|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > דמוקרטיה וחינוך |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
דיונים על אזרחות וחינוך דמוקרטיים במציאות רב-תרבותית חייבים להתחיל בתיאוריה של מציאות זו. אינני מתכוון רק לרשימת הקבוצות התרבותיות השונות, לממצאי מפקד האוכלוסין האחרון (כמה חברים מזוהים נרשמו בכל קבוצה?) או למפה של ריכוז או פיזור מקום מגוריהם. עלינו להכיר גם את ההיסטוריה שיצרה את מגוון "התרבויות" המסוים הזה, ואת ההסדרים המוסדיים אשר קבעו את אופיו של דו-הקיום שלהם. אין ספק שהתיאור הזה צריך להיות פרטיקולרי מאוד, ולהתמקד בקבוצות הללו שחיות בדו-קיום בזמן ובמקום מסוימים, אך תחילה ברצוני לפתוח בשלושה תיאורים של טיפוסים אידאליים. מסיבות שיובהרו להלן אגיע לייחודיות של הרב-תרבותיות הישראלית רק לאחר שאציג את שלושתם. ההיסטוריה המוסדית הראשונה היא זו של האימפריות הישנות ושל כמה מהמדינות שתפסו את מקומן. במקרה זה, הקבוצות התרבותיות השונות – אומות וקהילות דתיות – התלכדו בעקבות תהליך אד הוק של התפשטות דינאסטית: כיבוש, רכישה, נישואין וכיוצא באלה. במקרים מסוימים העילית של אותה אימפריה ניסתה לכפות את שפתה ואת תרבותה על כלל נתיניה (הדוגמה המובהקת ביותר היא הרוסיפיקציה של המשטר הצארי), אך ברוב המקרים היא הסתפקה באכיפת מדיניות של הפרד ומשול – כלומר, שמירה על שונותן של הקבוצות השונות, והבטחת מתן אוטונומיה רחבה בתמורה לקבלתן של הקבוצות את ההגמוניה האימפריאלית. כך התפתחה שיטת ה"מלת" (Millet system) של האימפריה העות'מאנית1, שניתן למצוא לה מקבילות רבות בפרס העתיקה וברומי, באירופה של ימי הביניים, בחליפויות השונות בעולם האסלאמי ובאימפריות הקולוניאליות באירופה2. אוטונומיות אינן בשום אופן בעלות הסדר אחיד: הן יכולות ללבוש צורות שונות. הן יכולות להיות אזוריות או פונקציונליות באופיין; הן יכולות להקיף טווח רחב או צר יותר של פעילויות קהילתיות; הן יכולות לכלול או לא שימוש באמצעי כפייה לרבות עונש מוות). עם זאת, אין ספק שיש להן אפקט אחיד: אוטונומיה מעניקה מעמד משפטי לקבוצות השונות, ודורשת מפרטים להזדהות עם אחת מן הקבוצות ולקבל על עצמם את חוקיה – במיוחד בכל הנוגע לחיי משפחה, נישואים, גירושים, ירושה וכיוצא באלה; ולעיתים קרובות גם בכל הנוגע לענייני חינוך. ההיסטוריה המוסדית השנייה היא זו של מדינת הלאום המודרנית, שלמעשה כוללת כמה "מיעוטים לאומיים". מדינות לאום התגבשו באופנים שונים, במקרים מסויימים כתוצאה מתהליכי מיזוג אורכי טווח (צרפת, איטליה, גרמניה), במקרים אחרים בעקבות חלוקה (פקיסטן) ולעיתים בעקבות מאבקי שחרור או בדלקנות נגד האימפריות הישנות – כל אלה נעשו בחסות אידאולוגיה לאומנית, תוך קביעת זכותה של קבוצת אנשים מסוימת לשלטון עצמאי "במולדתה", בהתאם לתרבות ולהיסטוריה שלה. מיעוטים לאומיים הם בסך הכול קבוצות קטנות, הקשורות בדרך כלל לאוכלוסיית-רוב במקום אחר, ואשר חבריה מוצאים את עצמם – או לכל הפחות כך רואים זאת – בצידו הלא נכון של הגבול לאחר שזה כבר סומן. הם עומדים עתה מול מדינה, המשקפת ומקיימת את תרבותה של אומת הרוב, הופכת את לשונה ללשון הדיון הציבורי, כופה על הכלל את לוח השנה שלה, חוגגת את חגיה ומלמדת את ההיסטוריה שלה בבתי הספר הממלכתיים. אוכלוסיות המיעוט מקיימות את עצמן כמיטב יכולתן בתוך מסגרת משפחותיהן והתאגדויותיהן הוולונטריות. לפעמים המדינה מגלה סובלנות כלפי מאמצים כאלה ואפילו מעודדת אותם, ולפעמים בשני המקרים מטרתה היא לדאוג להישרדותו התרבותית ולרווחתו של הרוב, אך אין לה כל מחויבות עמוקה להישרדותן של תרבויות המיעוט. ההיסטוריה המוסדית השלישית היא זו של חברות מהגרים (ארצות הברית היא רק אחד מכמה, ואשתמש בה בהמשך כדוגמה). חברות אלה מתגבשות בעקבות הגעתם של מהגרים – בודדים או משפחות –אשר אט אט מגרשים או משעבדים את האוכלוסייה המקומית המקורית. לעיתים קבוצה לאומית מסוימת היא הקבוצה הדומיננטית בתקופה הראשונה, שכן המהגרים הראשונים הגיעו כולם מאותה "ארץ –ישנה", אולם דומיננטיות זו אינה יציבה בגלל זרם ההגירה המתמיד. עד מהרה מתהוות בארץ החדשה הרבה "ארצות ישנות" ותרבויות מהגרים. המדינה נדחפת לסוג של ניטרליות, שמתבטאת תחילה בסובלנות דתית ובחילוניות, ולאחר מכן בהינתקות מן ההיסטוריה והסגנון התרבותי של המהגרים החדשים. יחד עם זאת, כל המהגרים, לרבות המהגרים הראשונים, חייבים לשמר בעצמם את חייהם הדתיים והתרבותיים כמו גם את זיכרונותיהם ומנהגיהם הלאומיים. המדינה אינה מחויבת לאחת מן הקבוצות התרבותיות השונות. היא חוגגת אך ורק את ההיסטוריה שלה, יוצרת את חגיה שלה, ומקנה בבתי הספר הציבוריים ערכים כלליים של סובלנות, ניטרליות, כבוד הדדי וכיוצא באלה – ולא את הערכים הייחודים של קבוצה זאת או אחרת שאזרחיה יוצרים3. לכל אחת משלוש ההיסטוריות המוסדיות הללו מתאימה מערכת (טיפוסית-אידאלית) של הסדרים חינוכיים. באימפריות הישנות, להוציא את תוכניות "הרוסיפיקציה", כל אחת מן הקהילות האוטונומיות הייתה אחראית על ארגון בתי הספר שלה עצמה, וגיבשה לעצמה תוכנית לימודים משלה – לעיתים בתמיכה ציבורית ובמידה כזאת או אחרת של פיקוח ציבורי. סביר להניח כי המדינות שקמו במקום האימפריות (והמדינות שתפסו את מקומן של האימפריות), יישמרו מפני ביזור כה רדיקלי, וייטלו לעצמן את הסמכות העליונה בתחום החינוך. אך גם מדינות אלה (במידה שעדיין הן שומרות על אופי פלורליסטי מהבחינה הלאומית או הדתית) יצטרכו לגבש תוכניות לימודים שונות עבור הקהילות השונות, או להפקיד בידיהן את הוראת ההיסטוריה והתרבות שלהן עצמן. שפת ההוראה, לפחות לגבי חלק מתוכנית הלימודים, תהיה השפה המשותפת לקהילה, אפילו אם באופן כללי נדרשת מכולם גם ידיעת השפה של המרכז הפוליטי. מדינות לאום, לעומת זאת, כופות על אזרחיהן תוכנית לימודים ממלכתית בשפת הלאום (צרפת היא הדוגמה הטובה ביותר לכך: מספרים ששר החינוך הצרפתי יודע בכל רגע נתון מה קורא כל תלמיד ותלמיד). מערכת החינוך הממלכתית האחידה מחייבת את תלמידיה בלימוד היסטוריה אחת ותרבות אחת – גם אם בדרך כלל היא אינה מגיעה לתוכנית הלימודים הרדיקלית שהציע רוסו, אשר האמין שאין ללמד אלא היסטוריה ותרבות אחת4. חיברות תרבויות המיעוט מתקיימת בבית, בבתי ספר פרטיים או בתוכניות לימודים של אחרי שעות בית הספר. מצו האופנה הרב-תרבותית של ימינו, ניתן להניח שגם בחברות מהגרים תקום מערכת חינוך אחידה, אשר תתעלם מכל התרבויות או המאבקים של הקבוצות המרכיבות אתה חברה, כדי להעניק לכל אחת מהן זמן ומרחב שווים. קהילות לאומיות ודתיות רבות, בעיקר האחרונות, מפעילות בתי ספר משל עצמן בתחרות עם מערכת החינוך הציבורי או בנוסף עליה, ומחייבות את ילדיהן בשעות חינוך נוספות.
אלה הם תיאורים אידיאליים-טיפוסיים, אך ייחודה של ישראל נובע מכך שכולם גם יחד תואמים את מצבה. דפוס השונות הפנימית שבה מורכב ביותר, שכן הוא כולל את כל שלוש ההיסטוריות המוסדיות השונות הללו. ישראל מפולגת בשלושה אופנים: ראשית, היא אחת המדינות היורשות של האימפריה העות'מאנית (וזאת בתיווכה של האימפריה הבריטית), והיא שימרה את שיטת ה"מלת" לגבי הקהילות הדתיות השונות שלה בכך שהיא מתירה להן להמשיך ולקיים בתי דין משלהן, ומאפשרת להן לבנות מערכת מובדלת (באופן חלקי) של תוכניות לימודים בשתי שפות – עברית וערבית. שנית, ישראל היא מדינת לאום מודרנית, אשר נוסדה בידי תנועה לאומית ומקיימת בתוכה "מיעוט לאומי" גדול. בני המיעוט הזה הם אזרחי המדינה, אך אינם רואים את השתקפותן של התרבות וההיסטוריה שלהם בחיים ציבוריים שלה. שלישית, הרוב היהודי בישראל הוא חברת מהגרים שהגיעו אליה כל חלקיה של הפזורה היהודית, "התקבצות" של גברים ונשים אשר למעשה, למרות יהדותם המשותפת (ואפילו זו מהווה לפעמים נושא השנוי במחלוקת), גדלו על היסטוריות ותרבויות שונות בתכלית זו מזו. המסגרות החינוכיות משקפות את המורכבות הזאת מבחינה זו, שבתי הספר מציבים לעצמם יעדים שונים ולא לגמרי תואמים: שימור השונויות, הן הדתיות והן הלאומיות; טיפוח תודעה לאומית אחידה יונית או ישראלית); שילובם ואיזרוחם של מהגרים, תוך הקניית כבוד הדדי וכבוד עצמי. אין ספק שמדינות אחרות נהנות או סובלות מסוגים אחרים של מורכבות. ואולם, הצירוף המסוים הזה של היסטוריות ומוסדות מחזק במידה יוצאת דופן את השונות בקרב אוכלוסייה שבסופו של דבר היא קטנה למדי וחיה במרחב קטן למדי: שלוש דתות ממוסדות (אף על פי שכל אחת מהן נחלקת למעשה לתת-קבוצות), שתי רמות, ומספר רב של קבוצות אתניות. מאחר שקשה להעלות על הדעת שיימצא מי שיטען כי ניתן להתגבר או להתעלות מעל לשונויות הללו, יש לחשוב על דרכים לחיות עימן. בארצות הברית רבים המאמינים שכל המהגרים ייהפכו בסופו של דבר לאמריקנים", ויגבשו לעצמם זהות אחת יחידה בעקבות פיזור אוכלוסין, עירוב חברתי ונישואי תערובת. תהליך דומה יתרחש אולי גם בקרב המהגרים היהודים בישראל. אשכנזים ומזרחים, דרום-אמריקנים, מרוקנים, רוסים ואתיופים יהיו יום אחד פשוט יהודים ישראלים. ואולם, השונויות הדתיות והלאומיות שהתמסדו לפני זמן רב, לא ייעלמו. גם לא בטווח הארוך. כיצד ניתן אפוא להסתגל אליהן? הדבר היחיד שמשותף לכל הקבוצות הללו הוא אזרחות משותפת. כולם מצביעים לאותה מערכת בחירות; מצייתים לאותם חוקים (למעט חוק המשפחה); משלמים אותם מסים ונוטלים חלק באותם דיונים לגבי מה חייבת המדינה או אינה חייבת לעשות. מכיוון שישראל היא מדינה דמוקרטית, הדרך פתוחה למה שניתן לכנות אזרחות "חזקה". ואכן, שיעורי ההשתתפות הפוליטית ורמות ההבנה הפוליטית בקרב כל הקהילות השונות בישראל גבוהים למדי בהשוואה לדמוקרטיות אחרות5. סכסוכים ששונות זו יוצרת, לפחות עד כה, חיזקו את המחויבות הפוליטית ולא הובילו לניכור ולהסתגרות. עם הציבוריות הזאת צריך לעבוד, ועבודה זו נחוצה בדחיפות. יש לטפח ולחזק את הציבוריות שכן אותן שונויות שמולידות את מחויבות הפוליטית, הן שמולידות גם אי-סובלנות וקנאות. אין ספק שאלה האחרונות מועצמות מאוד בשל סביבתה של ישראל, אך יש להן קרקע פורייה מאוד גם בבית פנימה. אפשר לגלות אי-סובלנות כלפי כל כך הרבה בני אדם: יהודים בעלי מוצא אתני או גזע שונים; יהודים דתיים וחילונים; מוסלמים דתיים וחילונים; נוצרים, מוסלמים ויהודים; ערבים, דרוזים, צ'רקסים, ארמנים... ושוב יהודים. האם יש תועלת כלשהי בעובדה שכל האנשים הללו הם גם אזרחים ישראלים? אין ספק שהזירה הדמוקרטית שונה מאוד מן החברה האזרחית מרובת הפילוגים. למרות שמפלגות פוליטיות משקפות שונויות חברתיות, הן פועלות בהכרח גם מכוח ההיגיון של זירה זו – כלומר חיפוש אחר מצביעים בכל מקום אפשרי לפני הבחירות, ולאחר מכן, בהתמקחויות הקואליציוניות שלאחר הבחירות, קבלת כל עיסקה הנחוצה לשם הרכבת ממשלה. אי אפשר להגיע לשלטון מבלי לחזר אחר קולות כלל האזרחים, שלכל אחד מהם יש רק קול אחד. מפלגה בעלת אידאולוגיה צרה (דתית או לאומית), הממקדת את מאמציה בקבוצת בוחרים יחידה, לא תוכל להצטרף לממשלה מבלי שתנהל משא ומתן עם מפלגות אחרות בעלות עניין מרכזי אחר. גם כאשר המפלגה אינה מתפשרת על האידאולוגיה שלה כדי לזכות בקולות, נגזר עליה לעשות פשרות במהלך חיפושיה אחר שותפים לקואליציה. יהיו אשר יהיו השונויות בחברה האזרחית, בזירה הפוליטית צריך למצוא דרכים לגשר עליהן6. אם אנו מעוניינים בדו-קיום, זירה זו היא מקום טוב למרות הצעקנות שבה – ואף הייתה עשויה להיות מקום טוב יותר לו רמת הרעש שבה הייתה פוחתת. כל מה שנדרש לצורך כך הוא פשוט (או אולי לא כל כך פשוט), שכל המשתתפים בזירה זו – כל הפעילים והמיליטנטים וגם חסידיהם הפאסיבים אך לא פחות דעתנים מהם – ילמדו לחשוב זה על זה כעל עמיתים לאזרחות, ולהעניק זה לזה את הזכויות המתחייבות מאזרחות דמוקרטית. הם אינם חייבים לחבב את עמיתיהם האזרחים או לראות ערך עליון במסורות שלהם, במנהגיהם ובדעותיהם. אחוותם של אזרחים אינה חייבת להיות חמימה במיוחד. זוהי חלופה, ולא ביטוי לסולידריות קהילתית. אנו יכולים לקוות שהשתתפות פוליטית תיצור במשך הזמן תחושה של חיבה הדדית, הכרה באינטרסים משותפים, ואפילו מידה מסוימת של גאווה פטריוטית. אבל כל הדברים הללו יקרו, אם בכלל, רק במשך הזמן וכתוצאה של תהליך שראוי לראות בו תהליך חינוכי. ואולם הצלחתו של התהליך הזה אינה יכולה להתבסס אך ורק על חינוך מבוגרים, שאין לסמוך עליו יותר מדי. אני מניח שהמבוגרים נמצאים בקצה הנמוך של עקומת הלמידה; הם כבר למדו הרבה מאוד בחייהם, והרבה ממה שלמדו אינו מועיל לתפקודם בתוך מסגרת של אחוות אזרחים. החינוך לדמוקרטיה חייב אפוא להתחיל בילדים, וגם זה אינו מבטיח הרבה. יש לנו היום כפי הנראה פחות אמון מכפי שהיה לנו בעבר ביעילותם של בתי הספר. ילדים לומדים מהוריהם, מקבוצת ההתייחסות שלהם ומתקשורת ההמונים, באותה מידה ואולי אף יותר מכפי שהם לומדים ממוריהם. עם זאת, בכל זאת הם לומדים משהו ממוריהם, ולכן עלינו להקדיש תשומת לב למה שהמורים מלמדים. מה יש לדרוש בחינוך לאזרחות דמוקרטית?
על פי המודל הישראלי הנוכחי בתי הספר בארץ מופרדים פחות או יותר – כלומר, מודל שעל פיו הקבוצות הלאומיות והדתיות במידה רבה מופרדות זו מזו, ואילו הקבוצות האתניות היהודיות השונות משולבות (אלא אם הן חלוקות ביניהן במחויבויות שלהן לדתיות או לחילוניות). אינני מתייחס כאן לחלוקה מעמדית אחר שהסיפור אותו אני מתכוון לספר הוא בלאו הכי מסובך דיו. חינוך לדמוקרטיה ינהג ככל הנראה בצורה הטובה ביותר בבתי ספר משולבים, המקדימים את האינטגרציה של הזירה הפוליטית. ואולם, לא סביר שחברה מפולגת (שנבנתה על היסטוריית הגירה מורכבת, לאומית ואימפריאלית) תוכל אי פעם להגיע לאינטגרציה מלאה או קרוב לכך – לא עתה, כשכל ההיסטוריות הללו כביכול קרובות בזמן מהדהדות, ואף לא בעתיד הנראה לעין. כל מאמץ בכיוון זה רק יקומם את הקהילות מהוות את אותה חברה, שכל אחת מהן מבקשת להשיג שליטה מלאה ככל שביכולתה בתחום חינוכם של ילדיה שלה. במידה שלא תוכל לבנות תוכנית לימודים לפי רצונה המלא, היא תעמוד על כך שללא קשר לאופייה של תוכנית הלימודים, שילדיה ימשיכו ללמוד יחד כקבוצה מופרדת – באופן זה היא תציב גבולות לקשרים אישיים גם אם לא לקשרים מנטאליים. באיזה אופן אחר ניתן לערוב להישרדות קהילתית? וכך כל קבוצה של בתי ספר מופרדים תשאף להגיע לחוג מסוים של תלמידים ללמדם היסטוריה מסוימת, תרבות מסוימת, דת מסוימת וכיוצא באלה. רב-תרבותיות תהיה אז תו מאפיין של מערכת החינוך כולה ולא בהכרח של בית ספר מסוים – אף כי בעולמם של ליברלים ואנשי שמאל חילונים, שבעיקרון מחויבים לפלורליזם, עשויה להיווצר רב-תרבותיות מקומית (בפועל נראה שאנשי שמאל ליברלים חילונים ישראלים לומדים מעט מאוד על חייהם של יהודים דתיים או של מוסלמים דתיים). בהחלט יש סיבות טובות לעמוד על כך שכל התלמידים בכל בתי הספר ילמדו משהו על "האחרים", על עמיתיהם האזרחים, אבל נראה לי אפילו חשוב יותר שהם ילמדו בראש ובראשונה משהו על האזרחות עצמה7. התוכנית ללימודי אזרחות היא חיונית (ומשום כך יש לחייבה ברמה המשפטית) משתי סיבות: האחת היא שגם המדינה חייבת לעשות כל שביכולתה כדי להבטיח קיומה, כלומר לייצר ולהוליד אזרחים ולהבטיח שהזהויות הייחודיות השונות יחיו בשלום עם זהות כללית יותר. השנייה היא שזהות זאת, הכללית יותר, תשמש מניע מספיק טוב לבניית הבנה מתוך הזדהות עם הזהויות הייחודיות האחרות. אזרחות דמוקרטית בחברה מפולגת יוצרת פוליטיקה של שונות, ובני אדם שיתחילו להוקיר את סוג הפוליטיקה הזה ירצו, כך אפשר לקוות, לדעת משהו על השונויות שהיא מכילה. התוכנית ללימודי אזרחות כשלעצמה לא תהיה רב-תרבותית – אף על פי שכאשר היא תוצג בפני תלמידים בבתי ספר בעלי קו לאומי או דתי, היא בהחלט עשויה להיות הפעם הראשונה שבה הם ייתקלו באפשרות של דרך חיים אחרת. שהרי אזרחות דמוקרטית אינה בגדר רעיון ניטרלי. יש לה היסטוריה מיוחדת משל עצמה, וזו מצביעה על תרבותה (הפוליטית) המיוחדת. אין ספק שלתלמידי בתי ספר מסוימים יהיה קל יותר מאשר לאחרים ללמוד אותה. סביר גם להניח שמורים מסוימים יתנגדו לה יותר מאשר אחרים. חינוך רציני בתחום קהילות האזרחות ידרוש מאבק פוליטי יוצא דופן. פקידי מדינה יאלצו לעשות שימוש בכוח הכפייה שלהם – מעל לכל, אם כי לא רק, בכוח הכפייה הכספי. ועל מה עליהם להתעקש? דבר ראשון, אסור להם להסתפק בבניית תוכנית לימודים מייגעת וחסרת משמעות לממשל תקין. נחוץ הרבה יותר מכך, ואני מציע שלוש דרישות קריטיות. ראשית, היסטוריה של פרקטיקות ומוסדות דמוקרטיים מאז יוון העתיקה ואילך – ולצידה דיון אמיתי בנושא החיבה היהודית (והמוסלמית) היתרה לצורות ממשל בלתי דמוקרטיות. קשה להכריע עד איזו מידה דיון כזה צריך להיות אמיתי. חישבו למשל על טענתם של כמה מלומדים ציונים – המנסים ליצור היסטוריה לאומית חיובית ככל האפשר – כי צורת הממשל העברי העתיק עוד לפני תקופת המלכים, הייתה בבחינת "דמוקרטיה פרימיטיבית" של זקני השבט8. אינני רואה כיצד טענה מעין זו תוכל לעבור בשלום בדיקה ביקורתית, אך יחסית זוהי בעצם טענה בלתי מזיקה למדי. אם יש בה כדי לאפשר את עיגונה של הדמוקרטיה במסורת – שלמעשה מבכרת את שלטונם של מלכים כוהנים או חכמי העדה – מדוע לא לכלול אותה בתוכנית הלימודים? אני אישית מעדיף את הבדיקה הביקורתית: כלומר, לכלול בתוכנית הלימודים את הטענה בנוגע לזקני השבט, אבל רק בתנאי שכלולה בה גם הטענה הנגדית, הפוסלת את אופיו "הדמוקרטי" של שלטונם. ככלות הכל, דמוקרטיה היא תרבות של ביקורת ומחלוקת. יש דרכים רבות לקרב תלמידים לתרבות הזאת, והטענה שתמיד חיינו בתרבות זו אינה בהכרח הטובה ביותר. עם זאת אני סבור שנכון לספר את הסיפור היהודי (או הסיפור המוסלמי) בגירסתו המתוקנת, כביכול, זו המדגישה נקודות של קירבה לדמוקרטיה. אך יחד עם זאת צריך לספר גם את הסיפור היווני, ולהתעקש על הרגעים המעצבים באמת בתולדות הדמוקרטיה. הדרישה הקריטית השנייה היא פילוסופיה או תיאוריה פוליטית של שלטון דמוקרטי, לצד סקירה ביקורתית של כל הטיעונים הסטנדרטיים. במדינה חדשה יחסית כמו ישראל, שבה עדיין לא הוכרעו שאלות חוקתיות חשובות ביותר (כמו איזו שיטת בחירות יש להנהיג במדינה או האם נחוצה מגילת זכויות האדם?) חייבים התלמידים ללמוד לא רק את החלופות לדמוקרטיה אלא גם את גירסותיה השונות – ואת הטיעונים השונים בעד ונגד כל אחת מאלה. ואולם הפילוסופיה של השלטון הדמוקרטי אינה נעצרת בניתוחם של ההסדרים החוקתיים. היא מתרחבת גם לפרקטיקות ולעמדות – כגון ויכוח, פשרה, סובלנות כלפי מחלוקת, ספקנות כלפי סמכות וכיוצא באלה. אינני יודע כיצד מלמדים את הדברים הללו, במיוחד לנוכח העובדה שלא ניתן להסתמך על קבלתה של תגבורת מחוץ לבית הספר. אין ספק שקורס אחד בודד, ככל שיתוכנן היטב, לא יוכל לעמוד במשימה זו. בכל קורס וקורס צריכה לפעול תודעה דמוקרטית מסוימת – פתוחה, חקרנית, עוינת לדוגמטיות. אך אין זו דרישה קלה כששאר בתי הספר מוקמים למטרות חינוך דתי או לצורך העניין גם לחינוך אידאולוגי-חילוני. כך שצריך לדאוג גם למרחב ולזמן מיוחדים, שבהם יתאפשר לתלמידים לדון בטקסטים אשר בהם הופיעה וסונגרה התודעה הדמוקרטית בפעם הראשונה. הדרישה השלישית היא מדע פוליטי מעשי של דמוקרטיה: מדריך מעשי לאזרחים, שבו נלמדת עבודתם השוטפת היומיומית של תפקודי משרדי הממשלה, בתי נבחרים, בתי משפט, מפלגות, תנועות חברתיות וכיוצא באלה. בחינוך לדמוקרטיה זהו ככל הנראה החלק הכי פחות שנוי במחלוקת וגם הקל ביותר, מאחר שבמקרה הזה, אם גם לא בכל יתר המקרים, ההוראה בבתי הספר מוצאת סיוע בחדשות היומיות. אך בכל זאת נדרשת כאן עבודה חינוכית חשובה ביותר: ללמד את התלמידים לחשוב על עצמם כעל משתתפים לעתיד, ולא סתם כעל צופים מן הצד מתוחכמים פחות או יותר. אין ספק שמחזה זה הוא לעיתים תכופות בגדר חיזיון בלתי מחנך, ועל כן המורים נדרשים לחזור ולהדגיש כי מעצם טבעה של הדמוקרטיה, המערכת לעולם אינה סגורה. תמיד יינתנו הזדמנויות לאנשים בעלי דעות חדשות או שונות לגבי הדרכים שבהן יש לבצע דברים. יש לעודד את התלמידים לערוך ניסויים שונים ברעיונות פוליטיים, וללמדם כיצד להגן על הרעיונות הללו אל מול חברי קבוצה ההתייחסות שלהם9.
כבר הבעתי בעבר את הדעה כי חינוך לדמוקרטיה מן הסוג הזה יתקבל בקרב קהילות אחדות ביתר קלות מאשר בקרב אחרות. לדמוקרטיה יש אופי ממשי; אין היא פרוצדורה ניטרלית אלא דרך חיים. וכאן עלי לענות על שאלה ספציפית יותר: עד כמה משקפת דרך החיים, בגירסתה הישראלית, את התרבויות הדומיננטיות בחברה הישראלית – התרבות הציונית, היהודית, האשכנזית – באופן שמחייב את כל יתר התרבויות לפסול את הדמוקרטיה כשלעצמה או לשנות את טבען למענה? האם החינוך לדמוקרטיה כפי שזה עתה תיארתי (באמת) אינו אלא תוכנית לשיעבוד תרבותי? אי אפשר להתכחש לעובדה שהפוליטיקה הישראלית משקפת את התרבויות הדומיננטיות. הדמוקרטיה, כפי שהיא מאורגנת כיום, החלה בקונגרסים הציוניים שבהם לא הייתה לערבים כמובן כל דריסת רגל, וגם היהודים המזרחים יוצגו בהם במידה מזערית בלבד10. לוח השנה הממלכתי מעוצב על פי לוח השנה היהודי, ולא לוח השנה הנוצרי או המוסלמי. כל סמליה וטקסיה של המדינה נגזרים מן ההיסטוריה היהודית. האליטה הפוליטית עדיין מגויסת ברובה הגדול מקרב המהגרים האירופים וצאצאיהם. לקבוצת אנשים זו יש מחויבות מוקדמת לדמוקרטיה, גם אם מוצאם הוא ממדינות בעלות ניסיון דל בממשל דמוקרטי, וההגנה על הדמוקרטיה נתפסת כיום במידה רבה כהגנה עצמית. ואולם לפוליטיקה של הדמוקרטיה יש היגיון משל עצמו, והיגיון זה אינו כפוף לשליטתן של קבוצותיה הדומיננטיות (באופן זמני). גם כשמתייחסים לדמוקרטיה כאל דרך חיים, אשר במובן מסוים "שייכת" לאותם אנשים שזוהי להם דרך חייהם, היא לעולם לא תוכל להיות רכושם הבלעדי של קבוצה אתנית מסוימת, מעמד חברתי מסוים או כל תת-קבוצה של כלל האזרחים. תמיד היא תהיה פתוחה למה שניתן לראות כהשתלטות ידידותית (במידה שהאזרחים הם ידידים, לכל הפחות במובן האריסטוטליאני שאינו מוציא מכלל חשבון את היריבות הקיימת בתחרות פוליטית). מובן מאליו שיכולים להשתלט על הדמוקרטיה רק אלו שלמדו את חוקיה, וההשתלטות עצמה יכולה להקרא "ידידותית" אך ורק אם אותם אנשים הפנימו את תרבותה של הדמוקרטיה. והאם אין הדבר כשלעצמו סוג של היטמעות – אובדן תרבותי ובה במידה גם רווח תרבותי? תהליך החינוך לדמוקרטיה (וגם הפרקטיקה), במידה שהוא אכן ממלא את ייעודו, יתרום לתהליך ההיטמעות. אינני רואה כל סיבה להעמיד פנים שהדבר לא יצריך שינויים מפליגים, במיוחד בתרבויות הדתיות השונות בתוך החברה הישראלית. אך ברגע שהתן-וקח של הפוליטיקה הדמוקרטית ייפתח לכך שכולם יתנו וייקחו, סביר שגם בקבוצות הדומיננטיות יחולו שינויים. לא ניתן לערוב לכך שהם יישרדו בדיוק כפי שהם היום. פעולות גומלין ודו-קיום פוליטיים יפוררו את הגבולות המפרידים בינם לבין היתר. יהא עליהם לחלוק את הכוח שבידיהם ואף לוותר עליו. הדמוקרטיה עצמה, בהנחה שהיא אכן תשרוד, תופיע בגירסאות חדשות, אולי עממיות יותר, פופוליסטיות יותר או חסודות יותר. עם זאת תהא זו טעות להפריז בהערכת השינויים שהפוליטיקה הדמוקרטית תובעת מתרבויות לא דמוקרטיות (או כופה עליהן). החברות המודרניות הן ממודרות דיין, היחידים המרכיבים אותן חצויים מספיק כדי שיהיה לגמרי אפשרי, למשל, ליהודים אורתודוקסים לבחור נציגים לכנסת מבלי לפגוע בשום צורה בנאמנותם למנהיגיהם הרוחניים שאינם נבחרי כנסת. אין ספק שנבנה כאן פוטנציאל לצמיחתה של הנהגה אורתודוקסית מתחרה (אף כי קרוב לוודאי לא לצמיחת אורתודוקסיה מתחרה), ויתחיל פולמוס חדש, ציבורי יותר, נגיש יותר. ואולם למבנים של סמכות מסורתית יש כושר עמידה מופלג: רבנים, כמרים, מולות, משפחות עתיקות-יומין, מכובדים מקומיים – כל אלה ממשיכים לעצב את הדעת הקהילתית שלהם, הרבה אחרי שהמודרנה יצרה להם ערב רב של יורשים להוטים. מכאן שאין כל סיבה שפוליטיקה דמוקרטית לא תוכל לחיות בדו-קיום עם תרבותיות אמיתית וחיונית, גם אם היא אינה חיה בהרמוניה, כביכול, עם כל התרבויות. ואנו יכולים לסייע לבני התרבויות השונות להרגיש בנוח בזירה הדמוקרטית מבלי להפוך אותם לנוכרים במשפחותיהם שלהם או לשונים בקהילותיהם הדתיות. אבל דמוקרטיה היא עדיין, תמיד, פוליטיקה של מתח. אנשים מנצחים ומפסידים; מקבלים על עצמם אחריות להנהיג את המדינה מבלי שיהיה להם אי פעם די כוח; חיים שנים על גבי שנים באופוזיציה; מתפשרים על מחויבויותיהם העמוקות ביותר וחיים בדו-קיום עם בני אדם שהם לא מחבבים ולא בוטחים בהם. אני משער שהמתח הוא חריף במיוחד בחברות מפולגות, שבהן כמה מנהיגים פוליטיים נאבקים לבנות קונצנזוס בעוד שאחרים מלבים את האש ומגייסים לשדה המערכה את קבוצות בוחריהם הייחודיים. הפוליטיקה של השונות היא תוצר של הדמוקרטיה וגם סכנה לדמוקרטיה. ולכן החינוך הוא כה חשוב – ההוראה בבית הספר (וגם הניסיון המעשי) שמכוון ליצור את הסבלנות, כוח העמידה, הסובלנות, הפתיחות וההיענות, שבלעדיהם לא יהיה אפשר להבין או לקבל את המתח. שהרי תמיד אפשרי להימלט מן הזירה הדמוקרטית, למצוא מקלט בתוך הקרבה של הקהילה שלכם, לוותר על האחריות הנגזרת מן האזרחות ולהניח לאליטה פוליטית קטנה לשאת ולתת על ההבדלים הקהילתיים, או למנהיג כריזמטי להתעלם מהם. אנו יודעים שרב-תרבותיות יכולה לפעול במשטרים אוטוריטריים, כפי שהיא פעלה באימפריות הישנות לפני הופעתן של תנועות לאומיות ומדינות יורשות שהיו מחויבות – בעיקרון לפחות – לשלטון עצמי. הניסיון לקיים רב-תרבותיות במשטר דמוקרטי הוא אפוא פרויקט חדש יחסית, ניסוי שנושאיו האמיתיים הם ילדינו ונכדינו. תכליתו של החינוך לדמוקרטיה היא לתת להם סיכוי לנצח במאבק. הערות 1. הכוונה לאוטונומיה מינהלית, תרבותית, דתית ומשפטית שהעניקה האימפריה לקהילות יהודיות ונוצריות.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
