הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאותעמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורטעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > נשים בולטות במקצועות השונים
נגה : כתב עת פמיניסטי



תקציר
השוני האנטומי בין אשה לגבר והשתתפותן של נשים בענפי ספורט רבים הביא לפיתוח תחום מחקר חדש: גניקולוגיה של הספורט. תחום זה הוא הרחבה של רפואת הספורט אך מתמקד בספורטאית האישה. במאמר דוגמאות לשוני האנטומי המחייב ייצור תוצרים שונים לנשים (לדוגמא נעלי ספורט לאצניות, המותאמות למשקל גופן של נשים, יציבותן כף רגלן על הקרקע וזווית הקיו - זווית דריכת כף הרגל) והמעודד מחקרים מדעיים ייחודים.



מהר יותר : על זווית הקיו ורפואה לספורטאיות
מחברות: דנה רוט; ד"ר מונה שנגולד


סיכה מוזהבת של זוג נעלי ריצה זעירות מעטרת את דש מקטורנה הכחול של ד"ר מונה שנגולד, גינקולוגית ספורט. "אחי נתן לי את הסיכה, כשנרשמתי למרתון הראשון שלי ב-1977. לפני כן נהגתי לרוץ במשך שנים, אך מעולם לא השתתפתי במרוצים. במרתון הזה הייתי בסוף השורה, אך לא נשברתי. נשים רבות מרגישות, שאם אי-אפשר לנצח, עדיף לא לרוץ כלל. הגישה הזאת מדכאת את רצונן להתעמל, שעה שקיימות סיבות טובות, לא רק רפואיות, שהן תעסוקנה בספורט".

שנגולד מנהלת את מרכז הספורט הגינקולוגי היחיד בארצות-הברית, במסגרת בית-חולים ניו-יורקי. היא בת 34, רופאה, ופרופסור-חבר למיילדות ולגינקולוגיה במרכז הרפואי קורנל. היא בחרה בתת-התמחות רפואית חדשה זו, בגלל מודעותה הגוברת לבעיות גינקולוגיות מיוחדות הקשורות בספורט. "רפואת ספורט נשלטה תמיד על-ידי קרדיולוגים, ורק מעט ידוע על השפעת ההתעמלות על מערכת הרבייה. אני התחלתי לרוץ בעת לימודי בקולג', והייתי פוגשת הרבה פעמים אצניות, שסבלו מבעיות בריאותיות. גיליתי שיותר ויותר נשים רוצות לדעת מה השפעת ההתעמלות על המחזור החודשי ועל ההריון".

כשהחלה בעבודתה המעשית, טיפלה שנגולד בספורטאיות רבות, והכירה יותר ויותר את בעיותיהן המיוחדות. המעניין הוא, שעד כה, על אף הפיכת הספורט והאימון הספורטיבי לענפים כמעט מדעיים, לא היתה התייחסות רצינית להבדלים הגופניים בין גברים ונשים. המסקנות שהוסקו לגבי גופו של הגבר נחשבו מתאימות גם לגבי גופה של האישה, ובהתאם לכך תוכננו האימונים והותאם הציוד הספורטיבי. ג'ון רובינסון, מתמחה במורפולוגיה של הרגל, קובע כי "שום מחקר גדול ומעמיק על פציעות לא הפריד בין גברים לנשים. לכן, איננו יכולים לטעון שיש הבדל. לעומת זאת, ישנם הבדלים אנטומיים בין שני המינים, במיוחד בזווית הרגליים יחסית לאגן במפרק הירך. דבר זה גורם, ככל הנראה, לנשים לרוץ באופן שונה".

ברפואת הספורט מתמקדים כיום בחקר מה שמכונה "זווית הקיו", הנראית כמוקד של בעיה, שגורמת לנשים רבות סבל וקשיים בריצה, הרבה יותר מאשר לגברים. ככל שהזווית גדולה יותר, גדלה ההסתברות של פציעה. רוב הפציעות בריצה הן תוצאה של סיבוב כף הרגל פנימה, והזווית הגדולה יותר אצל הנשים מגדילה את הסכנה שזה אכן יקרה. זו כנראה הסיבה לכך שנשים נפגעות בתדירות גבוהה יחסית בצורה זו. ד"ר קיירשטיין, רופא מקונטיקוט, המטפל ברגלי ספורטאים וספורטאיות, מסביר: "בגלל האגן הרחב שלהן, נראה שנשים באות במגע עם הקרקע בזווית חדה יותר מאשר גברים, והן צריכות להניח את כף רגלן על הקרקע בצורה שונה, כדי להשיג דריכה יציבה. זה משפיע על הברך, הירך והאגן, ואפילו על החלק התחתון של הגב".

כדי להתגבר על בעיה זו ואחרות, המיוחדות לנשים, יש צורך לחזק קבוצות שרירים מסוימות, שעד כה הוזנחו מחוסר ידיעה ותשומת לב. כמו כן, בתוכנית האימונים של ספורטאיות לא נכלל במשך שנים אימון במשקולות, וזה גרם לחוסר פרופורציה בין חלקי הגוף השונים. אצניות היו בעלות שרירי רגליים מפותחים, אך חלק גופן העליון היה מוזנח יחסית, וכתוצאה מכך נפגמה יציבתן בעת הריצה. כמו כן התברר, שנעלי הריצה היו מותאמות לרגל הגברית ולמבנה השרירים והעצמות שלה. רק לאחרונה גילו שנעלי ריצה של אישה צריכות להיות שונות לגמרי, כדי למנוע פציעות וגם לשפר את התוצאות. אמנם בעבר נהגו לייצר נעליים לנשים, אך מה שייחד אותן היה הצבע : ורוד, אדום וכו'. כיום יש מפעלים לייצור נעלי ספורט, שמעסיקים עובדי מחקר מיוחדים, כדי להתאים את הנעל לצרכים המיוחדים של גוף הספורטאית. שונו מבנה העקב ורוחב הנעל. התגלה עוד, כי מאחר שנשים קלות בדרך כלל מגברים, הן אינן זקוקות לריכוז של חומר רך במרכז הנעל, שעלול לגרום לבעיות של יציבות בריצה, בעיקר לנשים, הנוטות לסובב את כף הרגל פנימה.

אין בטחון, שאחרי ככלות הכל תגענה הנשים להישגים טובים מהגברים בכל ענפי הספורט, אך היום אין ספק שהפערים בהישגים של בני שני המינים אינם תוצאה ישירה של ההבדל הביולוגי, אלא הם תולדה של התייחסות שונה - מדעית לספורט הגברים, וחובבנית ומתנשאת לספורט הנשים. העדר המודעות לצרכים המיוחדים של הספורטאית, אפילו ב"מעצמות ספורט" השואפות לפרסטיז'ה שנמדדת בשיאים ובמדליות, מלמדת כי המחסום הפסיכולוגי האנטיפמיניסטי הצליח לכרסם אף בקני-המידה המדעיים ביותר של ענף, שהפך מדעי לגמרי בעשרים השנים האחרונות.

בחודש דצמבר 1983 נפגשה דנה רוט, כתבת הספורט של "נגה", עם ד"ר שנגולד, וראיינה אותה:


 

מה זו הגינקולוגיה של הספורט ומה חשיבותה כענף רפואי נפרד?


הגידול שחל במספר הנשים העוסקות בספורט עורר שאלות ובעיות, שהמערכת הרפואית במתכונתה הקיימת לא היתה מסוגלת לענות עליהן, ולכן העדיפה להתעלם מקיומן. השתתפותן של נשים רבות במרוצים למרחקים ארוכים, כולל מרתון ואף מרוץ למרחק 100 ק"מ, הפכה את שאלת יכולתן של נשים לעמוד במאמץ גדול כזה לבלתי רלבאנטית. המציאות נתנה תשובה ברורה לשאלה זאת. אולם התעוררו שאלות אחרות, ואלה דורשות תשובות, למשל, מה ההשפעות שיש לריצות ארוכות על הנשים מבחינה פיסית. מכאן אחת ההתפתחויות החדשניות ביותר בשטח הרפואה - הגינקולוגיה של הספורט. בנושא זה חלה בשנים האחרונות התפתחות. ענף זה מקורו ברפואה הספורטיבית, העוסקת בדרכי הטיפול בספורטאים ובצרכיהם. מן הרפואה הספורטיבית כבר התפתחו ענפי מישנה, כמו קרדיולוגיה ספורטיבית, אורתופדיה ספורטיבית וכו'. גינקולוגים, שלא עסקו דווקא בבעיות של ספורטאיות, נתקלו שוב ושוב בשאלות של ספורטאיות בנושאים הקשורים לאימון הגופני, ומתוך אי-רצון להודות בבורותם נתנו תשובות המבוססות על השערות ואינטואיציה בלבד, והדבר היה מקור לתסכול הן לגינקולוגים והן לספורטאיות. התסכול הגדול יותר היה נחלת הספורטאיות, שלרוב קיבלו המלצה להפסיק להתאמן בלא הסבר מתקבל על הדעת, במיוחד כשהממליץ הוא רופא כבד-משקל ומעשן בשרשרת, שאין לו שום עניין או הבנה למנטאליות של הספורטאית ואורח חייה.



 

מה מייחד אותך כגינקולוגית ספורט מגינקולוגים אחרים ומכשירך לטפל בבעיות אלה?


רופא אינו צריך לעבור התקף לב כדי לטפל כראוי בחולה לב, אך רופאים שהתנסו בעצמם בהתקף לב הם בעלי הבנה ורגישות מיוחדת לחוויות הרגשיות שעוברים חוליהם. זהו דבר טבעי להתייחס אחרת לאנשים בעלי התנסות דומה לשלנו, להתייחס אליהם טוב יותר ולחוש מעין שותפות עימם. לכן מוצאים אצנים רבים שקל להם ליצור קשר עם רופא שגם הוא עוסק בספורט. העובדה שאני אישה העוסקת בספורט מקרבת אותי לעולם הספורט הנשי. נשים שרצות זמן רב מתחילות לחוש בשינויים החלים בגופן וזה מעורר אצלן שאלות רבות. מאחר שגם אני עברתי ועוברת תהליכים דומים, קל לי להבין מה עובר עליהן.



 

מהו הנושא העיקרי המטריד ספורטאיות מבחינה גינקולוגית?


רוב השאלות קשורות בצורה זו או אחרת למחזור החודשי, אי-סדירות בווסת, ואף היעלמות הווסת לגמרי. בעיה מסוג זה מעוררת אצל הספורטאית שאלה, האם היא יכולה להמשיך באימוניה, האם היא "נורמאלית", האם עליה לקחת תרופות, והאם עלול הדבר להשפיע על כושרה ללדת.



 

יש לך תשובות חד משמעיות לשאלות אלה?


אני עוסקת עתה בחקר השפעת האימון הגופני על מערכת הרבייה. עדיין אין אנו יודעים בוודאות, אם האימון הגופני הוא שיוצר את הבעיות, אך אני ממליצה תמיד לא להפסיק להתאמן. אימון זה טוב. רבים משונאי האימון הגופני ושוביניסטים גבריים נהגו להפחיד ספורטאיות בדוגמאות סטטיסטיות, המראות סבירות גבוהה של אי - סדירות בווסת אצל ספורטאיות. אולם רוב הגינקולוגים הרציניים מודים, שהם יודעים מעט מאוד על הנושא, וכי אנו זקוקים למחקרים מדעיים, שיאפשרו לנו ליישב בצורה מדעית את חילוקי הדעות. לעומת זאת, מעברו השני של המתרס מצויות הפמיניסטיות, החוגגות את הישגי הספורטאיות, וחוששות שקביעות מדעיות בלתי מבוססות עלולות לגרום לכך שנפסיד את כל מה שהשגנו עד כה בשטח הספורט.



 

מה מראות העובדות?


נכון שספורטאיות רבות סובלות מאי סדירות במחזור, ואצל חלקן הוא אף פסק לחלוטין (אמנוריאה במינוח רפואי) אך נשים רבות, שאינן עוסקות בספורט, סובלות מסימפטומים דומים. לכן אין זה הוגן לקבוע, שהאימון הגופני אחראי לאמנוריאה. במשך כל תקופת אימוניה נתונה הספורטאית ללחצים רבים ולהשפעות רבות, שאינן קשורות בהכרח לאימון הגופני עצמו. ישנן השפעות מיידיות וישנן השפעות לטווח ארוך, כמו הורדה במשקל או ירידה באחוזי השומן שבגוף, שהם לכשעצמם יכולים להשפיע על המחזור החודשי. על כל פנים, ההוראות הכלליות אומרות, שאם אישה מקבלת את הווסת כל 25 עד 32 יום, אז מצבה נורמאלי לגמרי. אם המחזור בא כל 20 יום, או אפילן כל 60 יום, אין היא זקוקה, ככל הנראה, לטיפול, אלא אם כן היא מעונינת להיכנס להריון ואינה מצליחה. על אישה לקבל ייעוץ רפואי, אם המחזור מופיע כל 20 יום או פחות, או אם הוא לא מופיע יותר מחודשיים. כך גם במקרה של דימום בין מחזור למחזור או של הפרשות מהשדיים. חשוב לציין, שאמנוריאה יכולה לגרום לתופעות מאוד מסוכנות, אם אין מטפלים בה.



 

מדוע, אם כן, אין את ממליצה להפסיק את האימונים, כדי לתת לכל לשוב על מקומו, בלא להזדקק לתרופות הורמונאליות או אחרות?



כל אישה הסובלת מאמנוריאה חייבת לקבל טיפול ולעבור בדיקות דם. ההחלטה אם לתת לה תרופות או טיפול מסוג אחר תלויה בגורם הבעיה. אנחנו לא חושבים שהריצה היא גורם הבעיה. בשלב זה לא נראה שהריצה מזיקה לכשעצמה, אלא להפך, היא מאוד מועילה מבחינה בריאותית. כולנו זוכרות בוודאי את הסיפורים והאגדות ואת האזהרות של אחות בית-הספר, להימנע מפעילות גופנית מאומצת בתקופת הווסת. לדעתי, הגיע הזמן לגנוז סיפורי סבתא אלה לנצח. במיוחד הוזהרנו לא לשחות בתקופת הווסת. על אף אמונות טפלות אלה, אין שום סיבה רפואית להימנע מפעילות ספורטיבית במשך הווסת. נכון שאצניות מרתון עלולות להיחלש כמהלך הריצה, אם הן מדממות הרבה. כמו כן יש נשים שסובלות מהתכווצויות ברחם, המפריעות להן להצליח בתחרויות. אך כיום ידוע לנו, שהכאבים נובעים מפרוסטאגלאנדיס, מרכיב כימי, המיוצר בגוף בסיטואציות שונות ויוצר התכווצויות של שריר הרחם. אין שום סיבה שנשים תמשכנה לסבול כל-כך. ישנן תרופות שאינן מתירות לחומר כימי זה לגרום כאבים, וכדאי לקחתן. עם זאת, הכאבים הם עניין מאוד סובייקטיבי, וסף הכאב שונה מאישה לאישה. אצניות רבות, אגב, מוצאות שהריצה משחררת אותן מכאביהן, תופעה שיש לה, כנראה, הסבר מדעי : בעת מאמץ גופני משתחררים במוח אנדורפינים, הפועלים כמו סמים מסוימים להקלת הכאב. זה גם מסביר את התחושה הטובה של אצנים ואת התמכרותם לריצה. המאמץ הגופני גם משפר את זרימת הדם ברחם, וצריכת האנרגיה על-ידי יתר חלקי הגוף מפריעה למעבר תחושת הכאב. בכל מקרה, נשים שסובלות מכאבים, אף שזו תופעה שכיחה, אינן חייבות לסבול. עליהן לפנות לקבל טיפול רפואי ולהיבדק, שמא מצביעים הכאבים על בעיה רצינית יותר.


בשנת 1979 פרסם הקולג' האמריקני לרפואה ספורטיבית המלצה מהפכנית, שפתחה דף חדש בהתייחסות לספורט הנשים : "מומלץ שנשים תורשינה להתחרות (בריצה למרחקים ארוכים) ברמה הכלל-ארצית והבינלאומית, באותם מרחקים שבהם מתחרים עמיתיהן הגברים". ובכל זאת, מנועות נשים מלהשתתף בתשע מתוך 27 הקטיגוריות הספורטיביות האולימפיות : אגרוף, כדורגל, ג'ודו, היאבקות, קרב-חמש מודרני, הרמת משקולות, הוקי קרח ושני מקצועות של אולימפיאדת החורף. במשחקים האולימפיים אין מרוצים לנשים למרחק 5,000 מ' ול-10,000 מ'. נשים גם אינן מתחרות בקפיצה במוט וביידוי פטיש. 168 תחרויות מיועדות לגברים בלבד, 73 לנשים בלבד. רק ב-15 ענפים התחרו נשים וגברים אלה עד אלה, ומתוכם זכו נשים במדליות בענפי השיט, הרכיבה על סוסים ובקליעה למטרה באקדח וברובה.


הסיבה הרשמית למניעת נשים מהשתתפות בענפי הספורט מסוימים היא תקנה מס' 44 של הוועד האולימפי הבינלאומי שלפיה, כדי להיחשב לענף אולימפי, על הספורט להיות נפוץ ב-35 ארצות לפחות בשלוש יבשות. בכמה מדינות מוסלמיות, למשל, מנועות נשים מעיסוק כלשהו בספורט. בדרום אמריקה אין הן משתתפות ברוב ענפי הספורט התחרותיים. דעות קדומות ואיסורים מסוג זה מקשים על ענפי ספורט נשיים רבים לעמוד בדרישות הוועד האולימפי. אך דרישה זו אינה המחסום האחרון. כדי להתקבל למשחקים האולימפיים חייב
ענף הספורט להיות מומלץ על-ידי פדרציית ספורט בינלאומית. מאחר שארגוני ספורט אלה מאוישים כמעט אך ורק על-ידי עסקנים גברים, שרובם בעלי רעיונות מיושנים מאוד ביחס לספורטאיות, מקשה הדבר עוד יותר על שילובם של מקצועות ספורט נשיים באולימפיאדה.

בהקשר זה כדאי לעמוד על שתי עובדות אולימפיות: באולימפיאדה של 1956, שנערכה במלבורן באוסטרליה, היו עשר מבין הזוכות במדליות הרות, ונשים זכו במדליות ושברו שיאים אולימפיים ואחרים, בהיותן בכל שלבי המחזור החודשי, כולל בימי הווסת הראשונים.

*דנה רוט נמצאת בארצות הברית לצורך לימודים. בעלת תואר מוסמך בחינוך גופני מיוחד מאוניברסיטת אדלפי בניו יורק.

ביבליוגרפיה:
כותר: מהר יותר : על זווית הקיו ורפואה לספורטאיות
מחברות: רוט, דנה ; שנגולד, מונה (ד"ר)
תאריך: אביב 1984 , גליון 8
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: 1. שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
2. דנה רוט מראיינת את ד''ר מונה שנגולד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית