מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה: הקמת מדינת ישראל והשפעתה על תודעת יהודי עיראק

להקמת מדינת ישראל היתה השפעה רבה על תודעתם וזהותם העצמית של יהודי עיראק. הקמת המדינה הביאה לגל התעוררות אצל יהודי עיראק כמו אצל יהודי הגולה בכלל, והמסר היה קיבוץ גלויות ועלייה לישראל.¹⁵ היא חיזקה את רגש הגאווה וההזדהות היהודית אצל יהודי עיראק. עם זאת היא הציבה לפני היהודים את דילמת הזהות הלאומית. שלא כמו במערב, היא כפתה על יהודי עיראק את הבררה בין שתי הישויות הלאומיות: הציונית-הישראלית או הערבית. לזהות יהודית-ערבית או יהודית-עיראקית לא היה עוד מקום בעיני הסביבה ומשום כך גם לא בעיני היהודים עצמם. הקמת המדינה גרמה אפוא למעבר בתודעת היהודים מעדת חסות דתית למיעוט לאומי, בין אם רצו בכך בין אם לאו. התודעה 'אני בן לאומה שהיא אויב של מדינתי' לא יכלה לאפשר ליהודים להחזיק מעמד במציאות העיראקית של התקופה. הקמת מדינת ישראל לתוך מציאות של מאבק ערבי-ישראלי מתמשך חיסלה את שטח ההפקר, אותו תחום מצומצם שלו נזקק כל מיעוט על מנת לקיים את זהותו העצמית באופן שתעמוד בכפיפה אחת עם המדינה שהוא חי בה.

בקרב כמה ממנהיגי הקהילה היהודית בעיראק, כמו האחים אברהם ויוסף אלכביר, מצאה לה אחיזה תפיסת הגלות כגורם משלים למדינת ישראל ותומך בה, אשר מצדיק את קיומה לפחות בעיני יושביה. תפיסה זו התפתחה גם בקיבוצים היהודיים במערב כתחליף לציונות המגשימה. הם ביקשו למצוא ייעוד לקהילה בתמיכה במדינת ישראל, אשר אינה עומדת בסתירה עם קיומם כקהילה יהודית בארץ ערבית: מדינת ישראל הצעירה תזדקק לעורף בעולם הערבי על מנת להקל את השתלבותה באזור ולקדם שיתוף פעולה ערבי-יהודי לרווחת שני העמים. משימה זו מוטלת על הקהילות היהודיות במדינות ערב ובראשן קהילת יהודי עיראק. על כן על מדינת ישראל להיות מעוניינת בהמשך קיומן של קהילות אלה. תפיסת 'העורף' שמעניקה יהדות הגולה לישראל, כפי שהתפתחה במערב, לא יכולה היתה להתקיים בעיראק במצב המלחמה עם ישראל ללא פתרון קרוב באופק. מנהיגות הקהילה ראתה במדיניות האפליה והרדיפות של ממשלת עיראק בעקבות הקמת מדינת ישראל אירוע זמני הנובע מהנסיבות שנוצרו בעקבות הסכסוך הישראלי-ערבי. היא קיוותה שהמשבר יחלוף עם התייצבות היחסים בין מדינת ישראל הצעירה לשכנותיה ואז תשוב הקהילה לחייה הקודמים. אולם בסופו של דבר נחלה אכזבה והכירה שהייעוד אינו בר ביצוע וקיום הזהות העיראקית-יהודית אינו אפשרי.¹⁶

זיהוים של סמלים דתיים כמו גם התכתבות עם קרובים בארץ-ישראל כבגידה באומה העיראקית הביא לזיהוי תחושות ורגשות שהיו דתיים או משפחתיים ביסודם עם הציונות. עצם העובדה שסמלי הדת היהודית, השפה ואפילו שמה הערבי של הקהילה 'אל טאאפה אל-אסראאיליה' (העדה הישראלית) היו אותם סמלים של הציונות, ומדינת ישראל הביאה לזיהוים של היהודים בעיראק עם הציונות ומדינת ישראל אם רצו בכך מנהיגי הקהילה ואם לא. יחס הסביבה והשלטונות הביא את המוני היהודים להכרה שאין הזיקה לציון והנאמנות לעיראק עשויים עוד לדור בכפיפה אחת. הזיהוי בין ציונות ליהדות אצל הסביבה הביא לכך שהבחירה שעמדה לפני היהודים היתה בעצם בין ערביות ליהדות.¹⁷ הבחירה של יהודי עיראק מעידה עד כמה היו חזקים שורשיה היהודיים של קהילה זו.

הסופר והעיתונאי בר-משה וחבריו היו סטודנטים משכילים רדיקלים הקרובים יותר לקומוניזם מאשר לציונות. עם זאת הוא מתאר כיצד ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל הביאה לזיהוי היהודים עם הציונים: מי שנפל בירושתו אוצר גדול וטען שאינו רוצה בו – היאמינו לו? העיראקים חדלו להתייחס ליהודים כאל אזרחים עיראקים בלבד. ידידים נשארו ידידים אך הוויכוחים ביניהם לא פסקו. אותם סטודנטים יהודים לא היו עצמם ציונים אך חשו גאווה ושמחה על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, דבר שחבריהם המוסלמים לא יכלו לעכל. יצחק בר-משה מתאר יפה את אווירת ההכנות לקראת המלחמה במאי 1948, הסתות העיתונות ותחנות הרדיו וכיצד הביאו אלה לזיהוי יהודי עיראק עם הציונים בארץ-ישראל שנגדם נלחם צבא עיראק. הן תיארו את החלטת חלוקת ארץ-ישראל כהחלטה המעניקה זכות ליהודי עיראק להקים מדינה משלהם, כחפץ שמנסים לשדוד מהעיראקים. 'הרוב אומרים – אם כי ללא מלים – כלום אפשר להאמין, שאין לכם קשר עם המדינה היהודית העתידה לקום? וכאשר תקום מדינה יהודית, כלום מישהו יאמין כי אתם תישארו כפי שהייתם עד עתה, כלומר מיעוט פיקח בעיראק העוסק במסחר?' ומכאן מסקנתו: 'מתי המעט שהיו פעילים בתנועת המחתרת הציונית היו יודעים שהרגע ההיסטורי הגדול ממשמש ובא. הרוב המכריע ידע שנאמנותו לעיראק לא תהיה לה הצדקה כפי שהיה לה בעבר... שישראל משרה עליהם רעיון, שאין מקומם עתה יותר בעיראק, אלא שם, במדינה שחבלי לידתה הורגשו מסוף העולם ועד סופו.' ¹⁸

כיצד ראו אישי הקהילה את הגורמים ליציאה ההמונית מעיראק?

לא היה ספק בדבר המסר של הקמת מדינת ישראל והגאווה שהעניקה לשכבות העממיות ולצעירים. לחברי התנועה הציונית היה זה חלום שהתגשם. מדינת ישראל היתה מרכז העם היהודי, המסר היה קיבוץ גלויות והתנועה הציונית בעיראק היתה תנועה מגשימה. לגביהם היתה העלייה בכל הדרכים מטרה מקודשת, והם אכן הגשימוה עוד לפני 1948. אולם מספרם היה קטן כאמור. לפי עדותו של ראש הקהילה ב- 1955 הרב ששון ח'צ'ורי (שהיה ראש הקהילה גם בשנים 1949-1932), אשר עצמו התנגד לפעילות הציונית בעיראק, היתה להקמת מדינת ישראל השפעה על צעירים בעיקר, שהתמלאו גאווה והשראה מניצחונה של המדינה וראו את מקומם בה. היו גם יהודים מבוגרים שהאמינו שהקמת מדינת ישראל היא התגשמות הנבואה ועל כן עלו לישראל גם הם. כל זאת עוד לפני חקיקת חוק הוויתור על הנתינות במארס 1950. ¹⁹

מאיר בצרי, ממנהיגי הקהילה שהתנגדו בשעתו לציונות ולעלייה לישראל וראש הקהילה בשנות השישים, מסכים שהפעילות הציונית, הפצת הרעיון הציוני, החינוך היהודי ולימוד העברית בבתי הספר היהודיים, היתה להם השפעה בעיקר על הנוער ועל מודעותם והזדהותם עם ישראל.²⁰. לדעת נעים דנגור, ממנהיגי הקהילה בעיראק לאחר 1952, היה רצון עז לצאת את עיראק לפחות אצל שליש מהצעירים: חלקם מתוך שאיפה לגלות אופקים חדשים ומשיכה למערב, אשר היישוב המתחדש בארץ-ישראל נראה להם חלק ממנו, וחלקם עקב המסר של הקמת המדינה, החינוך היהודי והחדרת רעיונות הציונות על ידי התנועה הציונית.²¹

הסבר אחר שרווח בין מנהיגי הקהילה לשעבר ובין אלה שלא היו חברי התנועה הציונית מדגיש את מדיניות האפליה והרדיפות של ממשלת עיראק כגורם המרכזי ליציאת היהודים מעיראק. פיטורים המוניים של פקידים יהודים, מניעת רשיונות יבוא, העדר אפשרויות עבודה ולימודים באוניברסיטה חיזקו את ההרגשה, בעיקר אצל צעירים ובני השכבות העממיות, שאין מקומם בעיראק, והגבירו את הרצון לעזוב ולעלות לישראל.²²בראייה לאחור סבורים כך גם רבים מפעילי התנועה הציונית ומארגני מבצע העלייה של יהודי עיראק, כמו י"ד סופר, איתן שמש, יוסף מאיר ויעקב אלעזר. לדעתם רוב יהודי עיראק, שכאמור לא היו חברים בתנועה הציונית, לא יצאו לישראל ממניעים ציוניים. הגורם העיקרי שדחפם לצאת היו האפליות והפגיעות בהם שהביאום להכרה כי אין להם עתיד בעיראק וכי המוצא היחיד הוא עלייה לישראל. האפליה בתעסוקה והאבטלה גרמו למצוקה בקרב בני הקהילה והיו שהגיעו עד פת לחם. היציאה היתה פתרון לעניים קודם כול. כדברי הפתגם 'גם אם תאמר לעני בגיהינום יש עבודה – ילך לשם'.²³

בדיעבד, לא נשקפה ליהודים בעיראק סכנת כליה פיסית מידית. לא היו פוגרומים בתקופה זו. אולם היו השפלות ופגיעות ביהודים מצד מוסלמים שהחלו למעשה כבר ב- 1936 וגברו בסוף שנות הארבעים. ה'פרהוד' של 1941 היה מקרה שלא חזר על עצמו, אבל זו היתה טראומה שהותירה ביהודים משקע של חוסר ביטחון ותחושה שחייהם לעולם לא יהיו בטוחים עוד בעיראק, ואירועי 1949-1948 הגבירו ביתר שאת תחושה זו. להערכת נעים דנגור, כ- 10% מהיהודים רצו לצאת את עיראק בגלל תחושה זו.²⁴

אפליה, רדיפת היהודים ודחייתם כגיס חמישי הפועל בשירות מדינת ישראל היו הקרקע הפורייה שעליה צמחו הרעיונות הציוניים וקנו להם אוהדים גם בקבוצות שלא היתה להן אידיאולוגיה ציונית. לתנועה הציונית היה תפקיד נכבד במימוש הזיקה הדתית ויצירת ההזדהות עם היישוב היהודי בארץ-ישראל ועם מדינת ישראל ובהפיכתה מגורם דתי-רגשי לגורם פליטי-מעשי. מספר חברי התנועה היה מצומצם אמנם, אך מ- 1949 היתה להם זיקה כמעט לכל בית לאור תחושת הניכור והרדיפות, והם החדירו את המסר החיובי של מדינת ישראל כמוקד קיבוץ הגלויות. כך מתאר את התהליך יצחק בר-משה:

לעג הגורל – התנהגותה של ממשלת עיראק הובילה, לא מדעת ושלא מרצון, את יהודי עיראק בהמוניהם תוך לחץ ורדיפות אל אהבת מדינת היהודים. המדינה, שהיתה רודפת את היהודים על פי החוק והיתה מסלפת את החוק בכל הנוגע ליהודים... היתה מעודדת את חיזוק הנאמנות לציונות בהתנהגותה האווילית מבלי לדעת על כך ומבלי להתכוון לכך. ... די היה לקומץ קטן מפעילי הציונות, מידידי המדינה היהודית להצביע על מצבם של יהודי עיראק הנרדפים ועל יחס השלטונות אליהם... כדי שכל יהודי ירגיש שאכן קמה מדינת היהודים למטרה נשגבת, להציל את היהודים הנרדפים.

וכך, מתאר בר-משה, היהודים שעייפה נפשם מתעלולי המשטרה ובתי הדין הצבאיים האזינו בשקיקה לשידורי 'ההגנה' בערבית לפני קום המדינה ולשידורי קול ישראל בעברית, אף שלא הבינו את השפה, ובערבית, ומצאו בהם הקלה וניחומים ושאבו מהם כוח לשאת את הסבל עד בוא יום הגאולה. הוא קובע: 'לא התנועה הציונית הולידה את "יציאת עיראק"; התנועה הציונית נולדה באותם התנאים הקשים שהולידו את הרצון ליציאת עיראק'.²⁵

לדעת הסופר אלי עמיר, שעלה כנער לישראל בעת העלייה ההמונית, יהודי עיראק היו יהדות שורשית ובעלת זיקה וערגה לציון. הם לא היו זקוקים לחיזוק יהדותם ושורשיותם. הקמת מדינת ישראל ותגובת הרחוב המוסלמי לכך, וכן שינוי היחס ליהודים, הביאו לזיהוי יהודי עם ציוני. גם במשחקים ברחובות נתקלו הילדים היהודים בשינוי היחס אליהם, בהתגרויות ואלימות מצד נערים מוסלמים.²⁶

לעומת הצעירים ובני השכבות העממיות ראו ראשי הקהילה, ובראשם ששון ח'צ'ורי, את הרדיפות והאפליות כתופעה זמנית חולפת הנובעת מהמתח סביב שאלת ארץ-ישראל. הם האמינו שהרוחות יירגעו לאחר מציאת הסדר לבעיית ישראל-ערב וחיי הקהילה יחזרו למסלולם התקין. השכבה העילית חשה ביטחון יחסי גם בתקופה סוערת זו, משום שיכולה היתה לעקוף גזרות בזכות קשרים אישיים עם ראשי השלטון, שוחד וכיוצא בזה. בניה חשו שביתם הוא עיראק על אף המצוקה שראוה כזמנית ולא חשבו בדרך כלל לצאת לישראל, אך ידעו עם זאת שהשכבות העממיות במצוקה בגלל העדר אפשרויות עבודה, אפליה ורדיפות. לכן סייעו לעניים לצאת ולכן גם פעלו להענקת החוק המאפשר את יציאת היהודים.²⁷

תחושה זו לגבי מדיניות האפליה והרדיפות של ממשלת עיראק כגורם העיקרי ליציאת יהודי עיראק מבטא סלמאן דרוויש. הוא היה רופא חברת הנפט העיראקית, היה מיודד עם כמה מראשי השלטון ונשאר בעיראק לאחר העלייה הגדולה עד שנות השבעים. בזיכרונותיו הוא האשים את ממשלות ערב בכלל ואת ממשלת עיראק בפרט כי ביחסם ליהודים התעלמו ואפילו בגדו בעניין הערבי לטווח הרחוק. יהודי עיראק הוכיחו בבהירות ונכבדיהם הצהירו בלשון ברורה שהם רחוקים מעקרונות הציונות ואין להם עניין בה. ובכל זאת התעלמה הממשלה העיראקית מאמת זו, דיכאה ורדפה כל צעיר וצעירה וראתה בהם גיס חמישי ולא ניסתה כלל לשכנע את אותם מעטים שנטו לציונות לחדול מדרכם. מה ניתן לצפות שיעשו היהודים כאשר הממשלה נוקטת אפליה בכול, אינה מקבלת לאוניברסיטאות ולמשרות, אינה מעניקה רשיונות יבוא ויצוא וסוגרת את שערי הארץ כולם? מדוע לא יחפשו הזדמנות ללימודים ולחירות בישראל, שהרי הממשלה דוחפת אותם לכך? נורי אל-סעיד עצמו שהיה השליט האמיתי בעיראק בגלוי או מאחורי הקלעים אמר בוועידת השולחן העגול בלונדון ב- 1939, שיהודי המזרח בכללם אינם מאמינים ברעיון הציוני וכי כראש ממשלת עיראק הוא מייצג את כלל תושביה, מוסלמים ויהודים כאחד. למרות זאת הנהיג משטר דיכוי והפחדה ששלח את היהודים לכלא לעתים ללא משפט כלל. בהפגנות נגד בריטניה והממשלה התערבו לא אחת בהמון בלשים שידעו להסיט את הסיסמאות ולהפכן לסיסמאות נגד היהודים. היו הסתות מצד פלסטינים שממשלת עיראק נתנה להם מקלט בעיראק, הסתות מצד מרצים באוניברסיטאות שהשוו את היהודים לסרטן ותמכו בעמדת היטלר כלפיהם. הרב ששון ח'צ'ורי עצמו היה ברשימה של מנועי יציאה מעיראק בגלל קשריו כביכול עם המודיעין האמריקני. מה ניתן לצפות מהיהודי הפשוט שיעשה לאחר כל זאת ולאחר שראה מה גורלו של שפיק עדס וזאת על אף עמדתו הרמה? מדוע אפוא לא יבקש היהודי מפלט במדינה דמוקרטית שבה מתקיימות בחירות כל ארבע שנים?²⁸

נאומי הסתה בעיתוני הימין וזיהוי היהודים על ידי מפלגות הימין והשלטונות כציונים אויבי המדינה וכגיס חמישי יצרו את האווירה והרקע למדיניות הדיכוי והאפליה שנקטה הממשלה כלפי היהודים. אלה הביאום לתחושה שאין להם עוד עתיד בעיראק ולרצון לצאת. לגבי הרוב היתה מדינת ישראל קיבוץ גלויות, המעניק זהות חדשה ומקלט מפני אפליות בהווה ורדיפות אפשריות בעתיד. כל אלה הביאו להתחזקות הזרם הציוני בקרב יהודי עיראק ולהפיכת הזיקה לציון שהיתה עד אז רגש דתי מעיקרו לרגש לאומי והפיכת רעיון שיבת ציון מצו דתי לכורח קיומי. רבים רצו לצאת לישראל לא מתוך אידיאולוגיה ציונית דווקא, אלא משום שראו בה מקום לעתיד מבטיח יותר, מפלט ומקלט ליהודים, ולמעשה לא היה מקום אחר לברוח אליו, רק ישראל היתה נכונה לקבל את יהודי עיראק שנשללה נתינותם.

כיצד ניתן להבין את ההשפעה העמוקה של מדיניות האפליה והפיטורין כגורם ליציאתם ההמונית של היהודים מעיראק אף שלא נשקפה להם סכנת כליה פיסית, כאשר יהודי מזרח-אירופה ומרכזה סבלו עשור שנים קודם לכן מאפליות חמורות הרבה יותר ומסכנת כליה ולא עזבו את מקומותיהם? הסבר חלקי לכך הוא שילובם הכלכלי של היהודים בעיראק ושגשוגם. לאחר שעלו לפסגת השגשוג ונהנו מחופש תרבותי וכלכלי לא היו היהודים מסוגלים להסכין למצב השפלה ורדיפות שהיה זר להם. העובדה שיהודי עיראק יצאו בהמוניהם, כאשר לא נשקפה להם סכנת חיים, מעידה גם על תחושת הייחוד ובמידת מה הזרות למרות היותם תושבי הארץ הקודמים אף למוסלמים. אף זאת עדות לשורשיות היהודית ולזיקה העמוקה לציון בקרב יהודי בבל שבאה לידי מימוש עם הלחץ החיצוני.

^{הערות שוליים:}

ריאיון שערכתי עם נעים דנגור, מראשי הקהילה היהודית בעיראק בשנות ה-50 וה-60 וכיום מראשי הקהילה הבבלית בלונדון, 29 בדצמבר 1983.
אלכביר, חיי העדתיים, לעיל הערה 12, עמ' 164; A.S. Klkabir, My Ideological Life: Illusions and Polsitions, 1964, pp. 46-47 (unpublished) [להלן: אלכביר, חיי האידיאולוגיים).
על ניסיונות בניית ישות זו ראה: אלכביר, חיי האידיאולוגיים, עמ' 42 ואילך.
בר-משה, לעיל הערה 7, עמ' 75-73, 104-103.
E. Berger, Who Knows Better Must Say So, Reprint by the Institute for Palestine Studies Beirut 1970, First Published by the American Council for Judaism, pp. 32-35
ריאיון שערכתי עם מאיר בצרי, מאישיה הבולטים של הקהילה: היה ראש הקהילה בשנות השישים, 3 באפריל 1984.
ריאיון שערכתי עם נעים דנגור, 29 בדצמבר 1983.
הריאיון עם דנגור, שם: עם רנה אלכביר (רעיית אברהם אלכביר), 26 בספטמבר 1988; עם שלום דרוויש, 20 באפריל 1990; עם מאיר בצרי, 3 באפריל 1984; עדות ראש הקהילה הרב ששון ח'צ'ורי ב-1955, ברגר, לעיל הערה 19, עמ' 35-32. ראה גם עדויות סלמאן דרוויש ויצחק בר-משה להלן.
הריאיון שערכתי עם י"ד סופר ואיתן שמש, 17 בפברואר 1986; יוסף מאיר, 10 בינואר 1990: יעקב אלעזר, 15 במאי 1990.
הריאיון עם י"ד סופר ואיתן שמש, שם; נעים דנגרו, 29 בדצמבר 1983
בר-משה, לעיל הערה 7, עמ' 104-103, 297-293
שיחה ברדיו עם אלי עמיר, 21 באפריל 1990
עדותו של ששון ח'צורי, ברגר, לעיל הערה 19, עמ' 34; ריאיון שערכתי עם רנה אלכביר (רעיית אברהם אלכביר), 26 בספטמבר 1988, ועם רון ברנט, 27 בספטמבר 1988
דרוויש, לעיל הערה 9, עמ' 106-100.