נסים. השוואת הנסים המנויים ברשימות השונות מראה שכל אחד מן המקורות, המונים י"ב נסים, יש לו מסורת עצמאית משלו. על פיוט זה של יניי וזיקתו לת"י ראה: מ. זולאי, "מחקרי יניי", ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ב, ירושלים 1936, עמ' רסג; ש. ליברמן, "חזנות יניי", סיני, ג (תרצ"ט), עמ' רכו-רכז; צ.מ. רבינוביץ, הלכה ואגדה בפיוטי יניי, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 62, הערה 27.
  29. ראה גם: ת"י לשמ' ל"ו 33. למקבילות ראה: גינצבורג, אגדות, ד, עמ' 311, הערה 344, ולא רשם כמה מקורות חשובים. אגדה מלאה כאגדת ת"י – לא מצאתי.
  30. למקבילות ראה: גינצבורג, אגדות, ג, עמ' 278, הערה 163, ויש להוסיף על הרשום שם גם את דברי-הימים של משה (ראה: הספרות, כד, ינואר 1977, עמ' 113).
  31. חסר מקבילה (ראה גם: כשר, לעיל, הערה 15, לפסוק).
  32. ומקבילות. ראה: גינצבורג, אגדות, ד, עמ' 338, הערה 627.
  33. לא מנינו בסעיף זה את המקרים הרבים שבהם באה תיבת "נסא" או "נסין" בסתם, מבלי שיפורט הנס בו מדובר (כגון: "כמה נסין ופרישן עבד לכון הקב"ה" – דב' א' 1 [ת"י, ת"נ, תי"ק]).
  34. דבר זה עולה גם מבדיקת הופעותיהם של מלאכים ותפקידה של האנגלולוגיה בתרגומים השונים. על עניין זה אני מבקש לעמוד במקום אחר.
  35. ראה: אורבך (לעיל, הערה 7), עמ' 87. בפרק "הכשוף והנס" (עמ' 102-82) נמצא דיון בשאלת יחסם של חכמים אל הנסים הנזכרים במקרא ואל נסים בני-זמנם. דיונו של אורבך בנסים שהוסיפו חכמים על המקרא – ואלו הבאים בתרגומים בפרט – איננו מלא, אבל מסקנתו על הדו-ערכיות של יחס חכמים לנס, וכן דעתו (ראה להלן) על יחס ההמונים אל הנס – יפים גם לענייננו. על הבעיה בכללותה (אף ללא כל זיקה לתרגומים) ראה גם: I. Heinemann, "Die Kontroverse uber das Wunder im Judentum der hellenistischen Zeit", Jubilee Volume… B. Heller, Budapest 1941, esp. pp. 170-186; A. Guttmann, "The Significance of Miracles for Talmudic Judaism". HUCA, 20 (1947). pp. 363-406/
  36. לנושא זה ראה: L. Blau "Das altjudische Zauberwesen", Jahrsbericht der Landes-Rabbinerschule in Budapest, XXI (1898); ש. ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים 1962, עמ' 73 ואילך; אורבך (לעיל, הערה 7), עמ' 102-82.
  37. אורבך, שם, עמ' 82 ובמקומות נוספים.
  38. למקבילות ראה בעיקר: בר"ר צא, י (עמ' 1211): "מפני העין" וכן: S. Rappaport, Agada und Exegese bei Flavius Josephus, Frankfurt a/M 1930, pp. 11-112.
  39. חסר מקבילה באותו הקשר (דברי יוסף אל אביו: "את שני בני תמית" – "בשמתא"); וראה: חיות (לעיל, הערה 5), עמ' תתקטו.
  40. פ. חורגין (תרגום כתובים, ניו-יורק תש"ה, עמ' 122), סבור, שגם בת"י לשמ' י"ז 13 (המופיע, לדעתו, ביסוד תרגום שה"ש ב' 16) נזכר מעיקרו ניצחון על אויבי ישראל בעזרת "שמתא דה'", אך קביעה זו אינה אלא השערה בעלמא.
  41. ל קבילות ראה: ת"י לשמ' ח' 16; וכן: גינצבורג, אגדות, ג, עמ' 279, הערה 175. לעניין ה"(א)מגושא" ראה: J. Finkel Festschrift, New York 1974, pp. 63-69 "רטין מגושא" J.C. Greenfield,
  42. ראה בינתיים מש"כ בתרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 150-148.
  43. ראה: גינצבורג, אגדות, ב, עמ' 210, הערה 218.
  44. על גילוי נסתרות בדרכים אחרות ראה גם: ת"י לשמ' ל"ב 20, 28; במ' ל"א 18; דב' כ"א 8.
  45. חיות (לעיל, הערה 5), עמ' תתקיט.
  46. פסוקנו מובא שם לעניין יחסים שבינו לבינה. באותו אופן הבינוהו הקראים (ראה אבן-עזרא לפסוק). ראה: גייגר (לעיל, הערה 4), עמ' 314, וכן להלן.
  47. מ. מ. ברייאר, "תורת כינויי ה' בתרגומים הארמיים לתורה", ספר היובל... ליאו יונג..., ניו-יורק 1962, עמ' ריא.
  48. בלאו (לעיל, הערה 36), עמ' 158, הערה 2.
  49. גייגר (לעיל, הערה 4), עמ' 314.
  50. ליברמן (לעיל, הערה 36), עמ' 83.
  51. B. J. Bamberger. "Halakic Elements in the Neofyti Targum – A Preliminary Statement" JCR, 66(1975). p. 37
  52. על שמירת חתנים וכלות מפני מזיקין למיניהם ראה גם: K. Z. Lauterbach. "The Ceremony of Breaking a Glass at Weddings", HUCA, 2(1925). pp. 355 ff.
  53. לשונו של כשר (לעיל, הערה 15), כד, עמ' קנב.
  54. השווה גם ירוש' נזיר ח, א (נז ע"א). בקטע של תשובות הגאונים מן הגניזה (L. Ginzberg, Gronica, II, New York 1909, p. 152) מתואר מקרה בו טוען הבעל – "אסרו אותי", ועל-כן "אינו יכול לבעול". ראה גם: ח. הורוויץ, תורתן של ראשונים, ב, פרנקפורט תרמ"ב, עמ' 47.
  55. התרגומים הבינו את פסוקנו, ככל הנראה, כמטאפורי, כשהרחיים מסמלים את הבעל והאשה (ראה את הפסוק הקודם לו: "כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו..."!). ראה גם לעיל, הערה 46. ושמא צודק במברגר (לעיל, הערה 51), כשהוא טוען, כי התרגום מקשר את כלי-הטחינה הנזכר בפסוק אל השורש טח"נ המשמש, גם במקרא (איוב ל"א 10) כלשון נקייה ליחסי-אישות. וכבר הקדימו בכך בעל "פירוש יונתן" למקום.
  56. רש"י למגילה כא ע"ב ד"ה: "ובלבד".
  57. שד"ל, אוהב גר, 1985 2, עמ' 1 (מוסב על תרגום אונקלוס).

ביבליוגרפיה:
כותר: נסים, פלאים ומעשי - כשפים בתרגומים הארמיים לתורה
מחבר: שנאן, אביגדור
שם  הספר: ספר יצחק אריה זליגמן : מאמרים במקרא ובעולם העתיק
עורכי הספר: זקוביץ, יאיר; רופא, אלכסנדר  (פרופ')
תאריך: 1983
הוצאה לאור: אלחנן רובינשטיין
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית