תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : מאפיינים ספציפיים של האוריינטציות הציוניות המהפכניות

התנועה הציונית בנתה אפוא מחדש את היסודות הקמאיים הבסיסיים – היסטוריה, ארץ, שפה, אבות משותפים, וכן הלאה באופן שונה מזה של תנועות לאומיות אחרות, גם אם הרכיבים ששוקמו באמצעותה היו לאמיתו של דבר אותם רכיבים ששיקמו התנועות האמורות. בדומה להרבה תנועות לאומיות, הציונות שאפה לצרף יחדיו את הבנייה-מחדש של רכיבים כאלה עם הבנייה-מחדש או היצירה של מדינת-לאום. אבל בעת ובעונה אחת, דרך הבנייה-מחדש או הצירוף של הרכיבים הללו נבדלה מאוד מדרכיהן של תנועות אירופיות אחרות בעניין זה.

כל המאפיינים הייחודיים הללו של התנועה הציונית מחזירים אותנו אל הנקודה המדגישה שהציונות הייתה לא רק תנועה לאומית אלא גם תנועה מהפכנית, ולו גם תנועה מהפכנית מיוחדת במינה. היא הייתה תנועה מהפכנית משום שרצתה לבנות-מחדש את דרך החיים העצמית של היהודים, לא רק לשחרר אותם מידי מדכאיהם. לא הייתה זו תנועת שחרור במובן הפוליטי הצר, מפני שלא היו לה שום שליטים פנימיים להדיחם. בשונה מרוב הגילויים המודרניים של הלאומיות, במיוחד הזנים האירופיים, התנועה הציונית לא מרדה בשליט זר, אפילו לא במידה שהאמריקנים עשו זאת. המרד שלה היה באורח-החיים היהודי של אירופה במאה התשע-עשרה; ובגלל המרד הזה אפשר לראותה כתנועה מהפכנית.

התנועה הציונית מרדה בראש ובראשונה באופנים בסיסיים של המציאות היהודית שהיו קיימים אז באירופה: המתבוללים במערב אירופה והדבקים במסורת הישנה (שבעצם כבר ידעה שינויים) במזרח אירופה ובמרכז אירופה, וכן התנועות הקיבוציות היהודיות היריבות. היא סירבה לקבל את התשובה של המהפכנים היהודים שהבעיה היהודית תיעלם אוטומטית לאחר המהפכה.

לכך הייתה השפעה רבה על הגדרה האויב או "האחר" או "האחרים" שלה. כל היהודים, כמובן, ידעו על היותם מדוכאים; אבל הם ידעו זאת בכל תקופת ימי-הביניים. החידוש היה בתפיסת הדרך האפשרית להשגת השחרור. הדרך הזאת לא הייתה הדחת הסולטן או הצאר (חלק מהבונדיסטים או מחברי הקבוצות הפוליטיות היהודיות האחרות אולי חשבו כך, אבל לא הציונים). הציונים לא היו מעוניינים בהדחת המשטר הפוליטי בארצות מגוריהם של היהודים. הם תפסו את השחרור כשינוי באורח-חייהם השוטף, כאי-השלמה עם המגמות העיקריות התבוללות, אורתודוקסיה שכבר ידעה שינוי, והתנועות הקיבוציות החילוניות החדשות שהתפתחו בקרב היהודים במרוצת המאה התשע-עשרה.

המרד הציוני היהודי היה מכוון אפוא נגד דרך החיים היהודית, לא כנגד מדכאים חיצוניים; אבל לעובדת הדיכוי הזה כרכיב בסיסי של החיים היהודיים בפזורה הייתה חשיבות מכרעת לגבי הטענה הציונית שאי-אפשר להשיג חיים יהודיים מלאים ועצמאיים בגולה. המוקד המרכזי של המרד הציוני היה אפוא הרצון לבנות-מחדש חברה יהודית, תרבות יהודית, ציוויליזציה יהודית, ושוב ואני משתמש במלה זו בזהירות בדרך מודרנית, קיבוצית, חדשה.

אסכם את התזה שלי. התנועה הציונית, על אופיה הייחודי כתנועה לאומית פוליטית ששורשיה היו נעוצים בניסיון של המאה התשע-עשרה, הייתה ניסיון לבנות-מחדש יסודות רבים של ציוויליזציה יהודית בדרך מהפכנית; לאו דווקא מהפכנית במובן הסוציאליסטי (הגם שבתוכה פנימה נודעה חשיבות רבה לאידיאולוגיות סוציאליסטיות) או בחתירה להדיח שליטים מדכאים, אלא יותר במובן האמריקני של יצירת דפוס ציוויליזציוני חדש. אבל בשונה מארצות-הברית, התנועה הציונית הדגישה אוריינטציות ויסודות היסטוריים וקמאיים חזקים. כפי שנראה ביתר פירוט בפרק השמיני, בארצות-הברית לא נעשה שום ניסיון לבנות-מחדש ציוויליזציה ישנה ולהמשיך אותה; אדרבה, שם נבנו ציוויליזציה חדשה וישות פוליטית חדשה מרכיבים פוליטיים, אידיאולוגיים וציוויליזציוניים, ועצם החידוש, הניתוק מהעבר, מהווה רכיב יסודי בתודעה הקולקטיבית שלה. כיוון שכך, ארצות-הברית היא במובנים רבים החברה האידיאולוגית הטהורה ביותר בעולם, בלא יסודות קמאיים חזקים, וזו הסיבה לקושי הגדול לדבר על לאומיות אמריקנית. כאן מצוי, לדעתי, ההבדל הגדול ביותר בין המהפכה האמריקנית ובין התנועה הציונית. התנועה הציונית הייתה גם אידיאולוגית מאוד וגם מהפכנית מאוד, אבל היא שילבה את היסודות האלה עם הרכיבים הקמאיים וההיסטוריים החזקים של הזהות היהודית, שאליה נקשרו שאיפותיה המדיניות. בשונה מן המקרה האמריקני, לא הייתה זו תנועה אידיאולוגית טהורה, במובן הלא-היסטורי, הלא-קמאי הזה.

הציונות, או לפחות חלקים גדולים של התנועה הציונית, ראתה את עצמה כנשא השיקום המהפכני של הציוויליזציה היהודית. היא הייתה שותפה לבני-הפלוגתא שלה הדפוס ההלכתי שכבר שונה, המתבוללים מטעמים עקרוניים, והתנועות הלאומיות היהודיות השונות במזרח אירופה ובמרכז אירופה בהדגשה של החזון הציוויליזציוני היהודי; אבל היא חלקה עליהם בשאלת הדרך הטובה ביותר למימוש החזון הזה. הציונות טענה בתוקף כי אפשר להגיע לכך רק בכינונה של ישות לאומית וטריטוריאלית, שתהיה בסופו של דבר גם מדינית, בארץ-ישראל. מסיבה זו, התנועה הציונית בנתה, בהשוואה לתנועות לאומיות אחרות, את הרכיבים ואת הנושאים השונים של המסורת והציוויליזציה שלה בדרך מיוחדת וייחודית.

התנועה הציונית עוררה והולידה את הניסוח-מחדש מרחיק-הלכת של כמה נושאים או דגשים תרבותיים ואידיאולוגיים שהיו חבויים, משניים או נחשבים כמובנים מאליהם בדפוס הרבני המסורתי, ואשר נידונו בעיקרם לשלילה בקרב הקבוצות המתבוללות. החשובות ביותר מכל אלה היו הלידה-מחדש של השפה העברית וההדגשה-מחדש של ארץ-ישראל ושל הרכיבים המקראיים של המסורת ההיסטורית היהודית.

החייאת השפה העברית הייתה הישג גדול שהחל במרוצת תקופת ההשכלה ומומש לימים במלואו על-ידי התנועה הציונית וההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. השיקום המודרני של השפה העברית, בהסתמך על המסורת הרציפה של ימי-הביניים, עשה אותה לשפה הלאומית המקובלת: השפה של גן-הילדים, בית-הספר והדיבור היומיומי; בעת ובעונה אחת, השפה העברית הוכיחה את יכולתה לעמוד בדרישות של המדע, של הספרות המודרנית ושל הטכנולוגיה. השפה העברית תופסת עתה מקום מיוחד בקרב השפות המסורתיות, ולהתפתחותה היו, כפי שנראה בפרק הבא, השתמעויות חשובות ביחס למבנה התרבותי של החברה הישראלית.

ההדגשה של ארץ-ישראל הוסטה מאוריינטציות דתיות או מטאפיסיות בעיקרן, שהמסורת הרבנית שלטה בהן, אל עבר הדגשה של תווי-ההכר הפיסיים והנופים של הארץ, שהוצגו תדירות בנוסח אידילי או מיסטי; של הזיקה הקמאית לארץ, של הגלוריפיקציה החילונית-מטאפיסית שלה; ושל אופן חדש בקידוש הדתי, המיסטי-למחצה, של קדושת הארץ. אופן זה הרחיק מעבר לאוריינטציה הרבנית ותאם יותר את הביטויים הפואטיים והפילוסופיים, במיוחד בקרב המשוררים והפילוסופים היהודים בספרד של ימי-הביניים, כדוגמת יהודה הלוי.

ההדגשות של ארץ-ישראל ושל תחיית השפה העברית היו קשורות מאוד להחייאת הרכיב המקראי של המסורת היהודית. רכיב זה היה משני בדפוס הרבני, משוקע מתחת לאוריינטציה המשפטית והטקסית שלו ולדגש ששם בלמדנות התלמודית ובתפילה. זה היה גם רכיב שהקבוצות המתבוללות יותר נהגו להתכחש לו (אפילו אם הדגישו את האוריינטציות המוסריות של הנביאים). החייאת היסוד הזה החלה בפעילות הספרותית של ההשכלה המזרח-אירופית, ביצירות כדוגמת הרומנים של אברהם מאפו, אהבת ציון ואשמת שומרון, ונעשתה ברורה עוד יותר בנוגע לתנועות הלאומיות השונות בכלל ולתנועה הציונית במיוחד.⁽¹⁶⁾

הערות שוליים:

ראו: מאפו, א', כל כתבי אברהם מאפו (תל אביב: דביר, תרצ"ט). Margolies, M.B. 1969, Samuel David Luzzato. New York: Ktav Publishing House. Walter, H. Moses Mendelson, Critic and Philosopher; Nash, S. L. 1980. In Search of Hebraism: Shai Hurwitz and his Polemics in the Hebrew Press. Leiden: E. J. Brill.