עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מוסדות השלטוןעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > רשויות השלטון > מפלגות עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה
בשער


תקציר
המאמר מציג סקירה על תהליך התפתחות המושג מפלגה, החל מהשם "מפלגה" ועד לתפקידי מפלגות וחשיבותן במדינה דמוקרטית, במהלך מאתיים השנים האחרונות. המאמר דן בשינויים שחלו במפלגות בישראל בעקבות "חוק המפלגות" ומציע דרכים להבחין בין סוגי המפלגות הקיימות בישראל.



מפלגות בישראל בראיה השוואתית
מחבר: ד"ר גדעון רהט


מפלג למפלגה

מפלגה, כפי שמעיד השורש של שמה – בשפה האנגלית (part) כמו גם בעברית (פלג) – היא חלק של השלם. במדינות טוטליטריות – מגרמניה הנאצית ועד סין הקומוניסטית – השלטון דואג שלא לאפשר מצב של ריבוי מפלגות כך שהמפלגה השלטת משתלטת למעשה על כל מוסדות המדינה הנבחרים לכאורה והממונים. אך במדינה דמוקרטית ריבוי של מפלגות הוא תנאי יסוד לצורך ייצוג חלקים שונים באוכלוסיה, הבעת דעות מגוונות וקידום אינטרסים שונים. המפלגות משרתות את הדמוקרטיה בכך שהן מאפשרות ביטוי ממוסד למגוון של ערכים, אינטרסים ודעות, ובהיותן חלק מההוויה הפלורליסטית. ואמנם, אחד המרכיבים המרכזיים ביצירתה ובביסוסה של הדמוקרטיה במדינת ישראל עת היווסדה בשנת 1948, היו המפלגות הרבות אשר ייצגו קהלים שונים ומגוונים של החברה המורכבת והרב-גונית.

בדומה לקבוצות אינטרס ולתנועות חברתיות, מפלגות בדמוקרטיה הן התאגדויות התנדבותיות של פרטים אשר מנסים על ידי שילוב כוחות ויצירתו של ארגון קבוע לקדם ערכים ואינטרסים. מה שמייחד את המפלגות לעומת הקבוצות האחרות, הוא שהן מנסות לא רק להשפיע על השלטון, אלא גם להשפיע בשלטון. בדמוקרטיה, הניסיון להשפיע בשלטון נעשה באמצעות העמדת מועמדים מטעם המפלגה למשרות שלטוניות נבחרות כגון חברות בבית המחוקקים. התאגדות חברתית, תהא משפיעה ורבת תומכים ככל שתהיה, ובעלת סדר יום מקיף ורחב, לא תחשב כמפלגה כל עוד לא תעמוד בתנאי של הצגת מועמדים למשרות שלטוניות. לעומת זאת, אפילו קבוצה קיקיונית בעלת מספר תומכים זעיר וסדר יום צר, אם תציב מועמדים למשרות נבחרות, תחשב כמפלגה.

מאז שנת 1992, עם חקיקת חוק המפלגות, יש למפלגות בישראל מעמד פורמאלי אשר מקל על זיהוין ועל ההבחנה ביניהן. חוק המפלגות קובע כללים לגבי רישום מפלגות ומונה מספר מרכיבים שחייבים להימצא בתקנון של כל מפלגה. החוק אף עוסק באופן מקיף בכללי מימון הבחירות הפנימיות. מחוץ לניהול הבחירות הפנימיות, החוק משקף בצורתו הנוכחית את התפיסה כי מפלגה היא ארגון אוטונומי ומותיר למפלגות חופש פעולה רב בניהול ענייניהן הפנימיים. בכך מאפשר החוק למפלגות אשר מבוססות על סמכות מסורתית דתית לפעול במערכת לצד מפלגות המבוססות על כללים פורמאליים אשר בהן לעיתים הדמוקרטיה הפנימית מפותחת יותר.

במאתיים השנים האחרונות מאז ראשיתה של הדמוקרטיה המודרנית, חל שינוי רב הן במפלגות והן בתפקודן. בתחילה היו המפלגות קבוצות של אריסטוקרטים (אצולה) שנוצרו בתוך הפרלמנטים. נציגים של ערים ואזורים שונים יצרו התאגדויות בפרלמנט מתוך זיהוי של שיתוף ערכים ואינטרסים, מדובר היה בהתאגדות רופפת למדי. המפלגה בתקופה זו ייצגה פלח קטן מאוד באוכלוסייה (האריסטוקרטיה בלבד) ולא התיימרה לייצג את הציבור הרחב. כאשר הורחבה זכות ההצבעה אל ההמונים, השתנה אופי הארגון המפלגתי ויצא אל מחוץ לגבולות הפרלמנט. שיאו של הניסיון לארגן את ההמונים קשור ל"מפלגת ההמון" (מה שיכונה בהמשך המאמר "תור הזהב" של המפלגות). מפלגת ההמון עסקה בניסיון לבסס ולגבש את הקשר עם קהל בוחריה דרך אמצעי תקשורת משלה, פעילויות חברתיות ופעילויות פנאי ואף אספקת שירותי בריאות ורווחה. המפלגה ראתה בחיברות (סוציאליזציה) של ההמונים מטרה ראשונה במעלה ופעלה רבות גם בתחום החינוך החברתי- פוליטי. כיום, כיובל שנים לאחר שיאה של מפלגת ההמון, ברוב המקרים מסתפקות המפלגות בפניה לאזרחים כבוחרים מזדמנים ואולי כחברים או תומכים פוטנציאליים. גם האזרחים כבר אינם רואים במפלגות ככתובת כמעט יחידה לקידום אידיאולוגיה ואינטרסים או להצגת תביעות ותואנות כלפי השלטון.

ישראל של שנות החמישים היא דוגמה טובה לאותו "תור זהב" של מפלגות ההמון: כמעט לכל מפלגה היה עיתון יומי מפלגתי ואף שבועונים וירחונים, המפלגות היו קשורות לספקי הבריאות השונים (קופות החולים), לאגודות הספורט (הפועל, ביתר, וכו') וקיימו פעילות ערה בסניפיהם. כיום רובה המכריע של התקשורת נמצא בידיים פרטיות, אגודות הספורט הן עסק כלכלי וקופות החולים נותקו (גם אם לא תמיד באופן מלא) מהמפלגות. תנועות הנוער הן אולי השריד המשמעותי היחיד של קשר זה, אך גם כאן ניכרת היחלשות בקשר בין השתיים.

מה עושות מפלגות?

את השינוי במעמדן של המפלגות ניתן למפות על ידי התשובה לשאלה מה עושות (ומה עשו) מפלגות?

ראשית, מפלגות יכולות לשמש כמוקד להזדהות חברתית ופוליטית. ב"תור הזהב" של המפלגות בדמוקרטיות בארץ ובעולם, באמצע המאה העשרים, היוותה המפלגתיות מרכיב מרכזי בזהותם של אזרחים. כיום ניתן לזהות ירידה ברמת ההזדהות כאשר פחות ופחות אזרחים, בארץ כמו גם בעולם, מביעים תמיכה במפלגה כלשהי, ולעתים הם אף לא מביעים הזדהות כלל. כך, אם בעבר תמיכה במפלגה מסוימת הייתה יכולה להיות חלק מזהותו של הפרט כמו השתייכות לקבוצה לאומית, אתנית או דתית, או לפחות כמו הזדהות עם קבוצת ספורט כלשהיא, כיום ניכר שיותר ויותר אזרחים לא נקשרים למפלגה מסוימת.

שנית, מפלגות מייצגות ומצרפות ערכים ואינטרסים. פרטים, נשים וגברים, מגיעים כל אחד עם מערכת הערכים שלהם ועם מכלול האינטרסים שלהם, ויוצרים באמצעות התדיינות ופשרה תוכנית אשר מצרפת את סדר היום הפרטי שלהם לסדר יום כולל. לאחר צירוף זה אמורה המפלגה לייצג את המכלול הזה במוסדות השלטון. ב"תור הזהב" של המפלגות הן היו המצרפות והמייצגות הדומיננטיות. כיום ישנן קבוצות אחרות אשר מתחרות במפלגות (ולעיתים משתפות עימן פעולה), דוגמת הארגונים במסגרת החברה האזרחית. כך למשל, בישראל של פעם, סביר היה כי אזרח היה מעלה את תביעותיו בפני אנשי המפלגה בה תמך באזור מגוריו. כיום ישנם נתיבים רבים להעלות תביעות כלפי הממסד – דרך בתי המשפט אשר הרחיבו את "זכות העמידה", דרך אלפי ארגוני החברה האזרחית העוסקים במגוון נושאים רחב, או אפילו דרך חבר הכנסת הבודד, ללא כל קשר לזיהויו המפלגתי.

שלישית, מפלגות מהוות ערוץ תקשורת בין הבוחרים לנבחרים ["מלמטה למעלה"] ובין הנבחרים לבוחרים ["מלמעלה למטה"]. ב"תור הזהב" של המפלגות היו להן כאמור, עיתונים, שבועונים וירחונים משלהם (ובמדינות אחרות אפילו תחנות רדיו וטלוויזיה), והן היוו ערוץ תקשורת מרכזי בין החברה למדינה. הן השפיעו, חינכו ועיצבו את תפיסות האזרח, או בלשון המקצועית, הן היו סוכנות חיברות פוליטי מרכזיות, והשפיעו באופן ניכר על התרבות הפוליטית בישראל. עם התחזקות התקשורת הפרטית ופתיחת ערוצי ייצוג וצירוף אינטרסים נוספים, נחלש מאד תפקוד זה של המפלגות. כיום בישראל אין כמעט עיתונים בידיים מפלגתיות. עיתונים מפלגתיים (דוגמת חרות, הבוקר, על משמר) או אלו המזוהים בבירור עם מפלגות (דבר) נסגרו בזה אחר זה. אולם יש לזכור כי העובדה שהתקשורת היא פרטית אין משמעותה כי אין לה השפעה פוליטית ושהיא אינה מגמתית, אלא שקשה כיום יותר מבעבר לזהות קו מפלגתי ברור ועקבי אצל כלי התקשורת השונים. דומה כי קשר זה, פעמים רבות, אינו מפלגתי אלא אישי וחוצה מפלגות.

רביעית, מפלגות הן סוכנות לגיוס וחיברות של האליטה הפוליטית. ב"תור הזהב" של המפלגות, כמעט כל מי שמעוניין היה להשפיע במוסדות השלטון צריך היה לפעול ולהתקדם בתוך המפלגה. במהלך פעילות זו הוא ספג את הערכים והתפיסות של המפלגה, וכאשר הגיע לתפקידים רמים היה כבר בשר מבשרה. כיום, הרוב המכריע של מחזיקי המשרות הנבחרות הם עדיין נציגים של מפלגות (ולא "עצמאים"), אולם המסלול המפלגתי לצמרת הוא רק אחד מיני רבים. בארץ, למשל, מהווים המסלול הצבאי ואף התקשורתי מסלולים נוספים לשלטון. נראה כי יותר ויותר מועמדים בוחרים את המפלגה בה ירוצו ולא המפלגה את המועמדים. כך נחלשת הלכידות הרעיונית של חלק מהמפלגות והפוליטיקה הופכת לפוליטיקה אישית.

לבסוף, מפלגות אמורות לנהל את השלטון על סמך התוכנית המפלגתית שמתבטאת במצען, וכן על סמך השפעות ולחצים מצד המוסדות המפלגתיים. ב"תור הזהב" של המפלגות מוסדות המפלגה (הועידה, המרכז, המועצה, הלשכה) היו דנים בנושאי מדיניות ואף מספקים גיבוי לנציגי המפלגה בשלטון (ולעיתים אף מבקרים ומשנים) – בפרלמנט ובממשלה. כיום ניכר כי נציגי המפלגות בממשל מעדיפים להרחיק את רוב העיסוק בנושאי מדיניות ממוסדות המפלגה. במילים אחרות, גם בעבר היו נציגי המפלגות בכנסת ובממשלה מרכזיים בקביעת מדיניות, אולם בניגוד להווה, הייתה חשיבות לשכנוע וקבלת תמיכה ממוסדות המפלגה למדיניות זו.

חוקרים מוצאים סימנים רבים לירידת קרנן של המפלגות בעולם הדמוקרטי בעשורים האחרונים (ותופעה זו לא פסחה על ישראל): ירידה בחברות במפלגות (באחוזים ואפילו במספרים אבסולוטיים); ירידה בהזדהות של אזרחים בסקרים כתומכי מפלגה כלשהיא; ירידה בשיעורי השתתפות בבחירות; ירידה בתמיכה במפלגות הוותיקות, עלייה בניידות קולות הבוחרים (כלומר בוחרים שאינם שומרים עוד אמונים למפלגה מסוימת ומשנים את אופן הצבעתם ממערכת בחירות אחת לשנייה) ועוד. מכל האמור לעיל, ניתן להתרשם כי מעמדן של המפלגות נמצא במגמת ירידה.

אולם מנקודת מבט היסטורית רחבה ניתן לראות את הדברים באופן שונה: ניתן להתייחס ל"תור הזהב" של המפלגות כשיא יוצא דופן, ולראות את התקופות שלפניו ואחריו כתקופות "נורמאליות" בהן המפלגות מתחרות וגם משתפות פעולה עם גורמים אחרים ומהוות ערוץ תקשורת אחד מיני כמה במדינה הדמוקרטית המודרנית. בנוסף לכך, המפלגות הן עדיין השחקניות הדומיננטיות בתהליך הדמוקרטי שהוא בעל רמת ההשתתפות הגדולה ביותר – הבחירות, ואין אף מוסד אחד שיכול להחליף אותן לאור מכלול התפקידים שהן ממלאות. זאת ועוד, אחד הדברים המופלאים בנוגע למפלגות הוא יכולת הישרדותן; מפלגות רבות שרדו מאה שנה, כאשר קהל הבוחרים השתנה לחלוטין כמו גם אופי הנושאים שעל הפרק. מפלגות רבות שרדו והתקיימו לאחר שאלו שאיישו אותן, ייצגו אותן ובחרו אותן הלכו לעולמם.

ארגון מפלגתי

מבט מקרוב על הארגון המפלגתי חושף סבך ארגוני ותקנוני מורכב. כדי לפשט את המבט על המפלגה אפשר לראותה כמורכבת משלושה כוחות עיקריים: (1) מוסדות המפלגה, כל אותם גופים הפועלים מחוץ למוסדות השלטון וכוללים נושאי משרות מפלגתיות בתשלום כמו גם פעילים אשר מאיישים מוסדות מפלגתיים צרים (לשכה, הנהלה) ורחבים יותר (מועצות, מרכזים, וועידות). (2) המפלגה בקרב הבוחרים, מה שכולל את הבסיס האלקטוראלי של המפלגה, בסיס התמיכה שלה בציבור הרחב (תומכים, חברים, פעילים). (3) נציגי המפלגה במוסדות השלטון, אותם נשים וגברים אשר נמצאים כנציגי המפלגה במוסדות השלטון (ממשלה, כנסת, רשויות מקומיות ועוד).

כל המפלגות עומדות על שלוש רגליים אלו, אך מפלגות נבדלות זו מזו במידת עצמתם והשפעתם של מרכיבים אלו. לדוגמא במפלגות דוגמת המפלגות החרדיות, הארגון החוץ מפלגתי של מועצות החכמים הוא הפוסק האחרון בכל עניין. בנוסף ניתן גם להצביע על שינוי לאורך זמן במשקלם של אלו. כך, למשל, באותו "תור זהב" של מפלגות, היה משקל רב יותר למוסדות המפלגה מאשר כיום. כיום נתפסים מוסדות המפלגה פעמים רבות כסרח עודף, בעיקר בדרך הצגתם השלילית בתקשורת. עם זאת, כאשר יש מחלוקת ניכרת בקרב נציגי המפלגה במוסדות השלטון, משמשים מוסדות אלה כבוררים וכך נשמרת להם השפעה מסוימת. לעיתים ניכר קונפליקט קשה בין מרכיבים אלו: את מפלגת קדימה יצר אריאל שרון כאשר הוא וחלק ניכר מהנציגים הנבחרים של מפלגה אחרת, הליכוד, התקשו לגייס את תמיכת מוסדות המפלגה וחבריה למהלכיו המדיניים ("ההתנתקות"). דובר למעשה במאבק לא רק בין תפיסות שונות במפלגה אלא במאבק בין קבוצה בכירה של נציגי המפלגה בשלטון לבין מוסדות המפלגה בהן הייתה התנגדות חזקה לרעיון ההתנתקות.

תפקידן המרכזי של המפלגות, גם כיום לאחר תום "תור הזהב", הוא גיוס מועמדים לבחירות. במדינת ישראל למפלגות יש תפקיד מרכזי במיוחד משום שבבחירות מצביעים הבוחרים למפלגות – כלומר, לרשימות מועמדים שהרכבם נקבע לפני הבחירות. כל מפלגה חופשית לקבוע את רשימות המועמדים, המוגשות לוועדת הבחירות למעלה מחודש לפני הבחירות הכלליות לפי שיטה שהיא קובעת לעצמה. יש מפלגות

בהן נקבעים כל המועמדים, לרשימה לכנסת ולמנהיגות המפלגה, בבחירות פנימיות על ידי כלל עשרות אלפי חברי המפלגה. תהליך זה מכונה "פריימריס", (דוגמא לתהליך זה ניתן למצוא במפלגת העבודה מאז שנת 1992). לעומת זאת יש מפלגות שבהן אישים בודדים, ואף מנהיג יחיד, קובעים את הרכב וסדר רשימת המועמדים לכנסת (דוגמת המפלגות החרדיות). במפלגות אחרות נציגים נבחרים בוחרים את המועמדים לכנסת (למשל כ-3000 חברי וחברות מרכז מפלגת הליכוד בבחירות 1999-2006).

לכל אחת משיטות אלו יש יתרונות וחסרונות מנקודת הראות הדמוקרטית. אפילו ה"פריימריס" – שעל פניהם הם השיטה הדמוקרטית ביותר מבחינת רוחב ההשתתפות – יוצרים בעיות לא פשוטות. יש גם לזכור שמפלגות אינן צריכות להיתפס כמי שצריכות לעמוד באותן אמות מידה של דמוקרטיה ברמת המדינה. זאת משום שהזכות להיבחר המובטחת בידי המדינה מאפשרת לאזרח שאינו מרוצה לעבור מפלגה, להקים מפלגה חדשה או להחליט שאינו חפץ להיות מעורב בפוליטיקה הפנים-מפלגתית של המפלגות ככלל.

עם זאת, הגישה לפיה המפלגות הן ארגון פרטי אף היא אינה מקובלת עוד. בדמוקרטיות רבות ישנו פיקוח על המפלגות. ישנן מדינות עם פיקוח נרחב, עד כדי "הלאמת" המפלגות (דוגמת ארה"ב ברמת המדינות) וישנן מדינות בהן הפיקוח הוא מינימאלי וכמעט אינו קיים. המגמה הניכרת בארץ ובעולם היא של הרחבת הפיקוח. הפיקוח המשמעותי על המפלגות בארץ התפתח בתחילה כתוצאה של אימוץ חוקים למימון ציבורי של המפלגות והתרחב והתמסד עם אימוץ חוק המפלגות בראשית שנות התשעים. עם זאת, למפלגות בישראל יש עדיין חופש רב בניהול ענייניהן, מה שניכר בין היתר במגוון שיטות בחירת המועמדים אשר בהן הן עושות שימוש. כאמור, הגופים הבוחרים במפלגות הם לעיתים מצומצמים ביותר בהרכבם, דוגמת מועצות חכמים (המפלגות החרדיות), לעיתים הם רחבים יותר וכוללים עשרות, מאות ואף אלפי חברים במוסדות מפלגה נבחרים (מרכזים, מועצות, ועידות) ויש שהם רחבים עד מאוד וכוללים עשרות אלפי חברי מפלגה ("פריימריס").

המפלגות בישראל, כמו במרבית המדינות הדמוקרטיות, זוכות למימון נדיב מצד המדינה. מימון זה מוענק מתוך ההבנה וההכרה במרכזיותן וחיוניותן של המפלגות לדמוקרטיה, ובשל החשש כי מימון בידי בעלי עניין יטה ויעוות את ההליך הדמוקרטי. ואמנם, המפלגות בארץ אינן חשופות להשפעת ההון בזכות מימון ציבורי ניכר, הגם שחלק מהן חייבות כסף רב ונחשפות כך ללחצי הלווים, בעיקר הבנקים. אולם מי שנתון להשפעה רבה יותר הם הפוליטיקאים כיחידים. אלו, בייחוד המתמודדים ב"פריימריס", נזקקים לכסף פרטי רב למימון מסע הבחירות הפנים מפלגתי שלהם מול קהל של עשרות אלפי בוחרים. בארץ קיימת חקיקה מקיפה אשר נועדה להסדיר בעיה זו והיא מגבילה את מקור התרומות לאנשים פרטיים (ולא חברות), מגבילה את גובה התרומה ליחיד ואת גובה ההוצאות למועמד. דוחות ואף חקירות משטרה חשפו מקרים של הפרה של כללים אלו. לזכותה של כנסת ישראל יש לציין כי בשונה ממדינות רבות, אשר מתעלמות מבעיית מימון הבחירות הפנימיות, היא מנסה לטפל בהסדרת מימון הבחירות הפנים מפלגתיות באמצעות חקיקה.

איך מבחינים בין מפלגות?

ישנן דרכים רבות להבחין בין סוגי המפלגות השונים, בנוסף להבחנה שהוצגה מעלה לפי הממד הארגוני. הבחנה מרכזית היא לפי האידיאולוגיה שהן מייצגות. כאן מקובלת ההבחנה בין "ימין" לבין "שמאל". בעולם הדמוקרטי ממוקדת ההבחנה הזו בנושאי כלכלה וחברה – השמאל מזוהה עם מדינת הרווחה, שימורה ופיתוחה בעוד הימין מזוהה עם השוק החופשי וקורא למינימום התערבות של המדינה. בישראל, בניגוד למצב במרבית הדמוקרטיות המערביות, משמשים מושגי שמאל וימין להבחין בין מפלגות הנוטות לתמוך במדיניות של "שלום תמורת שטחים" (מפלגות "יוניות") לאלו שנטייתם לתמוך במדיניות "ארץ ישראל השלמה" (מפלגות "ניציות"). אולם בארץ, כמו גם בחלק ממדינות העולם, ישנם ממדים רבים נוספים המבחינים בין מפלגות פוליטיות. ממדים אלו מתייחסים לשסעים חברתיים מרכזיים בישראל כמו בין ערבים ליהודים (לדוגמה מפלגות ערביות מובהקות כמו הברית הלאומית הדמוקרטית או המפלגה הדמוקרטית הערבית), דתיים וחופשיים (מפלגות חרדיות דוגמת ש"ס ואגודת ישראל לעומת מפלגה חופשית דוגמת מרצ), ותיקים ועולים (לפחות בעבר הלא רחוק, מפלגות עולים כגון ישראל בעליה וישראל ביתנו) אשכנזים וספרדים (זהות שניכרת במיוחד בהבחנה בין המפלגות החרדיות, אגודת ישראל ודגל התורה לעומת ש"ס).

בדמוקרטיות רבות מופיעים חלק משסעים חברתיים אלו כמגדירים של מפלגות, ולעיתים מופיעות הבחנות נוספות אשר בולטות פחות בישראל. אחת מאלו, אשר בלטה בייחוד בעבר הייתה בין העיר לבין הכפר, וגולמה המיוחד בידי מפלגות האיכרים. שסע עכשווי הוא בין המפלגות המייצגות ערכים מטריאליים (הויכוח שהוזכר בין חסידי מדינת הרווחה לבין חסידי מינימום התערבות המדינה) ואלו המייצגות ערכים פוסט-מטריאליים כגון איכות הסביבה, זכויות נשים וגאים וכו'. בארץ יש מפלגות שאימצו נושאים אלו, אך מפלגות שזה עיקר מצען טרם הצליחו בבחירות לכנסת, הגם שכוחם של רשימות ירוקות ניכר במספר רשויות מקומיות. נושא נוסף הבולט במיוחד באירופה הוא היחס למהגרי העבודה. בישראל -- אף על פי שנושא זה עולה מפעם לפעם, ושישנן מפלגות עם עמדות נחרצות בנושא -- היחס למהגרי העבודה ("הפועלים הזרים") רחוק מלהגדיר את המפלגות כפי שניכר באירופה, במיוחד בכל הקשור למפלגות הימין הקיצוני החדשות והמתחדשות.

הבחנה אחרת היא זו בין מפלגות מצרפות (אגרגטיביות) המנסות לפנות אל הציבור הכללי עם חבילת מדיניות כוללת לבין מפלגות סקטוריאליות שמעצם טיבן הן פונות לקהל מצביעים מוגדר ותחום, גם אם לעיתים הן משתדלות לפרוץ אל מעבר לו או להציע מדיניות כוללת. מפלגות מצרפות בולטות במפה הפוליטית הישראלית כיום הן העבודה, קדימה והליכוד. בין המפלגות הסקטוריאליות בלטה המפלגה הדתית-לאומית (מפד"ל) אשר פנתה לקהל דתי-לאומי, ועדיין בולטות המפלגות החרדיות האשכנזיות הפונות לקהל החרדי-אשכנזי. ניתן לראות גם את המפלגות הערביות, מפלגות העולים, מפלגת הגמלאים וכן את ש"ס כמפלגות שכאלו.

הבחנה חשובה נוספת היא בין מפלגות פרו-מערכתיות ואנטי-מערכתיות. מפלגות מערכתיות הן מפלגות אשר תומכות בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית ומציעות שימור ואף שינוי ושיפור בתחומי המערכת. ניתן לראות את רוב המפלגות הלא קיצוניות בישראל כמפלגות פרו-מערכתיות. לעומתן, המפלגות הקיצוניות ביותר מבחינה אידיאולוגית או דתית יכולות להיתפס כמפלגות אנטי-מערכתיות, אם הן מערערות על אופייה הדמוקרטי או היהודי של מדינת ישראל וחותרות תחת הלגיטימיות של המשטר. דמוקרטיות עומדות פעמים רבות בפני הדילמה אם להתיר למפלגות שרוצות לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי (או את הגדרתה היסודית של המדינה) מלקחת חלק בו. חוק יסוד הכנסת וגם חוק המפלגות מגדירים את גבולות הדמוקרטיה בישראל ואוסרים על רישום ועל התמודדות של מפלגות אשר מערערות על אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל, מטיפות לגזענות,

מביעות תמיכה במאבק המזוין בישראל או מהוות מסווה לארגון בלתי חוקי, אולם בפועל היו פסילות מועטות בלבד של מפלגות. שני מקרי הפסילה היו של הרשימה הסוציאליסטית בשנת 1965 על רקע שלילתה את הלגיטימיות של מדינת ישראל (הרבה לפני אימוץ החוק בעניין) ושל מפלגת כך הגזענית אשר נפסלה בשנת 1988 לאחר חקיקה. דומה כי המדיניות הליברלית שננקטת בישראל בגיבוי בית המשפט העליון מוכיחה את עצמה. אמנם נציגי המפלגות האנטי מערכתיות מימין, שמאל ומקרב החרדים מתבטאים בצורות בעייתיות ומקוממות לעיתים מנקודת הראות הדמוקרטית והציונית, אולם עצם השתתפותם במשחק הדמוקרטי נותנת משנה תוקף ללגיטימציה של המערכת.

נקודה נוספת שיש להעלות היא שלא תמיד קל להבחין בין מפלגה לבין ברית של מפלגות. פעמים רבות לוקח זמן רב למפלגות אשר נמצאות בברית עד אשר הן הופכות לגוף אחד. כך, למשל, התמודדו אנשי המפלגה הליברלית ואנשי חרות ברשימות משותפות לכנסת ולמוסדות נבחרים נוספים מאז 1965, אך רק בראשית שנות התשעים הושלם תהליך מיזוגן במסגרת מפלגת הליכוד. יש גם פעמים בהן בריתות אינן מובילות לאיחוד, כפי שהיה במקרה של מפ"ם ומפלגת העבודה אשר היו חברות ב"מערך" בשנים 1984-1969.

מערכות מפלגתיות

עד כה בחנו את המפלגה כיחידה אחת, או שניתחנו את המפלגה כלפי פנים. דרך נוספת לבחון את התופעה במדינות דמוקרטיות היא להסתכל על המכלול, קרי על מערכת המפלגות. חשוב לבחון את מערכת המפלגות שכן לכללי ההתנהגות של המצרף של המפלגות יש הגיון ודינאמיקה משלו. בכל הקשור למערכות מפלגתיות ניתן לדבר על הבחנות שונות, כאשר הראשונה שבהן היא זו המבחינה בין מערכת דו-מפלגתית לבין מערכת רב-מפלגתית. כאשר יש במערכת הפוליטית שתי מפלגות עיקריות, אשר זוכות לתמיכת רוב גדול של הציבור ומחזיקות ברוב מושבי הפרלמנט (כמו בבריטניה), זוהי מערכת דו-מפלגתית אשר בה מפלגה אחת אוחזת בשלטון, ואילו השנייה משמשת כאופוזיציה וממתינה לתורה לתפוס את השלטון בבחירות. במערכת רב-מפלגתית מדובר על פי רוב בדינאמיקה שונה, כאשר הממשלה היא קואליציונית ומבוססת על שיתוף פעולה בין כמה מפלגות שמיועד ליצור רוב בפרלמנט. כצפוי, מערכות דו-מפלגתיות מצטיינות על פי רוב ביציבות, כי כאשר רק מפלגה אחת בשלטון היא מחזיקה מעמד כמעט תמיד לאורך כל הקדנציה שלה. אולם, שלא כפי שמקובל לחשוב, גם מערכות רב-מפלגתיות רבות מצטיינות ביציבות. דוגמה למערכת שכזו היא מערכת המפלגות הישראלית עד לשנת 1977 – אשר רבים ביקרו את יציבות היתר שלה – והמערכות המפלגתיות של המדינות הסקנדינביות.

מאז הקמתה חוותה ישראל שני סוגים של מערכת רב-מפלגתית. המערכת הראשונה שהייתה קיימת עוד לפני קום המדינה והחזיקה מעמד עד לשנת 1977 הייתה מערכת עם מפלגה דומיננטית. במערכת הייתה מפלגה אחת גדולה במיוחד, מפלגת פועלי ארץ ישראל (ומאז 1968 מפלגת העבודה), אשר על פי רוב החזיקה בפי שניים ויותר מושבים בכנסת מהמפלגה הבאה בגודלה. בנוסף לכך, מפלגה זו תפסה את אמצע המפה הפוליטית. לאור שני נתונים אלו, כל ממשלה צריכה הייתה לכלול מפלגה זו, ובשל גודלה היא היוותה גם גורם דומיננטי בממשלה ובקואליציה. בשנת 1977, השנה שבה התחולל המהפך הפוליטי הראשון בישראל ובה ניצחה מפלגת הליכוד בבחירות, נוסדה מערכת שונה, תחרותית יותר אך יציבה פחות שבה שני גושים, גוש השמאל (העבודה ובנות בריתה) וגוש הימין (הליכוד ובני בריתו), התמודדו זה מול זה על השלטון בישראל. מאז בחירות 1996, עם הנהגת הבחירה הישירה והנפרדת של ראש הממשלה (שבוטלה לקראת בחירות 2003), אנו עדים להתפוררותה של המערכת המפלגתית לאור הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות והעלייה בכוחן של המפלגות הקטנות. השבריריות שמאפיינת את מערכת המפלגות כיום בישראל היא מאוד נזילה (לדוגמא, הקמתה של קדימה מספר חודשים לפני הבחירות, וזכייתה), יוצרת ניידות הולכת וגוברת של בוחרים, ומשפיעה לרעה הן על יציבותה של הממשלה והן על יכולתה למשול.

את המערכת הרב-מפלגתית ניתן לראות כתוצר של שיטת הבחירות וכשיקוף של החברה. בחירות רוביות ("המנצח זוכה בכל") נוטות לרכז את התוצאות במספר יחסית קטן של מפלגות (כנהוג למשל בארה"ב ובבריטניה), לעומתם בחירות יחסיות מאפשרות למספר רב של מפלגות לזכות במושבים (כנהוג למשל באיטליה, הולנד, דנמרק וגרמניה). חברה משוסעת, אפילו אם יש בה שיטת בחירות רובית, תקדם מספר יחסית גדול של מפלגות (קנדה, הודו), לעומת חברה הומוגנית בה ישנם תמריצים פוליטיים מועטים להקמת מפלגות רבות. ואמנם, את המערכת הרב-מפלגתית הישראלית ניתן לראות כתוצר של שיטת בחירות יחסית אשר מאפשרת ייצוג של כל רשימת מועמדים (מפלגה או ברית מפלגות) אשר זוכה בתמיכה של יותר משני אחוזים מקרב הבוחרים. אולם ניתן גם לראות את המערכת המפלגתית כמשקפת את החברה הישראלית המורכבת, רבת דעות וזהויות: יהודים ולא יהודים, דתיים וחופשיים, עולים חדשים וותיקים, עניים ועשירים, אשכנזים וספרדים.

למרות התמורות במעמד המפלגות, הן עדיין ממלאות תפקיד חיוני בדמוקרטיה. דמוקרטיה מודרנית אינה יכולה להתקיים ללא מפלגות אשר מקיימות (גם אם לא בצורה בלעדית) את התפקודים שהוזכרו מעלה. הפיכתה של הפוליטיקה לאישית יותר אולי מסמנת את קיצור המרחק בין הבוחר לבין הנבחר, אך בה בעת היא גם מדאיגה משום שדמוקרטיה צריכה להיות מבוססת על מערכות, מוסדות, ארגונים וחוקים ולא על אישיות זו או אחרת, מוצלחת ככל שתהא. שכן אישיות לא רק שהינה ברת חלוף הרבה יותר ממוסדות, ארגונים וחוקים אלא שאחד מהיסודות המרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית הוא שלטון החוק ולא האדם. המפלגה, בלשון החוק הישראלי "חבר בני אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על ידי נבחרים" [חוק המפלגות, התשנ"ב-1992, סעיף 1] היא מרכיב הכרחי וחשוב בכל דמוקרטיה, גם בזו הישראלית. גם אילו הבחירות היו נערכות באופן אישי, בסופו של דבר היו הנבחרים מתארגנים בקבוצות בפרלמנט כדי לקדם ערכים, מדיניות ואינטרסים משותפים. נראה כי המצב בו המפלגות עומדות ככאלו בפני הבוחרים, אחרי שהן מייצרות תוכנית פעולה, או לפחות מזוהות עם קו מדיניות ואינטרסים מסוימים, מפשט את הפוליטיקה בעיני הבוחרים ומחזק את יכולתם להבחין בין חלופות המדיניות העיקריות, לאשרר אותן על ידי בחירה מחודשת או לשנות את בחירתם.

ביבליוגרפיה:
כותר: מפלגות בישראל בראיה השוואתית
מחבר: רהט, גדעון (ד"ר)
שם  האתר: בשער : קהילה אקדמית למען החברה בישראל (ע"ר)
בעלי זכויות : בשער
הוצאה לאור: בשער
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית