שמעון בן שטח ותקופתו

"שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים; והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" (משנה, מסכת אבות, פרק א' משנה ט').

שמעון בן שטח היה אחד המנהיגים היהודיים שפעלו בארץ-ישראל בתקופת הבית השני. המשנה מונה בפרק הראשון של מסכת אבות את שמות המנהיגים שפעלו בתקופה, שראשיתה כיבוש ארץ-ישראל על-ידי הסלווקיים (המלכים שמרכזם היה בסוריה והנקראים במקורותינו "יוניים" או "סוריים") וסיומה בסוף תקופת המשנה – סך-הכל כארבע מאות שנים.
בראשית התקופה עמד בראש העם מנהיג יחיד: הראשון היה שמעון הצדיק ואחריו אנטיגנוס איש סוכו. מלאחריהם משמשים בהנהגה שניים כאחד והם נקראים "הזוגות". שמעון בן שטח שייך לזוג השלישי ובן-זוגו הוא יהודה בן טבאי. אולם לשמעון ויהודה היה שותף נוסף, שותף שלא היה רצוי להם ואף הם לא היו רצויים לו – ינאי המלך.

ינאי המלך

לא נוכל להבין היטב את אישיותו של שמעון בן שטח, אלא-אם-כן נעמוד תחילה על דמותו של המלך יהונתן, נינו של מתתיהו החשמונאי, הקרוי בלועזית ינאי אלכסנדר, שמלך בארץ-ישראל בשנים 76-103 לפני ספירת הנוצרים. ינאי אומנם היה צאצא מבית חשמונאים, אולם במעשיו דמה יותר למתייוונים, אויבי אבותיו, מאשר לאבותיו. ינאי הלך בדרך הצדוקית, בעוד שרוב העם הלך בדרך הפרושית. עד סוף ימי יוחנן הורקנוס, אבי ינאי, היו המנהיגים מבית חשמונאים מקובלים על העם, שכן כולם הלכו בדרך הפרושית. יוחנן, לעומתם, זנח בסוף ימיו את הדרך הפרושית ועבר אל הדרך הצדוקית.

מה היה טיבם של הצדוקים?

הצדוקים האמינו בתורה שבכתב וקיימו אותה בלבד. הם סרבו לקיים את התורה שבעל-פה, כלומר, הם לא נהגו על-פי ההלכות שלימדו החכמים ולא קיבלו את פירושיהם למצוות הכתובות בתורה. קרוב לוודאי שגם הם נזקקו לתורה שבעל-פה כדי לפרש את התורה שבכתב, אלא שתורה שבעל-פה זו היתה מצומצמת בהקיפה ושונה מזו של חכמי הפרושים. מספרם של הצדוקים היה קטן, אולם רבים מהם היו כוהנים ועשירים. כפי הנראה נקראו צדוקים על שם אחד הראשונים שהפיץ דעות אלה – צדוק הכהן. לעיתים היתה מישרת הכוהן-הגדול בידי כוהן צדוקי ולעיתים עלה בידם להשתלט על הסנהדרין (המוסד העליון שמושבו בלשכת הגזית בבית-המקדש ובו ישבו חכמי האומה וראשיה והנהיגו את העם שבארץ-ישראל ושבגולה. לעיתים התכנס הסנהדרין כבית-הדין העליון וחבריו דנו פושעים ועבריינים. במקורות הוא נקרא "בית דין של שבעים ואחד" וכן "בית הדין של לשכת הגזית"). מי ששלט בסנהדרין שלט באומה כולה.

הפרושים

בניגוד לצדוקים, שמספרם היה קטן והם היו בבחינת "כת", היה מספר הפרושים רב. רוב בני העם הלכו בדרך הפרושית ולכן לא היו הפרושים כת.
כפי הנראה נקראו פרושים על שהעמידו במרכז חייהם את השאיפה לפרוש מהעבירה, מהחטא ומהכיעור ושאפו בכל כוחם לקיים את צו ה': "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא, פרק י"ט פסוק ב'). על פסוק זה אומר המדרש: אמר הקב"ה למשה: לך אמור להן לבני ישראל: בני! כשם שאני פרוש, כך תהיו אתם פרושין; כשם שאני קדוש, כך תהיו קדושים" (ויקרא רבה, פרשה כ"ד, ד').
עם זאת, יש לציין גם כי המחנה הפרושי היה מגוון. היו שהשתדלו מאוד להגשים את צו הפרישה והיו שהשתדלותם היתה מעטה.

היחסים בין העם לינאי

החיכוכים בין העם, בהנהגת שמעון בן-שטח ויהודה בן טבאי, ובין המלך, הגיעו לשיאם עם פרוץ מלחמת-אחים קשה ואכזרית בין המלך, אוהדיו ושכיריו לבין המוני העם ומנהיגיו. המריבות והמלחמות מעידות שינאי לא היה רצוי לרוב העם. כמה סיבות לדבר.

בראש ובראשונה – צדוקיותו של המלך. בעקבות הצדוקיות החדיר ינאי לארץ-ישראל היהודית תרבות זרה המנוגדת לרוח היהודים והיהדות והשתדל לנהוג בפאר ובהדר כשאר מלכי האזור. ינאי הירבה במלחמות ובכיבושים ואף נחל מפלות. היו שסברו שלא כל המלחמות והכיבושים הכרחיים ורצויים. במלחמות נשפך דם רב, נהרס רכוש רב והן עלו ממון רב. לצורך מלחמותיו, ובעיקר כדי לבסס את שלטונו ולהרתיע כל מתנגד פנימי או חיצוני, אסף ינאי סביבו שכירי-חרב זרים. הללו שנאו את היהודים והזדרזו לקיים בדקדקנות מצוות פגיעה ביהודי.

זאת ועוד. ינאי היה, כנראה, הראשון בתקופת הבית השני שכינה את עצמו בכינוי "מלך", (יתכן שקדם לו בזאת אחיו, יהודה אריסטובלוס, אולם הוא מלך שנה אחת בלבד). על מטבעותיו של ינאי היה כתוב, בין השאר: "יהונתן המלך".

כחמש מאות שנים חלפו מאז חרב הבית הראשון ונחרבה עימו מלכות יהודה. במשך 500 שנים ציפו היהודים לחידוש המלוכה. הם התפללו למלך מבית דוד, כפי שהיו מלכי יהודה בימי הבית הראשון, ומכל מקום, למלך ההולך בדרכי התורה "כדוד עבדי" ונוהג על פי ההלכה. ינאי לא היה המלך עליו חלמו ואליו השתוקקו. הם ראו במלכותו מעין חלול הקודש.
במיוחד כעסו החכמים – ובעקבותיהם כעס העם – על שינאי מחזיק בשתי מישרות: מלך וכוהן-גדול. ריכוז המשרות והסמכויות בידי אדם אחד הדאיג אותם מאוד.

התנגשות בין ינאי לחכמי הפרושים

בתלמוד הבבלי מסופר: "מעשה בינאי המלך, שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים". (מקומה של כוחלית אינו ידוע, אולם נאמר שהיא במדבר וידוע שינאי הירבה להילחם במדבריות של עבר-הירדן המזרחי; לפיכך יש להניח ששם מקומה של כוחלית. כרך פירושו עיר, מקום יישוב גדול. קשה להניח שינאי כבש 60 ערים אף בארץ ישראל כולה. יש להניח שלפנינו לשון גוזמה להדגיש את כיבושיו המרובים). "ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו". (בשעה שבנו עולי בבל את בית המקדש השני, היו שרויים בעוני רב ולכן אכלו מלוח, שהוא מין ירק זול). "והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו". (בסעדתו של ינאי אכלו מלוחים – סמל לעוני – על גבי שולחנות של זהב – סמל לעושר – על-מנת להדגיש את השיפור שחל במצבם, שעתה שוב אינם עניים).

לכאורה היו היחסים בין ינאי ובין חכמי הפרושים, מנהיגי העם, תקינים, אולם מהמשכו של הסיפור ניכר שהמאבק היה חריף. "והיה שם אחד, איש לץ לב רע ובליעל אלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: 'ינאי המלך! לבם של פרושים עליך'!" (הם מעמידים פנים שהם ידידיך, ובאמת הם שונאיך ואינם מרוצים מהצלחתך הצבאית).

"ומה אעשה"? (שואל המלך את אלעזר.כלומר, כיצד אגלה ואראה, שאכן אין החכמים מאוהבי?)

"הקם להם בציץ שבין עיניך" (כך השיב אלעזר לינאי. לכוהן הגדול היו בגדים מיוחדים. אחד מהם – ציץ עשוי זהב, שהניחו על מצחו, בין עיניו. ינאי, שאף הוא כוהן גדול היה, לבש את בגדי הכהונה הגדולה ועל ראשו הציץ. בניגוד לשאר בגדיו, רשאי היה הכוהן הגדול ללבוש את הציץ אף שלא בשעה שעבד בבית-המקדש. בשעה שהכוהן הגדול היה מניח את הציץ על מצחו, חייבים היו כל הנוכחים לקום על רגליהם. על-ידי קימה זו הם הודו, בין השאר, בכך שנושא הציץ הוא כוהן גדול. אלעזר בן פועירה, שידע שהחכמים מערערים על כהונתו הגדולה של ינאי, יעץ לינאי להפגין כהונתו ולהכריחם להודות בפומבי בכהונתו או לגלות שהם מורדים בו).

"הקים להם בציץ שבין עיניו" (בחן אותם ינאי כעצת אלעזר בן פועירה). 'היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידה שמו, ויאמר יהודה בן גדידה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון!

ויבדלו חכמי ישראל בזעם (דברי יהודה בן גדידה הכעיסו את ינאי והפגישה בין המלך והחכמים נסתיימה בכעס ובמריבה. לאחר הלכו החכמים, הסית אלעזר בן פועירה את המלך בחכמים):

ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט (פשוט, שאינו מלך, שר או נכבד) שבישראל – כך הוא דינו (שומע עלבונו ושותק; לא תמיד יש בידו כוח להשיב למעליביו ומחרפיו); ואתה מלך וכוהן גדול, כך הוא דינך?!

- ומה אעשה? (שואל ינאי).

- אם אתה שומע לעצתי, רומסם.

- ותורה, מה תהא עליה? (מה יהא גורל התורה, אם ייהרגו החכמים המלמדים אותה. מכאן עולה, שינאי, שנלחם בחכמים והלך בדרך הצדוקית היתה לו יראת כבוד כלפי התורה שבכתב).

- הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד (לדעת אלעזר בן פועירה אין לימוד התורה וקיומה תלויים בחכמים. התורה, עטופה במעיליה, מטפחותיה וקישוטיה, מונחת וממתינה ללומדים; וכל הרוצה ללמוד, ילמד ואינו זקוק לחכמים. מסקנה: רצח החכמים על-ידי ינאי לא יביא להמעטת תלמוד תורה).

מיד, ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה (הרעה צמחה ועלתה על-ידי אלעזר בן פועירה) ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם (שומם, לא היו בו לומדי תורה) עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה" (בבלי, קידושין, ס"ו ע"א).

שמעון בן-שטח דן את ינאי המלך

ראינו קודם לכן, שהתלמוד תולה את בניין הריסות התורה, שהרס ינאי המלך, באדם אחד והוא שמעון בן-שטח. שמעון היה האיש שמצא עוז בליבו לקום נגד המלך, שגילה נטיות רצחניות ופגע בחכמים ובבני העם.

בהיותו ראש בית-הדין לא היסס מלתבוע את ינאי לדין: "דעבדיה דינאי מלכא (שעבדו של ינאי המלך) קטל נפשא (הרג נפש, אדם). אמר להו (להם) שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו.

שלחו ליה (שלחו לו, לינאי, ואמרו לו): עבדך קטל נפשא (עבדך הרג נפש). שדריה להו (שלח ינאי את העבד אל החכמים על-מנת שיעמוד לדין).

שלחו ליה (שלחו החכמים אל ינאי): תא אנת נמי להכא (בוא גם אתה לכאן, אלינו), 'והועד בבעליו' – אמרה תורה (שמות, כ"א כ"ט) – יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. (התורה דורשת מבעל שור שנגח והועמד לדין, שיהיה עם שורו בדין. חכמים דורשים זאת מינאי במקרה זה בו נידון עבדו הכנעני). אתא ויתיב (בא, ינאי, וישב באולם בית-הדין). אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. (על פי הדין צריך היה ינאי לעמוד, כשם שעמד העבד, בשעה שהושמעה אשמתו. ינאי, שרצה להראות ולהפגין שאינו כפוף למרות החכמים, בחר להפגין זאת בעניין העמידה – ישב ולא עמד).

(המשיך שמעון בן שטח ואמר:) ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד.

אמר לו (ינאי לשמעון): לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. (אעמוד אם ידרשו זאת שאר חברי בית-הדין. על פי דרישתך בלבד לא אעמוד).

נפנה (שמעון) לימינו – כבשו פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו – כבשו פניהם בקרקע (מתיאור זה עולה כי שמעון בן-שטח היה נשיא הסנהדרין. הוא פונה לשני צדדיו לראות תגובות חבריו ומתברר לו כי הללו יראים מפני המלך התקיף ומהיר הכעס ואין הם מעיזים להצטרף לדרישת שמעון בן-שטח. מאידך, מתביישים הם מפני שמעון על שיראים הם מפני מלך-בשר-ודם יותר משהם יראים מפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שעל פי תורתו הם דנים ולכן הם מסתירים פניהם ומפנים אותם כלפי הקרקע).

אמר להן שמעון בן-שטח: בעלי מחשבות אתם (בעלי חשבונות; אינכם אומרים את האמת אלא עורכים חשבון ומעלימים אותה מפני היראה) יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם"! (בעל מחשבות הוא הקב"ה, העורך חשבון זכויותיו וחובותיו של האדם, והוא יעניש אתכם על מעשה זה (סנהדרין, י"ט, ע"א-ע"ב).

תורת בן-שטח וממונו של ינאי

ההתנגשויות בין השניים היו מרובות. התלמוד הירושלמי (ברכות, פרק שביעי הלכה ב', דף י"א ע"ב) מספר: "שלוש מאות נזירים עלו לירושלים בימי שמעון בן שטח לאחר שהשלימו את ימי נזירותם". על-פי ההלכה, נזיר, לאחר שהשלים את ימי נזרו, צריך להביא שלושה קורבנות – כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים.

למאה וחמישים מהם מצא שמעון בן-שטח דרך, על סמך ההלכה, לפטור עצמם מהבאת הקורבנות, שכן ידי רבים מן הנזירים לא השיגה כדי קניית שלושת הבהמות. את בעייתם של האחרים, מאה וחמישים במספר, פתר בדרך אחרת. בא אל ינאי המלך, אמר לו: "יש כאן שלוש מאות נזירים, הזקוקים לתשע מאות קורבנות. תן אתה מחציתם משלך, ואתן אני מחציתם משלי". שלח לו ינאי ארבע מאות וחמישים קורבנות. הלך בעל לשון רעה ואמר לו לינאי: "לא נתן בן שטח משלו כלום". שמע ינאי המלך וכעס. פחד שמעון בן-שטח ונמלט.

לאחר זמן, באו אנשים חשובים ממלכות פרס להתארח אצל ינאי. בשעה שהיו האורחים יושבים ואוכלים, אמרו למלך: "זוכרים אנו, שהיה כאן איש זקן, שאמר בפנינו דברי חכמה". סיפר להם ינאי את שאירע ועל בריחתו של שמעון בן-שטח. אמרו לו האורחים: "שלח והביאוהו". שלח והביאו וישב שמעון בן-שטח בין המלך ובין המלכה ליד השולחן.

אמר לו ינאי: "למה התלוצצת בי"?

אמר לו שמעון בן-שטח: "לא התלוצצתי בך. אתה שלמת בכספך ושלחת קורבנות ואני שלמתי בתורתי (כלומר, באמצעות חכמתו-תורתו פטר מאה וחמשים איש מהקורבנות ובכך תרם את חלקו, כאילו נתן להם ארבע מאות וחמשים בהמות).

אמר לו ינאי: "למה ברחת"?

אמר לו שמעון: שמעתי, שאדוני כועס עלי ולכן קיימתי את הפסוק: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"
(הסיפור מופיע במקור בארמית ארץ-ישראלית).

מסיפור זה למדנו על בריחתו של שמעון בן-שטח ועל שיבתו. אין אנו יודעים להיכן נמלט שמעון בן-שטח, אולם יודעים אנו כי בן זוגו, יהודה בן טבאי, נמלט לאלכסנדריה. כשנרגעו הרוחות בירושלים – בסוף ימי ינאי או בראשית ימי מלכות אשתו של ינאי, שלומציון המלכה, שמלכה משנת 76 לפני ספירת הנוצרים ועד שנת 67 לפני ספירתם – שלחו מירושלים לאלכסנדריה, שבמצרים, את האיגרת הבאה:

"מירושלים הגדולה לאלכסנדריה הקטנה! עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו?" (תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק שני הלכה ב', דף ע"ז ע"ד. (בתלמוד בבלי מחולק כל דף לשני עמודים והסימון: עמוד א' – ע"א, וכן עמוד ב' – ע"ב. בתלמוד הירושלמי, הנקרא גם תלמוד ארץ-ישראל, מחולק הדף לארבעה עמודים). הארוס הוא יהודה בן טבאי, והארוסה, העגומה והעצובה – תושבי ירושלים המצפים למנהיגם. כדאי לשים לב אל המשפט הפותח: ירושלים – גדולה, אלכסנדריה – קטנה. המציאות הפיזית היתה שונה. אלכסנדריה היא הגדולה וירושלים קטנה ממנה. אלכסנדריה היתה עיר בין-לאומית, אחת הערים החשובות באזור כולו, ואילו ירושלים היתה קטנה יחסית ומרוחקת מדרכי המסחר והתרבות הבין-לאומיים, שעברו לאורך חוף הים-התיכון ובמזרחו של הירדן. אולם מבחינה יהודית-דתית-לאומית, ירושלים היא העיקר, עיר הנצח, ואלכסנדריה הטפל).

שמעון בן-שטח שוב בראש ההנהגה

כפי ששמענו בסופו של הסיפור אודות הנזירים, חלה התקרבות מסוימת בין ינאי לבין שמעון בן-שטח, אולם אין לדבר על התפייסות, שכן שמעון לא סלח לינאי על מעשיו הרעים. על ההתקרבות ועל חלקה של שלומציון המלכה בהתקרבות, מסופר בתלמוד הבבלי (ברכות, מ"ח ע"א):

ינאי המלך והמלכה אכלו יחדיו לחם (לאכול לחם פירושו לסעוד ולא לאכול לחם בלבד). מכיון שהרג ינאי את החכמים, לא היה להם אדם שיברך עבורם "ברכת המזון". אמר ינאי לאשתו: מי יתן לי איש שיברך עבורנו? אמרה לו: השבעה לי, שאם אביא לך איש, שלא תצער אותו. נשבע לה. הביאה את שמעון בן שטח אחיה והושיבה אותו בינה ובין המלך.

אמר ינאי לשמעון בן-שטח: רואה אתה כמה כבוד אני חולק לך?

אמר לו שמעון בן-שטח: לא אתה מכבדני אלא התורה היא המכבדת אותי כפי שכתוב (במשלי, ד', ח'): "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה" (כלומר, בזכות למדנותו נזדקק לו ינאי וכיבדו). (מתורגם מארמית).

מתוך צוואתו של ינאי, נמצאנו למדים, כי בסוף ימיו, הכיר בגדולתם וביושרם של הפרושים, עובדה המבארת את ההתקרבות שחלה בין שמעון בן-שטח ובין ינאי המלך.

"אמר לה ינאי המלך לדביתיה (אשתו): אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי, סוטה, כ"ב ע"ב. המעשה הנרמז כאן, מעשה פנחס וקנאתו, מסופר בתורה בספר במדבר, כ"ה, א'-ט'. ישראל חטאו בעבודה זרה ונצמדו אל "בעל פעור", אליל מדייני: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". איש זה היה זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון. ובהמשך נאמר: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו, ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל". זמרי הפך להיות סמל החוטא ופנחס סמל המקנא לדבר ה').

ינאי מת בשעה שצר על העיר ארגוב, בעבר-הירדן המזרחי, בשנת 76 לפני ספירת הנוצרים. בימי אשתו דחקו הפרושים את רגלי הצדוקים מעמדות השלטון. במשך תשע שנות שלטונה השקטות והשלוות, מבפנים ומבחוץ, פעל שמעון בן-שטח את עיקר פעולותיו בעומדו בראש הסנהדרין שחבריה היו פרושים.

המדרש מביא את תקופת שמעון בן-שטח כדוגמה לתקופה בה רחקו ישראל מן החטא וזכו בשל כך בברכת ה'. על הפסוק: "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא, ל"ה, י') דרשו חז"ל:

בלילות שבת (כלומר, הזמן המתאים להורדת גשמים הוא ליל שבת, כי בו אין עובדים בשדה ואין עוברים בדרכים. בני-אדם יושבים בבתיהם). מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חיטים ככליות, שעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב (למרות שהגשמים ירדו לילה אחד בלבד, היה היבול עשיר ויפה – השעורים גדולים כגרעיני זיתים והעדשים כדינרי זהב) וצררו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים, להודיע כמה חטא גורם לקיים מה שנאמר: "עוונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם" (ירמיהו, ה', כ"ה. בעצם בכל הדורות צריך היה היבול להגיע לשיא כזה, אלא שהעוונות מנעו זאת. דורו של שמעון בן-שטח היה נקי מחטא וזכה לכך) (ספרא, ראש פרשת בחוקותי).

סילוק הצדוקים מן הסנהדרין

בימי אלכסנדר ינאי השתלטו הצדוקים על הסנהדרין. כשחזקה ידם של הפרושים, נאבקו עם הצדוקים על מנת להוציאם ממוסד זה. פרשת הסילוק מתוארת "במגילת תענית". מגילה זו היא חיבור קצר, בן כארבעים משפטים, בלשון ארמית, שנתחבר, כנראה, סמוך לחורבן הבית השני. המגילה מונה את "הימים הטובים" שנקבעו בימי הבית השני. כמה מאות שנים לאחר חיבור המגילה נוסף לה פירוש שהשתדל לפרש את דבריה הקצרים והסתומים.

"בעשרין ותמניא לטבת יתיבת כנשתא על דינא" (ב-28 [= כ"ח] בטבת ישבה הסנהדרין לדין). זה לשון המגילה, והפירוש מרחיב ומסביר:

מפני שהיו הצדוקין יושבין בסנהדרין. ינאי המלך ושלומציון המלכה יושבת אצלו ולא אחד מישראל יושב עמהם, חוץ משמעון בן שטח (הצדוקים השתלטו על הסנהדרין ולא נותר בה מהפרושים אלא שמעון בן-שטח). והיו שואלין תשובות (לשאלות) והלכות ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה. אמר להם שמעון בן שטח: כל מי שהוא יודע להביא ראיה מן התורה כשר לישב בסנהדרין. פעם אחת נפל דבר של מעשה ביניהם ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה, אלא אחד שהיה מפטפט, כנגדו ואומר: תן לי זמן ולמחר אשוב. נתן לו זמן. הלך וישב לו בינו לבין עצמו ואינו יכול להביא ראיה מן התורה. למחר, נתביש לבוא ולישב בסנהדרין והעמיד שמעון בן שטח אחד מן התלמידים (פרושי, תלמיד ולא חכם בוגר שכן למדנו שהרג ינאי המלך את החכמים) והושיבו במקומו. אמר להם (לשאר הצדוקים שבסנהדרין): אין פוחתין בסנהדרין משבעים ואחד. וכך עשה להם בכל יום ויום עד שנסתלקו כלם וישבה סנהדרין של ישראל (הכוונה, של פרושים). יום שנסתלקה סנהדרין של צדוקים וישבה סנהדרין של ישראל עשאוהו יום טוב.

תקנת בתי-הספר

התלמוד הירושלמי מעיד כי שמעון בן-שטח התקין "שיהו התינוקות (הילדים) הולכין לבית הספר" (ירושלמי כתובות, פרק ח' הלכה י"א, ל"ב ע"ד). יש לראות בו את המייסד של בתי-הספר בארץ-ישראל. אין להבין מכאן שקודם לימיו לא למדו הילדים, אלא שלימוד זה לא נעשה במסגרת מוסד, כלומר, לא בבית-ספר.

התלמוד הבבלי מתאר את תולדות החינוך היהודי בדרך זו: "שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, ומי שאין לו אב – לא היה למד תורה". (כלומר, הילדים למדו בבית, ביחידות). לאחר מכן: "התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים (בעיר זו בלבד) ועדיין מי שיש לו אב – היה (אביו) מעלו ומלמדו (ע"י מלמד, מורה). מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד".

בשלב השלישי: "התקינו שיהו מושיבין (מורים) בכל פך ופלך" (מחוז, אזור גדול; תקנה זו יש לייחס, כנראה, לשמעון בן-שטח, שכן לאחר שהושיבו מורים במעין בתי-ספר אזוריים – כבימינו באזורים כפריים – אפשר היה לחייב את ההורים שיהו מוליכין את בניהם לבית-הספר).

כמאה וחמישים שנה לאחר-מכן, בימי יהושע בן גמלא, שהיה כוהן גדול במקדש בתקופת מלחמת החורבן, הגיעה רשת בתי-הספר בארץ-ישראל לשיא שכלולה: "עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה (אזור קטן, מישני לפלך הנזכר לעיל) ובכל עיר ועיר" (כלומר, שוב לא בתי-ספר אזוריים אלא מקומיים. (בבלי, בבא בתרא, כ"א ע"א).

שמעון בן-שטח וחוני המעגל

בתוקף תפקידו כמנהיג העם פיקח שמעון בן-שטח גם על ההתנהגות הדתית של בני העם והקפיד למנוע סטיות וחריגות מדרך החיים ומההתנהגות שקבעה ההלכה. באחת השנים התקרב חודש אדר לסיומו ועדיין לא ירדו גשמים בארץ-ישראל. על כך מספרת המשנה:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל (אדם שחי בתקופתו של שמעון בן-שטח. שני הסברים לשם "המעגל": א) בשעת תפילתו נהג לעמוד בתוך עיגול; ב) שם מקומו. איש זה היה ידוע כבעל מופת, עושה ניסים): התפלל שירדו גשמים. אמר להו: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו. (את קורבן הפסח היו צולים בתנור מיוחד, עשוי חרס, שהיה עומד בחצר הבית. חוני שהניח שה' ייענה לתפילתו ומייד יירדו גשמים עזים שיקלקלו את התנורים, הורה להכניסם לבתים. ימוקו – ימסו, יתקלקלו).

התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה (צייר עיגול על-גבי הקרקע) ועמד בתוכה, ואמר לפניו: "רבונו של עולם, בניך שמו פניהםעלי (בטחו בי), שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך". התחילו הגשמים מנטפין. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין (מעין, בור) ומערות. (כלומר, גשמים עזים שיהיה בכוחם למלא את הבורות לסוגיהם). התחילו לירד בזעף. (נענה הקב"ה לבקשתו, בפעם השנייה) אמר: (עדיין אינו מרוצה): "לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה" (גשמי ברכה – לא מועטים ולא רבים).

ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. (ירושלים – הכוונה לחלקים הנמוכים של העיר, בעיקר למה שקרוי במקורות "העיר התחתונה", להבדיל מן "העיר העליונה" ומ"הר הבית" – מקום המקדש – שהיו שניהם גבוהים. האנשים עלו להר-הבית מפני המים הגואים. הסבר נוסף: בהר-הבית מצאו מסתור תחת תקרות). באו ואמרו לו: "כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן". (מאחר שהאדמה כבר רוותה די צורכה).

אמר להן: "צאו וראו, אם נמחת אבן הטועים" (בירושלים היתה אבן גדולה, עליה מסופר בתלמוד: "כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה" [בבא-מציעא כ"ח ע"ב]. אם כוסתה (נמחת) אבן זו, סימן הוא שגשמים מרובים ירדו ויש צורך להתפלל להפסקתם).

התנהגותו של חוני ודבריו היו זרים למקובל בתפילות ישראל. העובדה, שהוא חג עיגול סביבו ומתוכו דיבר עם ה', משונה היא ומוזרה. מוזר לא פחות הוא סגנונו: א) שבועתו בשם ה'. ב) "לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות" – כדבר בעל-בית אל פועליו בלשון פקודה ואי-שביעות רצון.

שמעון בן-שטח, שכאמור היה מופקד גם על התנהגותם הדתית של בני העם, שלח אל חוני בזו הלשון: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי" (הנידוי – הרחקתו של המסרב לציית לדברי חכמים מן החברה. הנידוי הוא לשלושים יום, ואם לא חזר בו המנודה, מטילים עליו נידוי שני – שוב למשך שלושים יום. אם לא הועיל – נידוהו לתמיד). רואים אנו שבסמכותו של שמעון בן-שטח לנדות. בהמשך אומר שמעון בן-שטח לחוני: "אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא (מתפנק, מתרצה) לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליה הכתוב אומר: 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך' " (הפסוק: משלי, כ"ג כ"ה. הקטע: משנה, תענית רק ג' משנה ח').

בהמת הגוי והמרגלית

מידותיו המוסריות של האיש ניכרות מתוך פרשת בהמת הנוכרי והמרגלית שלהלן.

שמעון בן-שטח היה אדם עני. מלאכתו היתה מלאכת ניפוץ פשתן. לצורך עבודתו היה מרבה בהליכה, אך ידו לא השיגה כדי קניית חמור, כלי התחבורה העיקרי בארץ-ישראל בימיו. לפי המסופר בתלמוד הירושלמי (בבא-מציעא פרק ב', הלכה ה', ח' ע"ג) קנו לו תלמידיו חמור מנוכרי אחד. לפי המסופר במדרש קנה שמעון עצמו את החמור.

וזה לשון המעשה: "מעשה בשמעון ב-שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו. (הנוכרי המוכר לא השגיח ושכח להוריד את האבן הטובה מעל צוואר החמור המכור). אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י' כ"ב; תלמידיו הניחו שהוא יקח את המרגלית ולא יחזירנה לנוכרי, כי ההלכה בימיו קבעה שאבידת נוכרי מותרת – כלומר, אין היהודי חייב להחזיר לגוי את אבידתו).

אמר להם שמעון בן-שטח: חמור לקחתי – אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי, וקרא עליו אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח".

שמעון בן-שטח בספרות העברית החדשה

שמעון בן-שטח, המנהיג הנועז והנרדף, העני בממונו ועשיר ברוחו, משך את ליבו של משה שמיר, הסופר בן ימינו, שכתב שני ספרים על ינאי המלך ותקופתו, תוך שימת דגש על מאבקיו עם הפרושים וחכמיהם. בשני הספרים – "מלך בשר ודם" ו"מלחמת בני אור" – תופס שמעון בן-שטח מקום מרכזי. בסיום המחזה "מלחמת בני אור" הרחיב משה שמיר את פרשת החמור והמרגלית ואלו הן המלים ששם בפי הגיבורים: תלמידיו של שמעון בן-שטח נפרדים ממנו והולכים לדרכם. האחרון שנשאר עימו הוא הנוכרי בעל החמור, אבא טליון שמו.

שמעון (נושא ראשו, מתבונן באב טליון): ואתה?
אבא טליון: אני מה אני, רבי?
שמעון: לך אף אתה לדרכך.
אבא טליון: לאן אלך?
שמעון: שוב לביתך.
אבא טליון: לא בית ולא עיר ולא מולדת. הנחתי בידם כל אשר לי והגדתים כי שוב לא יראוני.
שמעון: לך, איפוא, אל המקום אשר אליו שמת פניך.
אבא טליון: כאן שמתי פני.
שמעון: מה אתה מבקש?
אבא טליון: להיות כמוך, רבי.
שמעון: מה ראית בי שאתה מתקנא בי?
אבא טליון: בשל אותה מרגלית, רבי.
שמעון: מה לה לאותה מרגלית?
אבא טליון: החזרתה לי.
שמעון: כמדומני.
אבא טליון: אלהי שהיו לי – אין בהם אחד שכוחו לכפות על אדם שיחזיר אבן טובה לבעליה. אלהיכם חזק מכל האלים.
שמעון: חזק הוא כאשר חזקים המאמינים בו.
אבא טליון: אהיה כאחד מהם.
שמעון: הרי אתה מניח טובה הרבה ונוטל על עצמך יסורים ועוני.
אבא טליון: ואתה לא כן עשית? אמר לי שמעיה תלמידך – עבוד את אלהינו, כי גדול מכל גדול הוא בשמים! – לא בשמים הוא גדול אלא בארץ. ולא באלים נודע כוחו אלא בבני אדם.
שמעון: לך מצא את שמעיה, והיה לך לרב ולחבר.
אבא טליון: אתה החזרת אבן טובה לבעליה.
שמעון: לא קניתיה.
אבא טליון: כך הוא דינכם?
שמעון: אין הדין כך.
אבא טליון: אם אין הדין כך – מדוע החזרת?
שמעון: יש גדול מדין.
אבא טליון: ואף היא בתורתכם?
שמעון: היא תורתנו.
אבא טיליון: למדני.
שמעון: ואהבת לרעך כמוך.
אבא טליון: למדני עוד, רבי.
שמעון: קרב הלום ושב לנגדי. נתחיל התורה מראשיתה.