תהליך העיור בברזיל

ברזיל, שהיא מדינה מתפתחת באמריקה הדרומית, היא דוגמה בולטת למדינה שמתרחש בה תהליך עיור מהיר.
בתחילת המאה מרבית תושביה (85% מהם) היו תושבי כפרים, ואילו כיום מרבית התושבים (83.7%) חיים בערים.
חלקה הגדול של אוכלוסיית ברזיל מרוכז בערים שלאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, ובשאר שטחה הגדול של המדינה האוכלוסייה דלילה מאוד. ערים רבות בברזיל הן ערים גדולות, וחלקן ערי ענק.

הערים הגדולות בברזיל

כיצד עברה ברזיל תהליך עיור רחב ומהיר כזה?

העיור בתקופה הקולוניאלית

בראשית המאה ה- 16 הגיעו פורטוגלים לחוף הצפון-מזרחי של ברזיל, למקום בו נמצאת כיום העיר סלבדור. הם נתקלו בשבטים אינדיאניים שהיו נוודים והתפרנסו מציד, מדיג ומחקלאות מסורתית. שבטים אלה גילו עוינות כלפי הפורטוגלים הזרים, ואלה פחדו מהם ונמנעו מלחדור אל פנים היבשת, והם החלו להקים עיירות לאורך החוף. עד מהרה הוכרזה ברזיל כמושבה פורטוגלית, שהפעילות בה נועדה לשרת את פורטוגל ולהעשיר אותה. הסוחרים הפורטוגליים נמשכו לברזיל בגלל עושרה הרב באוצרות טבע כמו עצים משובחים לבניית רהיטים, עץ הקאוצ'וק להפקת גומי, פירות טרופיים, ושפע של מחצבים כגון זהב, ברזל, יהלומים ואבנים יקרות. הערים שהוקמו לאורך החוף של ברזיל שימשו כערי נמל ומסחר, ודרכן העבירו הפורטוגלים את אוצרות הטבע הרבים מברזיל לאירופה באמצעות הצי הימי הגדול שלהם.

כמעט כל הערים הגדולות של ברזיל, כמו רסיפה, סלבדור וריאו דה-ז'נירו, הוקמו באותה תקופה. ערים אלה היו ערי שלטון ומינהל – ישבו בהן השליטים והפקידים והן שימשו כמרכזי מסחר לכפריים סביבן. תלותן של הערים בפורטוגל הייתה רבה, ושגשוגן היה תלוי במידה רבה במסחר עם אירופה: בכל תקופה היה מוצר שנסחר באירופה ותרם להתפתחותן.

במהלך המאה ה- 16 החלה תנופת התיישבות חקלאית בברזיל. באותה עת החל הביקוש לסוכר באירופה, והתנאים בצפון-מזרח ברזיל התאימו לגידול קני סוכר. מטעי הסוכר היו גדולים, העבודה בהם הייתה רבה וקשה ולצורך ביצועה הובאו עבדים מאפריקה. כך הפכה ברזיל ליצרנית הסוכר הגדולה בעולם, והסוכר הועבר בספינות הפורטוגליות לאירופה. פריחתו של ענף הסוכר משכה סוחרים אירופיים רבים, שהתיישבו בערי החוף ופיתחו בהן שירותי מסחר מגוונים.

בסוף המאה ה- 17 התגלה זהב באזור מינס ז'ריס בברזיל. עד מהרה הגיעו למקום מחפשי זהב ויהלומים מאירופה, ואלה הקימו ערי כורים בקירבת המכרות. כך החלה תנופת פיתוח של אזורים לא מיושבים ממערב לרצועת החוף המיושבת.

עם הזמן הצטמצם המסחר בזהב וביהלומים, והחל לפרוח ענף חדש – ענף הקפה – שמאז המאה ה- 19 הפך לענף כלכלי חשוב ביותר בברזיל. ענף זה התפתח בעיקר באזור המזרחי של ברזיל, שבו קיימים תנאים מתאימים לגידולו. הקפה הברזילאי המשובח התפרסם בעולם כולו, והביא להתפתחותו של האזור הדרום-מזרחי של המדינה ולחיזוקן הכלכלי של הערים ריאו דה-ז'נירו וסאו פאולו. האוכלוסייה בשתי ערים אלה החלה לצמוח, וריאו דה-ז'נירו הפכה לעיר הנמל החשובה ביותר במדינה. הרווחים מיצוא הקפה שימשו לפיתוח המפעלים הראשונים של תעשיית המזון והטקסטיל בערים אלה, ולהתפתחות התחבורה באזור.

השמועה על עושרה הרב של ברזיל באוצרות טבע הביאה אליה משלחות מאירופה, שהרחיקו בחיפושיהן אחר העושר לתוך יערות הגשם העצומים המכסים שטחים נרחבים של ברזיל. כבר במאה ה-17 הצליחו משלחות אלה לשוט מערבה במעלה נהר האמזונס. במרחק של כ-1,500 ק"מ מהחוף, במקום שבו נשפך הנהר ריאו נגרו לאמזונס, הן הקימו את עיר הנמל מנאוס. צמיחתה של מנאוס החלה בסוף המאה ה- 19, בתקופה שבה עלתה הדרישה לגומי שהופק מן השרף של עצי הקאוצ'וק הגדלים ביערות האמזונס. על מסחר הגומי השתלט מספר מצומצם של סוחרים, שהעסיקו עובדים רבים, בעיקר אינדיאנים מקומיים, באיסוף השרף. שגשוגה של מנאוס פסק בתחילת המאה ה- 20, לאחר שהחלו לייצר גומי סינתטי. כיום מנאוס היא עיר נמל ובה כמיליון וחצי תושבים המתפרנסים מעבודה בנמל, ממסחר, מתעשייה ומשירותי תיירות.

העיור המודרני

במהלך התקופה הקולוניאלית של ברזיל (במאות ה- 16-19) וגם לאחר שקיבלה את עצמאותה (בשנת 1822), התרחש אמנם בברזיל תהליך עיור, אולם ממדיו היו קטנים. וכך, בתחילת המאה ה- 20 רק כ-15% מתושביה של ברזיל התגוררו בערים. תהליך התיעוש שהתרחש בברזיל בראשית המאה ה- 20 הביא לשינוי: התפתחותם של מפעלי התעשייה והשירותים בערים יצרה בהן אפשרויות תעסוקה רבות ומשכה אליהן מהגרים רבים מהכפרים. כך החל להתרחש במדינה זאת תהליך עיור מואץ וכיום, בראשית המאה ה-21, מרבית תושביה של ברזיל הם עירוניים.

תהליך העיור בברזיל 1920-2004, ותחזית לעתיד

העיור המהיר הביא לגידול עצום של הערים, הן במספר תושביהן והן בשטחן. סאו פאולו וריאו דה-ז'נירו, שהיו כבר בראשית המאה ה- 20 ערים גדולות וחזקות מבחינה כלכלית, הפכו למוקדי התעשייה העיקריים במדינה. הצמיחה הכלכלית בברזיל, במיוחד בשנות ה- 80, הביאה לכך שחברות בין-לאומיות השקיעו בפיתוח מפעלים בערים הגדולות, ובייחוד בסאו פאולו.

התפתחותו של ענף התיירות בברזיל תרמה אף היא להתחזקותן הכלכלית של ערים שונות במדינה, ובפרט של ריאו דה-ז'נירו. עיר זאת, שהייתה עד שנת 1960 עיר הבירה של ברזיל, ידועה בעולם כעיר תיירות – בזכות חופיה הקסומים, האווירה המיוחדת והחיים התוססים בה, בייחוד בתקופת הקרנבל. כיום גם בערים אחרות בברזיל, כמו סלבדור ומנאוס, מתקיימת תיירות מפותחת.

האזור הדרום-מזרחי של ברזיל זכה לפריחה כלכלית ועירונית. לעומת זאת באזור הצפון-מזרחי שלה, שבו התעשייה הייתה מעטה, הייתה נסיגה כלכלית. מצב זה בלט במיוחד באזורים הכפריים שפרנסתם התבססה על מטעי הקפה: ענף גידול הקפה נקלע למשבר, וכתוצאה מכך החלה הגירה המונית של תושבים מאזורים אלה לעבר הערים המצליחות באזור הדרום-מזרחי. ההגירה הגדולה מן הכפרים גרמה לגידול עצום של אוכלוסיית הערים הגדולות (סאו פאולו, למשל, שהיא כיום בין הערים הגדולות בעולם). גם ערים חדשות הוקמו. החשובה שבהן היא הבירה החדשה – ברזיליה – שנוסדה כדי למשוך תושבים מרצועת החוף הצפופה אל האזורים הלא מיושבים בתוך המדינה.

מספר הערים הגדולות בברזיל רב, ואוכלוסיית גדלה עוד ועוד גם בגלל ההגירה מהכפרים וגם בגלל הריבוי הטבעי הגבוה. לגידול העצום של הערים יש גם תוצאות קשות: בכל עריה של ברזיל תושבים רבים חיים ב"פבלות" – שכונות העוני של ברזיל שהן מן הגדולות בעולם. הפבלות נמצאות באזורים שאינם נוחים למגורים, תנאי החיים בהן קשים מאוד, ושוררים בהן פשיעה, אלימות ועזובה. בתנאי חיים כאלה ילדים רבים ננטשים וחיים ברחוב .

סיפורו של ג'יירו, ילד רחוב

ג'יירו הוא אחד מ-8 מיליון ילדים החיים ברחובות הערים באמריקה הלטינית. הוא הפך לילד רחוב כשהיה בן 8 בלבד.
משפחתו הגיעה לריאו דה-ז'נירו מאחד הכפרים של ברזיל.
אביו נפטר כשיה בן שלוש, אמו לא יכלה לפרנס אותו והוא גדל אצל דודותיו, שנהגו להכותו. ג'יירו ברח והצטרף לחבורת ילדי רחוב. שם איש לא התעלל בו ולא היכה אותו. להיפך – הוא הרגיש שייכות ונאמנות לחבורה.
ברחוב התוודע ג'יידו לראשונה לסמים. כדי להשיג כסף לרכישת הסמים היו בני החבורה פורצים לחנויות או מכייסים אנשים. החיים ברחוב היו קשים: רבים מחבריו של ג'יירו נורו או נדרסו, חלקם חלו, הפכו לנכים או התמכרו לסמים, וחלקם נעצרו. גם ג'יירו נעצר כמה פעמים והוכה בידי המשטרה. למזלו, באחת הפעמים שנעצר הוא הועבר למרכז לטיפול בנערי רחוב. בעזרת "מחנכי רחוב", שהם עצמם היו ילדי רחוב אך הצליחו להשתקם, הוא נגמל מהסמים, למד בבית ספר והשיג עבודה. "מחנכי הרחוב" היו לו כאחים בוגרים, והם היוו תחליף לחברים ולמשפחה שחסרו לו.‏

לעומת תושבי שכונות העוני הרבות, מעטים מתושבי הערים חיים בשכונות יוקרה, שהפער ביניהן לבין השכונות העניות גדול מאוד. בשכונות העשירים הבתים גדולים ומפוארים, התושבים נוסעים במכוניות מפוארות והם מעסיקים צוותים של משרתים בבתיהם. הפער העצום בין העניים לעשירים יוצר מתח חברתי בערים, והאלימות ברחובות הולכת וגוברת.

תושבי שכונות העוני דורשים משלטונות ברזיל לשפר את תנאי חייהם ולא אחת מתארגנות הפגנות מחאה ומהומות. כל זה הביא את השלטונות להכין ולבצע תכניות לשיפור תנאי החיים בפבלות.

צמיחתן של שכונות העוני הביאה להרחבת שטחי הערים לממדים עצומים. כך קרה, למשל, בסאו פאולו – שטחה בשנת 1930 היה רק 150 קמ"ר, ובשנת 2006 הגיע ללמעלה מ-1,500 קמ"ר. עם התרחבותן של סאו פאולו וריאו דה-ז'נירו הולך ומתהווה רצף עירוני עצום לאורך החוף הדרום-מזרחי של ברזיל.

ריאו דה- ז'נרו, אחת הערים הגדולות והיפות בברזיל
באדיבות: João Claudio Couto

סאו פאולו- הגדולה בעריה של ברזיל
באדיבות: Inn Noordin
http://www.flickr.com/photos/innusa

סאו פאולו היא הגדולה בעריה של ברזיל, והמרכז הכלכלי שלה. יש בה תעשיה מפותחת והנהלות של חברות גדולות, השוכנות בגורדי השחקים הרבים שבעיר.