עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקיםעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > המערכת ההורמונליתעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > רבייה והתפתחות
סיינטיפיק אמריקן ישראל


תקציר
ההיריון וההורות משנים את מבנה המוח של נקבות היונקים. השינוי גורם לאימהות להקדיש לצאצאיהן תשומת לב רבה יותר ולטפל בהם טוב יותר. מחקרים במכרסמים הראו שהורמוני ההיריון מחוללים שינויים לא רק באזורי המוח השולטים בהתנהגות אימהית אלא גם באזורים האחראיים לזיכרון ולמידה. מדענים חוקרים כעת אם האימהוּת מקנה גם לנשים יתרונות מנטליים.



המוח האימהי
מחברים: פרופ' קרייג הווארד קינסלי; פרופ' קלי ג' למברט


ההיריון וההורות משנים את מבנה המוח של נקבות היונקים. השינוי גורם לאימהות להקדיש לצאצאיהן תשומת לב רבה יותר ולטפל בהם טוב יותר.

אימהות אינן נולדות, הן נוצרות. כל נקבות היונקים, מחולדות, דרך קופים, ועד בני אדם, חוות שינויי התנהגות מהותיים בתקופת ההיריון והאימהות. מה שהיה בעבר אורגניזם המכוון בעיקר לעצמו, המוקדש לצרכיו ולהישרדותו שלו, נעשה ממוקד בטיפול בצאצא ובדאגה לרווחתו. המדענים מכירים זה מכבר את השינוי המרתק הזה, אך רק לאחרונה הם מתחילים להבין מה גורם לו. מחקר חדש מורה על האפשרות שהתנודות ההורמונליות החריפות המתרחשות במהלך ההיריון, הלידה וההנקה מחוללות שינויים במבנה המוח של הנקבה, כגון הגדלה של הנוירונים באזורים מסוימים ושינויים מבניים באזורים אחרים.

בין האזורים המשתנים, יש האחראיים על סממני התנהגות אימהיים כגון בניית קן, טיפוח וניקוי הצאצאים והגנה עליהם מטורפים. אך יש בהם גם אזורים השולטים בזיכרון, בלמידה ובתגובות לפחד ולעקה. בניסויים שנערכו לאחרונה, חולדות שהמליטו הצליחו בניווט במבוכים ובלכידת טרף יותר מחולדות שלא הרו. אפשר שהשינויים המתחוללים במוח בהשפעת ההורמונים, המניעים את הנקבות לטפל בצאצאיהן, גם משפרים, בנוסף לכך, את כישורי ליקוט המזון של האם החולדה, ועמם את סיכויי הגורים לשרוד. יותר מזה, נראה שהשיפור הקוגניטיבי הוא ארוך טווח ומלווה את החולדות עד לזקנתן.

אף שהמחקר בנושא נעשה עד כה רק במכרסמים, סביר להניח שגם נשים מפיקות מן האימהות תועלת מתמשכת. ברוב היונקים, סממני ההתנהגות האימהית דומים ונשלטים, קרוב לוודאי, על ידי אותם אזורים במוח. יש חוקרים שאף טוענים כי התפתחות ההתנהגות האימהית הייתה אחד הכוחות המניעים העיקריים באבולוציה של מוח היונקים. במעבר האבולוציוני מזוחלים ליונקים השתנתה אסטרטגיית הרבייה מ"הטילי את הביצים והסתלקי" ל"הגני על הקן", ואפשר שהיתרונות הבררניים של הגישה השנייה הביאו להיווצרותם של שינויי המוח ההורמונליים ושל סממני ההתנהגות הנובעים מהם. היד - או הכף - המנענעת את העריסה אכן מושלת בעולם.

מוצפות הורמונים

לפני כ-50 שנה מצאו מדענים את הרמזים הראשונים לכך שההורמונים המופרשים במהלך ההיריון מלבים את הרגש העז שחשות נקבות היונקים לצאצאיהן. פרנק א' ביץ' מאוניברסיטת ייל הראה, בעבודת מחקר שהתחיל בשנות ה-40, כי הורמוני הרבייה הנקביים אסטרוגן ופרוגסטרון משפיעים על תגובות כמו תוקפנות ומיניות בחולדות, באוגרים, בחתולים ובכלבים. עבודה חלוצית נוספת של דניאל ס' לרמן וג'יי ס' רוזנבלט, שעבדו אז במכון להתנהגות בעלי חיים באוניברסיטת רטגרס, הראתה שאותם ההורמונים גרמו להפגנת התנהגות אימהית בחולדות. ב-1948 דיווח רוברט ס' ברידג'ס, כיום בבית הספר טאפטס קאמינגס לרפואה וטרינרית, שייצור האסטרוגן והפרוגסטרון גבר במהלך ההיריון ושהופעתה של התנהגות אימהית הייתה תלויה בהשפעות גומלין בין ההורמונים ובירידה ברמתם לאחר מכן. ברידג'ס ועמיתיו המשיכו והראו שפרולקטין, ההורמון הגורם לייצור חלב, עורר התנהגות אימהית בחולדות שטופלו קודם לכן בפרוגסטרון ובאסטרוגן.

מלבד הורמונים, נראה שיש עוד כימיקלים המעוררים את יצר האימהות על ידי השפעה על מערכת העצבים. ב-1980, דיווח אלן ר' גינצלר מן המרכז הרפואי של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק בברוקלין על עלייה ברמות האנדורפינים - חלבונים משככי כאב המיוצרים על ידי יתרת המוח ואזור ההיפותלמוס במוח - במהלך ההיריון של חולדות, בייחוד לפני ההמלטה. האנדורפינים מקלים את הכאב במהלך הלידה, אך יכול להיות שהם גם מעוררים התנהגות אימהית. כשמסתכלים על התמונה הכללית, נראה שהבקרה של ההתנהגות האימהית מצריכה תיאום בין מערכות הורמונליות ובין מערכות נוירוכימיות רבות, ושמוח הנקבה מותאם להפליא להגיב לשינויים החלים בהיריון.

מדענים גם זיהו את אזורי המוח האחראיים להתנהגות אימהית. מייקל נומן ומרילין נומן מבוסטון קולג' הראו שהאזור הקדם-אופטי התיכון במוח הנקבה (mPOA), שהוא חלק מההיפותלמוס, אחראי במידה רבה לפעילות זו; אם יוצרים גידול ב- mPOAאו מזריקים מורפיום לאזור, ההתנהגות האופיינית של חולדות אימהות משתבשת. אך אזורי מוח אחרים מעורבים גם כן [ראו מסגרת בעמוד ממול], וכל אחד מאתרים אלה מכיל קולטנים רבים להורמונים ולנוירוכימיקלים אחרים. מדען המוח הנודע פול מקלין מן המכון האמריקני לבריאות הנפש סבר שהמסלולים העצביים מן התלמוס, שהוא תחנת הממסר של המוח, אל רכס החגורה (cingulate cortex), ששולט ברגשות, הם חלק חשוב ממכלול ההתנהגות האימהית. פגיעה ברכס החגורה בחולדות אימהות משבשת אצלן את ההתנהגות האימהית. בספרו מ-1990, The Triune Brain in Evolution, מעלה מקלין השערה שהיווצרות המסלולים האלה תרמה לעיצובו של מוח היונקים במהלך התפתחותו ממוח הזוחלים הפשוט יותר.

מעניין, שלאחר עירור התגובה האימהית הראשונית על ידי הורמוני הרבייה, תלות המוח בהורמונים אלה יורדת כנראה, והצאצא לבדו יכול לעורר התנהגות אימהית. אף שוולד של יונק הוא יצור קטן ותובעני, לא ממש מושך מבחינות רבות - הוא מסריח, חסר ישע וישן רק בהפסקות - מסירוּת האם לדאוג לצרכיו היא ההנעה החזקה ביותר אצל בעלי חיים, חזקה אף מזו שביסוד הפעילות המינית והאכילה. ג'ואן אִי מורל מאוניברסיטת ראטגרס העלתה את הסברה שהצאצאים עצמם הם הגמול המחזק את ההתנהגות האימהית. כשניתנת לחולדות אימהות האפשרות לבחור בין קוקאין לגורים שזה עתה נולדו, הן בוחרות בגורים.

קרייג פריס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ'וסטס חקר לאחרונה את מוחן של חולדות מניקות באמצעות הדמיה בתהודה מגנטית תפקודית (fMRI), שיטה בלתי פולשנית העוקבת אחר שינויים בפעילות המוח. פריס גילה שבזמן ההנקה חלה במוח החולדה האם עלייה ניכרת בפעילות באזור גרעין אקומבנס (nucleus accumbens), הקשור לתגמול ולסיפוק. ורונלד ג' גנדלמן מאוניברסיטת רטגרס הראה כי כאשר מתאפשר לעכברה אם ללחוץ על מוט בכלובה ולקבל עוד ועוד גורים מאומצים הגולשים פנימה, היא תמשיך ללחוץ על המוט עד שהכלוב יתמלא בייצורים ורודים מתפתלים.

חוקרים אחדים העלו את ההשערה שכאשר גורים יונקים נצמדים לפטמת האם, הם משחררים כמויות זעירות של אנדורפינים בגוף האם. ייתכן שמשככי כאב טבעיים אלה פועלים כסם ממכר ומושכים את האם שוב ושוב למגע עם גוריה. יניקה ומגע עם הגורים משחררים גם את ההורמון אוקסיטוצין, שאף לו עשויה להיות השפעה דומה על האם. יכול להיות שמיני יונקים ירודים, כמו עכברים וחולדות שאין להם, מן הסתם, עקרונות ומניעים נעלים כמו לבני האדם, דואגים לצאצאיהם מן הסיבה הפשוטה שהדבר גורם להם להרגיש טוב.

אך מה בדבר מניעיה של האם האנושית? ג'פרי פ' לורברבאום מן האוניברסיטה לרפואה של דרום קרוליינה השתמש ב-fMRI לבחון את מוחותיהן של אימהות בשעה שהאזינו לבכי תינוקן. דפוסי הפעילות היו דומים לאלה של אימהות מכרסמים: אזור ה-mPOA של ההיפותלמוס וקליפת המוח הקדם-קודקודית והקדם-מצחית "נדלקו". יותר מזה, אנדריאס ברטלס וסמיר זקי מיוניברסיטי קולג' בלונדון מצאו שאזורי המוח המעורבים בבקרת הגמול הופעלו כשנשים אימהות רק התבוננו בילדיהן. הדמיון בין התגובה האנושית לזו של המכרסמים מרמזת על קיומו של מעגל אימהי כללי במוח היונקים.

שינויים במוח

כדי להבין איך פועל המעגל הזה, בחנו החוקרים את השינויים במוח הנקבה בשלבי הרבייה השונים. בשנות ה-70 הציגה מריאן ס' דיימונד מאוניברסיטת קליפורניה שבברקלי ראיות מוקדמות במסגרת מחקרה על קליפת המוח של חולדות הרות. קליפת המוח, שהיא השכבה החיצונית של המוח, קולטת ומעבדת מידע חושי ושולטת בתנועות הרצוניות. חולדות שגודלו בסביבה עשירה בגירויים חושיים, מוקפות גלגלים, צעצועים ומנהרות, פיתחו קליפות מוח מפותלות יותר מחולדות שחיו בכלובים חשופים. אך דיימונד גילתה שקליפת המוח של חולדות הרות שגדלו בסביבה דלה הייתה מפותלת ומורכבת ממש כמו זו של נקבות שגדלו בכלובים עתירי גירויים. היא הסיקה שצירוף מסוים של הורמונים ופקטורים הקשורים לעובר נותן גירויים למוחן של חולדות הרות.

עשרים שנה לאחר מכן, לאחר שהודגמה במחקרים מרכזיותו של ה-mPOA בהתנהגות האימהית, החלו החוקרים להסתכל על השינויים באזור זה של המוח. במחצית שנות ה-90 הראתה לורי קייזר, חוקרת באחת המעבדות שלנו (של קינסלי) באוניברסיטת ריצ'מונד, שנפח גופי התא של הנוירונים ב-mPOA של חולדות הרות גדל. יותר מזה, אורכם ומספרם של הדנדריטים (הענפים המסתעפים מגוף התא וקולטים את האותות) בנוירונים של ה-mPOA גדל עם התקדמות ההיריון. אותם השינויים נצפו גם בחולדות נקבות שקיבלו את ההורמונים הנקביים פרוגסטרון ואסטרדיול בזמנים ובמינונים המחקים היריון. שינויים כאלה בנוירונים נלווים בדרך כלל לעלייה בסינתזה של חלבונים ובפעילות. בעיקרון, הורמוני ההיריון "מחממים" את הנוירונים שב-mPOA בציפייה ללידה ולתביעות האימהות. תאי העצב, כמוהם כסוסי מירוץ הממתינים בשער, בוטשים בעפר לפני שהם נשלחים אל המסלול. לאחר הלידה, נוירוני ה-mPOA מכוונים את המוטיבציה ואת תשומת הלב של האם אל צאצאיה, וזה מה שמאפשר לה לדאוג להם באמצעות מגוון ההתנהגויות המכונות בשם הכללי "אימהיות".

ואולם, להתנהגות האימהית היבטים רבים יותר מאשר הטיפול הישיר בצאצאים, ולכן חשבנו שאולי חלים שינויים גם באזורי מוח אחרים. לדוגמה, החולדה האם מסכנת את עצמה כדי לשמור על הקן ועל הגורים. היא צריכה לוותר לעתים קרובות על הביטחון היחסי של הקן כדי לצאת ללקט מזון, כשהיא חושפת את עצמה ואת צאצאיה חסרי הישע לטורפים, כי אם תישאר בקן ירעבו היא וגוריה למוות. יכולנו לחזות שני שינויים קוגניטיביים שישפרו את יחס העלות-תועלת של החולדה האם. האחד, שיפור של כישורי הליקוט שלה, לדוגמה, על ידי שיפור התפיסה המרחבית המשמשת לניווט בסביבה. שיפור כזה יצמצם את משך היעדרותה מן הקן. השני, הפחתת הפחד והחרדה תקל עליה לעזוב את הקן, תאפשר לה ללקט מזון מהר יותר ותחשל אותה לקראת עימותים בסביבה העוינת.

ב-1999 מצאנו ראיות לסברה הראשונה כשהראינו כי הבאת צאצאים לעולם משפרת את הלמידה והזיכרון המרחביים של החולדה. נקבות צעירות שעברו היריון אחד או שניים הצליחו הרבה יותר מחולדות בנות גילן שטרם הרו לזכור את מקום הימצאם של פרסי מזון בשני סוגים שונים של מבוכים: מבוך רדיאלי בעל שמונה זרועות [ראו איור עליון במסגרת בעמוד 78] וגרסה יבשתית של מבוך המים של מוריס: כלוב עגול גדול ובו תשע שקערוריות מזון. כישורי הליקוט המשופרים נצפו גם בנקבות מניקות וגם באימהות שגמלו את צאצאיהן לפחות שבועיים קודם לכן. יותר מזה, נקבות שלא הרו שגידלו גורים מאומצים הפגינו כישורים כשל נקבות מניקות. תוצאה זו מלמדת שעצם נוכחותם של הגורים יכולה לשפר את הזיכרון המרחבי, אולי על ידי עירור של פעילויות מוח המשנות את מבנה הנוירונים או על ידי גרימת הפרשה של אוקסיטוצין.

האם חלים שיפורים גם במאפיינים אחרים של כישורי הציד של האימהות? בעבודה שעשו לאחרונה הסטודנטיות נעמי הסטר, נטלי קארפ ואנג'לה אורתמייר במעבדה של קינסלי, התגלה כי חולדות אימהות היו מהירות בלכידת טרף מחולדות שלא הרו. חולדות שהורעבו קלות הוכנסו לכלובים ששטחם כחצי מטר רבוע, מרופדים בשבבי עץ, שבתוכם הוחבאו צרצרים. לחולדות שלא הרו נדרשו כמעט 270 שניות למצוא צרצר ולאכול אותו, ואילו נקבות מניקות עשו זאת בקצת יותר מ-50 שניות. גם כשהנקבות שלא הרו הורעבו יותר מן האימהות, או כשהוסוו קולות הצרצרים, האימהות הצליחו להגיע לטרף מהר יותר.

אשר לסברה השנייה, אינגה נוימן מאוניברסיטת רגנסבורג שבגרמניה הראתה שוב ושוב שחולדות הרות ומניקות חשות פחות פחד וחרדה (כפי שנמדד על ידי רמות הורמוני העקה בדמן) מחולדות שלא הרו כשהן ניצבות בפני אתגרים, כגון שחייה כפויה. ג'ניפר וורטלה איששה את התוצאות האלה כשעבדה במעבדת קינסלי, והרחיבה אותן על ידי התבוננות בחולדות שהוכנסו לכלוב ששטחו חצי מטר רבוע. היא מצאה שחולדות אימהות יצאו יותר לחקור את סביבתן ונטו פחות לקפוא על עומדן - שני סימנים מובהקים לאומץ. כמו כן, מצאנו הפחתה בפעילות העצבית באזור CA3 של ההיפוקמפוס ובאמיגדלה המסד-צדית (basolateral), שני אזורים במוח השולטים בעקה וברגשות. שני השינויים - התמתנות תגובות הפחד והעקה הנובעת ממנו, והשיפור ביכולת המרחבית - מבטיחים שהחולדה האם תוכל לעזוב את הסביבה הבטוחה של הקן, ללקט מזון ביעילות ולחזור הביתה במהירות כדי לטפל בצאצאים חסרי הישע.

נראה כי שינויים בהיפוקמפוס, השולט בזיכרון ובלמידה וכן ברגשות, ממלאים תפקיד מרכזי בגרימת שינויי ההתנהגות האלה. עבודה מרתקת של קתרין וולי וברוס מקיואן מאוניברסיטת רוקפלר הראתה דפוסי גאות ושפל באזור CA1 של ההיפוקמפוס במהלך מחזור הייחום של חולדות נקבות. צפיפות העוקצים הדנדריטיים - בליטות קוצניות זעירות המגדילות את שטח הפנים לקליטת אותות עצביים - עלתה באזור זה עם עליית רמות האסטרוגן של הנקבה. אם התנודות ההורמונליות הקצרות של מחזור הייחום חוללו שינוי מבני מרשים כל כך, תהינו, מה יקרה להיפוקמפוס בזמן היריון, בזמן שרמות האסטרוגן והפרוגסטרון נשארות גבוהות תקופה ממושכת? גרציאלה סטפיסו-סנדוס, רגינה אריינר ופרינסי קואדרוס בדקו במעבדה של קינסלי מוחות של חולדות בשלבי ההיריון האחרונים, וגם מוחות של נקבות שטופלו בהורמוני היריון, ומצאו צפיפות גבוהה מן הרגיל של עוקצים ב-CA1. מאחר שעוקצים אלה מכוונים קלט חושי אל הנוירונים הקשורים אליהם, אפשר שהעלייה הניכרת בצפיפותם במהלך ההיריון תורמת ליכולת המוגברת של האימהות לנווט במבוכים וללכוד טרף.

אוקסיטוצין, ההורמון המעורר את התכווצויות הלידה והפרשת החלב, משפיע כנראה גם על ההיפוקמפוס ומשפר את הזיכרון והלמידה. קזוהיטו טומיזאווה ועמיתיו באוניברסיטת אוקיאמה שביפן דיווחו שאוקסיטוצין משתתף בכינון קשרים מתמשכים בין נוירונים בהיפוקמפוס. הזרקת אוקסיטוצין למוח של עכברות שלא הרו שיפרה אצלן את הזיכרון לטווח ארוך, כנראה על ידי הגברת הפעילות של אנזימים המחזקים את הקשרים בין הנוירונים. לעומת זאת, הזרקת מעכבי אוקסיטוצין למוחן של חולדות אימהות פגעה ביכולתן להתמודד עם משימות זיכרון.

חוקרים אחרים התמקדו בהשפעות האימהוּת על רקמת החיבור של מערכת העצבים המרכזית הקרויה בשם תאי גלייה. גורדון ו' גיפורד וסטודנטים במעבדה של קינסלי בחנו את האסטרוציטים, שהם תאי גלייה דמויי כוכב המספקים חומרי הזנה ותמיכה מבנית לנוירונים. הם מצאו שבחולדות בהיריון מתקדם, במניקות ובנקבות מטופלות בהורמונים, האסטרוציטים ב-mPOA ובהיפוקמפוס היו רבים ומורכבים במידה ניכרת מאלה של נקבות שלא הרו. שוב, נראה כי תנודות הורמונליות מעצימות את הפעילות העצבית במהלך ההיריון: הן משנות נוירונים ותאי גלייה באזורי מוח קריטיים כדי להגביר את הלמידה והזיכרון המרחביים.

האם היתרונות הקוגניטיביים האלה ממשיכים להתקיים גם לאחר תקופת ההנקה? עבודה של ג'סיקה ד' גייטווד וסטודנטים אחרים במעבדה של קינסלי הראתה שחולדות אימהות שגילן עד שנתיים - מקביל ליותר מגיל 60 בבני אדם - לומדות משימות מרחביות במהירות רבה יותר מחולדות בנות גילן שלא הרו ומפגינות דעיכה מתונה יותר של הזיכרון. בכל גיל שנבדק (6, 12, 18 ו-24 חודשים), האימהות היטיבו לזכור את מיקומם של פרסי המזון במבוכים לעומת נקבות שלא הרו. וכשבדקנו את מוחותיהן של חולדות אימהות בתום הניסוי, מצאנו פחות משקעים של חלבונים קדם-עמילואידיים (APP) - שנראה כי יש להם תפקיד בהתנוונות מערכת העצבים המזדקנת - בשני אזורים של ההיפוקמפוס, ה-CA1 והגירוס המשונן.

ג'ניפר לאב, אילן מ' מקנמרה ומליסה מורגן במעבדה אחרת שלנו (של למברט), חקרו לאחרונה זן שונה של חולדות ובתנאי ניסוי שונים. מחקר זה אישר שלחולדות אימהות זקנות יש יכולת משופרת של למידה מרחבית לטווח ארוך. יותר מזה, החוקרים בדקו את מידת האומץ של החולדות באמצעות מבוך בצורת צלב סימטרי ששתיים מזרועותיו פתוחות. מכרסמים נוטים שלא להיכנס למקומות כאלה, שהם מוגבהים וחשופים ואין בהם מקומות מסתור [ראו איור תחתון בתיבה בעמוד הבא]. ברוב הגילים שנבדקו, עד 22 חודשים, האימהות שהו בזרועות הפתוחות, המפחידות, של המבוך זמן רב יותר מן החולדות שלא הרו. כשנבחנו מוחותיהן של האימהות, נמצאו פחות תאים מנוונים ברכס החגורה שבקליפת המוח הקדמית והקדקודית.- אזורים המקבלים קלט חושי ניכר. תוצאות אלה מרמזות שההצפה החוזרת ונשנית של מוח הנקבה בהורמוני ההיריון, יחד עם הסביבה החושית העשירה של הקן, עשויות למתן כמה מהשפעות ההזדקנות על המוח.

הקשר האנושי

האם גם נשים יוצאות נשכרות באופן דומה מהיריון ואימהות? מחקרים שנערכו לאחרונה מראים שבמוח האדם חלים שינויים מקבילים במערכות בקרה חושיות. אליסון פלמינג מאוניברסיטת טורונטו במיסיסוגה הראתה שנשים אימהות מסוגלות לזהות רבים מן הריחות והקולות של תינוקותיהן, אולי בזכות התחזקות כישורי חישה. היא ועמיתיה מצאו שאימהות, שמיד לאחר הלידה נמצאו אצלן רמות גבוהות של ההורמון קורטיזול, גילו יותר משיכה והיענות לריח של תינוקותיהן והיטיבו לזהות את בכיים. התוצאות מלמדות שקורטיזול, שרמתו עולה בדרך כלל במצבי עקה והוא עלול להזיק לבריאות, עשוי להיות בעל השפעה חיובית על אימהות טריות. עקת ההורות עשויה להביא לחידוד תשומת הלב, הערנות והרגישות על ידי העלאה של רמת הקורטיזול, וכך לחזק את הקשר בין האם לעולל.

מחקרים אחרים רמזו שהאימהוּת עשויה להשפיע לטווח ארוך. תומס פרלס ועמיתיו באוניברסיטת בוסטון בדקו אנשים בני 100 ומעלה בניו אינגלנד שבארה"ב. בין השאר, הם מצאו שהסיכוי שנשים שהיו בהיריון בגיל 40 או בגיל מבוגר יותר יחיו עד גיל מאה גבוה פי ארבעה יותר מנשים שהיריונותיהן הסתיימו בגיל צעיר מזה. פרלס פירש את הממצאים כמרמזים שהנשים שהרו באופן טבעי אחרי גיל 40 פשוט הזדקנו בקצב אטי יותר. אך אנו היינו מוסיפים, כי ייתכן שההיריון והאימהוּת שלאחריו שיפרו את מוח הנשים בתקופה הקריטית של התחלת הירידה ברמת הורמוני הרבייה. היתרונות הקוגניטיביים של האימהוּת אולי סייעו לדחות את אובדן ההורמונים המגנים על הזיכרון, וכך תרמו לבריאות עצבית טובה יותר ולהארכת החיים.

הייתכן שהאימהוּת מקנה לנשים יתרון בתחרות עם אחרים על משאבים מוגבלים? למרבה הצער, לא נעשו כמעט מחקרים המשווים בין כישורי הלמידה או הזיכרון המרחבי של נשים אימהות לאלה של נשים שאינן אימהות. ב-1999 הראה מחקר בראשותו של ג'יי גאלן באקוולטר מן האוניברסיטה של דרום קליפורניה כי שיעורי ההצלחה של נשים הרות במבחני זיכרון מילוליים היו מתחת לממוצע, אך קפצו לאחר הלידה. אך המחקר היה קטן (19 נשים) ולא מצא שינויים ניכרים באינטליגנציה הכללית. העיתונאית קתרין אליסון, בספרה The Mommy Brain, מתארת מקרים רבים שבהם המיומנויות הנדרשות במהלך ההורות עשויות לסייע לנשים גם במקום העבודה. מנהיגות טובה מצריכה רגישות לצורכי העובדים וערנות מתמדת לאתגרים ולאיומים אפשריים. אך האם המיומנויות האלה עוברות בהצלחה מחדר הילדים אל חדר הישיבות?

החוקרים החלו להתמקד במיומנות אחת המקושרת באופן מסורתי עם אימהות: היכולת לבצע כמה מטלות במקביל. האם שינויים במוח האם מאפשרים לאימהות לאזן תביעות מתחרות - טיפול בילד, עבודה, התחייבויות חברתיות וכדומה - טוב יותר מנשים שאינן אימהות? המדענים עדיין אינם יודעים את התשובה, אך מחקרים מרמזים שמוח האדם הוא פלסטי ביותר: המבנה והפעילות שלו יכולים להשתנות כשאדם ניצב מול אתגר. ארנה מאי ועמיתים באוניברסיטת רגנסבורג מצאו שינוים מבניים במוחות של נשים וגברים צעירים שלמדו ללהטט עם שלושה כדורים באוויר. האזורים המיוחדים לתפיסה ולחיזוי תנועה התרחבו לאחר שהנבדקים למדו להקפיץ את הכדורים, ושבו והתכווצו לאחר שחדלו להתאמן. בדומה, אפשר ששינויים במוח האם מקנים לאם את היכולת "ללהטט" בין התביעות הרבות והשונות של האימהות.

מחקרים בבעלי חיים מראים שחולדות אימהות מצטיינות בביצוע כמה מטלות במקביל. בניסויים שנערכו במעבדה של למברט, חולדות אימהות ניצחו כמעט תמיד חולדות שלא הרו בתחרויות שבהן נדרש מעקב מקביל אחר מראות, צלילים, ריחות ובעלי חיים אחרים. במירוץ למציאת מזון מועדף, חולדות שעברו שני היריונות ויותר הגיעו ראשונות למזון ב-60 אחוז מן הפעמים. חולדות שהמליטו פעם אחת זכו בפרס ב-33 אחוז מן הפעמים, וחולדות שלא הרו - רק ב-7 אחוזים.

ולבסוף, מה בדבר מוח האב? האם אבות המטפלים בצאצאיהם יוצאים נשכרים מבחינה מנטלית? מחקרים על קוף המרמוסט הברזילאי עשויים לתת רמזים לתשובה. המרמוסט הוא מונוגמי, ושני ההורים משתתפים בטיפול בצאצאים. אן גארט מן המעבדה של למברט, בשיתוף עם עם ו' ג'סיקה קפרי ושיאן אוונס מגן הקופים שבמיאמי, פלורידה, בחנה זוגות הורים מרמוסטים על "עץ ליקוט" שעליו היו הקופים צריכים ללמוד באילו מכלים יש הכי הרבה מזון. ההורים - גם האימהות וגם האבות - הצליחו בבחינה יותר מקופים חסרי צאצאים. תוצאה זו מאששת מחקרים שבחנו זן עכברים (Peromyscus californicus) שבו הזכר משתתף במידה רבה בטיפול בצאצאים. אריקה גלספר וסטודנטים אחרים במעבדה של למברט מצאו שלעכברים אבות, כמו לאימהות, היה יתרון במבוך היבשתי. אשלי אוורט וקלי טו הראו שבחקירת גירויים חדשים, כגון קוביות לגו, האבות היו מהירים יותר מחבריהם הרווקים.

נראה אפוא שהעמדת צאצאים מחוללת במוח היונק שינויים הגורמים לשינוי בכישורים ובהתנהגות, בייחוד בנקבות. בשביל הנקבה, האתגר הגדול ביותר מנקודת מבט אבולוציונית הוא להבטיח שההשקעה הגנטית שלה תשגשג. התנהגות אימהית התפתחה כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של הנקבה. אין פירוש הדבר שבכל מטלה האימהות מצליחות יותר מחברותיהן שלא הרו; קרוב לוודאי שהשיפורים נוגעים רק למאפייני התנהגות המשפיעים על הישרדותם של הצאצאים. ובכל זאת, נראה שהתאמת המוח לאתגרי האימהות מביאה עמה תועלת רבה. אם כן אפשר לומר: מעז יצא מתוק.

סקירה כללית / שכל של אמא

  • מחקרים במכרסמים הראו שהורמוני ההיריון מחוללים שינויים לא רק באזורי המוח השולטים בהתנהגות אימהית אלא גם באזורים האחראיים לזיכרון ולמידה.
  • שינויים אלה במוח עשויים להסביר מדוע חולדות אימהות מצליחות בניווט מבוכים ובלכידת טרף יותר מחולדות שלא הרו.
  • מדענים חוקרים כעת אם האימהוּת מקנה גם לנשים יתרונות מנטליים.

ועוד בנושא

Mother Nature: Maternal Instincts and How They Shape the Human Species. Sarah B. Hrdy. Ballantine Books, 2000
The Maternal Brain: Neurobiological and Neuroendocrine Adaptation and Disorders in Pregnancy and Post Partum. Edited by J. A. Russell, A. J. Douglas, R. J. Windle and C. D. Ingram. Elsevier, 2001
A Tribute to Paul MacLean: The Neurobiological Relevance of Social Behavior. Edited by K. G. Lambert and R. T. Gerlai. Special issue of Physiology and Behavior, Vol. 79, No. 3; August 2003
The Neurobiology of Parental Behavior. Michael Numan and Thomas R. Insel. Springer-Verlag, 2003



אל האסופה רבייה3

ביבליוגרפיה:
כותר: המוח האימהי
מחברים: קינסלי, קרייג הווארד (פרופ') ; למברט, קלי ג' (פרופ')
תאריך: אפריל - מאי 2006 
שם כתב העת: סיינטיפיק אמריקן ישראל
עורכי כתב העת: אייזנברג, אלי  (ד"ר) ; מנס, אלכסנדר  (ד"ר)
הוצאה לאור: אורט ישראל. המינהל למו"פ ולהכשרה
הערות: 1. סיינטיפיק אמריקן ישראל יוצא לאור על ידי אורט ישראל, וביוזמתו של הרצל לאור.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית