מראה מקום : בעקבות ארון הברית א'

את המסע הארוך בעקבות ארון הברית עדיף לחלק לשני סיורים:
סיור ראשון – שביית הארון: בין אבן העזר לאפק
סיור שני – נדודי הארון: מאשדוד עד בית שמש וקריית יערים

משך הטיול: חצי יום
אופי הטיול: מסלול מכוניות פרטיות משולב בקטעי הליכה קצרים
אזור הטיול: ראש העין - אפק
עונה עדיפה: כל השנה
דמי כניסה: גן לאומי אפק

המסע בעקבות ארון הברית מרגע הילקחו בשבי הפלישתי בקרב אבן העזר, דרך נדודיו בארץ פלשת - בין אשדוד, גת ועקרון, החזרתו לבית שמש, העברתו לקריית יערים ולבסוף העברתו לירושלים, משתרע לאורך קילומטרים רבים. נבקר רק בחלק מן האתרים הנזכרים בסיפור המקראי. אחדים מהם כבר כלולים בסיורים אחרים.

במהלך הסיור נספר על הפלשתים: מה הם המקורות למידע אודותיהם? מנין הגיעו? מדוע התיישבו במישור החוף הדרומי של ארץ ישראל? מה היו מאפייני תרבותם החומרית ודתם? ננסה גם להבין מה היה ארון ה', מהי המשמעות הדתית והלאומית שלו ומה עלה בגורלו.

שביית הארון

את סיורנו נתחיל בשדה הקרב, באבן העזר, שם נשבה הארון.

סעו למחלף קסם, ומשם המשיכו מזרחה בכביש 5 לכיוון הכניסה הצפונית לראש העין. פנו ימינה לכביש הכניסה לראש העין (רחוב קיבוץ גלויות), ובצומת הראשון פנו ימינה לרחוב נחל רבה. פנו שוב ימינה על פי השילוט לשכונת גבעת הסלעים, לרחוב הציונות. בקצה הרחוב פנו ימינה וחנו ברחבת החניה.

מרחבת החניה היכנסו לחורשה. שימו לב לשילוט קק"ל המכוון אל אבן העזר. עלו בשביל עד לראש הגבעה הסלעית והמשיכו ישר מזרחה, כ-50 מ', עד שתגיעו לשרידיו של מבנה עתיק. זוהי עִזְבֶּת צַרְטַא.

"עזבת צרטא" היא אתר קטנטן באזור אגן הירקון, שנחפר בשנות ה-70 במסגרת מחקר אזורי מקיף של החוג לארכאולוגיה של אוניבסיטת תל אביב. האתר, הנמצא היום בלב ראש העין, ממוקם במורדות גבעות השומרון ומשקיף על מעבַר אפק ואל העיר אפק הקדומה (מבצר אנטיפטריס כיום).

במהלך החפירה נמצאו באתר שרידים של "אתר התנחלות" – יישוב האופייני לתקופת ההתנחלות הישראלית באזור ההר: יישוב קטן, מפורז; בתיו בנויים במתכונת "בית ארבעת המרחבים", ובשטחו ממגורות חפורות ומדופנות באבן. (התקופה: תקופת הברזל א בשפת הארכאולוגים, בין 1200– ל-1000לפסה"נ.)

בית ארבעת המרחבים, עזבת צרטא
© אוניברסיטת ת"א, המכון לארכאולוגיה

האתר התקיים במשך כ-200 שנה, נהרס ונבנה מחדש כ-3 פעמים, עד שננטש סופית.האתר הקטן מסמל במידה רבה את אופייה של ההתיישבות הישראלית בתקופה קדומה זאת: בתי מגורים למשפחה המורחבת, ממגורות המעידות על חקלאות, ודלוּת ממצאים.

הממצא החשוב ביותר מן האתר הוא לוח חרס ועליו ניסיון של תלמיד (כנראה) לכתוב את האלף-בית העברי שלוש פעמים. זוהי הכתובת העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד כה (מעניין שהכתיבה הייתה משמאל לימין, ובסדר האותיות העי"ן קדמה לסמ"ך.)

ה"אוסטרקון" (לוח טין) ובו שלוש שורות של האלף-בית של הכתב העברי הקדום ביותר.
© אוניברסיטת ת"א, המכון לארכאולוגיה.

כיום, המבנה המרכזי של האתר משוחזר חלקית ואפשר להבחין בחלוקה הפנימית של הבית הגדול על ידי בסיסי עמודים, לארבעה מרחבים: שלושה אורכיים ואחד, אחורי, המשתרע לרוחב המבנה. (שימו לה לבסיסי העמודים המוצבים בשורה והחוצים את חלל הבית.) חלוקה זאת נועדה ליצור כמה חללים: האמצעי היה כנראה פתוח – מצד אחד תמכו העמודים גג ונוצרה מעֵין מרפסת מקוּרה שנועדה למלאכות הבית, ואילו החלל השלישי היה סגור ושימש כחדר למגורים או לאחסון. החדר האחורי נועד, כנראה, למגורים. גודלו של הבית מעיד על כך שישבה בו משפחה מורחבת (במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב מצוי שחזור מעניין של בית ארבעת המרחבים על כליו וחפציו. כדאי לבקר שם.)

סמוך לבניין המגורים תוכלו להבחין בבורות חפורים ומדופנים באבנים. באתר נמצאו בורות רבים והם שימשו כנראה כממגורות לאגירת גרעינים – עדות לאופיו החקלאי של היישוב.

חוקרים רבים מציעים לזהות גבעה זאת עם אבן העזר – מקום הקרב בין הפלישתים לישראלים – בגלל מיקומו הגאוגרפי של האתר, בשולי השומרון ובקרבת אפק (יתכן שאפשר היה לשמוע באפק צעקות מאבן העזר העזר).

ההיערכות לקרב

בספר שמואל א, פרק ד, מסופר על ההיערכות לקרב בין הפלישתים לישראלים, ועל התבוסה הראשונה שנחלו הישראלים. כתוצאה מתבוסה זאת מחליטים הישראלים להביא את ארון ה' השוכן בשילֹה (כ-25 ק"מ מזרחה לנו) לשדה המערכה.

בני ישראל מקדמים את הארון בשאגות שמחה שהפלישתים שומעים והם נתקפים חרדה. אך דווקא החרדה גורמת לפלישתים להתעשֵת, ולמרות נוכחות הארון בני ישראל מובסים תבוסה ניצחת.

מפת "קרב אבן העזר", שמואל א'- ד

על התוצאות הרות האסון לעם ישראל מדווח הפרק 4 פעמים, כל פעם מנקודת ראות אחרת. זוהי אחת הדוגמאות המאלפות לדרך שבה הסופר המקראי מעביר מסרים בלי להרבות במילים ובתיאורים, רק בדרך אמירתם ובסדר המילים במשפט.

הדיווח הראשון, הנייטראלי לכאורה, בא מפי המספר:

(י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: (יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס: (שמ"א ד, 11-10)

המספר מדווח בשיטה של "מן הכבד אל הקל" את המסר העיקרי בהתחלה – התבוסה הלאומית, ורק אחר כך הפרט הפחות חשוב – מותם של בני עלי.

הדיווח השני הוא מפיו של המבשר, הרץ לשילֹה לבשר על המפלה:

(יב) וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ:

(יג) וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַך {יַד} דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר: (יד) וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי: (טו) וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת: (טז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי: (יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה: (שם, פס' 17-12).

התיאור ארוך ומפורט, כאילו המבשר מנסה להשהות את הבשורה המרה לעלי הזקן, העיוור, שאינו רואה אותו מגיע ועפר על ראשו, למרות שהוא מחכה בשער העיר ורק זעקת העם מגיעה לאוזניו. הבשורה לעלי נאמרת בסדר הפוך, מן הקל אל הכבד: קודם התבוסה, הנופלים, שני בניו, ורק אז הנורא מכל עבורו – דיווח על לקיחת הארון. לשמע הבשורה נופל עלי ומת:

(יח) וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה: (שם, פס' 18)

ולא די בזה - גם אל כלתו, אשת פנחס ההרה ללדת, מגיעה הבשורה המרה:

(יט) וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמוּעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ: (שם, פס' 19)

כאן - מן הקל אל הכבד: לגביה מות בעלה הוא הנורא מכול. התבוסה הלאומית מעניינת אותה פחות.

בפעם הרביעית והאחרונה חוזרת הידיעה מפי המספר, המסכם ומסביר מדוע הרך הנולד ברגע קשה זה נקרא –"אי כבוד". והפעם, כמו בפעם הראשונה, ננקטת הגישה של "מן הכבד אל הקל" – לקיחת הארון היא הטרגדיה הקשה והנוראה מכול:

(כ) וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ: (כא) וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ: (כב) וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (שם, פס' 22-20)

על תוצאות קשות נוספות של קרב זה אנו יודעים ממקורות מאוחרים יותר. ספר שמואל מתאר רק את התבוסה בשדה הקרב. אך תבוסה זאת הביאה להשתלטות פלישתית על אזורים נרחבים של תחום ההתנחלות הישראלי בהר ולחורבן המרכז הפולחני בשילֹה. (בראשית ימי שאול יושב נציב פלישתי בגבע שבבנימין.) את הטראומה הנוראה של חורבן שילה עוד זוכרים בימי הנביא ירמיהו, 500 שנה מאוחר יותר:

(יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (יג) וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְהֹוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: (יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: (טו) וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם: (טז) וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ: (ירמיהו ז 15-12).

מהו ארון הברית? לְמה שימש? מה עלה בגורלו?

הארון נזכר במקרא בכמה כינויים: ארון ה', ארון העדוּת או ארון הברית. הארון היה כלי הפולחן המקודש ביותר לעם ישראל. הוא נבנה כתֵיבת עצי שטים מצופה זהב על ידי בצלאל, על פי הוראות מדויקות שניתנו למשה בסיני. הוא נועד לנשיאה בידי הכוהנים, ומעליו הייתה "כפורת" - מעֵין כיסוי - עשויה זהב טהור, ומשני צידיה כרובים (בעלי חיים מכונפים). בתוך הארון הונחו לוחות הברית. הארון היה סמל מוחשי לנוכחותו של ה' בקרב ישראל, והוא ליווה אותם בנדודיהם במדבר, גרם להתמוטטות חומות יריחו ויצא למלחמת אבן העזר, שם נשבה.

בספר דברי הימים מכוּנה הארון "הדום רגלי אלוהינו". במזרח הקדום נהגו לאחסן חוזי בריתות חשובים בתיבות שהונחו למשמרת מתחת לפסלי האלים במקדש.

מה עלה בגורלו של הארון, לא ידוע. לאחר שְבִייתוֹ נראה שחשיבותו פגה; במשך כל ימי שמואל ושאול, ועד שדוד מעלה אותו לירושלים, הוא אינו בשימוש. הארון אינו נזכר ברשימות השלל הבבליות לאחר חורבן הבית, ולא במניין חפצי הקודש שהוחזרו על ידי כורש מלך פרס. אי הוודאות לגבי המוצאות אותו הביא להתפתחות מסורות ואגדות רבות בקשר למקום מחבואו: החל במערות של מדבר יהודה, שם מחפשים אותו עד היום, וכלה באתיופיה, בכנסייה עלומה החצובה בסלע ובסרטי "אינדיאנה ג'ונס".

ארון הברית כמקדשון רומי נייד - תבליט אבן מבית הכנסת בכפר נחום
© אוניברסיטת ת"א, המכון לארכאולוגיה.

מעזבת צרטה, המזוהה כאמור עם אבן העזר, נעבור אל הצד הפלישתי בסיפור – אל אפק. הגן הלאומי אפק ידוע יותר בכינוי "מבצר אנטיפטריס".

צאו מאבן העזר דרך ראש העין, ופנו בכביש 444 עד צומת אפק, ומשם המשיכו בכביש 483 (לכיוון פתח תקווה). פנו לכיוון הגן הלאומי על פי השילוט.

במרכזו של פארק אפק ניצבת מצודה מרשימה שהוקמה לכבוד חיל הפרשים העות'מאני (טורקי) לפני כ-400 שנה בלבד.

אפק הייתה אחת הערים העתיקות החשובות ביותר בארץ, בשל מיקומה האסטרטגי על "מעבר אפק" שב"דרך הים". הדרך העתיקה שעלתה ממצרים צפונה לא נמשכה לאורך מישור החוף ממש אלא פנתה באזור יבנה מזרחה והמשיכה צפונה דרך המעבר הצר (3 ק"מ) שבין מקורות הירקון לבין מורדות השומרון. (כדאי לזכור שעד ימי מלחמת העולם הראשונה, בראשית המאה העשרים, הירקון נחשב למכשול מים בלתי עביר. הצבא הבריטי, אשר חצה את הנהר במהלך כיבוש הארץ מידי הטורקים, ראה בחצייה זאת מבצע צבאי מיוחד והקים לזכר האירוע 3 אנדרטות.)

שרידי העיר הקדומה אפק כְּלוּלים כיום בשטחו של הגן הלאומי ירקון, שכדאי לטייל ולפוש בו. אנחנו נתייחס רק לשרידי העיר הקדומה, שלא נשתמרו היטב.

החנו את המכוניות במגרש החניה ועלו לכיוון המצודה. (תוכלו להיעזר בדפדפת הפארק שתקבלו בכניסה.)

בדרך תראו שרידי ארכאולוגיה עכשווית – מתקני השאיבה הראשונים של מֵי הירקון, אשר נבנו בתקופת המנדט (1934) ושנועדו להזרים מים לירושלים. בתקופת מלחמת העצמאות חדל קו המים לפעול. ניתן לראות את סימני הירי על קירות בנייני המשאבות. לימים הופעל ממעיינות הירקון קו המים ירקון-נגב (1955), שהיה המבשֵר של מוביל המים הארצי.

כשנגיע אל המצודה לא ניכנס אליה אלא נרד בשביל, כשחומת המצודה לשמאלנו. שימו לב לחומת המצודה, אפשר "לקרוא" עליה את תולדותיה. תוכלו להבחין בין אבניה באבנים מסותתות קטנות יחסית, המהוות את הציפוי החיצוני של החומה. מתחת לציפוי זה תוכלו להבחין במקומות רבים במילוי של אבני שדה קטנות ובוץ. זהו סגנון הבנייה העות'מאני.

כשתגיעו אל פינת המצודה תוכלו להבחין במגדל מרשים. התבוננו היטב באבניו, יש כאן דוגמה מעניינת ל"שימוש משני" באבני בנייה. בבסיס המגדל יש אבני גזית גדולות מסותתות יפה שזמנן, כנראה, מתקופת הורדוס. מעליהן אפשר לראות בנייה מעורבת באבנים גדולות ובאבנים עגולות – אלה חלקי עמודים מימי הבית השני, ששימשו את הצלבנים כשהם בנו כאן מצודה. ועל כל אלה בנו הטורקים.

נפנה שמאלה ונמשיך לאורך קיר המצודה. חדי העין שביניכם יוכלו להבחין (אם העשבים אינם מכסים) שבתחתית החומה הטורקית, שאותה אתם כבר מזהים בקלות, בולטות אבנים גדולות שאינן מסותתות ויש בהן "קדמוֹת" ו"נסגוֹת" (בליטות פנימה והחוצה, מעין מגדלים). אלה שרידיה של חומת העיר בתקופת הברונזה התיכונה, 2000 לפסה"נ, כ-3,500 שנה קודם לחומה הטורקית שמעליה. כשתגיעו לפינת החומה עלו שמאלה בשביל התלול עד שתגיעו לפתחה של המצודה. לפני שתיכנסו, השקיפו על הנוף – לפניכם משתרע המתחם העצום והירוק של מעיינות הירקון (2,000 נביעות –200 מיליון מ"ק מים בשנה). רק חלק קטן ממֵימֵי הירקון נועד היום להזרמה בנחל כדי למנוע את זיהומו ואת מותו. במבט מזרחה אנו רואים את מעבר אפק שבין אזור המעיינות למורדות גבעות השומרון. (מכאן המשיכה הדרך הקדומה צפונה עד לנחל עירון לאורך תוואי המקביל לכביש 6 היום, ומשם מזרחה, למגידו, והלאה צפונה.)

גם כאן אפשר להבחין בקיר עתיק הניצב לפני חומת המצודה, גם הוא שריד לארמון הגדול שהיה כאן בתקופה הכנענית, לפני כ-4,000 שנה.

היכנסו בשער המצודה ופנו שמאלה אל המגדל הפינתי שעברתם קודם מתחתיו. בדרככם התבוננו בבור הגדול שהותירה החפירה הארכאולוגית שנערכה באתר על ידי אוניברסיטת תל אביב בין השנים 1972–1985. בבור זה, קשה להאמין, נחשפו שרידיהם של ארמונות מראשית ימיה של העיר, בתקופת הברונזה הקדומה – האלף ה-3 לפסה"נ. כיום אפשר בקושי להבחין בחצר מרוצפת ובה בסיסי עמודים גדולים.

מגדל הפינה הוא מקום טוב לספר את תולדותיה של העיר אפק.

כאמור, שרידיה הקדומים ביותר של העיר, זמנם לפני 5,000 שנה. המידע ההיסטורי הקדום ביותר אודות העיר נמצא בתעודה מצרית המכוּנה "כתבי המאֵרות". המצרים הקדמונים נהגו לקלל את אויביהם הפוטנציאליים באמצעים מאגיים – בובת חרס דמוית אדם כּפוּת, שקללה כתוּבה עליה. הנמען לקללה היה האויב. את הצלמית היו מנתצים בטקס במקדש ומאמינים שבכך יחוסל אותו אויב. נמצאו טקסטים רבים כגון אלה, שבחלקם המצרים קיללו את ערי הממלכה הכנעניות בראשית האלף השני לפסה"נ. אנו יכולים רק להניח שאם מצרַים, שהייתה אז ממלכה אדירה, מצאה לנחוץ לקלל את אפק ואת מלכה (שנקרא יענקילו), הדבר מעיד על עוצמתה היחסית של אפק.

במחצית השנייה של האלף השני לפסה"נ, בזמן השלטון המצרי בכנען, אפק נזכרת במספר רב של תעודות מצריות המספרות על מסעות המלחמה של פרעונים שונים. אפק הייתה אז תחנה הכרחית וחשובה על הדרך הבינלאומית שצבאות האימפריה המצרית נעו לאורכה.

מאוחר יותר מספר לנו המקרא כי יהושע הביס את מלך אפק הכנעני (יהושע יב, 18), וכי אפק הייתה מעוז פלישתי – גבול ההתפשטות הצפון-מזרחי שלהם. מעיד על כך הסיפור של קרב אבן העזר שאנו עוסקים בו, וסיפור ההתכנסות של הצבא הפלישתי לקראת הקרב האחרון נגד שאול בגלבוע: "ויקבצו פלישתים את כל מחניהם אפקה [...]" (שמ"א כט,1).

בתקופת הממלכה הייתה אפק שייכת לממלכת ישראל, ולמעשה אין עוד מידע עליה. בתקופה ההלניסטית (מן המאה ה-4 לפסה"נ) אנו שומעים שוב על קיומה של עיר באפק, אלא שהפעם תורגם שמה ליוונית: "פגאי" – המעיינות. האגדה מספרת שכשהגיע אלכסנדר מוקדון לארץ ישראל, יצא לקדם את פניו שמעון, הכוהן הגדול, והשניים נפגשו על אֵם הדרך, באפק, ואז השתחווה אלכסנדר לפני הכוהן הגדול והכיר בכך בעליונותו של ה'.

בתקופה הרומית בנה הורדוס הגדול את העיר מחדש, כגשר בין ירושלים לנמל החדש שנבנה בקיסריה, והוא שינה שוב את שמה לאנטיפטריס – על שם אביו. דווקא שם זה השתמר עד היום. (אגב, בערבית נקרא נהר הירקון "אבו בוטרוס" – שיבוש של השם אנטיפטריס.) לפי יוספוס פלאביוס, העיר נבנתה "במקום משופע במים ובאדמה פוריה" (קדמוניות 16, 25).

אנטיפטריס הייתה עיר גדולה ומפוארת, שהתקיימה עד התקופה הביזנטית ואז חרבה ברעידת אדמה גדולה (מעט משרידיה נראה בדרכנו החוצה). אך אין זה סוף סיפורו של האתר. לימים הגיעו אליו הצלבנים, והם הקימו בו מגדל עוז קטן וכינו אותו "המגדל של המעיינות החירשים / השקטים. אך את מעוזם העיקרי הם בנו בעברו השני של מעבר אפק, במקום המכוּנה כיום "מגדל צדק" ואז נקרא "מיראבל" (יפה נוף). גם הממלוּכּים הקימו כאן תחנת דרכים, ואז הגיעו העות'מאנים. ב-1571 ציווה הסולטן סלים השני לבנות במקום מצודה לחיל הפרשים. שמה של המצודה "בינאר באשי", שם שפירושו בטורקית: ראש המעיין – כשמה של ראש העין הסמוכה כיום. כאמור, בתקופת המנדט הוּקם במקום מחנה לעובדי מפעל המים, ששימש מאוחר יותר גם את צה"ל.

הקמת המצודה העות'מאנית שיבשה למעשה את הארכיאולוגיה של תל אפק: הטורקים יישרו את מפלס התל כדי ליצור את רחבת המסדרים הגדולה שאנו רואים כיום, ותוך כדי יישוּר "גוּלחוּ" למעשה כל השכבות המאוחרות של התל, עד תקופת הברונזה המאוחרת – אמצע האלף השני לפסה"נ.

חִזרוּ מן המגדל הפינתי ועלו על מדרגת התצפית הסמוכה לכניסה למצודה. מתחתכם נמצא "בית מושל מצרי". המבנה שרד בצורה טובה, כך שאפשר לראות מה הייתה תכניתו. תוכלו להיכנס אליו ולראות מקרוב את שיטת הבנייה, את השוקת הגדולה להשקיית בהמות בחצר המצודה, ואת המדרגות שהובילו לקומה העליונה שהתמוטטה. המבנים מסוג זה מכוּנים "בית מושל מצרי" משום שבאתרים שונים בארץ נמצאו כמה מבנים דומים, כולם מן המאה ה-13 לפסה"נ, והם מסמלים את הנוכחות המצרית בכנען. למבנה זה חשיבוּת רבה הן בשל מצב השתמרותו הטוב יחסית והן בשל הממצאים שנתגלו בו, שהחשוב בהם הוא מכתב הכתוּב באכדית בכתב יתֵדוֹת. המכתב נשלח על ידי נציב ארץ אוגרית (עיר כנענית חשובה בצפון סוריה) לנציב המצרי העליון בעזה, חיא הגדול. המכתב עוסק בענייני סחר חיטה שהתנהל באותה תקופה בין מצרַים לאימפריה החיתית (אסיה הקטנה) דרך כנען.

המכתב מאוגרית שנמצא באפק © אוניברסיטת ת"א, המכון לארכאולוגיה.

אפק - בית מושל מצרי (ברקע חומת המצודה העות'מאנית) © אוניברסיטת ת"א, המכון לארכאולוגיה.

תכנית בית המושל המצרי © אוניברסיטת ת"א, המכון לארכאולוגיה.

מעבר לסיפור העולה מן המכתב בנושא הרמאויות במסחר, חשיבותו העיקרית היא היותו "עוגן כרונולוגי", מאחר שהאנשים הנזכרים בו מוּכּרים לחוקרים מתעודות אחרות ואפשר לתארך, בדיוק יחסי, את זמן חורבנה של אפק, שהמכתב נמצא בהריסות בית המושל שלה. תאריך החורבן הוא סביב 1240 לפסה"נ. (מי הרס אז את אפק – זו שאלה קשה. הייתכן כי הכיבוש הישראלי הוא שהמיט חורבן על אפק?)

חצו את חצר המצודה לכיוון היציאה. מתחת למגדל הפינה שביציאה תוכלו להבחין בשריד הריצוף המרשים של ה"קרדו" – הרחוב הראשי של העיר הרומית. מעבר למגדל אפשר להמשיך ללכת לאורך הקרדו המרוצף אבנים גדולות. (שימו לב לכיוון הריצוף האלכסוני, שנועד למנוע מגלגלי המרכבות להיתקע בין החריצים.) תוכלו להמשיך לאורך הקרדו שמשני צידיו היו מבני חנויות, עד שתגיעו אל האודיאון – מבנה דמוי תיאטרון קטן, שנועד להצגות מוזיקליות.

חזרו אל מגרש החניה.

כאן תם חלקו הראשון של המסלול בעקבות ארון הברית. תוכלו להמשיך מכאן אל התחנה הבאה – אשדוד, או להמשיך ולטייל לאורך הירקון בגן הלאומי אפק.