הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



תקציר
דף מידע על התפתחות הכתב, על טכניקות הכתיבה ועל השימוש בכתיבה בתקופת המקרא, כפי שעולה מהכתובים ומהעדות הארכיאולוגית.



כתב וכתיבה בתקופת המקרא
מחברת: נעמי עמית


המצאת הכתב האלפביתי הייתה מהפכה בתולדות התרבות האנושית. עד להמצאת הכתב האלפביתי רווחו כתב היתדות במסופוטמיה וכתב הציורים (הכתב ההירוגליפי) במצרים, שניהם בעלי מאות סימנים, והם שימשו אנשים מעטים בלבד. הכתב האלפביתי צמצם את מספר הסימנים לעשרות, ובזכות עובדה זאת היה אפשר להנחילו לרבים.

הכתב האלפביתי המוּכּר לנו בשפה העברית של ימינו עבר גלגולים רבים. הכתב המשמש אותנו כיום הוא התפתחות של הכתב הארמי-האשורי המרוּבע, שאוּמץ על ידי היהודים במהלך גלות בבל או בימי בית שני. אך עד לחורבן בית המקדש הראשון שימש את אבותינו הכתב העברי העתיק, המכוּנה "כתב דַעַץ", שבו ניתן עדיין להבחין בדמיון בין האותיות לבין הסמלים. הכתב העברי הקדום נמצא בשימוש עד היום בקרב העדה השומרונית.

מה היו הצעדים הראשונים של הכתב האלפביתי?

ניתן לראות את ראשיתו של הכתב האלפביתי בכתב שהתפתח מהכתב ההירוגליפי - כתב הציורים המצרי - עוד במאה ה-18 לפסה"נ. גילוי כתובות הקיר בסרביט אל חאדם - אתר לכריית טורקיז בסיני, שהופעל על ידי המצרים - גרם למהפכה בחקר הכתב. כתובות אלה כוללות 27 סימנים בלבד, כולם סימני עיצור, המסמלים התחלה של מילה. כך למשל האות אָלֶף נראית כראש של שור (הנקרא "אליף"), האות בֵּית מזכירה את המילה "בַּיִת", וכו'. סימנים אלה היווּ מעין שלב מעבר מכתב הציורים) לכתב הסימנים. המילים נכתבו בטור אנכי ובשורות מימין לשמאל או משמאל לימין, ורק בשלב מאוחר יותר נקבע הסדר הקבוע בשורות/בטור אופקי, מימין לשמאל. כתב זה מוגדר בשם "הכתב הפרוטו-סינאי".

מהכתב הפרוטו-סינאי התפתח הכתב הפרוטו-כנעני, שזמנו הוא המאה ה-17 לפסה"נ, ושממנו נוצר הכתב הפיניקי. במאה ה-11 לפסה"נ צומצם מספר האותיות בכתב זה ל-22 בלבד, וכיווּן הכתיבה נקבע מימין לשמאל; צורת האותיות נעשתה קווית ולא ציורית, בשונה מהכתב הפרוטו-סינאי.

הכתב העברי העצמאי התפתח מהכתב הפיניקי, ולמעשה מהכתב הפרוטו-כנעני. העדויות הארכאולוגיות מתַאַרכות את ראשית הכתב העברי העצמאי למאה ה-9 ואולי אף למאה ה-8 לפסה"נ. בגזר נתגלתה כתובת חקוקה על לוח אבן קטן, הכוללת שבע שורות שבהן מוּבאים חודשי השנה והפעולות החקלאיות הנעשות בחודשים אלה. זמנה של הכתובת הוא המאה ה-10 לפסה"נ, והכתב הוא כתב פיניקי. בתקופה זאת רק מעטים ידעו קרוא וכתוב, והם היו מרוכזים בעיקר במקדשים ובארמון המלך, ושימשו כסופרים. כך עולה מהכתוב בספרים שמואל ב ח, 17; מל"א ד, 3; דבה"י א יח, 16. הסופרים הללו שימשו מעין מזכירי המדינה, כפי שהיה נהוג בכל האזור באותה תקופה.

במאה ה-10 ובתחילת המאה ה-9 לפסה"נ לא היה הכתב האלפביתי בשימוש נרחב בממלכת ישראל. הכתב הקדום ביותר שניתן להגדירו ככתב עברי הוא הכתב המשמש במצבת מישע מהמאה ה-9 לפסה"נ, למרות שהשפה שנקוטה בו היא מואבית.

ממצאים רבים שנמצאו ברחבי ישראל ומכילים טקסטים כתובים, כדוגמת חרסים שנתגלו בשומרון, מתוארכים למאה ה-8 לפסה"נ. סביר להניח אפוא שבממלכת ישראל הכתיבה נכנסה לשימוש בתקופה זאת, אם כי הכתב כבר היה מגובש לחלוטין ושורשיו נעוצים, כאמור, בכתב הפיניקי.

כתובות רבות המתוארכות למאה ה-7 לפסה"נ, כשממלכת ישראל כבר לא הייתה קיימת, נתגלו ביהודה. כתובות אלה מעידות על כך שחל גידול משמעותי בהיקף הכתיבה והקריאה בחברה ביהודה במאות ה-6-7 לפסה"נ. החוקרים סבורים שבכל בית אב ידע לפחות ראש המשפחה קרוא וכתוב. חיזוק לטענה זאת נמצא בפסוק המקראי הנותן ביטוי לציפייה מן העם לדעת את מלאכת הכתיבה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:" (דברים ו, 9; יא, 20).

לאחר חורבן בית המקדש הראשון, כאשר מרבית המשכילים גלו מן הארץ ונותרו בה "הכורמים והיוגבים", פסקה מסורת הכתיבה בארץ. הגולים התחנכו בפרס וכתבו בשפתה הרשמית של האימפריה הפרסית – השפה הארמית. הארמית הפכה לשפה הרשמית גם ביהודה, ששימשה כפחווה פרסית בשם "יהד".

התפתחות הכתב מחוץ לארץ ישראל

בארצות השוכנות באזור ארץ ישראל התפתחו כתבים הדומים כולם לכתב הפיניקי, עד כי לעתים קשה להבחין בין הכתב העברי לכתב המואבי או לזה הארמי. גם הכתב היווני התפתח מן הכתב הפיניקי, כמו גם שמות האותיות בכתב היווני, ששמרו על השמות המוּכּרים מהאלפבית הפיניקי (אלפא, ביתא, גמא וכו').

אנו מכירים שני סגנונות כתיבה שהיו קיימים בעת העתיקה:

1. כתיבה לפידרית – חקוקה על אבן.

2. כתיבה קורסיבית – כתיבה בדיו (על פפירוס, גומא או חרס).

מכיוון שמלכי ישראל לא נהגו להציב מצבות, כפי שנהגו שאר מלכי האזור - אין בידינו כתובות עבריות רבות בכתב לפידרי.

הכתיב של הכתב העברי הקדום היה כתיב חסר באמצע המילה, וכתיב מלא בסופה. החל מהמאה ה-7 לפסה"נ - במקרים בודדים אימות הקריאה החלו להופיע באמצע המילה.

עד היום לא נתגלו בארץ ישראל כתובות של מלכי יהודה וישראל. המכתבים שנשלחו בארץ ישראל - רובם נכתבו על פפירוסים או על קלף, ולכן הם לא נשתמרו. תוכנם היה ודאי עניינים משפטיים, הסכמים, נושאים כלכליים ומכתבים רשמיים. עדות לכך שהיו ארכיונים שבהם נאספו מכתבים אלה הן הבולות - טביעות החותם על פיסת טין, שנתגלו בחפירות לכיש ובעיר דוד.

במקרים נדירים יותר נכתבו הדברים על גבי אוֹסְטְרָקָאוֹת (או אוסטרקונים) - כתובות שנכתבו או נחרתו על גבי שברי חרס בדיו שחור (מקור השם ביוונית). כתובות אלה נשתמרו טוב יותר. החומר הכתוב על גבי אוסטרקאות שנתגלה עד כה - חרסי שומרון, חרסי לכיש, הכתובת ממצד חשביהו, ועוד - נכתב על ידי סופרים מדרגה ב, ולא על ידי סופרי חצר המלוכה שכתבו על גבי פפירוסים.

החומרים ששימשו לכתיבה

 החומרים ששימשו לכתיבה נלקחו מן החי, מן הצומח וממספר חומרים דוממים. החומרים הותאמו למטרת הכתיבה. אם המסמך היה אמור להחזיק מעמד זמן רב, כתבו אותו על גבי חומר עמיד יותר. אם נועד לשמש לזמן קצר, נעשה שימוש בחומר מתכּלה וזול יותר.

כתיבה על גבי חומרים מִתכּלים

עץ – חומר לא עמיד, ולכן לא שרדו לוחות עץ כתובים. במצרים, שאקלימה יבש ביותר, שרדו לוחות עץ ועליהם כתובות, ומכאן יש להניח שלוחות כאלה רווחו גם בארץ ישראל.

פפירוס – עשוי מצמח הגומא. רעיון שהובא לארץ ישראל ממצרים, שם גדל הצמח. המצרים קילפו את הגומא וחתכו אותו לרצועות, שאותן הניחו זו לצד זו. מעל לרצועות אלה הם הניחו שכבת רצועות נוספת, בצורת שתִי וערב. אחר כך הם נהגו לחבוט על גבי הרצועות וליצור דפים חלקים וחזקים. הדפים יובשו, ולאחר מכן הבריקו אותם בעזרת אבן ספוגית. את היריעות המוכנות הם חתכו לדפים קטנים יותר, ועליהם כתבו מכתבים. כשמטרת הכתיבה הייתה ספר, הם חיברו כ-20 דפים זה לזה בצורת מגילה.

קלף – יריעות קטנות ומעוּבּדות, בדרך כלל, מעור של פרה. בוואדי מורבעת שבמדבר יהודה נתגלה חלק ממכתב, והוא מהווה דוגמה לכתיבה על קלף.

כתיבה על גבי חומרים שנשתמרו

אבן – הכתיבה על אבן נעשתה בעזרת איזמל ופטיש, כשיד שמאל מחזיקה באיזמל ויד ימין מחזיקה בפטיש, כי המכה עבד מימין לשמאל.

מתכת – השימוש במתכת היה נדיר, ולרוב, גם כאשר השתמשו בה לצורכי כתיבה היא לא נשתמרה בצורתה המקורית, מכיוון שבשל ערכה הרב נעשה בה שימוש חוזר על ידי הדורות הבאים. השימוש בברונזה ובנחושת היה נפוץ יותר, מכיוון שהמתכות הללו יקרות פחות. מטרת המשתמשים במתכות הייתה לשמור את הכתוב לדורות הבאים. דוגמה לשימוש בכסף – ברכת הכוהנים מירושלים.

אוסטרקאות – בהיותם זולים ועמידים, נועדו לשימוש יום-יומי. הכותבים השתמשו בשברי כלי חרס, שממילא לא היה בהם עוד צורך. לרוב נעשה בהם שימוש לצרכים חד-פעמיים, אך דווקא שברי חרס אלה שרדו אלפי שנים.

הכתיבה במקרא

כלי הכתיבה המוזכר במקרא הוא החֶרֶט, העשוי משני חלקים: חלק עליון מחודד, שבעזרתו חקקו את האותיות, וחלק תחתון עשוי מקנה, שבו אחזו. הקנה שימש גם לחריתה על גבי לוח הטין בעודו רך. כשהיה צורך לחרות על חומר קשה במיוחד, השתמשו בחוד מתכת. ישעיהו הנביא נצטווה לכתוב ב"בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ" על גבי גיליון גדול (ח, 1). מדובר ככל הנראה בכתיבה שאמורה להיות מוּבנת לרבים. ה"גיליון" הוא, כנראה, לוח חלק עשוי מטין.

בספר ירמיהו נכתב הספר בדיו: "[...] וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ" (לו, 18). נראה שירמיהו השתמש בקנה טבול בדיו וכתב בעזרתו על גבי פפירוס. זאת אפשר להסיק מן העובדה שבהמשך הוא זרק את המגילה לאש והיא נשרפה.

יחזקאל כתב על פי הוראת האל על גבי לוח עץ: "[...] קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב [..]" (לז, 16). הפועל כ-ת-ב יכול לשמש הן לחריתה והן לכתיבה בדיו - אין הבחנה במקרא בין שתי הפעולות האלה. משה חקק את עשרת הדברות על לוחות הברית אך שם הפועל שהמקרא השתמש בו בהקשר הזה הוא כ-ת-ב: "וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים [...] (דברים י, 4). כך גם לגבי תיאור החקיקה באבן המוזכרת ביהושע ח, 32: "וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

משמעות השם "ספר" – במרבית המקרים ההתייחסות במקרא לספר היא במשמעות של קובץ חוקים או כרוניקה של מלכים, אך קיימים מקרים שבהם הכוונה היא למכתב במשמעות של המילה בימינו, לדוגמה: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל-יוֹאָב; וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה" (שמואל ב יא, 14). מכתב יכול להיקרא במקרא גם בשם "אגרת":" וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם-אִגְּרוֹת כָּתַב עַל-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה" (דברי הימים ב ל, 1), וכמובן גם בשם "מכתב": "וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא" (דברי הימים ב כא, 12).

ביבליוגרפיה:
כותר: כתב וכתיבה בתקופת המקרא
מחברת: עמית, נעמי
שם  הפרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית