|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
ההבדלים העיקריים בין התנועה הציונית ובין תנועות לאומיות אחרות, אירופיות ולימים של אסיה ואפריקה, הבדלים הקשורים במהודק לניסיון הציוויליזציוני היהודי, מתגלים בכמה מהרכיבים המרכזיים של התנועות הלאומיות, לאמור, בבניית סמלים של זהות קמאית לאומית, סמלים של טריטוריה, היסטוריה והתרבות של העם. נבחן תחילה את ההבדל הראשון והברור בעליל, המימד הטריטוריאלי. בדומה לרוב התנועות הלאומיות האחרות, הציונות הדגישה את ההשוואה של זהות מדינית עם טריטוריה; אבל בשונה מרוב התנועות הלאומיות האחרות, ושוב, למעט התופעה הלאומית האמריקנית שלא הייתה תנועה לאומית במובן הזה, היא לא הדגישה טריטוריה קיימת, שבה התגוררו בפועל חברי הקיבוציות שהיא ניסתה לעצב. אך בשונה מהמקרה האמריקני, היא הדגישה טריטוריה שהייתה קמאית במובן מסוים, אם גם לא באותו מובן שהתאים לטריטוריות של רוב התנועות הלאומיות המערביות. הציונות הייתה שותפה לציוויליזציה היהודית של ימי-הביניים בצירוף שנידון בפרק השלישי של זיקה קמאית וזיקה אידיאולוגית לטריטוריה ובמתח בין שתי הזיקות. הטריטוריה שהיהודים ראו אותה כטריטוריה הטבעית האחת והיחידה שלהם, במשך תקופת הגלות, נעשתה ליסוד חשוב וכמעט מטאפיסי בתפיסה העצמית היהודית, אבל לא הייתה זו הטריטוריה שבה חיו בפועל. גישה מורכבת זו לטריטוריה הלאומית הרלבנטית יוצרת את ההבדל המכריע בין הציונות ובין תנועות לאומיות אחרות.(11) גישה מטאפיסית, אידיאולוגית ומיסטית כזאת כלפי הטריטוריה מצויה במידה מסוימת גם במקרה האמריקני, וגם שם היא הייתה מצורפת, במידה מובהקת, לעולם הסמלים המקראי העז ולמראות מקראיים חשובים.(12) אבל בשונה מהמקרה האמריקני, התנועה הציונית פעלה למען שיבה לטריטוריה שהייתה במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה היהודית המולדת הטבעית של היהודים, טריטוריה שכלפיה הייתה ליהודים זיקה קמאית עזה ואשר שימשה כיסוד חשוב בזהותם הקיבוצית לאורך כל ההיסטוריה שלהם. הבדל חשוב אחר בין התנועה הציונית ובין תנועות לאומיות אחרות עשוי להימצא בגישתה כלפי מסורת ומנהגים לאומיים. הצ'כים, הפולנים ועמים אירופיים אחרים הכריזו כי המנהגים שהכתיבו את אורחות-החיים של קיבוציהם המתאימים ייעשו ברורים יותר במונחים פוליטיים ואפילו תרבותיים, וכי בהתאם לכך הם יעלו כפורחים ברקע החדש מרגע שהקיבוציות שלהם תשוחרר מעול שליטים ומדכאים זרים הצאר, הקיסר ההבסבורגי, הסולטן העות'מאני. לא זה היה המקרה היהודי. התנועה הציונית, בעצם רוב התנועות הלאומיות היהודיות המודרניות באירופה, לא התרפקו על המנהגים ועל אורחות-החיים הקיימים. היפוכו של דבר, כולן, והציונות במיוחד, מרדו במנהגים האלה. הבדל נוסף ביחס לתנועות הלאומיות האחרות כרוך בהחייאתה של השפה הלאומית. בשונה מכמה תנועות לאומיות אחרות, התנועה הציונית לא ניסתה להחיות שפה "מתה", וגם לא ניסתה לקדש את השפה המדוברת הקיימת. הציונים, בניגוד לאוטונומיסטים היהודים השונים ולבונדיסטים, מרדו בשפה ששימשה את רוב היהודים במזרח אירופה ובמרכז אירופה: יידיש (או מאוחר יותר, בקרב חלק מיהודי המזרח יוצאי ספרד הלדינו). על מקומה החייתה התנועה הציונית את העברית, שהייתה תמיד רכיב בסיסי של החיים היהודיים, שפת התפילה, הפולחן הדתי, ושפת השיח ההלכתי והמסחרי. היבט חשוב ומעניין של תחיית השפה העברית בתוך התנועה הציונית הוא המעבר המודע מהגייה אשכנזית להגייה ספרדית. שורשי המעבר הזה היו נטועים במרד של התנועה הציונית כנגד הפזורה. ההגייה האשכנזית, ששימשה בתפילה ובמידה מסוימת גם במגעים חברתיים, נראתה כחלק מתבנית החיים של החיים הגלותיים. ההגייה הספרדית נראתה כעתיקה ואותנטית יותר, ואולי בראש ובראשונה כשפת התקופה הגדולה ביותר של היצירתיות העברית כחילונית בפזורה, הפריחה של השירה העברית בספרד המוסלמית (ובמידה קטנה יותר הנוצרית). ההבדלים המכריעים בין התנועה הציונית ובין תנועות לאומיות אחרות מצאו ביטוי בדרכים שהתנועה הציונית הציגה את הניסיון ההיסטורי היהודי, הבדלים העשויים להוות את תמצית הייחודיות הציונית. התנועה הלאומית של כל עם הולכת בהיסטוריה לאחור ומנסה לבנות-מחדש את העבר. הדבר כרוך, בדרך-כלל, בדרגה גבוהה של רציפות טריטוריאלית ורציפות זמן, במובן זה שנסיון השיקום נעשה בתוך מסגרת טריטוריאלית עצמאית ומתייחס להווה היסטורי של אלה במקומות המגורים כפי שהוא נתפס ומעובד-מחדש בתנועה הלאומית. גישת הציונות להיסטוריה היהודית הייתה שונה. היא התייחסה להיסטוריה פוליטית מלאה שהייתה קיימת 1,800 שנה לפני כן. התנועה הציונית לא חזרה אל הזיכרון ההיסטורי של העם הפולני או הצ'כי או הסלובקי (או של מדינותיהם או הטריטוריות שלהם), אלא אל היסטוריה מרוחקת שנשכחה במרוצת הניסיון של הגלות. בעת ובעונה אחת היא הסתייגה מהניסיון ההיסטורי היהודי המאוחר ביותר בגלות. כך היו הציונים שותפים לראייה הבסיסית של הדפוס הרבני ההלכתי, כי אין להווה, לגלות, שום משמעות במה שנוגע לשאיפותיהם כעם וכציוויליזציה. ועם זאת, הם מרדו בדעה הרבנית שהיהודים חייבים לחכות למשיח במקום לתפוס את ההיסטוריה שלהם במו ידיהם. הניסיון ההיסטורי שהם ביקשו לשקם ולפרש-מחדש היה שונה אפוא מזה של תנועות לאומיות אחרות. התנועה הציונית העצימה את השינוי הרדיקלי בהיסטוריוגרפיה היהודית שהחל במועד מוקדם יותר במאה התשע-עשרה: החזרה לכתיבה היסטורית במלוא התנופה וההיקף. הכתיבה ההיסטורית הייתה קיימת במידה מסוימת בקרב היהודים, במיוחד היהודים המיוונים של תקופת בית שני, והדוגמה הבולטת ביותר לכך מתגלמת ביוסף בן מתתיהו. אבל אובדן העצמאות והשתלטות הדפוס ההלכתי, עם בחירתו המודעת ביציאה מן ההיסטוריה, שמו קץ להיסטוריוגרפיה יהודית אמיתית; אפילו כרוניקות היו נדירות יחסית.(13) הסימנים הראשונים להתחדשותה של ההיסטוריוגרפיה התגלו בקרב היהודים במרוצת הרנסנס, אבל פריחתה האמיתית התחוללה רק בתקופת ההשכלה, בראש ובראשונה בחיבורי האסכולה הגרמנית של Wissenschaft des Judentums.(14) היא צברה תנופה נוספת עם ההתפתחות של תודעה קיבוצית פעילה בקרב היהודים של מזרח אירופה ועלייתה של התנועה הציונית. ההיסטוריונים שהושפעו מעלייה זו הדגישו את הבנייה הפעילה של החיים הקיבוציים של היהודים בכל התקופות, אפילו בימי-הביניים, ובכך ניתקו את עצמם מן האופן ההלכתי של ההגדרה העצמית היהודית ושל התודעה הקולקטיבית היהודית.(15)
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
