בתי הדין הרבניים פועלים בכמה ערים בארץ, ובית הדין לערעורים, הנחשב לבית הדין הרבני העליון, נמצא בירושלים. בראש בית הדין הרבני העליון עומדים שני הרבנים הראשיים וחברים בו שמונה דיינים נוספים. הדיינים, כמו השופטים, מתמנים על-ידי נשיא המדינה בעקבות המלצה של ועדת מינויים,1 ושכרם נקבע על-ידי ועדת הכספים של הכנסת. סמכויותיהם מקבילות לסמכויותיהם של שופטים בבתי המשפט האזרחיים.
חוק הדיינים תשט"ו – 1955 מבטיח לדיינים, כמו לשופטים, עצמאות שיפוטית אולם, בעוד שלגבי השופט נאמר ש"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין", הרי שלגבי הדיין נאמר: "אין על דיין מרות בענייני שפיטה, זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן." (סעיף 12). הבדלי נוסח אחרים קיימים גם בהצהרת השופט לעומת הצהרתו של הדיין: בהצהרת השופט נאמר, כי הוא "מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה", ואילו הדיין מצהיר, כי הוא "מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל".
כבר בעת חקיקת חוק הדיינים גרמו הבדלי הנוסחים לחילוקי דעות באשר למידת המחויבות של הדיינים לחוקי המדינה. הם חזרו ונידונו בכנסת ה-15 כשחברי סיעת שינוי הגישו הצעה 2 לתיקון החוק, שלפיה יצהירו הדיינים על נאמנות לא רק למדינת ישראל, אלא גם "לחוקיה". ההצעה לא התקבלה, והיא נתפסה על-ידי המפלגות החרדיות כחלק ממהלך כולל נגד בתי הדין הרבניים.
לבתי הדין הרבניים יש סמכות ייחודית ובלעדית (מונופול) בתחום הנישואין והגירושין. בשאר ענייני המעמד האישי – למשל, גיור, אפוטרופסות על ילדים, ירושות וצוואות, יש להם לפי החוק מעמד של שיפוט המקביל לבתי הדין האזרחיים, ודי באי-הסכמה של אחד הצדדים כדי שסמכות השיפוט בנושא הנדון תימסר לבית משפט אזרחי. כל זאת, למעט מקרים שבהם הנושאים על הפרק מהווים חלק מתיק הגירושין.
במקרים אלה, המכונים "כריכה", גם נושאים כמו אפוטרופסות על ילדים, ירושות, צוואות וכדומה נחשבים חלק מתיק הגירושין, ולכן הם בסמכות בית הדין הרבני. כדי לבטל את סמכותו של בית הדין הרבני הדן בגירושין לדון גם בנושא הילדים, הכרוך בו, צריך האדם המעוניין בכך להגיש תביעה נפרדת בנושא זה לבית המשפט לענייני משפחה.
העובדה, שבמדינת ישראל כל יהודי הרוצה להינשא או להתגרש כחוק חייב לעשות זאת באמצעות בתי הדין הרבניים עוררה מחלוקת בעת קבלת החוק בכנסת, והיא נמשכת מאז ועד היום. בעיני חוגים ליברליים, חובת ההזדקקות למערכת ההלכתית בתחום כל-כך אישי ומשמעותי כמו נישואין, מהווה פגיעה מצפונית. לדעתם, העובדה שבישראל לא קיימת, נכון לשנת 2006, אפשרות חוקית לנישואים אזרחיים, מהווה פגיעה בחופש מדת. זאת ועוד, חוק שיפוט בתי הדין הרבניים אינו מאפשר נישואין של אנשים המגדירים את עצמם כחסרי דת, או שזהותם הדתית שנויה במחלוקת, וכן לא נישואין בין בני דתות שונות. החוק גם אינו מאפשר נישואין בין כוהן לגרושה, או נישואין של ממזרים, 3 משום שהם נחשבים לנישואים אסורים לפי התורה. כל ההגבלות הללו פוגעות, לדעתם, בדמותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית.
טענה אחרת נשמעת מפי נציגי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, המתנגדים לחוק שיפוט בתי דין רבניים בנימוק שהוא פוגע בעקרון השוויון, מפני שהוא מעניק סמכות בענייני נישואין וגירושין רק לרבנים ולבתי דין אורתודוקסים.
כנגד טענות אלה מדגישים תומכי החוק את השאיפה לעצב את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, ולוט גם במחיר מסוים של פגיעה בפרט. יתר על כן, החוק הזה הוא בעיניהם הערובה היחידה לשמירה על אחדות העם היהודי: "מטרתו של חוק זה לא היתה להכתיב לאזרח היהודי דרכי התנהגות בחייו הפרטיים. אילו זו היתה מגמת המחוקק, הוא לא היה מסתפק במצוות העשה של עריכת נישואין וגירושין של יהודים על-פי דין תורה, אלא היה גוזר גם על קיום האיסורים הדתיים של חיי אישות בין בני זוג האסורים זה בזה גם ללא קיום קשר נישואין. מטרתו של החוק היתה למנוע קרע חמור בחברה הישראלית, שעלול להתרחש אם תונהג בישראל שיטה של נישואין וגירושין אזרחיים, מה שיגרום להיווצרותן של שתי חברות שלא תבואנה בקשרי נישואים האחת עם רעותה..."4
סמכויותיהם ומעמדם של בתי הדין הרבניים עלו לדיון משפטי בפרשת בני הזוג בבלי בשנות ה-90. שופטי בג"צ נדרשו לפסוק האם לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים, יש לבתי הדין הרבניים סמכות לדון על-פי דין תורה רק בנושא הנישואין והגירושין, והאם בכל שאר הנושאים עליהם לדון על-פי עקרונות המשפט האזרחי.
הערות שוליים
1. בוועדה למינוי דיינים חברים שר הדתות, המכהן כיו"ר שלה, ושר נוסף מטעם הממשלה, שני הרבנים הראיים, שני חברי כנסת הנבחרים על-ידי הכנסת, שני דיינים הנבחרים על-ידי עמיתיהם הדיינים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.
2. הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 19, (הצהרת אמונים) התש"ס 2000, הצעות חוק התש"ס, עמ' 344.3. לפי ההלכה, ממזר הוא ילד שנולד לאישה נשואה שלא מבעלה. הוא מוגבל באפשרויות הנישואין שלו.
4. אליאב שוחטמן, "המשפט העברי והמדינה היהודית המודרנית", הציונות הדתית: עידן התמורות, אשר כהן וישראל הראל (עורכים), מוסד ביאליק קרן קיימת לישראל, המועצה הלאומית לחינוך תורני, תשס"ד. עמ' 254-282, שם, עמ' 261.
