לפי המקרא, הרצח הראשון בהיסטוריה הוא רצח הבל על ידי אחיו, קין. את הזעזוע מהמעשה הנורא מבטא המשפט: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה (בראשית, ד', י').
בצילום מתואר רחוב שומם וגבר, עירום ופגיע, מוטל על המדרכה. אנו מזהים שהצילום צולם בתקופתנו, לפי הרחוב ומכנסי הגבר. איננו מזהים את הגבר המוטל, שכן פניו אינן גלויות. הוא לבד ברחוב, איש אינו יודע שהתרחש רצח, ואולי איש אינו רוצה לראות ולדעת. איננו רואים את פניו של הנרצח בצילום – ולכן קשה לנו להזדהות איתו. איננו רואים סימנים של אלימות – ולכן יש להניח שלא נזדעזע במבט ראשון. אנו יכולים להתבונן בצילום ולהמשיך ללכת הלאה, כפי שאנו קוראים על מקרי רצח בעיתוני החדשות ועוברים הלאה. את המשפט הקשה שנאמר על ידי האל לאחר רצח הבל לא נאמר, וגם אם נאמר – לא בטוח שנתכוון לזה במלוא הזעזוע. האם עדי נס רוצה להצביע על מציאות חיים שבה התרגלנו לשמוע על מקרי אלימות ומקרי רצח ולכן הוא מתאר את הסיטואציה באופן כל-כך קר ומנוכר?
ואולי כוונתו של עדי נס אחרת? אולי הוא רוצה להציג את דמות הנרצח כדמות אנונימית, כדי להדגיש שהוא אינו אדם מסוים, אלא כל אדם שנפל קורבן לרצח. שהרי הבל, כקרבן הרצח הראשון, הוא מעין ארכיטיפ המייצג תופעה כללית.