עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמים
הקיבוץ המאוחד


תקציר
המאמר בוחן את המקורות העוסקים בסוגיית מותם של תלמידי רבי עקיבא ומביא את הפרשנות המסורתית ואת דברי החוקרים בעניין. לדעת כותב המאמר מבחינה היסטורית יש לקשור בין מות תלמידי רבי עקיבא לבין השתתפותם במרד בר כוכבא ולראות את המקורות על מגפת האסכרה והמוות בין פסח לעצרת כשימוש ספרותי בסמלים הנותנים פרשנות חינוכית למות התלמידים. 



על מותם של תלמידי רבי עקיבא
מחבר: חיים ליכט


סיפור מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא מופיע בשלושה מקורות עיקריים בספרות חז"ל.1 אף לא אחד מן המקורות עוסק בסיפור מותם של תלמידי ר"ע המובא שם כבדרך אגב.2 כפי הידוע לנו ממקורות תנאיים ואמוראיים לא הטביע סיפור זה כל רושם משמעותי על אורח החיים היהודי.3

החל מתקופת הגאונים אנחנו קוראים, כי בגלל מותם של תלמידי ר"ע נקבעו סימני אבל.

"וקבלה ביד הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו וכן נוהגין מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".

וכן:

"גם מנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת ומשום אבילות היא ולא משום איסור היא שכך אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר"ע וכולן מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה בזה וכולן מתו באסכרה. ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו".4

סימני האבל מתבססים על "קבלה" ועל "מנהג", בלי לציין פרטים מזהים על מקורם. ישנו פער של כמה דורות,5 עד שאנחנו מוצאים בספרי הפסיקה העיקריים ציונים רחבים יותר של אבל על מותם של תלמידי ר"ע.

רבי יעקב בעל הטורים כותב באורח החיים סימן תצ"ג6:

"נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו הזמן מתו תלמידי ר"ע... וכזה הורו הגאונים. ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלחמות. כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר"ע שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים..."

רבי יוסף קארו, ההולך בדרכו של בעל הטורים, מקדיש כבר ארבעה סעיפים מפורטים על המותר והאסור בתקופת האבל על מותם של תלמידי ר"ע.7

אפשר לסכם: החל מתקופת הגאונים ראו הפוסקים השונים את דברי המקורות בספרות חז"ל כסיפור היסטורי עובדתי. תלמידיו של ר"ע מתו בין פסח לעצרת, הם מתו בהמוניהם ממחלת האסכרה.8

כיצד הסתכלו על סיפור מותם של תלמידי ר"ע חוקרי תולדות עם ישראל? גדליה אלון כותב9:

"נשתייר לנו לדון קצרות בתלמידיו של ר"ע ותפקידם במלחמה זו. ידועה המסורת של שנים עשר אלף זוגות תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק אחד... והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה וכו'... והנה רב שרירא גאון כותב (איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, ע' 13) והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא על התלמידים של ר"ע וכו'. ומעתיק הוא את המסורת שביבמות. פשוטו של לשון 'והיה שמדא' על תלמידי ר"ע מסתבר שהוא מכוון להריגה בידי המלכות. ולכאורה מוכח שאירע המעשה במלחמת בר-כוכבא בסופה, ומכאן – הדעה המהלכת על תלמידי ר"ע שיצאו למלחמה בהמוניהם. והנה תחילה יש להעיר שהתלמוד אומר להלן: 'אמר רבי חמא בר-אבא ואיתמא רבי חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה. מה היא? אמר רב נחמן בר-יצחק אסכרא': הרי שמתו מן המגפה. אבל כנראה שבנוסח התלמוד שלפני רב שרירא גאון לא היה המאמר האחרון. ו'מיתה רעה' יתכן שמשמעה כ'מיתה משונה' שבפעמים ענינה: רציחה בידי המלכות וכדברי רב שרירא גאון. אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא, הרי לאחר מכן – לימד ר"ע את תלמידיו ה'שניים' רבי מאיר ורבי יהודה וכו'. והרי אין ספק לכך בימים המעטים שהיה ר"ע לאחר גמר המלחמה".

גדליה אלון סותר את הדעה המהלכת, שתלמידי ר"ע יצאו למלחמת בר-כוכבא בהמוניהם. לדעתו, הם מתו עוד לפני מלחמת בר-כוכבא. אין הוא מקבל את דברי רב שרירא גאון "והיה שמדא". לדעתו, רב שרירא גאון החזיק בנוסח תלמוד שהיה חסר את הפיסקה האחרונה. לפי הפיסקה האחרונה אפשר לומר, שתלמידי ר"ע מתו באחת מן השתיים. א. "אסכרא". ב. "מיתה רעה" שמשמעה רציחה בידי המלכות. על כל פנים, התרחשות זו קרתה לפני מרד בר-כוכבא. בדבריו נשען גדליה אלון בעיקר על המקור בתלמוד הבבלי.10 הוא מקבל את הסיפור כסיפור אגדה היסטורי. הגרעין ההיסטורי הוא שתלמידיו של ר"ע מתו בהמוניהם או ממגיפה או ברציחה ע"י המלכות.

שמואל אברמסקי כותב11:

"קשה להכריע בענין תלמידיו של ר"ע ושיכותם למרד. השתמרו על כל כמה גירסאות. מעשה בשנים עשר אלף זוגות תלמידים שהיו לו לר"ע וכולם מתו בפרק אחד מפסח ועד עצרת: 'והיה העולם שמם'. נאמר עליהם שכולם מתו מיתה רעה, ולפי גירסה אחת מתו במגפת האסכרה. לפי גירסתו של רב שרירא גאון מתפרש המושג 'מיתה רעה' כאילו הכוונה להריגה בידי מלכות. 'והיה שמדא על התלמידים של ר"ע'. הקושי אינו רק בגירסאות ובמשמעותן ואף לא בזמן מיתתם של התלמידים – מלפני המרד, בזמנו, או לאחריו – אלא לעצמו של דבר. הרי סיפור הוא, מופלג ביסודו, הבא ללמד מוסר השכל 'שלא נגו כבוד זה לזה'. אין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד. הרי גם באגדות ביתר מסופר על תלמידים שנהרגו כשהם כרוכים בספריהם. אלא שאגדה זו אינה מפרשת גופם של מעשים. למעשה אינה מרמזת כלל למלחמה. קושיה היא, שאין לפתרה, ואין ללמוד ממנה דבר על השתתפותו המעשית של ר"ע במרד ועל תלמידיו שנחלצו למלחמה ומתו בימים ההם".

ש' אברמסקי רואה את הסיפור כסיפור מופלג ביסודו הבא ללמד מוסר השכל. אין זה אלא סיפור אגדה – "אגדה שאינה מפרשת גופם של מעשים". סתם ולא פירש, אלא "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד".

דעה שונה מביע שמואל ספראי אשר כותב12:

"נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא. ונשתירו צעירי התלמידים ש'העמידו תורה' ושיקמו את חיי הציבור היהודי לאחר ימי המרד ב'שלבי השמד'. המסורת תולה את מיתתם של תלמידי ר"ע בטעמים של מוסר. שהיתה עינם צרה בתורה אלו באלו וכיוצא באלו הטעמים ברם לא מן הנמנע לקבל הנחתם של כמה מן החוקרים בימינו, כי תלמידיו של ר"ע נכחדו בגלל זיקתם למרד בר-כוכבא. רבי עקיבא כפי שנברר להלן, תמך במרד וראה בבר-כוזיבא שעמד בראשו מלך המשיח, ותלמידיו הלכו אחריו והצטרפו למרד ומתחברו ללוחמים".

ש' ספראי רואה בסיפור סיפור על "עובדה היסטורית". תלמידיו של ר"ע השתתפו במלחמת בר-כוכבא ומתו מפורענות במלחמה "בגלל זיקתם למרד בר-כוכבא". אין לראות בסיפר המסורת ה"תולה את מיתתם של תלמידי ר"ע בטעמים של מוסר" כגורם ההופך אוו לסיפור אגדה שאין ללמוד ממנו גופם של מעשים. לדעתו, כך יש להבין, לא מתו תלמידי ר"ע מ"מיתה רעה" או מ"אסכרא" – מגיפה, אלא מפורענויות של המלחמה.

בדרך דומה הלך גם אהרון אופנהיימר הכותב13:

"קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב כחמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא. עדות לכך בדברי רב שרירא גאון באיגרתו: 'והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והווה שמדא על התלמידים של ר"ע...' (אגרות רש"ג מהדורת לוין, ע' 13) ואין שמד אלא מות מידי השלטונות".

א' אופנהיימר רואה את הסיפור על מותם של תלמידי ר"ע כסיפור עובדתי-היסטורי. אלא שיש בו ביטויים שאין לפרשם כפשוטם. תלמידיו של ר"ע – אין הכוונה לתלמידים במובן הרגיל של המילה "... אלא ללוחמים שהצטרפו למרד" בהתאם לקריאתו של רב-עקיבא. מדוע לא נפרש את הביטוי תלמידים כפשוטו? כי "אין איש מקרב חכמים שהיו לו תלמידים כה רבים", אין לקבל את הסיפור כפשוטו שהתלמידים מתו ממגיפת אסכרה, אלא את פירושו-עדותו של רש"ג "עדות לכך בדברי רב שרירא גאון באגרתו", שהם מתו מ"שמדא", כלומר מוות בידי השלטונות.

בבואנו לסכם את דעות החוקרים אנו מוצאים, כי רובם ככולם סבורים שאם אכן מתו רבים מתלמידיו של ר"ע בתקופת מרד בר-כוכבא היה זה מידי השלטונות הרומיים14 ולא ע"י מגיפת אסכרה. רק גדליה אלון מציין גם את האפשרות של מותם במגיפת אסכרה.

דעתם זו מנוגדת לדעתם של הפרשנים הפוסקים החל מתקופת הגאונים.15 על מה מבססים החוקרים את דעתם כי אין לקבל את הסיפור כפשוטו שהם מתו מ"אסכרא"? חלקם מבסס את דעתו על דברי רב שרירא גאון.16 חלקם על הביטוי "מיתה-רעה", אשר פירושו הוא רציחה ע"י המלכות.17 חלקם סתם ולא פירש כיצד הגיע למסקנה זו.18 חלקם רואה בסיפור סיפור אגדה שרק גרעינו הוא עובדה היסטורית.19

כיוון שהחוקרים סתמו יותר מאשר פירשו,20 מבקשים אנו לבחון בדרך מפורשת ומפרשת האם צדקו במסקנתם.

כפי שכבר ציינתי בראש המאמר, סיפור מותם של תלמידי ר"ע מופיע בשלושה מקורות עיקריים בספרות חז"ל21: בראשית רבה, ת' בבלי מסכת יבמות, ומדרש קהלת רבה. בבראשית רבה נאמר22:

"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרים וכולהון מתו בפרק אחד, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה... אמר להם בניי הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באילו אלא תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

על-פי בראשית רבה אנו יודעים: א. ששנים-עשר אלף זוגות תלמידים של ר"ע מתו. ב. תלמידים אלה היו מגבת ועד אנטיפטריס.23 ג. כולם מתו בפרק אחד (מלבד בכ"י ואטיקן 60. ראה כאן הערה 22). ד. הסיבה המוסרית למותם – "עיניהם צרה אלו באלו" או לפי הסיפא "אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו באילו...".

אין אנחנו יודעים: א. מהו ה"פרק אחד" אשר בו מתו. כלומר, מהו הזמן אשר בו מתו.24 ב. כיצד הם מתו. האם מתו ממחלה? האם מתו כתוצאה מגזרות הרומאים?

בתלמוד הבבלי, מסכת יבמות נאמר25:

"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטריס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם... והם הם  העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתמא רבי חייה בר אבין, כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן אסכרה".

על-פי התלמיד הבבלי אנחנו יודעים את כל שידענו מברשית רבה. נוספו לנו הידיעות הבאות: א. בגלל מותם "היה העולם שמם". ב. תלמידיו "השניים" של ר"ע היו בדרום. ג. פרק הזמן שבו הם מתו היה "מפסח ועד עצרת". ד. הם מתו מ"מיתה רעה". ה. רב נחמן מסביר שמיתה רעה זו היתה אסכרה.26

בקהלת רבה נאמר27:

"ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפטריס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת. ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן... אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

על פי קהלת רבה אנחנו יודעים א. את מספר התלמידים שמתו (חצי מהמספר המוזכר בשני המקורות האחרים). ב. מקום מושבם של התלמידים מגבת ועד אנטיפטריס. ג. הם מתו בין פסח לעצרת (לא מוזכר הביטוי "פרק אחד"). ד. הסיבה המוסרית אשר בגללה הם מתו "מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".אין אנחנו יודעים ממה הם מתו. האם הם מתו ממחלה מגיפה? או שמא מתו בגזירות שהטילו עליהם הרומאים?

בדרך המסורתית נחשב התלמוד הבבלי כמקור מוסמך עיקרי ואולי אפילו כמקור יחידי. כל שאר המקורות אינם אלא מקורות אשר בעזרתם אפשר לפרש את התלמוד הבבלי.28 דברים אלה בוודאי תקפים הם אם שאר המקורות הם מקורות מדרשיים ובמיוחד אם הם מדרשי אגדה.29 לפיכך מובן מדוע הפוסקים העיקריים, החל מתקופת הגאונים, התבססו על המקור בבבלי במסכת יבמות, ולא על מדרשי בראשית רבה וקהלת רבה.

מאידך גיסא, בדרך מחקר המקורות, עלינו להעדיף את המקור בבראשית רבה. בעדיפות שניה המקור מהתלמוד הבבלי ובעדיפות שלישית קהלת רבה. אפשר ויש לראות את קהלת רבה בעדיפות שניה, מקבילה לתלמוד הבבלי.30

סיפורי האגדה של תקופת התנאים והאמוראים הגיעו אלינו – ככל הספרות התלמודית – בשתי מסורות נפרדות: המסורת הארץ-ישראלית והמסורת הבבלית. מקורות המסורת הארץ-ישראלית הם: המשנה, התוספתא, מדרשי התנאים, התלמוד הירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא. מקור המסורת הבבלית – התלמוד הבבלי.

לשתי המסורות יש שורשים משותפים רבים. למרות חומר היסוד המשותף הן נעשות עצמאיות בשלב מוקדם יחסית. המחקר מלמדנו, שאם נשווה את סיפורי הבבלי עם סיפורי מדרשי ארץ-ישראל הקדומים, כגון בראשית רבה או ויקרא רבה, נמצא שיש לפנינו סיפורים עצמאיים, וכל אחד מהם טעון מחקר וניתוח בתוך עצמו. הסיפור הארץ-ישראלי הקדום, עד כמה שידוע לנו, נמצא בבראשית רבה או ויקרא רבה, ואפשר לראות בהם גירסה ארץ-ישראלית טהורה. לתוך המסורת הבבלית מגיע, לעיתים, הסיפור המדרשי הארץ-ישראלי תוך התבססות על כמה מקורות יסוד, והמסורת הבבלית יוצרת תבנית של הכלאה ביניהם. יצירות כלאיים של מסורות ארצישראליות קדומות ניכרות ביותר בספרי המדרש המאוחרים יותר לאבות שתי המסורות. סיפורי איכה רבה, קהלת רבה, ומדרשים צעירים יותר, מציגים לפנינו, לעיתים קרובות, טקסט מעורב משתי המסורות הקדומות. לא בכל המקרים אפשר לקבוע את התקופה שבה נוצרו תערובות כאלה. אך במקרים לא מעטים אפשר לראות זאת בבירור מתוך השוואתם של המקורות.31

המקרה הנדון כאן אפשר לראות זאת בבירור.

המקור הקדום של הסיפור מצוי בבראשית רבה ובחלקו הראשון של הסיפור בבבלי.

בראשית רבה בבלי, מסכת יבמות

שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו
לר" ע
מגבת ועד אנטיפטריס
וכולהון מתו בפרק אחד
למה, שהיתה עיניהם צרה אלו באלו
ובסוף העמיד שבעה...

אמרו, שנים עשר אלף זוגים
תלמידים היו לו לרבי עקיבא
מגבת ועד אנטיפטריס
וכולן מתו בפרק אחד
מפני שלא נהגו כבוד זה לזה
והיה העולם שמם עד שבא ר"ע...

השינויים בין הסיפור בבראשית רבה לסיפור בבבלי הם:

בראשית רבה

בבלי, מסכת יבמות

א.

ובסוף העמיד שבעה

א.

ב.

רבי מאיר, ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע ורבי אלעזר בן יעקב, ואית דאמר – רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי; ורבי חנניה בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר.

ב.

רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסף ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

ג.

ג.

עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם...

ד.

אמר להם בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו באילו אלא תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם.

ד.

ה.

עמדו ומלאו כל ארץ-ישראל תורה.

ה.

והם הם העמידו תורה אותה שעה.

ו.

ו.

תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת.

ז.

ז.

אמר רב חמא בר אבא ואיתמא רבי חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה

ח.

ח.

מאי היא? אמר רב נחמן אסכרא.

מתוך השוואה זו בין שני המקורות אנחנו יכולים להעלות את הפירושים הבאים:

א. לפנינו שתי מסורות שונות בעלות שורשים משותפים רבים. ב. לתוך המסורת הבבלית הגיע הסיפור המדרשי הארץ-ישראל, תוך התבססות על כמה מקורות יסוד, והמסורת הבבלית יצרה תבנית של הכלאה. ג. המסורת הבבלית מציגה תבנית של הכלאה של מקור ארץ-ישראלי עם פרשנות בבלית מאוחרת לו.

נראה לי לפרש מתוך זהירות רבה: הסיפור הבבלי בחלקו הראשון שווה לסיפור בראשית רבה, למעט מספר שינויים לשוניים מזעריים.32 בחלק השני יצרה המסורת הבבלית תבנית של הכלאה. המסורת הבבלית השמיטה את הפרטים הבאים: א. ובסוף העמיד שבעה (סעיף א' בשינויים). ב. הגירסה השניה של שמות תלמידיו של ר"ע – "ואית דאמר..." (סעיף ב' בשינויים). ג. דברי רבי עקיבא אל תלמידיו ה"שניים" על מותם של תלמידיו ה"ראשונים" ומוסר ההשכל שיש ללמוד מאורע זה (סעיף ד' בשינויים). המסורת הבבלית הוסיפה את הפרטים הבאים: "עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם..." (סעיף ג' בשינויים). היא מסרה גירסה שונה או גירסת הכלאה: א. של שמות תלמידיו ה"שניים" של רבי עקיבא (סעיף ב' בשינויים). ב. מפעלם של תלמידיו השניים של רבי עקיבא (סעיף ה' בשינויים).33 המסורת הבבלית הוסיפה שלושה נדבכים מאוחרים (סעיפים ו', ז', ח' בשינויים). כל שלושת הנדבכים הם פרשניים. א. "תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת" בא לפרש את האמור בחלק הראשון "וכולן מתו בפרק אחד". מהו אותו פרק זמן אשר בו מתו תלמידי רבי עקיבא? הוא פרק הזמן שמפסח ועד עצרת. ב. ממה מתו תלמידיו של ר"ע? (אין לכך כל מקור בכל החלק הראשון) הם מתו מ"מיתה-רעה". ג. למה הכוונה בביטוי "מיתה רעה"? בא פירושו של רב נחמן – הכוונה למיתה ממחלת האסכרה.34 כי שני הנדבכים האחרונים הם נדבכים מאוחרים אפשר לראות בבירור משמות האישים האומרים את הדברים. כולם אמוראים בבליים בני הדור השלישי-רביעי.35 אמוראים הבאים לפרש את הפיסקה הארץ-ישראלית אשר בחלק הראשון.

השאלה היא, האם הנדבך הראשון הוא נדבך פרשני מאוחר או מסורת שונה אך ראשונית? אפשר לומר, כי היא מסורת ראשונית, כי עורך הסוגיה אינה מביאה בשם אמורא אלא כמסורת תנאית "תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת".

ח' אלבק כותב36: "בנוגע ללשון 'תנא' – הוא פותח בריתא קצרה הבאה לפרש או להשלים את המשנה או בריתא אחרת, או בריתא קצרה שבה נשנה נוסח אחר להלכה". "רוב הבריתות המובאות בשם תנא מחזיקות תוספות ופירושים קצרים למשנה או לבריתא". "ניתן לומר שהבריתות בלשון 'תנא' נשנו במקורן בפני עצמן ונתחברו בתלמוד למאמרי האמוראים ולסיפורים". "כללו של דבר: הבריתות בשם 'תנא' הן בדרך כלל מאוחרות ומחזיקות פירושים ותוספות למשנה ולבריתא..."

לפי כך נראה לי, כי יש לראות בנדבך הראשון תוספת פרשנית מאוחרת. לפי המקור בבראשית רבה בכת"י הואטיקן 60 נאמר רק "וכולהון מתו בחייו". הביטוי "וכולהון מתו בחייו", נראה לי שאפשר לומר מתפרש על-ידי מקורות אחרים של בראשית רבה "וכולהון מתו בפרק אחד", כלומר בזמן אחד. המילים "וכולהון מתו" מצויות בכל המקורות, ורק המילה "בחייו" מוחלפת ל"פרק אחד". כלומר, כבר במקורות היסוד הארצישראליים ישנו תהליך של פירוש. שלב נוסף בתהליך זה הוא בפיסקה "תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת". הביטוי "כולם מתו" הוא הביטוי שקיים בגירסאות האחרות "וכולהון מתו". המילה "בחייו" נתפרשה ע"י החלפתה ב"פרק אחד", והמילים "בפרק אחד" מתפרשים ע"י החלפתם במילים "מפסח ועד עצרת".

כיצד נראה לנו המקור בקהלת רבה? האם הוא יצר הכלאה בין שני הסיפורים בבראשית רבה והבבלי, או שיש בו הכלאה של מספר מקורות ארצישראליים קדומים? א. שני הנדבכים האחרונים שבתלמוד הבבלי (סעיפים ז' וח' בשינויים) אינם מצויים בקהלת רבה. ב. הפיסקה "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם" (סעיף ג' בשינויים), פיסקה המצויה אך ורק בגירסת הבבלי – אינה מופיעה בקהלת רבה. ג. הפיסקה האחרונה בקהלת רבה "אמר להם בני הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה"37 מקבילה (למעט שינויים לשוניים מזעריים) לבראשית רבה (סעיפים ד' וה' בשינויים). ד. הפיסקה "וכולן מתו בחייו" מופיעה אך ורק בקהלת רבה (בכל הגירסאות) ובבראשית רבה כתב יד הואטיקן 60. ה. הפיסקה "בין פסח לעצרת" המופיעה בקהלת רבה (בכל הגירסאות) מופיעה בתלמוד הבבלי כמקור פרשני ארצישראלי קדום (סעיף ו' בשינויים). ו. הסיפור מסופר בקהלת רבה כסיפור אישי של רבי עקיבא כבר מתחילתו. יש בו שיבושים של לשון: בפתיחה נאמר "ורבי עקיבא אומר... היו לי" ובהמשך נאמר "אמר להם הראשונים לא מתו...". כיון שרבי עקיבא הוא המספר היה צריך להיכתב – אמרתי להם... "ובסוף העמיד לו" היה צריך להיות ובסוף העמדתי. תערובת זו אפשרית רק על-פי המקורות הארצישראליים, כי בתלמוד הבבלי לא מופיעה בכלל פיסקה של סיפור בגוף ראשון ע"י רבי עקיבא (סעיף ד' בשינויים). ז. הפיסקה "העמיד שבעה" מופיעה רק בבראשית רבה ובקהלת רבה (סעיף א' בשינויים), בתלמוד הבבלי אין ברשימה אלא חמישה תלמידים. ח. רשימת התלמידים בקהלת רבה כוללת בתוכה את הגירסה השניה בלבד, המצויה בבראשית רבה, אשר בה הוכנס שינוי אחד הנמצא בחלקו בגירסה הראשונה בבראשית רבה. הוכנס השם רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי במקום, כנראה, רבי אלעזר בן יעקב. הושמט שמו של ר' חנינא בן חכינאי.

לסיכום: עובדות אלה מצביעות, כי בקהלת רבה סיפור ארצישראלי קדום שיש בו הכלאות ממקורות ארצישראליים ראשוניים. עלינו להתמקד אך ורק בסיפור הארץ-ישראלי הראשוני, כפי שהוא מופיע בבראשית רבה, ובחלק הראשון של הסיפור, כפי שהוא מופיע בבלי ובקהלת רבה. ההמשך בחלק השני של הסיפור בבבלי אינו אלא תוספת פרשנית מאוחרת.

לפי הסיפור הארץ-ישראלי הראשוני: אלפי תלמידיו של רבי עקיבא,38 תלמידים אשר היו מארץ יהודה,39 מתו בפרק זמן אחד. מותם מוסבר בטעמים של מוסר.40 אין כל תיאור של דרך מותם. אפשר לומר, כי דעתם של החוקרים הקושרים את מותם של תלמידי רבי עקיבא במרד בר-כוכבא, נראית סבירה למדי.41 המספר ביקש להסביר מדוע נכשלו למורדים, הרי הם היו בין תלמידיו של רבי עקיבא? כדרכו של איש רוח דתי הוא תולה את הכשלון בטעמים של מוסר.

האם התוספת הפרשנית המאוחרת, אשר בחלק השני של הסיפור בבבלי, כוונתה לתת כיוון שונה לסיפור? האם כוונתה לומר, שתלמידיו של רבי עקיבא לא מתו בזמן מרד בר-כוכבא אלא מפסח ועד העצרת? האם כוונתה לומר, שהם לא מתו כמשתתפים במרד אלא ממגיפה של אסכרה?

אם נסביר את הביטויים כפשוטם, תהיה התשובה חיובית. תלמידי ר"ע מתו מתקופה שמפסח ועד עצרת ממגיפת אסכרה. אם נסבירם כביטויים ספרותיים, תהיה התשובה שונה.

לכל אחד מהביטויים הללו יש משמעויות סיבוליות לצד הוראתם הליטרלית. במקורות התנאיים ו/או הארצישראליים בולטת משמעותם הליטרלית-מטריאלית של ביטויים אלה. עיקר משמעויותיהם הסימבוליות של ביטויים אלו הן בבליות.

בפרק זמן אחד – מפסח ועד עצרת:

במשנה, במסכת ראש השנה, נאמר42:"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים".

במשנה, במסכת תענית, נאמר43:

"בשלושה פרקים (בשנה) כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום, בשחרית, במוסף ובמנחה ובנעילת שערים. בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים".

במשנה, במסכת שקלים, נאמר44:

"בשלושה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, בפרוס החג..." על פי המשניות האלה נוכל לראות, כי הביטוי "פרק אחד" משמעו זמנים שונים, לאו דווקא קבועים. התקופה ש"מפסח ועד לעצרת" אינה נזכרת ביניהם.

פרק הזמן "מפסח ועד עצרת" נזכר במשנה רק במקום אחד. במשנה מסכת עדויות נאמר45: "אף הוא (רבי עקיבא)46 היה אומר חמישה דברים של שנים עשר חודש: משפט דור המבול שנים עשר חודש. משפט איוב שנים עשר חודש. משפט המצרים שנים עשר חודש. משפט גוג ומגוג לעתיד לבוא שנים עשר חודש. משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש שנאמר (ישעיהו ט"ו 27) "והיה מדי חודש בחודשו". רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת שנאמר (שם שם) "ומדי שבת בשבתו".47 מכאן רואים אנו, כי הזמן "מן הפסח ועד העצרת" אינו רק פרק זמן מסוים כפשוטו, אלא פרק זמן יחודי, סמלי למשפטם של רשעים.

מדוע נבחר דווקא פרק זמן זה להיות פרק זמן סימלי למשפטם של רשעים? נראה לנו לומר, כי הוא טעון משמעות מיוחדת. זהו פרק הזמן שבין הגאולה הפיזית – היציאה ממצרים, לבין הגאולה הרוחנית – קבלת התורה במעמד הר-סיני.48 פרק זמן שבו מכשיר האדם את עצמו ושומר על עצמו מפני עוונות, כדי שיהיה ראוי לעמוד ולקבל את התורה.

זהו פרק הזמן שבין קציר השעורים לקציר החיטים. תקופה אשר בה מביא היהודי את העומר לבית האלוהים ומודה לו על הצלחת היבול. תקופה אשר כל יום ויום ממנה סופרים עד לשבעה שבועות.49

זו תקופה שבין יום הדין על התבואה ליום הדין על פירותה אילן.50 תקופה מתמשכת של חשבון ודין של אלוהים עם הבריות. זו תקופה רגישה במיוחד למחלות ולרפואה, ועל האדם לשמור עצמו ביתר הקפדה, כדי שלא ייפגע מפגע כל שהוא.51

נראה לנו כאפשרי לפרש, כי הפרשן אשר בא להוסיף ולומר שהם מתו "מפסח ועד עצרת" לא התכוון לזמן כפשוטו אלא במשמעותו הסמלית. הם מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", נדונו ומתו כרשעים.52

בעיקבותיו של פרשן זה צועדים האמוראים הבבליים בני הדור השלישי והרביעי. הראשון שבהם בא לפרש ולומר, כי הם לא מתו מיתה טבעית אלא מתו בעונשם בדרך בלתי שיגרתית – "מיתה רעה".53 על דרך בלתי שיגרתית "שלא נהגו כבוד זה לזה", מיתה יוצאת דופן, השני שבהם, רב נחמן, מוסיף ומפרש שהם מתו מ"אסכרא". האם כוונתו של רב נחמן כי הם מתו ממגיפת האסכרה? כלומר, האם יש לפרש דבריו כפשוטם?

ליברמן מפרש, כי אסכרה היא "מחלת הגרון המצויה אצל ילדים והיא מחלה ממארת ומדבקת...".54 אכן, על מחלה זו ותוצאותיה הקשות נחרדו חכמים. "אסכרה אם מתין בה, מתריעין עליה, אם לא אין מתריעין עליה".55

"אנשי משמר היו מתפללין על קורבן אחיהם שיתקבל ברצון. ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ד' תעניות בשני בשבת בשלישי ברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים בשלישי על הולכי מדבריות, ברביעי על אסכרא שלא תיפול על תינוקות. בחמישי על עוברות ומניקות עובדות שלא יפלו ומניקות שיניקו את בניהם..."56

רב נחמן בר-יצחק אמר "'לעת מצא' זו מיתה שנאמר 'למות תוצאות' תניא נמי הכי תשע מאות ושלושה מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר ל'מות תוצאות'... קשה שבכולם אסכרא..."57

אך מסתבר, שגם לגבי אסכרה עברו חכמים מהמושג כפשוטו למושג כסמל.

"תנו רבנן: ד' סימנין הן. סימן לעברה – הבורקין. סימן לשינאת חינם – ירקון, סימן לגסות הרוח – עניות, סימן ללשון הרע – אסכרה".

תנו רבנן: אסכרה באה לעולם על המעשר. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: על לשון הרע..."58

נראה לנו כאפשרי לפרש: כי רב נחמן לא התכוון לומר כי תלמידי ר"ע מתו ממחלת אסכרה – כפשוטו, אלא מתו מ"אסכרה" – כסמלו, תלמידי ר"ע מתו על לשון הרע שדיברו זה על זה.

ייתכן שכל חוליה וחוליה בפני עצמה לא היתה מביאה אותנו לכלל ההכרעה אשר אליה הגענו. אך הנדבכים המצטרפים זה אל זה מביאים אותנו להכרעה זו.

א. המקור הארצישראלי הראשוני לא תיאר את הדברים אלא כפשוטם. תלמידי ר"ע מתו בחייו בפרק זמן אחד. מותם מוסבר בטעם שבמוסר. אין כל תיאור של דרך מותם.

ב. הנדבך השני, הפרשני – "מתו מפסח ועד עצרת" – בא לפרש את יחסו אל הסיבה המוסרית למותם. הם מתו בעונשם כרשעים.59

ג. הנדבך השלישי הפרשני – "מתו מיתה רעה" – בא להדגיש ולפרש, שהם לא מתו מיתה טיבעית בתקופה שבין פסח לעצרת. הם מתו מיתה בלתי טיבעית בעונשם על חטאם זה לזה.

ד. הנדבך הרביעי הפרשני: "מתו מאסכרא" כוונתו לפרש, כי החטא שלהם "שלא נהגו כבוד זה לזה" הוא חטא של לשון הרע זה על זה. ולפיכך הם מתו מיתה רעה.

אפשר לסכם ולומר, כי דעתם של החוקרים הקושרים את מותם של תלמידי רבי עקיבא למרד בר-כוכבא, נראית סבירה ביותר.

הערות שוליים:

  1. א. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג'. מהדורת תיאודור-אלבק, ספרי ואהרמן, ירושלים, תשכ"ה, ע' 660.
    ב. בבלי, יבמות דף ס"ב ע"ב.ג. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י'. דפוס וארשה ע' כ"ז. הסיפור מופיע במקוטע ובשינויים גדולים גם במדרשי תנחומא לפרשת חיי שרה. במדרש תנחומא הרגיל, הוצאת אשכול, ירושלים, תשל"ב, סעיף ו' ע' ק"ד מהדורת בובר, וילנה תרמ"ה. דבריו של ר"ע כי תלמיד חכם חייב להעמיד תלמידים לא רק בצעירותו אלא גם בזקנתו, ללא הסיפור על מותם של תלמידיו הראשונים, נזכרים בעוד שני מקומות:
    א. אבות דרבי נתן נוסח ב' פ"ד, מהדורת שעכטער, תרמ"ז, ע' ח'.
    ב. מדרש הגדול, ספר בראשית, פרשת חיי שרה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה: פרשה כ"ה סעיף א' ע' תי"ג.
  2. בת' הבבלי, מסכת יבמות דף ס"א ע"ב-ס"ב ע"ב, הנושא הוא מצוות פרו ורבו... במשנה נאמר (דף ס"א ע"ב), לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר "זכר ונקבה בראם". על כך אומרת הגמרא (דף ס"ב ע"ב) "מתניתין דלא כרבי יהושע, דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר "בבוקר זרע זרעך ולערב על תנח ידך" (קהלת י"א 6)... בעקבות דרשתו זו של רבי יהושע מובאת גם דרשתו של ר"ע על אותו פסוק. בתוך דרשתו של ר"ע מובא הסיפור על תלמידיו, סיפור הבא ללמד מתוך נסיונו האישי של ר"ע כי ת"ח חייב להעמיד תלמידים לא רק בצעירותו אלא גם בזקנותו. במדרש בראשית רבה הנושא העיקרי הוא אותו נושא שבמסכת יבמות – העמדת זרע גם בזקנותך. הנושא מובא שם כי המדרש טוען, שאפשר ללמד על צידקתה של דרך זו מדרכו של אברהם, אבי האומה. לאחר מותה של שרה לקח אברהם, בזקנותו, אשה ושמה קטורה והוליד ממנה שישה בנים (בראשית כ"ה 2-1). רעיונו של ר"ע וסיפור מותם של תלמידיו, מובא גם כאן כבדרך אגב.
    במדרש קהלת רבה מובאות הדרשות השונות על הפסוק "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת י"א 6) ללא כל ציון קשר לנושא מסוים באף לא אחת מהן.
  3. באף אחד ממקורות חז"ל לא נזכר כי קבעו ימי זיכרון ואבל על מותם של אלפי תלמידי ר"ע.
  4. ב"מ לוין (עורך) אוצר הגאונים, כרך שביעי, ירושלים, תרצ"ו, ע' 141-140.
  5. אין אנו מוצאים בנושא הנדון כל פסיקה של הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש. עובדה זו אומרת דרשני. היות שהגאונים מסתמכים על המקור בת' הבבלי מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב, אפשר היה לצפות שגם פוסקים אלה יישענו על אותו מקור ועל דברי הגאונים. אין זאת אלא שהם ראו בפיסקה זו בתלמוד דברי אגדה בלבד.
    על דרכי הפסיקה של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ראה מנחם אלון, המשפט העברי, י"ל מאגנס, ירושלים, תשל"ג, ע' 969-965, 1004-981, 1017-1013, 1038-1035.
  6. רבי יעקב ברבי אשר, ארבעת הטורים, הוצאת מאורות, ירושלים, תשל"ה, אורח החיים, חלק ב', הלכות פסח, סימן תצ"ג, ע' רכ"ו.
    על דרכי הפסיקה של בעל הטורים ראה מנחם אלון, המשפט העברי, ע' 1080-1058.
  7. רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, הוצאת אל המקורות, ירושלים, תשט"ו. אורח החיים, חלק ג', סימן תצ"ג סעיפים א'-ד', ע' קכ"ו-קכ"ח. על דרכי הפסיקה של בעל השולחן הערוך ראה מנחם אלון, המשפט העברי, ע' 1138-1087.
  8. בדרך זו הסבירו נושאי הכלים של "ארבעת הטורים" וה"שולחן ערוך" את פסקי ההלכה שלהם. ראה בהרחבה את דבריהם, על-פי מראי המקום בהערות 6, 7.
  9. גדליה אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, תשכ"א, חלק ב', ע' 44-43.
  10. ת' בבלי, מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב.
  11. ש' אברמסקי, בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, ת"א, 1961, יע' 134-133.
  12. ד' ספראי, רבי עקיבא בן יוסף חייו ומשנתו, ספרית דורות, ירושלים, 1970, ע' 28-27.
  13. א' אופנהימר, "מבוא", ע' 15, בתוך: מרד בר-כוכבא (עורך אהרון אופנהיימר), מרכז זלמן שזר, ירושלים, תש"ם.
  14. אין זה מענייננו במאמר זה לעסוק בשאלה, האם הם מתו לפני המרד, בשעת המרד, או לאחריו.
  15. ראה כאן, ע'.
  16. בדרך זו הלכו גדליה אלון ואהרון אופנהיימר.
  17. כך מפרשים גדליה אלון ושמואל אברמסקי. אברמסקי טוען, שזהו פירושו של רב שרירא גאון.
  18. זו דרכו של שמואל ספראי.
  19. בדרך זו הלך באופן חד וברור ש' אברמסקי. אך בדומה לו הלכו גם ספראי ואופנהיימר.
  20. אין אנו באים לבקר את דרכם של החוקרים. נראה לנו, כי במסגרת עבודתם לא יכלו להציג משנה רחבה ומפורשת בכל ניתוח מקור או מקורות מספרות העת העתיקה וימה"ב. ראינו מקום לבדוק את הנושא מכמה טעמים. א. הסברם של החוקרים בניגוד למסורת בת אלף שנים ויותר המבוססת על ההסבר הפשוט, כי תלמידי ר"ע מתו במגיפה. ב. יש במקורות הנדונים כל ה"מאפיינים" בדיקה רחבה ועמוקה. ג. להראות כיצד המחקר הספרותי נותן כלי חשוב בידי חוקרי תולדות עם ישראל. על גישתם העקרונית של ההיסטוריונים למקורות חז"ל כמקורות ללימוד ההיסטוריה, ראה י' אפרון, "שמעון בן שטח וינאי המלך", בקובץ מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית, ת"א תש"ל, ע' 132-69. ש' ספראי, א"י וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד, ספרית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, ע' 216-209.
    י' אפרון, "מלחמת בר-כוכבא לאור המסורת התלמודית-הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: מרד בר-כוכבא, מחקרים חדשים, (עורכים אהרון אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 105-47.
  21. ראה כאן, הערה 1.
  22. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג', מהדורת תיאודור-אלבק, ספ]רי ואהרמן ירושלים, תשכ"ה, ע' 660. בדקתי גם את: 1) בראשית רבה כ"י ואטיקן 60, הוצאת מקור בע"מ ירושלים, תשל"ב, ע' 227. 2) בראשית רבה כתב-יד ואטיקן 30, שם, שם, תשל"א. השינוי המהותי היחיד לענייננו מצוי בכת"י ואטיקן 60, בו לא מופיע הביטוי "וכולהון מתו בפרק אחד", אלא "וכולהון מתו בחייו". על כך בהמשך עבודתי.
  23. הביטוי "מגבת עד אנטיפטריס", המצוי בתלמודים ובמדרשים, מציין בספרי חז"ל את גבולות ארץ יהודה מדרום לצפון, על מקומם המדויק ראה: פנחס נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית, הוצאת צ'צ'יק, ת"א, תשל"ב, חלק א', ע' 309-308.
    זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, ת"א, תשל"ב, חלק ב', ע' 1206.
  24. ספר מילים M. Jastrow, Dictionary, Judaica Press ע' 1239.
  25. ת' בבלי, מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב.
  26. ראה Jastrow ע' 94. מחלה מדבקת הנגרמת ע"י חידק. מקום הפגיעה השכיחה: אזור הלוע-גרון.
  27. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י', דפוס וארשה, ע' כ"ז. בדקתי גם בקהלת רבה כ"י ואטיקן 12, 291, כ"י אוקספורד 2, 164, כתב יד של ביהמ"ד לרבנים J.T.S. NIC 5529.2.
  28. מנחם אלון, המשפט העברי, ע' 904-903.
    א"א אורבך, ההלכה, מקורותיה והתפתחותה, הוצאת יד התלמוד, ירושלים, 1984, ע' 228-227.
  29. אנציקלופדיה תלמודית; "אגדה", כרך א', ע' ס'-ס"ב (בעמ' ש"ב: אין למדין מאגדה).
  30. על עדיפותו של בראשית-רבה על הת' הבבלי ראה:
    א. י"ט ליפמאן צונץ, הדרשות בישראל, בתרגום ח' אלבק, ירושלים, תש"ל, ע' 77.
    ב. ח' אלבק, מבוא לבראשית רבה, ברלין תרצ"א, נדפס מחדש ירושלים, תשכ"ה.
    ג. יונה פרנקל, "קוים בולטים בתולדות מסורת הטקסט של סיפורי האגדה", בתוך הקובץ – דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתלמוד, הלכה ומדרש, ירושלים, תשמ"א, ע' 69-45 (במיוחד ע' 45, 51-50, 55-54).
    ד. R.S. Sarason, "Toward a New Agendum for the Study of Rabbinic Midrashie Literature"
    בחלוק הלועזי – במחקרים באגדה, תרגומים ותפילות ישראל לזכר יוסף היינמן, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"א, ע' 73-55.
    על זמנו המאוחר של קהלת רבה ומקורותיו ראה:
    א. י"ט ליפמאן צונץ, הדרשות בישראל בתרגום ח' אלבק, ירושלים, תש"ל, ע' 77. "ובכמה מקומות יש להכיר שלא שאב מהבבלי" וצ"ע).
    ב. יונה פרנקל, ע' 57-56, 65-64.
    ג. מנחם הירשמן, "מדרש קהלת רבה", פרקים 4-1, מוגש כעבודת גמר לתואר דוקטור ל-J.T.S, 1982, ע' 60-58; וסיכומו בע' 78-77. בעבודתו מאירת העיניים קובע הירשמן: "הרושם הברור הוא שהבבלי שאב ממסורות א"י הדומות לאלו שבקה"ר".
    ד. דוד גודבלאט "התואר נשיא והרקע הדתי אידיאולוגי של המרד השני", בספר מרד בר-כוכבא, מחקרים חדשים, (עורכים אהרון אופנהיימר, אוריאל רפפורט); ירושלים, תשמ"ד, עמ' 125-124 (הערה 46).
  31. ראה יונה פרנקל במאמר שצוין כאן בהערה 30.
  32. השינויים הם: א. זוגות – זוגים. ב. אנטיפטריס – אנטיפטרס. ג. וכולוהון – וכולן. ד. למה – מפני. ה. שהיתה עיניהם צרה אלו באלו – שלא נהגו כבוד זה לזה. רק שינוי מהותי אחד יש בין הבבלי לבין כת"י הואטיקן 60 של בראשית רבה. הוא אותו שינוי מהותי בין גירסה בכתב יד זה לגירסה בשאר כתבי היד של בראשית רבה. ראה כאן, הערה 22.
  33. 33. אינני נכנס לדיון פרשני בשינויים ובהוספות אלה, כי הם אינם משמעותיים למאמרי.
  34. על שילובם של מקורות, מסורת ופירושים מאוחרים בסוגיה התלמודית, עמד בהרחבה ד' הלבני. ראה ד' הלבני, מקורות ומסורות. ביאורים בתלמוד לסדר נשים, הוצאת דביר, ת"א, 1968, ע' 19-7.
  35. א' היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, הוצאת קריה נאמנה, ירושלים, תשכ"ד, חלק ב', ע' 441-440, 458. חלק ג', ע' 938-928.
    ח' אלבק, מבוא לתלמודים, הוצאת דביר, ת"א, 1969, ע' 284, 298.
  36. ח' אלבק, שם, ע' 24, 46, 48, 50.
  37. בחרתי לתת את הגירסה כפי שהיא מופיעה בכתבי היד של קהלת רבה (ראה כאן, הערה 27).
  38. המספר שנים-עשר אלף זוגות אינו אלא ביטוי ספרותי, ואין לקבלו כפשוטו. בנושא זה ראה מאמרו של: יעקב אלבוים, "תבניות לשון וענין במעשי חכמים: לטיבן של העדויות על רבי עקיבא באבות דרבי נתן", בתוך הקובץ – דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות (ראה גם הערה 3-ג' כאן), ע' 74-73 ובמיוחד הערה 14, שם.
  39. ראה הערה 23, כאן.
  40. בבראשית רבה: "שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" שהיתה עיניהם צרה בתורה אילו, כאילו".
    בתלמוד הבבלי: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".
    בקהלת רבה: "אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה".
  41. על דעותיהם של החוקרים בנושא זה ראה בעבודתי זו, ע' 121-120. אין בדעתי, כי אין ביכולתי, לדון בדעות הספציפיות שלהם.
  42. משניות, מסכת ראש השנה, פרק א' משנה ב'.
  43. משניות, מסכת תענית, פרק ד' משנה א'.
  44. משניות, מסכת שקלים, פרק ג' משנה ב'.
  45. משניות, מסכת עדויות, פרק ב' משנה י'.
  46. שם, שם, משנה ח'.
  47. ח' אלבק, שישה סדרי משנה, דביר, ת"א, 1959, סדר נזיקין, ע' 292, כותב בפירושו למשנה: "מדי שבת בשבתו – מפסח שנקרא שבת (ויקרא כ"ג ט"ו) עד חג השבועות שהוא שבע שבתות לאחר הפסח".
  48. קהלת רבה, לוין אפשטיין, ירושלים, תשכ"ד, פרשה ב' סעיף קטן י', ע' ל"ד. מדרש לקח טוב, צולם ונדפס מחדש, ירושלים, תש"ך, יתרו, סעי י', ע' ס"ה.
  49. ויקרא כ"ג 21-15, דברים ט"ז 12-9, 17-16.
  50. משניות, מסכת ראש-השנה, פ"א, מ"ב.
  51. ויקרא רבה, מהדורת מרדכי מרגליות, ספרי ואהרמן, ירושלים, תשל"ב, עמ' תרנ"ב-תרנ"ג.
    בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, ע' 322.
    ת' ירושלמי, מסכת תענית פ"ד ה"ב.
    ת' בבלי, מסכת נדרים דף מ"ט ע"ב.
    ת' בבלי, מסכת פסחים דף מ"ב ע"ב.
    ת' בבלי, מסכת שבת דף קמ"ז ע"ב.
  52. פרופ' ש' ליברמן מעלה את האפשרות ש"פרק" ו"חלק" הם מילים שמשמעותן אחת – מזלו של אדם. לפי דבריו אלה נראה לפרש "פרק אחד" כמילים סימבוליות ל"מזל אחד". ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ביאליק, ירושלים, 1982, ע' 57-56. על הכרעה בכיוון זה – ראה בהמשך המאמר כאן.
  53. נראה לי לפרש "מיתה רעה" – מיתה לא טובה. אפשר בהחלט לקבל את פירושו של גדליה אלון "מיתה משונה", שפעמים עניינה רציחה בידי המלכות. ראה הערה 9, כאן.
  54. ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, סדר מועד מסכת תעניות, ע' 1094.
  55. תוספתא, תעניות פרק ב' ה"ט, הוצאת ליברמן, ע' 333.
  56. ת' ירושלמי, פ"ד ה"ג.
  57. ת' בבלי, מסכת ברכות דף ח' ע"א.
  58. ת' בבלי, מסכת שבת דף ל"ג ע' א', ב'.
  59. על האפשרות שיש כאן שלושה שלבים פרשניים, ראה בהרחבה כאן, ע' 118.

ביבליוגרפיה:
כותר: על מותם של תלמידי רבי עקיבא
מחבר: ליכט, חיים
שם  הספר: טורא : אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל
תאריך: תשמ"ט -
בעלי זכויות : הקיבוץ המאוחד
הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. בשער: המרכז ללימודי יהדות, אורנים.
2. יוצא לאור בסיוע קרן "שיח לוחמים".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית