|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאות |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מחקרים חדשים חושפים שיטות לחסימת התהליכים המולקולריים האחראים למחלת אלצהיימר ולאובדן הזיכרון שהיא גורמת המוח האנושי הוא מחשב אורגני מורכב להפליא המסוגל לקלוט מגוון חוויות חושיות, לעבד אותן, לאגור את המידע, לשלוף פיסות מידע ולחבר ביניהן ברגע הנכון. יש המדמים את ההרס שזורעת מחלת אלצהיימר למחיקת כונן קשיח, כשהקבצים העדכניים ביותר נמחקים תחילה. פעמים רבות, סימן ראשון של המחלה הוא חוסר היכולת להיזכר במאורעות שקרו בימים האחרונים, כמו שיחת טלפון עם ידיד או תיקון שנעשה בבית, בעוד הזיכרונות ארוכי הטווח נותרים ללא פגע. אולם ככל שהמחלה מתקדמת, גם הזיכרונות הישנים מתחילים להיעלם, עד שאפילו האנשים הקרובים ביותר אינם מוכרים. הפחד ממחלת אלצהיימר אינו פחד מכאב או מסבל פיזי אלא מהאובדן העיקש של זיכרונות של חיים שלמים המהווים למעשה את זהותנו. למרבה הצער, ההשוואה למחשב אינה מלאה. אי אפשר פשוט לאתחל מחדש את המוח האנושי ולהטעין את התוכנות ואת הקבצים האבודים. הבעיה היא שמחלת אלצהיימר לא רק מוחקת את המידע אלא גם הורסת את החומרה של המוח, המורכבת מיותר מ-100 מיליארד תאי עצב (נוירונים), המחוברים ביניהם ב-100 טריליון קשרים. רוב התרופות הקיימות לאלצהיימר פועלות על סמך העובדה שרבים מהנוירונים הנפגעים במחלה משחררים אות כימי, שליח עצבי (נוירוטרנסמיטר) הנקרא אצטילכולין. התרופות חוסמות את האנזים האחראי לפירוק אצטילכולין, ובכך מגבירות את רמתו הדועכת עקב המחלה. התוצאה היא הפעלה של נוירונים ומחשבה בהירה יותר, אך תרופות אלו מפסיקות בדרך כלל להשפיע אחרי שישה חודשים עד שנה משום שהן אינן יכולות לעצור את הרס הנוירונים עצמם. תרופה נוספת, המכונה ממנטין (memantine), מאטה כנראה את קצב ההידרדרות הקוגניטיבית בחולים באלצהיימר מתון או חמור באמצעות בלימת הפעילות העודפת של שליח עצבי אחר (גְלוּטַמַט), אך חוקרים עדיין לא יודעים אם השפעת התרופה נמשכת יותר משנה. לפני יותר מעשור שנים, רק אנשים מעטים היו אופטימיים באשר לסיכוי לנצח את מחלת אלצהיימר. מדענים ידעו מעט מאוד על הביולוגיה של המחלה, והסברה הייתה שהגורמים למחלה ומהלך התקדמותה מורכבים עד כדי ייאוש. ואולם בזמן האחרון התרחבה מאוד הבנת האירועים המולקולריים המשפיעים, כנראה, על פריצת המחלה, ומדענים חוקרים כעת מגוון שיטות להאט או לעצור תהליכים הרסניים אלו. ייתכן שאחד הטיפולים הללו, או שילוב שלהם, יוכלו למנוע את התנוונות הנוירונים במידה שתאפשר לעצור את מחלת האלצהיימר. כמה תרופות מצויות כרגע בשלב הניסויים הרפואיים והתוצאות המקדמיות מעודדות. יותר ויותר חוקרים חשים כעת תקווה, מילה שאינה מקושרת בדרך כלל עם מחלת אלצהיימר.
שני סימני המפתח של המחלה, שציין לראשונה לפני 100 שנה הנוירולוג הגרמני אלואיס אלצהיימר, הם רבדים (plaques) וסבכים (tangles) של חלבונים בקליפת המוח ובמערכת הלימבית, אזורים האחראים לתפקודים מתקדמים של המוח. הרבדים הם משקעים המצויים מחוץ לנוירונים והמכילים בעיקר חלבון קטן המכונה אַמילוֹאיד-ביתא, או A-ביתא. הסבכים מצויים בתוך הנוירונים ובתוך שלוחותיהם המסועפות (אקסונים ודנדריטים), והם עשויים מסיבים (filaments) של חלבון המכונה טאו. משנתגלתה תופעת הרבדים והסבכים התעורר ויכוח שנמשך מרבית המאה ה-20: האם הסבכים והרבדים אחראים לניוון הנוירונים במוח, או שהם פשוט מסמנים את המקומות שבהם כבר התרחש מוות של נוירונים? בעשור האחרון, העדויות המצטברות נוטות לכיוון השערת האמילואיד, הטוענת שגם A-ביתא וגם טאו מעורבים ישירות ביצירת המחלה, אבל A-ביתא גורם לפגיעה הראשונית. A-ביתא הוא מקטע קצר של חלבון (פֶּפְּטיד), שבודד ואופיין בפעם הראשונה ב-1984 בידי ג'ורג' ג' גְלֶנֶר וצ'איין ו' וונג, שהיו אז באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. מקורו של הפפטיד בחלבון גדול יותר המכונה החלבון המקדים (precursor) של אמילואיד-ביתא, או APP. מולקולות של APP נעוצות בקרום התא, חלק אחד של החלבון מצוי בתוך התא וחלקו השני מחוץ לתא. שני אנזימים מסוג פרוטאזה החותכים חלבונים, המכונים ביתא-סֶקרֶטאז וגמא-סֶקרֶטאז, חותכים את APP ויוצרים A-ביתא, תהליך המתרחש כתקנו בכל תאי הגוף. לא ברור מדוע תאים מייצרים A-ביתא, אך על פי העדויות הקיימות התהליך הוא חלק ממסלול איתות תאי. חלק מאזור ה-A-ביתא שבחלבון APP מצוי בקרום עצמו, בין השכבה החיצונית לשכבה הפנימית שלו. מכיוון שקרומים מורכבים ממולקולות שומניות הדוחות מים, אזורים בחלבון החוצים את הקרום מורכבים בדרך כלל מחומצות אמינו הדוחות מים. כשביתא- וגמא-סקרטאז חותכות את A-ביתא מ-APP, הוא משתחרר לסביבה המימית מחוץ לקרום, והאזורים דוחי המים של מולקולות A-ביתא שונות נצמדים זה לזה ויוצרים צברים קטנים ומסיסים. בשנות ה-90 המוקדמות הראה פיטר ט' לנסברי ג'וניור, כיום בבית הספר לרפואה בהרווארד, שבריכוזים גבוהים דיים, מולקולות A-ביתא יכולות ליצור במבחנה מבנה דמוי סיב הדומה לזה שמצוי ברבדים של מחלת אלצהיימר. הצברים המסיסים וגם הסיבים של A-ביתא רעילים לנוירונים בתרבית, והסיבים אף יכולים להפריע לתהליכים החיוניים ללמידה ולזיכרון בעכברים. ממצאים אלו תומכים בהשערת האמילואיד, אבל התמיכה החזקה ביותר הגיעה ממחקרים על משפחות המצויות בסיכון גבוה במיוחד לחלות באלצהיימר. לבני משפחות אלו מוטציות גנטיות נדירות הגורמות להם לחלות במחלה בגיל צעיר יחסית, בדרך-כלל לפני גיל 60. ב-1991 גילו ג'ון א' הרדי, כיום במכון האמריקני להזדקנות, ושותפיו למחקר, את המוטציות הראשונות בגן המכיל את הקוד ליצירת APP. המוטציות השפיעו במיוחד על האזור של A-ביתא ועל אזורים סמוכים לו בחלבון. זמן קצר לאחר מכן מצאו דניס ג' סלקואו מהרווארד וסטיב יונקין ממרפאת מאיו בג'קסונוויל שבפלורידה, כל אחד בנפרד, שמוטציות אלו מגבירות בדרך כלל ייצור של A-ביתא, או סוג מסוים של A-ביתא המועד במיוחד ליצירת משקעים. יתר על כן, לאנשים עם תסמונת דאון, הנושאים שלושה עותקים של כרומוזום 21 במקום שני העותקים המצויים במצב תקין, יש שכיחות גבוהה בהרבה של אלצהיימר בגיל העמידה. מכיוון שכרומוזום 21 מכיל את הגן ל-APP, אנשים עם תסמונת דאון מייצרים רמות גבוהות יותר של A-ביתא מיום לידתם, ואפשר למצוא משקעי אמילואיד במוחותיהם כבר בגיל 12. חוקרים גילו במהרה גנים אחרים הקשורים למחלת אלצהיימר והמבקרים ייצור A-ביתא. ב-1995 זיהו פיטר סנט ג'ורג'-הייסלופ ושותפיו באוניברסיטת טורונטו מוטציות בשני גנים דומים זה לזה שכונו פרֶסֶנילין 1 ו-2. המוטציות גורמות למחלת אלצהיימר קשה במיוחד המתחילה בגיל צעיר, בדרך-כלל בשנות ה-30 או ה-40 של החיים. מחקרים הראו שמוטציות אלו מגדילות את הכמות היחסית של A-ביתא הנוטה להתקבץ בצברים. כיום אנו יודעים כי החלבונים המקודדים על ידי הגנים פרסנילין הם חלק מהאנזים גמא-סקרטאז. כלומר, מתוך שלושת הגנים הגורמים להתפרצות מוקדמת של מחלת אלצהיימר, אחד מקודד חלבון מקדים של A-ביתא ושני האחרים מקודדים מרכיבים של אנזים הפרוטאזה שעוזר לייצר את הפפטיד המזיק. יתר על כן, מדענים גילו שאנשים הנושאים גרסה מסוימת של גן המקודד את החלבון אפוליפופרוטאין E, חלבון שעוזר לקבץ את חלבוני ה-A-ביתא בצברים ובסיבים, מצויים בסיכון גבוה לפתח את מחלת אלצהיימר בגיל מבוגר. סביר להניח שמגוון גורמים גנטיים ממלאים תפקיד בהתפרצות המחלה, וכל אחד מהם תורם את חלקו במידה מועטה; מחקרים שנעשו בעכברים מלמדים שגם גורמים סביבתיים יכולים להשפיע על הסיכון לחלות (התעמלות, למשל, מפחיתה את הסיכון). מדענים עדיין אינם מבינים איך בדיוק מפריעים הצברים המסיסים והסיבים הבלתי מסיסים של A-ביתא לנוירונים ומדוע הם הורגים אותם. ואולם העדויות מרמזות שצברים של A-ביתא מחוץ לנוירונים יכולים לשפעל מסלול אירועים הכוללים שינויים בחלבוני טאו בתוך הנוירונים. בייחוד צברי ה-A-ביתא יכולים לשנות בסופו של דבר את הפעילות התאית של אנזימים המכונים קינאזות, המוסיפים קבוצות פוספט לחלבונים. הקינאזות מוסיפות יותר מדי קבוצות זרחן לחלבוני טאו, משפיעות בכך על התכונות הכימיות של החלבונים וגורמות להם ליצור סיבים מפותלים. חלבוני טאו ששונו מבחינה כימית הורגים, בצורה זו או אחרת, את הנוירונים, אולי משום שהם מפריעים למערכת להעברת חלבונים ומולקולות גדולות אחרות לאורך אקסונים ודנדריטים. מוטציות בחלבון טאו עצמו אף הן יכולות לגרום ליצירת סיבי טאו ולגרום למחלות ניווניות אחרות של מערכת העצבים בנוסף למחלת אלצהיימר. כלומר, יצירת סיבי טאו היא כנראה אירוע כללי יותר המוביל למוות של נוירונים, ואילו A-ביתא הוא גורם ייחודי למחלת אלצהיימר.
מכיוון של-A-ביתא יש תפקיד גורלי בתהליך המחלה, הפרוטאזות המייצרות אותו הן יעד ברור לתרופות שיעכבו את פעילותן. מעכבי פרוטאזות התגלו כיעילים ביותר בטיפול במחלות אחרות כמו איידס ויתר לחץ דם. הצעד הראשון ביצירת A-ביתא נעשה באמצעות ביתא-סקרטאז, פרוטאזה שקוצצת את חלק הארי של APP סמוך לצד החיצוני של קרום התא. ב-1999 התגלה אנזים זה, הנפוץ במיוחד בנוירונים במוח, על ידי חמש קבוצות מחקר נפרדות שאינן קשורות זו בזו. למרות שביתא-סקרטאז מעוגן בקרום, הוא דומה מאוד לתת-קבוצה של פרוטאזות המצויות בסביבה מימית בתוך תאים ומחוץ להם. חברי תת-קבוצה זו, ובכללם הפרוטאזה המעורבת בשכפול HIV, הנגיף הגורם לאיידס, משתמשים בחומצת אמינו המכונה חומצה אספרטית כדי לבצע את תגובת חיתוך החלבון. כל הפרוטאזות משתמשות במים כדי לחתוך את חלבוני המטרה שלהן, ואנזימים המשתייכים למשפחת פרוטאזות האספרטיל משתמשים בצמד חומצות אספרטיות כדי לשפעל את מולקולת המים לצורך מטרה זו. מכיוון שביתא-סקרטאז משתייך בבירור למשפחת פרוטאזות זו, הצליחו חוקרים לנצל את הידע העצום שהצטבר על פרוטאזות הקבוצה הזאת כדי להבין את תפקודו של האנזים הזה וכיצד ניתן לעכב אותו. ואכן, חוקרים כבר מכירים את המבנה התלת-ממדי של ביתא-סקרטאז והם השתמשו בידע כדי לתכנן תרופות מעכבות בעזרת תוכנות מחשב. מחקרים גנטיים מראים שעיכוב פעילות האנזים לא תגרום לתופעות לוואי מזיקות, משום שפגיעה בגן המקודד ביתא-סקרטאז בעכברים גרמה להיעלמות A-ביתא בלי לגרום לתופעות שליליות נראות לעין. אבל כרגע מעכבי ביתא-סקרטאז עדיין אינם בשלים לניסויים רפואיים. האתגר העיקרי הוא לפתח תרכובות יעילות קטנות דיין כדי לחדור למוח. שלא כמו כלי דם באזורים אחרים של גוף האדם, דפנות הנימים במוח בנויות מתאי אנדותל צפופים ביותר. מכיוון שיש רק רווחים מעטים בין התאים, מעכבי הפרוטאזות צריכים להיות מסוגלים לחדור דרך קרומי תאי האנדותל כדי להגיע אל רקמת המוח, ורוב המולקולות הגדולות אינן יכולות לפרוץ את מה שמכונה מחסום הדם-מוח. האנזים המכונה גמא-סקרטאז מבצע את השלב השני ביצירת A-ביתא באמצעות חיתוך גדם ה-APP שנותר אחרי פעולתו של ביתא-סקרטאז. גמא-סקרטאז מבצע תגובה יוצאת דופן הכוללת שימוש במים כדי לחתוך את החלבון בסביבה "שונאת" המים של קרום התא. שני רמזים חשובים התגלו כחיוניים להבנת פרוטאזה זו. ראשית, ברט דה סטרוּפֶּר מהאוניברסיטה הקתולית בלובֵן, בלגיה, גילה ב-1998 שהשתקת הגן פרסנילין 1 בעכברים מפחיתה במידה ניכרת את חיתוך APP על ידי גמא-סקרטאז. ניסוי זה הוכיח שהחלבון המקודד על ידי הגן חיוני לתפקוד האנזים. שנית, במעבדתי, שהייתה אז באוניברסיטת טנסי בממפיס, גילו שתרכובות הדומות למעכבים המובהקים של פרוטאזות אספרטיל יכולות לחסום חיתוך APP על ידי גמא-סקרטאז בתאים. תוצאה זו מרמזת שגמא-סקרטאז, בדומה לביתא-סקרטאז, מכיל צמד חומצות אספרטיות החיוניות לביצוע תגובות חיתוך החלבון. על פי תוצאות אלו, אנו משערים שהחלבון פרסנילין הוא פרוטאזת אספרטיל יוצאת דופן המצויה בתוך קרומי התאים. כשהייתי בשנת שבתון בהרווארד במעבדתו של סלקואו ובשיתוף פעולה עם ויימינג שיה, זיהינו שתי חומצות אמינו בחלבון פרסנילין האמורות להימצא בתוך הקרום, והראינו ששתיהן חיוניות לצורך יצירת A-ביתא על ידי גמא-סקרטאז. לאחר מכן, אנחנו ואחרים הראינו שמעכבי גמא-סקרטאז נקשרים ישירות לפרסנילין, וששלושה חלבונים אחרים המקובעים בקרום חוברים לפרסנילין לצורך ביצוע תגובת החיתוך. כיום נחשב גמא-סקרטאז לחלבון המייסד של קבוצה חדשה של פרוטאזות המשתמשות ככל הנראה, במים בתוך קרומים תאיים כדי לבצע את המטלות הביוכימיות שלהן. יתר על כן, מעכבי גמא-סקרטאז הם מולקולות קטנות יחסית שיכולות לחצות קרומים, ולכן לחדור דרך מחסום הדם-מוח. לפני שנתיים הרציתי בפני כיתתו של בני הצעיר, שהיה אז בכיתה ה', על המחקר הנערך במעבדתי, וסיפרתי על אמילואיד ועל התקווה לגלות תרופות חדשות לאלצהיימר החוסמות את פעילות האנזימים. ילד אחד קטע אותי ואמר: "אבל מה יקרה אם האנזים עושה משהו חשוב? אתה עלול לפגוע באנשים!" בעיה זו, שזיהה ילד בן 10, אמיתית ביותר. הפוטנציאל של גמא-סקרטאז לשמש כיעד תרפויטי נפגע משום שאנזים זה ממלא תפקיד חיוני בהבשלה של תאים מתמיינים במגוון אזורים בגוף, כמו תאי גזע במח העצם המתפתחים לכדוריות דם אדומות וללימפוציטים. באופן ייחודי, גמא-סקרטאז חותך חלבון, בשטח פני התא, המכונה הקולטן ל-Notch. החלק של Notch המשתחרר מהקרום אל תוך התא שולח לגרעין אות המבקר את גורל התא. מינון גבוה של מעכבי גמא-סקרטאז גורם לתופעות רעילות חמורות בעכברים עקב פגיעה במסלול האיתות של Notch, ודבר זה מעורר דאגה באשר לשיטת טיפול זו. למרות זאת, תרופה שפיתחה החברה הפרמצבטית Eli Lilly עברה את מבדקי הבטיחות במתנדבים בריאים. (שלב א בסדרת המבדקים הרפואיים). התרכובת כעת יכולה לעבור לשלב המבדקים הבא (שלב ב) שייערך בחולי אלצהיימר המצויים בשלבים מוקדמים של המחלה. יתר על כן, חוקרים זיהו מולקולות המווסתות את גמא-סקרטאז ובכך מעוכבת יצירת A-ביתא בלי להשפיע על חיתוך Notch. מולקולות אלו לא נקשרות לחומצות האספרטיות של גמא-סקרטאז אלא לאזורים אחרים באנזים, וגורמות לשינוי מבנהו. לחלק מהמעכבים אף יש יכולת ייחודית להפחית את יצירת הגרסה של A-ביתא הנוטה ליצור צברים, ולעודד יצירת פפטיד קצר יותר שאינו נוטה להיצמד בקלות. תרופה אחת כזו, פלוריזן (Flurizan), שפיתחה קבוצת מחקר בראשות אדי קו מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו וטוד גולד ממרפאת מאיו בג'קסונוויל, נראתה מבטיחה ביותר בחולי אלצהיימר המצויים בשלבים מוקדמים של המחלה והיא נכנסת כעת לשלב מתקדם יותר של המבדקים הרפואיים (שלב ג) שיכלול יותר מ-1,000 חולים ברחבי ארה"ב.
אסטרטגיה אחרת למלחמה באלצהיימר היא לטהר את המוח מהצברים הרעילים של A-ביתא אחרי שהפפטיד נוצר. גישה אחת היא חיסון פעיל, הכרוך בגיוס המערכת החיסונית של החולה עצמו כדי לתקוף את A-ביתא. דייל ב' שנק ושותפיו בתאגיד אלן בדרום סן פרנסיסקו פרצו דרך ב-1999 במחקרם על עכברים שהונדסו גנטית לפתח רבדים. הם גילו שהזרקת A-ביתא לעכברים אלו עוררה תגובה חיסונית שמנעה היווצרות רבדים במוחותיהם של עכברים צעירים וניקתה את הרבדים שכבר נוצרו בעכברים בוגרים. העכברים ייצרו נוגדנים שזיהו את A-ביתא, ונוגדנים אלו, ככל הנראה, עודדו את התאים החיסוניים של המוח, תאי המיקרוגְלִיה, לתקוף את צברי הפפטיד (ראו תיבה בעמוד ממול). התוצאות החיוביות בעכברים, שכללו שיפור בתהליכי הלמידה והזיכרון, הובילו במהרה לניסויים בבני אדם. למרבה הצער, אף כי הזרקת A-ביתא עברה את מבדקי הבטיחות הראשוניים, כמה חולים שהשתתפו בשלב ב של המבדקים הקליניים פיתחו דלקת מוח והמחקר נקטע באיבו ב-2002. מחקרי המשך הראו כי ייתכן שהטיפול גרם לדלקת מפני שעודדו את תאי ה-T של מערכת החיסון לתקוף בחריפות יתר את משקעי ה-A-ביתא. למרות זאת, המחקר אישר שרבים מהחולים פיתחו נוגדנים כנגד A-ביתא וחולים אלו הראו סימנים מסוימים של שיפור בזיכרון וביכולת ריכוז. החששות שהתעוררו לגבי חיסון פעיל הובילו חוקרים מסוימים לנסות חיסון סביל שמטרתו לנקות את הפפטיד באמצעות הזרקת נוגדנים לחולים. נוגדנים אלו נוצרו בתאי עכבר, ותהליך של הנדסה גנטית מנע את דחייתם על ידי מערכת החיסון האנושית, ולכן סביר להניח שלא יגרמו לדלקת מוח משום שאינם צפויים לעורר תגובה מזיקה של תאי-T במוח. טיפול בחיסון סביל שפיתח תאגיד אלן מצוי כבר בשלב ב של המבדקים הרפואיים. המנגנון שבו חיסון פעיל או סביל מסוגל לסלק A-ביתא מהמוח נותר בגדר תעלומה, משום שלא ברור באיזו מידה הנוגדנים מסוגלים לחדור את מחסום הדם-מוח. יש עדויות המרמזות שאין כלל צורך שהנוגדנים ייכנסו למוח. ייתכן שניקוי A-ביתא מיתר הגוף מוביל ליציאת הפפטיד מהמוח, משום שמולקולות נוטות לנוע מריכוזים גבוהים לנמוכים יותר. אף על פי שחיסון סביל נראה כרגע המבטיח ביותר, החיסון הפעיל עוד לא פרש מהמירוץ. מחקרים מקדמיים שנערכו בראשות סינת'יה למר מאוניברסיטת הרווארד מראים כי חיסון באמצעות חלקים נבחרים של A-ביתא, במקום הפפטיד השלם, יכול לעורר יצירת נוגדנים על ידי תאי-B של מערכת החיסון בלי להפעיל את תאי ה-T האחראים לדלקת המוח. חוקרים אחרים בודקים טיפולים שאינם קשורים למערכת החיסון כדי לעצור את היצמדות מולקולות ה-A-ביתא. כמה חברות זיהו תרכובות המגיבות ישירות עם A-ביתא, שומרות עליו במצב מסיס בנוזל המצוי מחוץ לנוירונים במוח ומונעות את היווצרות הצברים המזיקים. חברת Neurochem בקוויבק מפתחת את אלצמד (Alzhemed), מולקולה קטנה המדמה הפרין, נוגד הקרישה הטבעי. בדם, הפרין מונע מטסיות דם להתקבץ לקרישים, אך כשרב-סוכר זה נקשר ל-A-ביתא, הוא מגביר את סיכוייו ליצור משקעים. מכיוון שאלצמד נקשרת לאותו אתר על A-ביתא, היא חוסמת את פעילות ההפרין ולכן מפחיתה את היצמדות הפפטיד. לתרכובת זו רעילות קטנה ביותר אפילו במינונים גבוהים, והטיפול שיפר במידה מסוימת את היכולות הקוגניטיביות של חולים עם אלצהיימר מתון. תרופה זו מצויה כבר בשלב ג של המבדקים הרפואיים.
יש לזכור שאמילואיד הוא רק מרכיב אחד במשוואת האלצהיימר. המרכיב השני, סיבי טאו היוצרים את הסבכים בנוירונים, אף הוא נחשב יעד מבטיח למניעת התנוונות תאי העצב במוח. חוקרים מתמקדים כעת במיוחד בתכנון מעכבים שיחסמו את הקינאזות המוסיפות עודף קבוצות זרחן לטאו, והמהוות שלב חיוני בהיווצרות הסיבים. מאמצים אלו לא הניבו עדיין תרופות פוטנציאליות, אך יש מקום לקוות שחומרים כאלו ישולבו בסופו של דבר עם תרופות המתמקדות ב-A-ביתא. חוקרים אף בודקים אם תרופות, המכונות סטאטינים, המורידות את רמת הכולסטרול בדם, ומצויות בשימוש נרחב להפחתת הסיכון ללקות במחלות לב, יוכלו לטפל גם באלצהיימר. מחקרים אפידמיולוגיים מראים שאנשים הנוטלים סטאטינים מצויים בסיכון נמוך יותר ללקות באלצהיימר. הסיבה לכך אינה ברורה די צורכה. ייתכן שבאמצעות הורדת רמת הכולסטרול, מקטינות תרופות אלו את ייצור APP, או אפשר שהן משפיעות ישירות על תהליך היווצרות A-ביתא באמצעות עיכוב פעילות הסקראטזות. מבדקים רפואיים המצויים בשלב ג בוחנים אם סטאטינים כמו ליפיטור של חברת Pfizer אכן יכולים למנוע אלצהיימר. התפתחות מלהיבה נוספת קשורה לתרפיה תאית. מרק טוסזינסקי ושותפיו באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו נטלו ביופסיות עור מחולים עם אלצהיימר מתון והכניסו לתאים אלה את הגן המקודד את גורם הגדילה העצבי (NGF). התאים שעברו הנדסה גנטית הוחדרו בעזרת ניתוח למוח הקדמי של החולים שמהם נלקחו. הרעיון הוא שהתאים המושתלים ייצרו ויפרישו NGF, ימנעו בכך את אובדן הנוירונים המייצרים אצטילכולין וישפרו זיכרון. התרפיה התאית היא שיטה מתוחכמת להחדיר NGF, חלבון גדול ובלתי מסיס שאינו יכול להיכנס למוח בדרכים אחרות. אף כי מחקר זה בדק רק קומץ מטופלים ולא זכה לביקורות חשובות, מחקר המשך הראה האטה ניכרת בירידה ביכולות הקוגניטיביות של החולים. התוצאות המעודדות הצדיקו את המשך המבדקים הרפואיים. אף כי ייתכן שחלק מהטיפולים הפוטנציאליים הללו לא ימלאו את ההבטחה הטמונה בהם, מדענים מקווים למצוא לפחות תרופה אחת שתאט ביעילות או אף תעצור את האובדן ההדרגתי של נוירונים במוח. פריצת דרך כזו תוכל להציל מיליוני אנשים מההידרדרות חסרת הפשרות של מחלת האלצהיימר ותכשיר את הדרך לתרופות משקמות שיחזירו את התפקודים המנטליים האבודים. התמקדות ב-A-ביתא יכולה אולי למנוע את התפרצות מחלת אלצהיימר או לעכב אותה כשהיא מצויה בשלבים מוקדמים, אולם לא ברור אם שיטת טיפול זו תוכל לעזור לאנשים המצויים בשלבים מתקדמים יותר של המחלה. למרות זאת יש לחוקרים סיבה טובה להיות אופטימיים. שטף התגליות האחרונות שכנע רבים מאתנו שהמסע לגילוי דרכים למניעת מחלת אלצהיימר ולטיפול בה, לא יהיה לשווא.
ועוד בנושא Decoding Darkness. Rudolph E. Tanzi and Ann B. Parson. Perseus Books Group, 2000 אפשר למצוא מידע נוסף באתרי האינטרנט www.alzforum.org ו- www.alz.org
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
