|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > אחר > טרור > דפוסי פעולה |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הטרור המודרני שונה כאמור במהותו מן הפשע הפלילי בכך שהוא מונע על ידי מטרות פוליטיות. הפעולה המבוצעת על ידי הטרוריסט – רצח, חבלה, סחיטה, הצתה וכו', עשויה להיות זהה לפעולה הפלילית המוכרת בעולם הפשע, אולם, פעולות אלה רק משמשות את הטרוריסט כאמצעי להשגת מטרות אדאולוגיות, חברתיות, כלכליות, לאומיות, או דתיות. הדרך להשגת המטרה הפוליטית האולטימטיבית של הטרוריסטים עוברת בשלב ביניים הכרחי והוא – יצירת תחושה משתקת של חרדה בקרב קהל המטרה. כך, הטרור המודרני הוא אמצעי להחדרת תחושה בקרב כל אחד מהפרטים באוכלוסייה הנפגעת מהטרור כי הוא עלול להיות הקורבן של הפיגוע הבא. הטרור נועד לפגום בתחושת הביטחון האישי ולשבש את חיי השגרה ובכך לפגוע ביכולתו של הציבור הנפגע מהטרור לתפקד. היעד של אסטרטגיה זו הינו להניע את דעת הקהל ללחוץ על מקבלי ההחלטות להיכנע לדרישות הפוליטיות של הטרוריסטים כדי להשיג על ידי כך מחדש את תחושת הביטחון האישי שאבדה להם. דעת הקהל הופכת באמצעות אסטרטגיה זו לכלי בידי הטרוריסטים לקידום האינטרסים הפוליטיים שלהם. בבואו להעריך את מידת החשיבות שיש להשפעה המוראלית של הטרור על הציבור הנפגע אמר ראש ממשלת ישראל לשעבר – יצחק שמיר כי,"לטרור יכולה להיות השפעה מוראלית מזיקה מאוד. כשהוא נוטל מהאנשים את הבטחון העצמי. הוא מכניס הרגשה של תבוסתנות, של תחושה מי אנחנו? מה כוחנו? איננו יכולים לעמוד נגד אויבים, צריך להיכנע, צריך להשלים עם כל מני דרישות. זה דבר גרוע וצריך להלחם בזה".1 ארגון הטרור לא מעוניין בהכרח ובכל מקרה לגרום למותם של עשרות, מאות או אלפי בני אדם. כל תכליתו של הטרור היא לגרום לחרדה בקרב קהל היעד. למעשה, הטרוריסטים יכולים להשיג יעד זה לכאורה אפילו בלא שיבצעו פיגועי טרור, זאת על ידי פרסום מתמשך של איומים והצהרות באמצעי התקשורת, ראיונות תקשורתיים, קלטות וידאו וכל שאר השיטות הנכללות בלוחמה פסיכולוגית. בהתמקדות מלכתחילה בפגיעה באזרחים כיעד לפיגועים מפר הטרור כל נורמה בינלאומית של חוקי מלחמה. בתקיפת ה"בטן הרכה" האזרחית הופך הטרור את העורף לחזית. האוכלוסייה האזרחית אינה מהווה רק מטרה נוחה לפגיעה עבור הטרוריסט אלא גם שיטה יעילה להשגת יעדיו. הרנדומליות של הפיגוע וחוסר ההבחנה שבבחירת היעדים תורמים לתחושת החרדה מהטרור. המסר המועבר באמצעות פיגועים אלה לציבור הינו כי כל אחד, בכל רגע נתון, בכל מקום, עלול להיות יעד לפיגועי טרור. איום מסוג זה מערער את תחושת היציבות והביטחון הדרושים לניהול חיים תקינים של אוכלוסייה אזרחית. כשבכל פעולה שגרתית (יציאה לעבודה, לבילוי, תכנון פעילות הילדים, וניהול החיים בסביבה הביתית), יש לחשב מראש את סכנת הפגיעה ולהעריך כיצד יש לנהוג על מנת להימנע מלהגיע לזירת פיגוע אפשרית, שגרת היומיום נמהלת במידה לא מבוטלת של חרדה. ארגון טרור שהבין את אסטרטגית הטרור כמלחמה מוראלית – פסיכולוגית ושכלל את השיטה עד לרמה של אומנות הינו החזבאללה בלבנון. ארגון זה השקיע משאבים, רבים בתכנון של המערכה המורלית-פסיכולוגית נגד ישראל ובהוצאתה אל הפועל. הארגון פעל להגדלה ככל האפשר של מספר הנפגעים מקרב כוחות צה"ל, במטרה לעורר את הציבור הישראלי ולהניע אותו לדרוש מהממשלה לסגת מלבנון. במסגרת זו דאג חיזבאללה ללוות כל חוליה מבצעית שלו בצוות הסרטה שהנציח, ולעתים אף ביים, את ההתקפה על צה"ל ואת הנפגעים שנגרמו לישראל, והעביר את הסרט המצולם במהירות רבה לכל סוכנויות הידיעות הבינלאומית. סרטונים אלה שודרו גם בטלוויזיה הישראלית במהדורות החדשות. לעיתים ביים חיזבאללה אירועים שכלל לא התרחשו במציאות רק כדי להשיג את ההשפעה הפסיכולוגית הרצויה. חיזבאללה השתמש לצורך הלוחמה הפסיכולוגית גם באמצעים רבים אחרים שעמדו לרשותו, כגון: תחנות רדיו, טלוויזיה, עיתונים, אתרי אינטרנט וכו', ושידר בהם תעמולה לאוכלוסיית המוצא שלו בערבית, לדעת-הקהל הבינלאומית - באנגלית, ולדעת-הקהל בישראל - בעברית. במסגרת הלחמה הפסיכולוגית, דאג החיזבאללה להעביר מסרים ישירים ואיומים לאוכלוסיות יעד שונות בתוך ישראל: איומים על חייהם של קצינים בכירים בגבול הצפון, ומסרים מאיימים שכוונו כלפי חיילים ששרתו בזירה זו, כמו גם אזהרות ואיומים למשפחות החיילים, ומסרים מאיימים לאוכלוסיית יישובי גבול הצפון. לצד האיומים הללו הצליח חיזבאללה להציב קווים אדומים לישראל שכל חציה שלהם על-ידי ישראל גררה אחריה תגובה קשה מצד חיזבאללה. פגיעה ולו גם מקרית באזרח לבנוני או פגיעה קשה במיוחד בפעילי ותשתית חיזבאללה הובילה לירי מסיבי של קטיושות לעבר יישובי הצפון. כך למעשה הפכו תושבי הצפון לבני ערובה לכל פעילות התקפית ישראלית בלבנון. 2 לפיגועי הטרור הקונבנציונלי (להבדיל מפיגועי טרור ביולוגיים וגרעיניים למשל), יש היקף מוגבל יחסית של נזק. מספר הנפגעים מפיגועים אלה קטן ברוב המקרים ממספר הקורבנות של גורמים מחוללי תמותה אחרים – מחלות, תאונות דרכים, מלחמות וכו'. האפקטיביות של הפיגועים באה לידי ביטוי ביכולתם כאמור להפיץ את המסרים של הטרוריסטים לקהלי היעד השונים של הארגון ובראש ובראשונה לקהל המטרה של המדינה הנפגעת. לדעת קהל זו שמור תפקיד המפתח בתרגום המסרים של ארגון הטרור לביטויי חרדה אישית וניתוב חרדה זו ללחץ על מקבלי ההחלטות כדי שאלה ישנו את מדיניותם באופן ההולם את האינטרסים והשאיפות של ארגוני הטרור. הצלחתה של אסטרטגיה זו תלויה לפיכך ביכולתם של הטרוריסטים לגרום לחרדה חסרת פרופורציה וגדולה פי כמה מהיקף האיום האמיתי. ניתן לסווג את הפחד הנובע מהטרור לשני סוגים: "פחד רציונלי" ו"חרדה אי-רציונאלית". (ראה תרשים). הפחד הרציונאלי הוא למעשה הפועל היוצא של הסיכוי להיפגע בפגוע הטרור. זהו פחד פרופורציונאלי להיקף האיום ולסבירות התרחשותו. בחברה החשופה למספר רב של פיגועי טרור תכופים, הפחד הרציונאלי הינו תופעה טבעית. תופעה שלא ניתן לנטרל אותה ולמעשה גם לא צריך לעשות מאמץ בכיוון זה מאחר שיש לה תוצאה חיובית בכך שהיא יוצרת ערנות בקרב הציבור לאפשרות של התרחשות פיגוע טרור. ערנות החיונית לסיוע לכוחות הביטחון בסיכול פיגועים עתידיים, באיתור טרוריסטים ומעצרם. אולם, מעל ומעבר לנדבך הפחד הרציונאלי מצויה החרדה הלא רציונאלית שאין לה כל קשר להיקף האיום האמיתי של הטרור, או יחס ישר לסיכוי ההיפגעות מתופעה זו.
החרדה הלא רציונאלית היא המטרה המיידית של פיגועי הטרור ותנאי הכרחי להצלחת אסטרטגית הטרור המודרני. החרדה הנובעת מהטרור אמורה לגרום לשיתוק של הפרט בחברה המותקפת, לנטרל את יכולתו לתרום לחברה, ולמנוע את ההתנהלות השגרתית של מהלך חייו. החרדה אמורה לשנות את הדגש בחברה הנפגעת מדאגה לביטחון הלאומי לחרדה לביטחון האישי והמשפחתי של הפרטים בחברה. הטרור נועד לגרום לפרט בחברה המוכת טרור לשנות את הערכותיו ואמונותיו באשר לחשיבות האינטרסים, הערכים, היעדים הלאומיים של מדינתו ולהעמיד במקומם דאגה בסיסית לשלומו לשלום בני משפחתו. בריאן ג'נקינס מדגיש כי הטרור כולל מרכיב פסיכולוגי מרכזי - הוא מיועד לאנשים המתבוננים בו. זהות המטרות היא בדרך כלל משנית בחשיבותה בהשוואה למטרה העיקרית, שהיא הפצה אימה או השגת ויתורים. מכאן מסיק ג'נקינס כי ההפרדה בין הקורבנות המיידים של הפיגועים וההשפעה הפסיכולוגית של הפיגוע היא נדבך יסוד של הטרור. 3 על-פי אסכולה זו, ההשפעה של הטרור על דעת-הקהל נובעת מהאיום המידי על הביטחון האישי של הפרט בחברה בשל פיגועי הטרור. לדברי איאן לסר, העיקרון הבסיסי של הטרור המבדיל אותו מסוגים אחרים ל אלימות הוא יכולתו לפגוע ישר בתחושת הביטחון האישית.4 אלברט בנדורה מונה ארבעה גורמים להצלחת הטרור ליצור תחושת חרדה בציבור: הגורם הראשון הוא האקראיות של הפיגוע - העובדה שלא ניתן לחזות מתי והיכן יתרחש פיגוע טרור מעצימה את תחושת החרדה של הציבור, שחש כי אינו מוגן מפני הסכנה. הגורם השני הוא חומרת התוצאה - פיגוע הטרור כרוך בסכנת חיים. אנשים חוששים לחייהם עקב טרור, למרות שהסיכוי לכך קטן ביותר בהשוואה למשל לפשע הפלילי. הגורם השלישי לחרדה מהטרור הוא התחושה של חוסר שליטה במצב, לעומת תאונות דרכים, למשל. אנשים מאמינים שאין להם שליטה על כך אם יהיו קרבנות טרור (בניגוד לתאונות), ולכן למרות שהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים גבוה בהרבה מפיגוע הטרור הם חוששים יותר מטרור. הגורם הרביעי הוא ה"בטן הרכה" של החברה המודרנית והחשיפה של שירותים חיוניים לפיגועים אפשריים.5 כל אלה יוצרים בציבור חרדה המתורגמת, לדברי איאן לסר, להשפעה על מקבלי ההחלטות בנושאים בעלי חשיבות לאומית. לסר סבור שרבים מהיעדים הלאומיים של ארצות-הברית ספגו זעזוע עקב מעשי טרור בתוך ארצות-הברית, שאלת הנוכחות האמריקנית במקומות שונים בעולם הועמדה בספק בגלל התקפות על כוחות אמריקניים, ורצח רבין ופיגועי המתאבדים בישראל העמידו את תהליך השלום בסכנה חמורה.6 למעשה הטרוריסטים רוצים לגרום ל"אטומיזציה" של החברה המותקפת ולשנות אותה מחברה לאומית אחודה ומלוכדת סביב הסטורה משותפת, תרבות, שפה, אינטרסים לאומיים, ערכים ומטרות משותפות, לקבוצה משותקת של פרטים חרדים הספונים בביתם וכל מעייניהם מופנים להשגת ביטחונם האישי. ארגוני הטרור משקיעים לפיכך מאמצים ומשאבים רבים בניסיון לגרום לחרדה ולהשיג את האפקט המוראלי – פסיכולוגי הרצוי בקרב אוכלוסית היעד. לשם כך מנהלים הארגונים מעקב שוטף אחר הדיווחים בכלי התקשורת של מדינת היעד המותקפת בניסיון לאתר את נקודות החולשה של החברה, לאתר ולהעצים את החרדות, לזהות את השסעים החברתיים והמאבקים הפנימיים ולרתום את אלה להשגת יעדי ארגון הטרור. המחלוקות הקיימות בציבור מנוצלות על ידי ארגון הטרור בין השאר לשם ערעור האמונה בצדקת הדרך, הערכים והשלטון. בכך חפץ ארגון הטרור לעשות שימוש בעוצמות המצוייות בחברה הנפגעת מהטרור וניצולם לפגיעה בכושר עמידתה של החברה מול תופעת הטרור. ארגוני הטרור מודעים לכך שהיעדים אליהם הם חותרים אינם ברי השגה באמצעות היכולת הפיסית המוגבלת שלהם ולכן יש חשיבות עליונה למלחמה הפסיכולוגית שתאיץ את הרס החברה מבפנים. האפקטיביות של מלחמה זו תגדל ככל שהמערכה תתארך ותהפוך להיות מלחמת התשה רבת נפגעים הכוללת פיגועים רבים ותכופים גם אם מספר הקורבנות יהיה מוגבל. אחת השיטות האפקטיביות ליצירת אפקט החרדה באמצעות פיגועי הטרור הינה "פרסונליזציה של הפיגוע". (ראה תרשים) תופעה זו באה לידי ביטוי בכל פעם מחדש כאשר מתרחש פיגוע טרור רב נפגעים המבוצע במקום מרכזי הומה אדם, כגון – מרכז מסחרי, רחוב סואן, קולנוע, שוק, מרכז תיירותי וכו'. המחשבה החולפת מיד בראשו של הפרט בקרב האוכלוסייה הנפגעת הינה – "רק לפני שבוע ימים או שבועיים הייתי בדיוק שם", או, "תכננתי להגיע לשם בדיוק מחר", או, אשתי עובדת ברחוב הסמוך", או, "דודתי גרה בקצה הרחוב". לפרטים בקהל המטרה יש נטייה טבעית לחפש קשר אישי לפיגוע, נטייה אליה מכוון ארגון הטרור את פעולותיו.
באמצעות ה"פרסונליזציה" של הפיגוע מועבר מסר ברור לכל האזרחים שלא היו חלק מהקורבנות המיידיים של הפיגוע לפיו "רק במקרה אני או מישהו היקר לליבי לא נפגע הפעם בפיגוע, ומכאן שסביר להניח כי אני או אדם יקר לי הבאים בתור". מחשבה זו מתורגמת למעשה להערכה כי "הפעם היה לי מזל, בעתיד עלול מזלי להשתנות ולא לשחק לטובתי". לתחושות אלה איו כמובן כל אחיזה במציאות בהתחשב בסיכויים הסטטיסטיים של היפגעות מטרור בהשוואה לגורמים מחוללי תמותה אחרים. למעשה הסיכוי להיפגע ממכונית נוסעת במהלך חציית רחוב מרכזי בכל עיר בעולם גדול פי כמה מהסיכוי להיפגע מפיגוע טרור באותו רחוב. למרות זאת, הפחד הנובע מה"פרסונליזציה" של הפיגוע מאוד מוחשי בקרב קהל המטרה של ארגוני הטרור. דרך אחרת ליצירת חרדה מפיגועי הטרור הינה כאמור באמצעות מערכת מחושבת ומתואמת של הפצת איומים ומסרים מפחידים בקרב קהל המטרה הנפגע מהטרור. כך למשל, לאחר ביצוע פעילות התקפית אקטיבית נגד ארגון הטרור, או כל מעשה או מחדל מצד המדינה הנפגעת מהטרור שהינם לצנינים בעיני ארגון הטרור, מפרסם דובר כלשהו בשם הארגון מסר מאיים כי הארגון עומד לבצע פיגוע טרור כנקמה ומחאה. כך למשל מפעם לפעם איימו דוברי החמאס כי ארגוניהם עומדים לשלוח עשרה מחבלים מתאבדים כנקמה על פעולת סיכול ממוקד או פעולה התקפית אחרת שבוצעה על ידי ישראל נגד הארגון. לאיומים אלה אין כמובן משמעות אחרת חוץ מאשר עצם היותם חלק ממערכה של לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת. הן מדוע על הארגון להזהיר את אויביו לפני ביצוע פיגוע אלמלא רצה ליצור חרדה מתמשכת? אוכלוסיית המטרה הנפגעת צריכה לשאול את עצמה מה משמעות האיום שפורסם? האם עשרת המחבלים המתאבדים ישלחו למשימתם לכאורה בעשרת הימים הקרובים?, בעשרת החודשים הקרובים?, או בעשר השנים הקרובות? (במקרה האחרון אולי בכלל יש באיום משום מסר מרגיע). בהיעדר מרכיב הזמן אין כמובן משמעות לאיום מסוג שכזה. האם דובר הארגון רוצה לומר שבתום שרשרת פיגועי ההתאבדות שהוא מאיים לבצע מתכוון הארגון להתפרק מנשקו ולא יעשה יותר שימוש בפיגועים מסוג זה? אלו כמובן שאלות רטוריות שרק ממחישות את חוסר ההגיון והמשמעות שבאיום. למרות זאת, הציבור שלא הוכשר לצפייה ביקורתית באמצעי התקשורת ולעיבוד וניתוח המסרים המאיימים המועברים אליו, נוטה לקבל את האיומים הללו כפשוטם ולהיכנס לחרדה מיותרת. כך עובדת הלוחמה הפסיכולוגית הטרוריסטית. מסכת איומי הטרוריסטים עלולה לשמר את החרדה מהטרור לאורך זמן גם ללא התרחשות בפועל של פיגועי טרור. אולם, בהתרחש פיגוע טרור, לאחר פרסום של איום מסוג זה, עלול הציבור לפרש את הפיגוע כחלק ממימוש האיום של ארגון הטרור ולומר לעצמו "אבוי, יש עוד תשעה פיגועים כאלה שעומדים לצאת אל הפועל". פרשנות מוטעה זו המייחסת את הפיגועים לאיומי סרק של הטרוריסטים עלולה להביא למצב של חרדה משתקת. לעיתים, ארגון הטרור עלול לנסות ולנצל את ההצלחה של פיגוע הטרור שהתרחש זה מכבר כדי להעצים את החרדה מהטרור. כך למשל בעקבות הפיגוע שבוצע בדיסקוטק בתל אביב ביוני 2001 שבמהלכו נהרגו עשרות נערים ונערות שבילו במקום, רובם ככולם בני עולים מרוסיה, החמאס, אשר למד מהתקשורת הישראלית את עובדת מוצאם של הנפגעים, מיהר לתרגם את המידע הזה לאיום קונקרטי שהופנה כלפי העליה מרוסיה, וטען כי הפיגוע כוון מלכתחילה כדי לפגוע בבני העולים וכי מעתה ואילך בכוונתו להתמקד בפיגועיו בעולים מרוסיה. היה זה כמובן ניסיון בוטה לנצל את הפיגוע לצורך הפחדה של קבוצה חברתית זו באופן ספציפי ובכך להשיג הישג אסטרטגי של פגיעה ושיבוש העליה מרוסיה לישראל ואולי אף ליצור דמורליזציה בקרב הקהילה של העולים מרוסיה ולעודד ירידה מן הארץ של עולים חדשים החרדים לגורלם. מקבלי ההחלטות ואנשי בטחון, כמו גם אנשי תקשורת, במדינות הנפגעות מטרור, לעיתים חסרים את ההבנה הבסיסית של הטרור כשיטה של לוחמה פסיכולוגית, ולעיתים קרובות מדי הם משחקים לידי הטרוריסטים ומסייעים להעצים את החרדה הלא רציונאלית מהטרור. הדבר בא לידי ביטוי כאשר הם חוזרים לעיתים ומדגישים את האיומים וההצהרות של הטרוריסטים בכוונה להמחיש לציבור את היקף הסכנה והאיום או כדי להצדיק את הצורך בנקיטת אמצעי נגד מסוימים. במסגרת זו עשוי שר, ראש ממשלה, או ראש מערכת ביטחונית, להזכיר לציבור בנאומו כי ארגון זה או אחר איים לשלוח שורה של מחבלים מתאבדים. עצם האיזכור של האיום כבר מעניק לטרוריסטים הישג מוחשי ובמה מיותרת למסריהם המאיימים ובכך משחק לידיהם.
אחת הדילמות החשובות בהן מתלבטים גורמי הביטחון במדינה הנפגעת מטרור הינה – באיזו מדיה עליהם לשתף את הציבור במידע התרעתי ובהתלבטויות פנימיות שיש להן השלכות על שלום הציבור? כך למשל בהוודע על כוונות פיגוע של ארגון טרור במקום מסוים ובזמן נתון, האם יש להודיע על כך לציבור או שיש לשמור את המידע בתוך מערכת הביטחון ולנקוט בצעדי המניעה המתחייבים בלא לפרסם התרעה ברבים? מחד גיסא גורסים חלק מאנשי הביטחון ומקבלי ההחלטות כי מחובתם הציבורית ליידע את האזרחים באשר לסכנות האורבות לפתחם. כך טען למשל המושל של סאן פרנסיסקו כאשר החליט לפרסם התרעה לאפשרות של התרחשות פיגועי טרור באחד מהגשרים הרבים שבעיר. לטענתו הדבר מתחייב מעצם היותו נציג ציבור ולכן עליו לשתף את האזרחים במידע התרעתי המגיע לשולחנו.7 גם אנשי ביטחון מסוימים אוחזים בטענה כי חלה עליהם לכאורה חובה ציבורית המחייבת אותם להזהיר את הציבור מפני סכנות אפשריות. אלה טוענים גם כי פרסום ההתרעה מתחייב מהצורך להגביר את הערנות של הציבור ולהסתייע בו בסיכול פיגועי טרור מתוכננים. אולם, נראה כי החלטתם של הפוליטיקאים ואנשי הביטחון לפרסם התרעה מודיענית לאפשרות של התרחשות פיגועי טרור נובעת בראש ובראשונה מתוך רצון להסיר מעצמם את האחריות לאפשרות התרחשות הפיגוע, בבחינת – "אמרתי לכן ואני פטור" -העברת ההחלטה מה לעשות עם המידע לידי הציבור וכך גם האחריות לגורלו. אחרים סבורים כי פרסום התרעה מודיעינית ברבים מהווה משגה חמור כשלעצמו המשחק לידי הטרוריסטים במספר מישורים בו זמנית. ראשית דבר, פרסום התרעה עלול לגרום לנזק חסר תקנה למקור המודיעין ממנו התקבל המידע הרגיש. ארגון הטרור יעשה כל מאמץ לנסות ולגלות מאיפה גורמי הביטחון השיגו את המידע על כוונות הפיגוע. מעבר לכך, מודעותם של מבצעי הפיגועים לכך שבידי גורמי הביטחון מצויה התרעה המזהירה מפני הפיגוע המתוכנן עלולה לגרום להם לקבל החלטה לדחות את מועד הפיגוע או להסיט את הפיגוע ליעד אחר שיפתיע את גורמי הביטחון המצפים לתרחיש אחר. אולם, נזקי הפרסום של ההתרעה אינם נשארים אך ורק בתחום המודיעיני - הגנתי. נהפוך הוא, הנזק העיקרי של פרסום ההתרעה הוא הנזק המוראלי – פסיכולוגי שההתרעה גורמת. למעשה פרסום התרעה מודיעינית ברבים גורמת להשפעה של פיגוע טרור ללא התרחשות של הפיגוע עצמו. עקב פרסום ההתרעה נכנס הציבור למתח, ללחצים ולחששות בלא שבפועל התרחש דבר. בהקשר זה יש לזכור כי מספר ההתרעות המצוי בידי מערכת הביטחון הינו בדרך כלל רב מאוד. כך למשל טענו גורמי הביטחון הישראלים במהלך שנת 2002 כי יש בידיהם בין 40 ל- 50 התרעות לפיגועים במקביל, במועדים שונים במהלך השנה.8 בהקשר זה ראוי לזכור כי מרבית ההתרעות הללו בסופו של דבר כלל לא מתממשות. מי יחליט אם כן איזו התרעה לפרסם ברבים ואיזו לא? האם אין בהחלטה לפרסם באופן סלקטיבי את ההתרעות לפיגועים משום הטעיית הציבור? יתירה מכך, ארגון טרור מתוחכם שילמד את מדיניות פרסום ההתרעות של המדינה הנפגעת עלול לעשות שימוש מכוון במדיניות זו כדי לשגר איומי סרק ולשבש בדרך זו את חיי השגרה במדינה. האם ציבור שהורגל לקבל מידע על כוונות פיגוע באמצעות כלי התקשורת ובוחר לכלכל את צעדיו בהתאם למידע זה לא עלול למצוא את עצמו בפני שוקת שבורה כאשר הוא בוחר להגיע לאזור שבו הוא מאמין שלא יתבצע פיגוע טרור מאחר ולא פורסמה לגביו התרעה קונקרטית ודווקא שם בסופו של דבר מתרחש פיגוע הטרור. גורמי הביטחון הסבורים כי בפרסום התרעה הם מסירים את האחריות מכתפיהם עלולים למצוא את עצמם תחת שבט הביקורת של האזרחים על כך שפיגוע בוצע דווקא במקום, שלא פורסמה לגביו התרעה לציבור. בכך עלול הגולם לקום על יוצרו. ומה באשר לטענת הצורך בפרסום התרעה לשם הגברת ערנות הציבור? טענה זו הינה חסרת בסיס הן משום שציבור החי במדינה הנפגעת מטרור נמצא ברמה גבוהה של ערנות בכל מקרה והוא אינו זקוק להפחדה מאורגנת ברמת המדינה כדי לשמור על ערנותו, והן משום שניתן להגדיל את ערנות הציבור באמצעים אחרים, יעילים יותר כמו חינוך, תשדירי שירות והסברה, וכו'. איזו מדיניות יש אם כן לאמץ בסוגיה זו? האם יש להתעלם מהמידע ההתרעתי ובכל מקרה להימנע מלפרסמו ברבים? ראשית דבר, אי פרסום המידע אינו פוטר כמובן את גורמי הביטחון מלעשות את כל אשר ביכולתם לסכל את האפשרות להתרחשות הפיגוע. אולם, הכלל אותו מומלץ לאמץ בעת קביעת מדיניות פרסום התרעות מודיעיניות הינו – יש לפרסם התרעה בציבור רק כאשר ניתן ללוות את הפרסום בהנחיות קונקרטיות לציבור, בבחינת כללי עשה ואל תעשה בהקשר ישיר להתרעה המפורסמת. הנחיה להימנע מפעולה מסוימת, להימנע מהתקהלות או הגעה לאזור מסוים, להתמגן בדרך ספציפית או כל הנחיה אחרת שתורה לציבור כיצד עליו לנהוג נוכל ההתרעה שפורסמה. בהעדר הנחיות כאלה יש להימנע משיתוף הציבור במידע המודיעיני המצוי בידי מערכת הביטחון. 1. ראיון עם שמיר.
פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
