|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדינת ישראל והעולם היהודיעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ במאבק לעלייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > מדינת ישראל והעולם היהודי | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בין אוקטובר 1989 לבין פברואר 1995 השתקעו בישראל כשבע מאות אלף עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה. מרבית היהודים, בישראל ובתפוצות כאחת, לא הקדישו מחשבה רבה לשאלה מי הכין את המהגרים האלה למסע המייגע, באיזו דרך נסעו, היכן היו אמורים להתגורר לכשיגיעו לישראל וכיצד ישלמו עבור הוצאות הקיום הבסיסיות. מרבית האנשים פשוט רוו נחת מן העובדה, כי מסך הברזל, שהיה סגור שנים רבות כל כך, לא החליד על ציריו, אלא עם קצת התערבות, ובעזרת מעט כוח, הוא הורם ואִפשר לכל אלה שחיכו לכך בקוצר רוח לצאת לארצות חדשות. אולם מאחורי הכותרות ומעבר לסיסמאות הרגשניות פעלו עשרות אנשים כדי לאפשר ליהודים לצאת מברית המועצות מהר וביעילות ככל האפשר. בסוף שנות השמונים ואפילו בראשית שנות התשעים, היה גורם הזמן עדיין נושא לדאגה. שכן עדיין היה קשה להאמין במציאות החדשה של גבולות פתוחים בברית המועצות ולא פג עדיין החשש, פן לא תארך הפתיחות הזאת. האחראים לעלייה בתוך הסוכנות היהודית, לפני בוא העולים ואחר הגיעם, הם בעיקר עובדי מחלקת העלייה והקליטה והיחידה למזרח אירופה ולחבר המדינות העצמאיות.
מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות ב- 11 במארס, 1985. כבר בשנים הראשונות לשלטונו, אמצע שנות השמונים של המאה העשרים ולקראת סוף העשור, הובילו קווי המדיניות המהפכנית שלו לעליית מספר היהודים שביקשו ואף קיבלו היתר להגר מן הארץ. בשנת 1986 קיבלו 904 יהודים היתר לעזוב את ברית המועצות, בשנת 1987 קפץ המספר ל- 8,155 ובשנת 1988 קיבלו 18,961 איש היתר הגירה, מספר שנחשב אז מדהים ביותר.1 ביטוי תמציתי וסמלי לכך היו המראות של תורים ארוכים של יהודים, העומדים בשלג מחוץ למה שהיה עדין המשרד הבלתי רשמי של המשלחת הדיפלומטית של ישראל, שפעלה אז בחסות השגרירות של הולנד. בקיץ 1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל ברחוב בּוֹלשאיה אוֹרְדינקה, בניין שהיה סגור מאז ניתקה ברית המועצות את הקשרים הדיפלומטים עם ישראל בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים. בכתובת החדשה-ישנה הוצפה המשלחת הדיפלומטית בזרם של מבקשי אשרות בצד רבים שהציגו בקשות נוספות. וכך תיאר את המראה מי שהיה אז ראש המשלחת הדיפלומטית, אריה לוין: "אנשים באו להתייעץ, לבקש עזרה, להציע המצאות מדעיות, או טכנולוגיה תעשייתית, חלקן דמיוניות, אחרות ממשיות. אחרים הציעו את ספריהם ועצות שונות, או באו סתם כדי להתוודע אלינו, לפתוח את לבבותיהם ולאפשר לרגשות שהיו עד אז עצורים לעלות על גדותיהם."2 לאחר שני דורות של איסור ליצור קשר עם כל דבר שהוא ישראלי, הרגשות היו נסערים למדי. בירושלים עסקו אותה עת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בניסוח של מדיניות משותפת, שהתבססה על תחזית של מאה אלף עולים שיגיעו במהלך שלוש שנים, הערכה שנחשבה בעת ההיא אופטימית ביותר. כדי להתמודד עם ההיקף הצפוי הזה של עולים, הוקם פורום הקליטה, שחבריו היו המנהלים הכלליים של משרדי הממשלה והמנהל הכללי של הסוכנות היהודית לישראל, משה נתיב. הפורום הזה הכין תוכנית, שאושרה ביום 25 בספטמבר, 1989 וכללה, בין היתר, הקמה של 25,000 יחידות דיור ושיפוץ של עוד 5,000 דירות בעלות של מיליארד דולר, בנייה ותחזוקה של כיתות לימוד חדשות בעלות של 135 מיליון דולר ותוכניות לקליטה ישירה בעלות של 240 מיליון דולר. למימון הפרויקט היתה הממשלה אמורה להקצות מיליארד דולר מתקציב המדינה ולגייס עוד 500 מיליון דולר ממקורות חוץ. יהודי התפוצות היו אמורים לגייס תרומות בסך 500 מיליון דולר.3 יחד עם המאמצים האלה, המשיכה הסוכנות היהודית לישראל להתכונן להעברת האחריות שלה בענייני העלייה והקליטה לידי הממשלה. אולם לקראת סוף שנת 1989 היה לפתע ברור לחלוטין, כי שטף המאורעות גובר ומשתלט הן על ההסכם שאושר על-ידי ועדת התיאום בין הממשלה לסוכנות היהודית והן על הרפורמות שתוכננו בתחום הקליטה.
בסוף שנות השמונים לא היו עדיין טיסות ישירות מברית המועצות לישראל ומרבית היהודים הסובייטים נסעו ברכבת לווינה שבאוסטריה. על רציף תחנת הרכבת באוסטריה החליטו היהודים שיצאו מברית המועצות היכן יקבעו את ביתם החדש. חרף העובדה, שלמעשה כל היהודים יצאו מברית המועצות כאשר בידיהם דרכונים ישראליים, רק קומץ מהם תכנן לבוא ולהתיישב בישראל. למעלה מתשעים אחוז מן המהגרים ביקשו להמשיך אל אחד משני מעוזי השגשוג הכלכלי: ארצות הברית וגרמניה. גורם נוסף שהשפיע על החלטתם היה העובדה, שבניגוד לארצות הברית, ישראל תוארה עדיין במכונת התעמולה הסובייטית באורח לגמרי לא מחמיא, כארץ מדכאת, עלובה ומוכת טרור. בביקורו הראשון בברית המועצה בשנת 1988 הבחין שמחה דיניץ, כי "גלסנוסט הוא עניין לאמריקה, לא לישראל."4 התוצאה היתה, שבשנת 1988, מתוך 18,961 יהודים שיצאו מברית המועצות באמצעות אשרות כניסה לישראל, רק 2,173 אכן עלו למדינת היהודים.5 הנשירה הבלתי צפויה הזאת הכתה בתדהמה את אותם ישראלים ויהודים בארצות המערב שנלחמו במשך עשרות שנים למען זכות ההגירה של יהודי ברית המועצות. הם האמינו בטעות, כי הקבוצה הקטנה של לוחמי החירות, "סירובניקים"6, היתה אופיינית לציבור הרחב וכי החופש להגר שניתן להם זה עתה יביא לגל עצום של עלייה לישראל. לעובדי הסוכנות היהודית, שמשימתם היתה לקבל את פני היורדים מן הרכבת בתחנת הרכבת באוסטריה, להביאם לבתי מלון ולאפשר להם לעלות לישראל, המצב הזה היה נורא עד כדי שברון לב. "היה זה מראה מעיק מאוד לישראלי. רכבת מלאה אנשים מגיעה לתחנה ואתה שואל מי רוצה לבוא לישראל ורק משפחה אחת באה." מי שלא רצו לבוא לישראל הלכו עם נציג של הג'וינט, נזכר המנהל הכללי של מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, צבי ברק, שהיה אחראי גם לניהול תחנות המעבר והטיסות להבאת יושביהן לישראל.7 עד נובמבר 1988 טיפלה הסוכנות היהודית בעולים החדשים בשתי דירות בווינה, השייכות לארגון הבינלאומי של הצלב האדום. היהודים מברית המועצות שביקשו לעלות הוטסו לישראל הַיְשר מאוסטריה. מי שהביעו משאלה להגיע למקום אחר נשלחו למחנות המעבר באיטליה, שהקימו וניהלו ארגון הג'וינט וארגון היא"ס, והמתינו שם עד שקיבלו אשרת כניסה ממדינה אחרת (בדרך כלל מארצות הברית). המנהל הכללי של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בעת ההיא, ארנון מנטבר נזכר, כיצד עמד באכסדרה של מלון "רומא" והקשיב לעובדי ארגון היא"ס, המנחים את היהודים הרוסים כיצד להכין מסמכים הדרושים לבקשת הגירה לארצות הברית. "מבחינת האמריקנים, הטיפול היה פשוט" אמר מנטבר. "הוכחת שיש לך קרבה ממדרגה ראשונה לאדם החי בארצות הברית, תקבל אישור להגר".8 בעיני ישראלים רבים היתה הנשירה בחזקת סטירת לחי. לא זו בלבד שיהודי ברית המועצות שמו ללעג ולקלס את אשרות הכניסה לישראל, אלא שהפעולות של היא"ס ושל הג'וינט, באוסטריה, באיטליה ובמקומות אחרים, נתמכו בידי המגבית היהודית המאוחדת, שמימנה גם את הסוכנות היהודית. מי שעמד אז בראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית, אורי גורדון, ביטא בדבריו במידה רבה את דעת הקהל בישראל, כאשר הכריז, שכספי המגבית היהודית המאוחדת צריכים לשמש רק כדי לקלוט בישראל אנשים המחזיקים בידיהם אשרות כניסה לישראל. העניין הזה המשיך להיות שנוי במחלוקת, עד שהממשל האמריקאי שינה את הליכי הנפקת אשרות הכניסה, והסוכנות היהודית העבירה את מוקד פעולותיה אל מזרח אירופה. חרף מאמצי הסוכנות היהודית בלדיספולי ובמקומות אירוח אחרים באיטליה לעודד עלייה, רק כמה מאות אנשים השתכנעו. בשנת 1987, כאשר השלטונות בישראל הבינו לראשונה, כי מספר היהודים שיעזבו את ברית המועצות יעלה באורח דרמטי, אך לא כן מספר העולים לישראל, התברר לאשורו, כי יש לעשות משהו, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות הגדולה הזאת לעלייה. הצעד הראשון היה להפסיק להשתמש בווינה כנקודת מעבר. סניף מוסקבה של לשכת הקשר9 הציע להסיע את המהגרים הסובייטים דרך רומניה, או דרך הונגריה. התחושה היתה, כי השיטה הביורוקרטית והאופי הטוטליטרי של המשטרים הקומוניסטיים האלה, לא יותירו בידי המהגרים חופש לבחור ולפיכך יגבילו את נסיעתם ליעד הרשמי הכתוב בוויזות שלהם – ישראל. לשכת הקשר יזמה משא ומתן עם נשיא רומניה, ניקולאי צ'אושסקו ובחודש נובמבר 1988 הועתקו הפעולות באורח רשמי לבוקרשט. כדי להניע את יהודי ברית המועצות לנסוע דרך בוקרשט, הציעה הסוכנות היהודית תמריץ כספי: המהגרים יכלו לקנות את כרטיסי הטיסה ברובלים והסוכנות היהודית הסכימה להחזיר להם את מחירם בדולרים, על פי שער החליפין הסובייטי הרשמי של 1.6 רובלים לכל דולר, עסקה רווחית למדי.10 לאחר מכן צִמצם צבי ברק את הקף הפעילות במתקני הסיוע של הסוכנות היהודית שפעלו בווינה והחל לפעול מתוך שתי דירות קטנות. ההנחה של לשכת הקשר היתה נכונה. המהגרים שיצאו למסע דרך תחנת המעבר במזרח אירופה אכן נדרשו לכבד את הוויזה שאפשרה להם לצאת מברית המועצות ולנסוע לישראל. לאור הצלחת השיטה בבוקרשט, נפתחה באוקטובר 1989 בבודפשט שבהונגריה תחנת מעבר שנייה במזרח אירופה. באותו החודש נקט ממשל ארצות הברית שני צעדים שהשפעתם על העלייה לישראל היתה אף רבה יותר: הגבלת מספר המהגרים הסובייטים שהורשו להיכנס לארצות הברית והעברת הליך הנפקת הוויזות מארצות הברית למוסקבה עצמה. כך נמנעה היכולת לצאת מברית המועצות באמצעות ויזה ישראלית ולהגר לאמריקה או לכל מדינה אחרת ובא למעשה הקץ לתופעת הנשירה. בנייה של הליך ביורוקרטי חדש אורכת זמן מה. לאמריקאים נדרשו שישה חודשים, עד אפריל 1990, כדי להקים ולהפעיל את המשרד החדש. במהלך התקופה הזאת לא הנפיק הממשל האמריקאי כל ויזה. כתוצאה מכך גבר הלחץ על המחזיקים בוויזות לישראל לבחור בין המשך חייהם בברית המועצות לבין חיים במדינת היהודים. בשל חוסר הוודאות אם תהיה ברית המועצות בעתיד יציבה וחופשית, החלה לקראת סוף שנת 1989 עלייה מסיבית של יהודים לישראל. עלייה לישראל מברית המועצות, 111989
השטף הפתאומי של אנשים במחצית השנייה של שנת 1989 יצר לחץ אדיר על תחנות המעבר שנפתחו זה לא מכבר (תחילה, הן היו בניהול של לשכת הקשר, אך תוך זמן קצר קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה לנהל אותן). כמו כן היתה תחושה שיש צורך במתקנים נוספים, ובחודש מאי 1990 פתחה הסוכנות היהודית תחנת מעבר שלישית בוורשה שבפולין. ערוצי מעבר נוספים שנפתחו בהמשך, אם כי נעשה בהם שימוש מועט, היו דרך פינלנד, צ'כוסלובקיה ובולגריה. רק לאחר מכן סגרה הסוכנות היהודית את משרדיה בווינה.
פתיחת הדלת במדינות מזרח אירופה בפני ארגון יהודי-ישראלי-ציוני היתה ביטוי לשינוי מהותי ביחס של המדינות האלה כלפי הסוכנות היהודית, ישראל, או העם היהודי. היו אלה אותן המדינות שעשרות שנים קודם לכן ראו עצמן בעלות ברית של העולם הערבי בסכסוך הישראלי-ערבי, מכרו כלי נשק למדינות ערב ודבקו ברוח החרם הכלכלי של העולם הערבי על ישראל. יתרה מזאת, המדינות האלה, שהיו קודם לכן חלק מן הגוש הקומוניסטי, מנעו הגירה של בני הקהילות היהודיות הקטנות למדי שנותרו לאחר מלחמת העולם השנייה, או שדרשו בתמורה לכך מחיר גבוה. בסוף שנות השמונים החלו להתמוטט בזה אחר זה המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה והסתַימה המלחמה הקרה בין ברית המועצות לבין ארצות הברית. ארצות ערב היו מן הנהנות ביותר מן המלחמה הקרה. עתה נותר העולם הערבי תלוי בין שמַים לארץ. יחד עם זאת, גם על סף מה שנהגו לכנות אז "סדר עולמי חדש" עדיין היה לממשלות קל יותר לשמר את המצב הקיים מאשר לשנותו. זה היה האתגר הגדול ביותר שניצב בפני ישראל. גורם אחד לטובת ישראל היה העובדה שמרבית מדינות הגוש המזרחי אימצו גישה מערבית יותר מבחינה פוליטית ופתחו מחדש את ערוצי ההידברות הדיפלומטית עם ישראל, ערוצים שהיו סגורים מאז 1967. יתרה מזאת, כלכלות המדינות בגוש הקומוניסטי לשעבר היו זקוקות באורח נואש למטבע זר, מצרך שהסוכנות היהודית סיפקה, כאשר הותר לה לפעול בכל אחת מהן.
כפי שהוכיחו העובדות בשטח, ברית המועצות אכן העניקה ליהודים חופש להגר. יחד עם זאת, היא עמדה בסירובה להתיר טיסות ישירות לישראל. יושב ראש הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ סבר, כי אין זה אלא תרגיל אסטרטגי. מצד אחד, ניסו הסובייטים להראות לאמריקאים, כי הם "חזרו בתשובה" ואוהבים שוב את הדמוקרטיה: "אחד מסממני הדמוקרטיה הוא מדיניות ההגירה ואחד ההיבטים של דמוקרטיה הוא היחס אל בני קבוצות מיעוט. ואחד הביטויים של היחס למיעוטים הוא כיצד מתייחסים ליהודים." מצד שני, הסביר דיניץ, "הם לא היו מסוגלים להיפטר מן ההרגלים הישנים של רצון לספק את רצונן של מדינות העולם השלישי... לכן ניסו להרגיע את הערבים ולומר: 'מה אתם רוצים, אנחנו לא נותנים להם ללכת לישראל".12 הן הישראלים והן הערבים לא הקלו את המלאכה על ממשלת ברית המועצות. מנהיגים ערבים ניסו לשדל את השלטונות לחזור בהם מן ההקלות בתקנות ההגירה, שעה שמנגד תִּמרנו הישראלים ליצירת מערך חדש של עובדות מוגמרות בשטח – העברה ישירה של יהודים אל היעד המבוקש שלהם. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים ובראשית שנות התשעים חתרה ישראל לזכות בשיתוף הפעולה של מדינות הגוש המזרחי ולקיימו לאורך זמן, כדי לאפשר יציאה של יהודים לישראל. הערבים ייחסו חשיבות דומה לכל ניסיון להכשיל את המאמצים האלה ולצורך זה יצאו במסע הסברה מתואם היטב. במונחים כלל-עולמיים, ישראל היא מדינה קטנה בעלת אוכלוסייה בהתאם: בסוף שנת 1989 מנתה אוכלוסיית ישראל 4,559,600 נפש (3,717,100 יהודים, 842,000 מוסלמים, נוצרים ואחרים).13 הערבים היו מודעים היטב לכך, שעתיד המזרח התיכון עשוי להיות מושפע מאוד מן ההגירה היהודית. אם תצליח ישראל להביא אליה מיליון מתוך אומדן של שניים עד ארבעה מיליון יהודים החיים ברחבי ברית המועצות, הדבר עלול להציב מכשול כבד בפני מימוש החלום שלהם להרוס את המדינה היהודית. בשנת 1991 הצהיר יושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, כי עלייה המונית עלולה להיות הרת אסון לערבים יותר מאשר הקמת ישראל.14 אולם הערבים שינו את מוקד התעמולה שלהם, כפי שמסביר דיניץ, "ברגע שהבינו [שבעולם המערבי] התנגדות להגירה כמוה כהתנגדות לאימהות, או לעוגת תפוחים ... הם החלו לטעון, שהם מתנגדים ליישוב יהודים בשטחים, שכן הדבר יצוֹר בשטחים עובדות מוגמרות שיסכנו את תהליך השלום."15 הן הממשל בארצות הברית והן ממשלת ברית המועצות התייחסו בחומרה רבה ליישוב העולים החדשים בשטחים. שיאה של ההתייחסות הזאת היה איום של גורבצ'וב להגביל הגירה של יהודים לישראל, אלא אם תתחייב ישראל ליישב את העולים החדשים אך ורק בתחום "הקו הירוק" של גבולות 1967. בתגובה לכך הצביעה הסוכנות היהודית על מדיניות הקליטה הישירה, שעל פיה אין הפניה של העולים החדשים לאיזה שהוא מקום מיוחד במדינה, אלא כל אחד מתיישב בכל מקום על פי בחירתו. ואכן, בסוף שנת 1989, מתוך 12,887 איש שהגיעו לישראל, התיישבו בסך הכל 138 איש בשטחים.16 ממשלת ישראל, בראשותו של יצחק שמיר, שהיתה ידועה כתומכת נלהבת של התיישבות יהודים ביהודה, שומרון ועזה, פרסמה הצהרות אחדות, שאין היא מיישבת עולים חדשים באזורים האלה.17 גם הערבים הפעילו לחץ משמעותי על בעלי בריתם משכבר הימים בגוש המזרחי לסגת מן המדיניות החדשה. לכאורה היה למדינות מזרח אירופה קל יותר להמשיך במסלול הדיפלומטי שהוכיח עצמו כמוצלח ביותר במהלך למעלה מחמישים שנה. יחד עם זאת, כאשר מערכות הכלכלה הסוציאליסטית שלהן היו על סף קריסה, הן היו זקוקות באורח חיוני ביותר להזרמה של מטבע זר. ואף על פי כן, נוכח איומים חוזרים ונשנים במעשי טרור, אפילו כסף היה לגורם משני. בראשית שנות התשעים של המאה העשרים עמדו ממשלות, שקודם לכן הסכימו לפתוח בתחומיהן תחנות מעבר ולאפשר טיסות ישירות לישראל, על סף סגירת כל פתח למבצעים האלה.18 הונגריה נכנעה לבסוף ללחץ הערבי, אם כי באורח זמני, כאשר הפסיקה למכור במוסקבה כרטיסי טיסה ליהודים. כתוצאה מכך מיהרו דיניץ ומנכ"ל מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית, צבי ברק לפתוח תחנות מעבר נוספות. הם ביקשו להבהיר באורח הפגנתי, כי הסוכנות היהודית יכולה להביא יהודים לישראל דרך מקומות אחרים. פירוש הדבר היה אובדן של מיליוני דולרים להונגריה. עד מהרה נסוגה הונגריה מן הניסיון למנוע מעבר של יהודים דרכה, אך בינתיים קיבלו דיניץ ובר היתר לפתוח תחנות מעבר בפולין ובפינלנד.19 יושב ראש הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ הבין, כי ישראל זקוקה לסיוע מבחוץ, כדי לשמר את שיתוף הפעולה עם מדינות מזרח אירופה במאמץ הכולל להביא עולים לישראל. כהצעת שגריר ארצות הברית בישראל, הרולד בראון, נפגש דיניץ עם פקידים בכירים בממשל ארצות הברית וכבר בסיום הפגישה הראשונה הם הציעו לסייע. בביקורו הבא בוושינגטון, תיאר דיניץ כיצד גורם המצב הביטחוני הרגיש לממשלות המשתפות פעולה עם מאמצי העלייה של ישראל, להעלות פקפוקים, אם כדאי להן להמשיך בכל העסקה. ממשל ארצות הברית דאג לפרסם ברבים, כי יעשה ככל יכולתו כדי להגביר את הסדרי הביטחון, דבר, שלדברי דיניץ, היה עשוי לסייע לרבים ממנהיגי מדינות מזרח אירופה לסלק את החששות שקיננו בלבם.20
לאחר מסע ארוך ומייגע אל מחוץ לברית המועצות, ברכבת, במכונית פרטית, או במטוס, עלו המהגרים מברית המועצות על דרך חיים חדשה של חירות. ביתם הראשון, גם אם לכמה ימים בלבד, או למשך שעות ספורות, היה בית מלון, או בית הארחה שניהלה הסוכנות היהודית. המקומות האלה, שנודעו גם בכינוי מחנות, או תחנות מעבר, צמחו והתפתחו כל אחד על פי התנאים הפיסיים והנסיבות הפוליטיות הייחודיות למקום. הגם שלכולם תכונות משותפות, יש לכל תחנה מעין זו סיפור משלה וכל מחנה רשם לזכותו ניצחון האופייני לו. מפעילי תחנות המעבר פעלו באורח דומה למתן הסיוע הראשוני: פגישת המהגרים במקומות שהגיעו אליהם, מתן מזון בסיסי ומקלט זמני, והבאתם בדרך הבטוחה ביותר אל מטוס היוצא לישראל. השירות הזה ניתן בתוך פחות משנתיים לשלוש מאות ושמונים אלף איש, בארצות שלא קל להשיג בהן את מצרכי היסוד, מדינות שהמערכות הקומוניסטיות בהן הוחלפו זמן קצר קודם לכן במערכות ספק דמוקרטיות, ספק אנרכיסטיות. המאמץ הזה הצריך כל העת להתגבר על משברים. המאפיין הבולט ביותר של כל המבצע במזרח אירופה היה, כמובן, הצורך המתמיד לאלתר ולגלות תושייה. לעובדי הסוכנות היהודית במתקנים האלה, הישראלים ובני המקום כאחת, היה העיסוק הזה הרבה יותר מאשר סתם עבודה. "זה היה כמו אופּיום," מספר שוב ושוב קרול אונגר, שניהל את תחנת המעבר בבודפשט.21 העובדים בבודפשט, בוקרשט ובוורשה חילקו את היממה לשלוש משמרות, כדי לפגוש את המהגרים, שהגיעו בכל שעות היממה. הגם שספרי היסטוריה נמנעים, בדרך כלל, מהבעת רגשות ותחושות, לא יהיה זה מן הצדק להתעלם מן הדרמה האנושית שהתרחשה שם, בעת קבלת פניהם של מאות אלפי אנשים, צעירים וזקנים, בריאים וחולים, על אלפי הטונות של המטען שהביאו, שיצאו ממקומות הולדתם אל עתיד בלתי ידוע. עבור המהגרים היו אלה ימים מלאי רגשות, תערובת של פחד, התרגשות, חרדה והרבה מאוד תקווה. תחנות המעבר היו צומת הדרכים אל חיי חירות. המחנות האלה היו בהחלט הרבה יותר ממקום לעצור בו לרגע.
הגירת יהודים מברית המועצות לא היתה עוד בחזקת סוד בשנת 1988. לפיכך הגיעו גורמים רשמיים בסוכנות היהודית לידי מסקנה, כי אין עוד צורך במעורבות של לשכת הקשר, וכי הפעולות של הסוכנות במזרח אירופה צריכות להתקיים במסגרת המטלות המסורתיות של הסוכנות היהודית הקשורות בסלילת הדרך לעלייה של יהודים לישראל. המנהל הכללי של הסוכנות היהודית אז, משה נתיב, העלה את העניין בפני לשכת הקשר, שפתחה את מחנות המעבר ברומניה ובהונגריה וניהלה אותן. דחיית ההצעה לא הפתיעה איש. שכן הסכמה של לשכת הקשר כמוה כהודאה בכך שפג תוקף התועלת בפעולתה. הסוכנות היהודית עשתה שימוש בשליטה שלה במימון, ובאורח חד צדדי עצרה את מחצית התקציב של לשכת הקשר, שעמד אז על 2.5- 3 מיליון דולר בשנה. תחילה השלימה ממשלת ישראל את התקציב שהיה דרוש ללשכת הקשר. אך העלייה הדרמטית במספר העולים וההוצאות שנלוו לכך יצרו נטל על התקציב וממשלת ישראל לא עוד יכלה לשאת אותו בכוחות עצמה. בסופו של דבר, מצאה עצמה לשכת הקשר סביב שולחן המשא והמתן עם הסוכנות היהודית. ובינתיים הסכימו ממשלות רומניה ופולין לאפשר לסוכנות היהודית לפעול בארצותיהן באורח חופשי. המגעים בין הסוכנות היהודית לבין לשכת הקשר, שהחלו בשנת 1988, הסתיימו כעבור שנה ובאביב שנת 1990 קיבלה על עצמה הסוכנות היהודית את מלוא האחריות לתחנות המעבר. יחד עם זאת, לשכת הקשר הביעה נכונות להיות צד בהסכם בתנאי שפעולות הסוכנות היהודית תוגבלנה למזרח אירופה וכי היא לא תפעל בתחומי ברית המועצות. עם הזמן החלה הסוכנות היהודית לפעול גם בה.
הגם שלכל תחנת מעבר היה ייחוד משלה, היו להן כמה בעיות משותפות: עלייה פתאומית במספר המהגרים שהתייצבו בשעריהן, בעיות בטיסות, מטען עודף ואיום הטרור הערבי. הסוכנות היהודית קיבלה על עצמה את מלוא האחריות לתחנות המעבר במחצית הראשונה של שנת 1990. שמחה דיניץ הטיל על המנהל הכללי של מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית, צבי ברק, לסייע בניהול המשא והמתן עם חברות התעופה.22 דיניץ היה מעורב אישית בפתרון בעיות מיוחדות, תוך שימוש בניסיון הדיפלומטי שרכש בעבר וקשריו האישיים. המשא והמתן על הסדרי הנסיעה דרך מדינות מזרח אירופה היה מורכב, עדין ויקר. הדבר היה כרוך גם במעורבות של מדינות שחברות התעופה הלאומיות שלהן לא טסו קודם לכן לישראל, בהן חברת התעופה מאלֶב של הונגריה, חברת התעופה בּלקן של בולגריה, חברת התעופה לוֹט של פולין וחברת סי.אֶס.אַר. של צ'כוסלובקיה, שטסה פעם אחת קודם לכן. כאשר גבר היקף פעולות העלייה, הטיל דיניץ על ארנון מנטבר, המנהל הכללי של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ועל אהרון אברמוביץ, סגן היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית, להצטרף אל ברק במשא ובמתן. בתקופה שבין 1990 ל- 1992 עבדו השלושה ללא לאות, 365 ימים שנה, כדי להבטיח מעבר נינוח וחלק של זרם העולים לישראל. חרף הגברת שיתוף הפעולה בין הממשלות וחברות התעופה לבין ישראל, צצו בעיות לוגיסטיות חמורות שחייבו למצוא פתרון. סיבוך משפטי מיוחד עורר סעיף בהסכמי התעופה הדו-צדדיים באירופה, הקובע, כי חברת תעופה ממדינה אחת יכולה לטוס למדינה אחרת, רק אם גם זו מקיימת במקביל טיסה בכיוון שכנגד. בתחילת ימי פעולות העלייה של ישראל דרך מדינות מזרח אירופה היה הסעיף הזה מכשול חמור. שכן כמעט בכל המקרים לא היו קודם לכן קווי תעופה ישירים לישראל ולא קווי תעופה מקבילים של ישראל אל המדינות האלה. כך שההיתר לקיים טיסות ישירות לישראל פתר רק את מחצית הבעיה. כאשר גבר זרם העולים והיה צורך להפעיל טיסות נוספות, לא יכלה חברת התעופה הישראלית, "אל על" לשלוח עוד מטוס, אם, למשל, הונגריה, לא עשתה צעד דומה. בקיצור, הכלל הזה הצר את צעדיה של הסוכנות היהודית נוכח הדרישה הגוברת לטיסות.23 היו עוד בעיות לוגיסטיות. במהלך חודשי הקיץ נאסרה מעת לעת נחיתת מטוסים בשעות הלילה בנמלי התעופה של בודפשט ושל ורשה. שכן, רעש המטוסים הפריע לאנשים שהתגוררו באזור, ואלה, בהעדר מתקנים למיזוג אוויר, נהגו להשאיר את חלונות בתיהם פתוחים בימי הקיץ החמים. בהונגריה קיבלה הסוכנות היהודית היתר לטוס בלילה לאחר שהתברר, כי מנהל שדה התעופה הוא יהודי. אך סגן שר התחבורה, שהיה חבר מפלגה ימנית לאומנית, התלונן על כך בפני הפרלמנט של הונגריה. לדברי ברק, אילו היה מדובר בעשר, או עשרים טיסות בשנה, היה אפשר להתגבר על הבעיה. אך כשמדובר באלפי טיסות בשנה, היתה זאת כמעט משימה בלתי אפשרית לדאוג לכך שהכל יתנהל למישרין.24 בהתחשב בהיקף רב הממדים של המבצע, גם מטען הנוסעים הפכה לבעיה של כל אחד ממתקני המעבר, שהחמירה בשל האנדרלמוסיה אשר שררה בנמל התעופה של מוסקבה. מאחר שלא היה אפשר להטעין על כל מטוס את המטענים של כל נוסעיו נותרו מזוודות רבות מאחור בברית המועצות. במקום להטעינם על המטוס הפנוי הבא, נשלחו המטענים האלה ליעדם ללא כל שיטה וסדר. התוצאה היתה שמטענים רבים שהגיעו לישראל לא היו שייכים לעולים שהגיעו יום, או יומיים קודם לכן. כאשר אלפי יהודים התחילו להגיע בכל חודש אל תחנות המעבר על כל רכושם ומזוודותיהם, הפך מטען היתר לבעיה חמורה מאוד, שגזלה זמן וכוח אדם רב. בבוקרשט, למשל, נשכרו מכולות מיוחדות וסבלים כדי לטפל בחפצים. בסופו של דבר, ובניגוד לכללים ולתקנות של החברה, הסכימה "אל על" לשנע מטען ללא ליווי. חברת התעופה "טארום" הסכימה להסיע מטען עודף במטוסי מטען.25 מבודפשט ומן העיר ורשה נשלח המטען העודף ביבשה אל מסופי "אל על" במערב אירופה ומשם הוטס לישראל בטיסות מטען. גם כאן המטען נשלח לא תמיד בסדר שהגיע והוסיף על הבעיות שהחלו עוד בברית המועצות. במקרים רבים נאלצו עולים חדשים להמתין חודשים ארוכים עד שמטענם הגיע ועוד זמן לא מועט נדרש כדי לעבור את ההליכים הרשמיים בישראל, עד שהחפצים הגיעו אל בעליהם. במקרים אחרים הכבודה לא נדרשה כלל.26 האיום המתמיד בפעולות טרור של ערבים היה תלוי כענן מבשר רעות מעל פעולות הסוכנות היהודית במזרח אירופה. בראשית שנות התשעים קרה לא פעם, שערפאת, הג'יהאד האיסלאמי וחמאס הורו לתומכיהם לתקוף עולים יהודים בדרכם לישראל. בחודש מאי 1992, פרסמה החזית העממית לשחרור פלסטין "דברי ברכה" בעיתון "אל-קודס" בשפה הרוסית היוצא לאור במוסקבה, ובהם דברי אזהרה לעולים שהם עלולים למצוא עצמם צועדים הישר אל מותם.27 כתוצאה מן האיומים האלה, הוסדר כל פרט וכל מתקן על פי דרישות גורמי הביטחון. בהתחשב במספר האיומים במעשי טרור שהתקבלו, מדהים שרק פעולת טרור אחת הצליחה: היתה זאת מכונית תופת שהתפוצצה בבודפשט בסמוך לאוטובוס שהסיע עולים חדשים, וגרמה לפציעת אחדים מהם ולפציעת שני שוטרים.28 ככלל, ממשלת ישראל, דאגה לקיומם של צוותי הביטחון, אך כל מנהל מחנה מעבר דאג להחלת סדרי ביטחון נוספים בסיוע הרשויות המקומיות. כך למשל, בבודפשט הסתייעו אנשי תחנת המעבר בשוטרים במדים שנוכחותם בשטח היתה בולטת מאוד. לדברי קרול אונגר, הוא רצה, שכל "מי שמבקש לפגוע בנו ידע, כי הם עלולים לערב בכך גם את ממשלת הונגריה, מדינה ריבונית שנתנה את חסותה לעבודה שלנו."29 בוורשה שילמה הסוכנות היהודית תמורת שירותיהם של קציני ביטחון פולנים מן היחידות הממשלתיות למלחמה בטרור.30 לדברי ארנון מנטבר, הפעולות התבססו על התפישה, שיש "לנתק" במהירות האפשרית את העולים מתחום שדה התעופה ולקצר ככל האפשר את שהותם במחנות המעבר. במסגרת התפישה הזאת נעשה כל ההליך הביורוקרטי הכרוך בנסיעה (כולל הבדיקה במעבר הגבול, בדיקות מכס ובדיקות ביטחון) בתוך המבנים של הסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית היתה אמורה לבנות לצורך זה מבנים בעלות של מיליוני דולר כדי לממש את התפישה הזאת ולהבטיח שהעולים לישראל מצויים במקום נפרד משאר הנוסעים בנמל התעופה.31 חרף העובדה שבכל שלוש תחנות המעבר האלה נאלצו מפעיליהן להתמודד עם אתגרים דומים, הדרמה האנושית העיקרית מתבררת, כאשר לומדים מקרוב את סיפורו המיוחד של כל אחד מן המקומות האלה.
לאחר עשרים ואחת שנות שירות בצה"ל הפך אלי יצחקי לדיפלומט ונשלח בחודש אוגוסט 1989 לכהן כקונסול לענייני עלייה בשגרירות ישראל בבוקרשט. תחילה סייע בהסדרת העלייה של כאלף וחמש מאות יהודים רומנים מדי שנה וכן עשרים עד שלושים יהודים שהגיעו מדי חודש מאוקראינה, מולדובה ורוסיה, שהיו עדיין רפובליקות בברית המועצות. בהשוואה למדינות אחרות במזרח אירופה, היתה רומניה הפתוחה ביותר בכל הנוגע למדיניות הגירה. מאז מלחמת העולם השנייה הרשו רשויות המשטר הקומוניסטי בה למעשה לכל ארבע מאות אלף בני הקהילה היהודית להגר וכשלוש מאות אלף מהם עלו לישראל.33 חרף הקשרים שהתקיימו בין המשטר של נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו לבין ממשלת ישראל, בסוף שנות השמונים עדיין לא הותר לסוכנות היהודית, כארגון ציוני, לפעול ברומניה. לפיכך ייצגה לשכת הקשר את האינטרסים של ישראל. בחודש דצמבר 1989 הפילה מהפכה עממית את הנשיא צ'אושסקו, אירוע שהתברר כבעל השלכות חשובות ביותר לסוכנות היהודית וליצחקי עצמו. המהפכה העמידה את יצחקי, לראשונה בחייו, בסכנת חיים. בדיעבד התברר, כי לא היתה זאת הפעם היחידה. בשיחת טלפון נאמר לו, כי משפחה שהגיעה זה עתה נתקעה חסרת ישע בתחנת הרכבת כתוצאה מן הקרבות. יצחקי הלך לאסוף את האנשים, אך בדרכם חזרה למלון עצרו אותם "שומרי המהפכה". המהפכנים לא היו חמושים, אך עד מהרה הם גילו, כי יצחקי נשא עליו נשק ולפיכך הגיעו למסקנה, כי היה איש משטרת הביטחון המנסה לברוח. שכן מי כבר היה יכול לשאת נשק במשטר הקומוניסטי? יצחקי ובני לווייתו הוחזקו במעצר משעה חמש בבוקר עד שעה עשר בלילה. במהלך החקירה הסוערת ניסו המהפכנים להרוג את יצחקי באמצעות האקדח האישי שלו עצמו. חייו ניצלו בזכות האופן המסובך שנצר את האקדח. איש מבין חבורת האנשים שהתכוונו להוציאו להורג לא הצליח למצוא דרך לשחרר את הנצרה. לבסוף הגיעו אנשי הצבא ולאחר תשאול קצר שוחררה החבורה. כאשר גברה ההגירה מברית המועצות והתקבלה ההחלטה להעביר את תחנות המעבר מאוסטריה למדינה קומוניסטית שתכבד את הוויזה הישראלית, החלה לשכת הקשר להעביר בצורה מאורגנת מספר רב יותר של יהודים דרך רומניה ואף הרחיבה את מתקניה שם. באחד באפריל 1991 קיבלה על עצמה הסוכנות היהודית את מלוא האחריות לתחנת המעבר בבוקרשט ומינתה את יצחק כמנהל המקום. בעת ההיא הגיעו מדי חודש אלף עד אלף וחמש מאות יהודים. המספר הגיע לשיאו בחודש דצמבר 1992, כאשר קרוב לעשרת אלפים מהגרים עברו דרך תחנת המעבר. המעבר ממסגרת לשכת הקשר למסגרת הסוכנות היהודית השפיע מאוד על היכולת של יצחקי לפעול בשטח. מאחר שלא היה כבול עוד לפרוטוקול הדיפלומטי, היה יכול לנצל לצרכיו את מה שהוא עצמו כינה "התרבות הלבנטינית של הרומנים", במיוחד את האפשרות לתת טובות הנאה אישיות. תחילה פנה יצחקי אל הבעלים של מלון "פּארק", שאירח את תחנת המעבר בבוקרשט, וביקש ממנו להפחית את מחיר הלינה במלון, שעמד אז על 90-70 דולר לאדם ללילה (המחיר המקובל לתיירים). יצחקי רמז לו, כי טובת הנאה אישית תהיה חלק מן העִסקה ובעלי המלון מיהר להציג פתרון: מאחר שהמהגרים נכנסו למדינה ממולדובה, הרי על פי החוק הרומני הם נחשבים אזרחים. לפיכך היה באפשרותנו לדרוש את המחיר המיועד לבני המקום שאינם תיירים, כלומר 9 דולר ליום. בנוסף לכך דרש לקבל לכיסו הפרטי דולר אחד ליום עבור כל מהגר. בתוספת שלוש ארוחות ביום עמד מחיר האירוח ליום על 12 דולר. המהלך הזה חסך מאות אלפי דולרים גם אם כלל תשלום נכבד לבעלי המלון. העיקרון הזה עבד בכל המבצע בבוקרשט. כך למשל, שילמה הסוכנות בהתחלה את התעריף המיועד לתיירים של דולר אחד עבור ליטר דלק. עד מהרה התברר, כי תמורת תשלום קטן היה אפשר לשכנע את מוכר הדלק לקבל את המחיר המיועד לבני הארץ שעמד על 15 סנט לליטר דלק. יתרה מזאת, ההכּרות של יצחקי עם מנהגי המקום אפשרה לשמן היטב את המערכת הביורוקרטית המסורבלת, שבקלות רבה היתה עלולה לפגום בזרם ההגירה. בתמורה לסכומים פעוטים אשר שולמו לפקידי מכס, קיבל יצחקי את הסמכות לנהל בדיקות ביטחוניות בתחנות הרכבת ולהטעין כבודה שהגיעה הַישר על המכולות של אל על, שנחתמו ונשלחו מייד לישראל. השיטה הזאת אפשרה לעולים לטוס יחד עם המטען שלהם ולחסוך לעצמם בעיות שהיו מנת חלקם של עולים שהגיעו בדרך אחרת. בהמשך, הקים יצחקי משרד בתחנת הרכבת שהיה פתוח 24 שעות ביממה וארגון שכלל סבלים, נהגים ואוטובוסים. לא היה עולה אחד שהגיע לתחנת הרכבת מבלי שהמתין לו נציג של הסוכנות היהודית. לאחר משא ומתן עם גורמים רשמיים בנמל התעופה, קיבל יצחקי שליטה על שדה התעופה של בוקרשט משעה שמונה בערב עד שעה שש בבוקר. מאחר ששפת האם של יצחקי היא רומנית, סברו עובדי המקום לעתים קרובות כי הוא מנהל שדה התעופה ונהגו לבקש ממנו רשות לתדלק מטוס, או לקרוא לטייס. הוצאות הטיסה פחתו, כאשר המנהל הכללי של מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, צבי ברק, הצליח להפחית את מחיר הכרטיס שדרשה חברת טארום מ- 500 דולר לכדי 161 דולר לאדם לטיסה מבוקרשט לישראל, כולל 40 טון של כבודה. כאשר מדובר במאה אלף עולים, זהו חיסכון של עשרות מיליוני דולרים. חרף העובדה, שתוך זמן קצר נכנסה הפעולה לתלם, לא חסרו מעת לעת בעיות חדשות. בערבו של יום חורף גשום אחד, נזכר יצחקי, התבררף, כי אשה זקנה אחת חסרה. שכנתה לחדר אמרה, כי האשה אמרה לה שהיא חוזרת למוסקבה כדי להחזיר חוב של ארבעה רובלים (שהם כארבעים סנט). במשך שלושה ימים חיפש צוות שלם של אנשים את האשה בחורשות המקיפות את המלון, לשווא. ביאושו הרב הצליח יצחקי להביא לכך שהטלוויזיה המקומית הסכימה להקרין את תמונת האשה. חמש דקות לאחר מכן קיבל יצחקי שיחת טלפון מבית חולים פסיכיאטרי, שם מצא יצחקי את האשה כשהיא נתונה להשפעת תרופות הרגעה. יצחקי זוכר עוד סיפור, גם הוא קשור בקשישה, שמתה על כּסא הגלגלים שלה בעת ההמתנה לעלייה למטוס. בעדינות רבה הציע יצחקי לבני משפחתה להוריד את מזוודותיהם מן המטוס, כדי לאפשר להם לטפל בסידורים הדרושים. הם השיבו, כי ימתינו לבואה בישראל. במשך היומיים הבאים דאג יצחקי לכל הסידורים הדרושים, בהתאם לתקנות הביטחון, והעלה באופן אישי את הארון על המטוס. למחרת קיבל שיחת טלפון מנמל התעופה בישראל: "היכן הגופה?" לאחר עוד יומיים של חילופי האשמות כעוסות, נמצא הארון במחסן, לשם הוא נשלח בטעות כמטען שאין לו דורש. אלי יצחקי עבד ברומניה במסגרת הזאת במשך שנתיים. הוא יכול לספר סיפורים רבים על הקורות אותו. בעבודתו היה שלוב גם פן אישי ביותר. יצחקי עצמו נמנה עם גל העלייה הגדול מרומניה באמצע שנות השישים. היתה לו, כך סיפר לנו, תחושה מתוקה של נקמה, כאשר באותם המקומות שפעם קראו לו "יהודי מלוכלך" רודפים אחריו כעת כדי לבקש סיגריה.
כמו תחנת המעבר בבוקרשט, גם מתקן העלייה לישראל בהונגריה נפתח בידי לשכת הקשר. קרול אונגר, אלוף משנה בדימוס בצה"ל, עמד לסיים את שירותו הצבאי ונבחר לשמש עוזר למנהל המחלקה בלשכת הקשר האחראית על מזרח אירופה. בחודש אוקטובר 1989 ביקשו ממנו אנשי לשכת הקשר לנסוע להונגריה למשך שבועיים, כדי לטפל בענייני העולים מברית המועצות ובעניינים נוספים שיקנו לו ניסיון בתפקידו החדש. העלייה מברית המועצות עדיין לא מיקדה את מרב תשומת הלב, משום שהתנהל אז משא ומתן על טיסות ישירות מברית המועצות והיתה תחושה, כי חלקה של הונגריה במבצע הזה יהיה זניח. כאשר הגיע אונגר לבודפשט בחודש נובמבר, הגיעו אליה מדי חודש בערך עשרים וחמישה יהודים. "הבעיה הגדולה ביותר שלנו היתה לדעת כמה אנשים באים מדי יום." נזכר אונגר. "עדיין לא הייתה לנו שגרירות במוסקבה, רק נציג שישב בשגרירות הולנד. הקשר הטלפוני היה גרוע ולכן התקשרנו במברקים. הצלחתי להשיג מחשב נישא כדי לרשום כמה אנשים מגיעים מדי יום ומה הם הצרכים הלוגיסטיים שלהם." בחודש דצמבר הגיעו למעלה ממאה איש בכל חודש וטיסות ישירות טרם נראו באופק. בינתיים, שתי הדירות שהמהגרים התאכסנו בהן כתחנת מעבר לא הספיקו עוד להכיל את הבאים, והפעילות עברה למלון קטן. עד סוף ינואר, כאשר הביקור בן השבועיים נמשך כבר זה החודש השלישי, חזר אונגר לישראל כדי להשלים את השירות הצבאי. כאשר חזר להונגריה באפריל שנת 1990 נסע אונגר כעובד הסוכנות היהודית. במהלך ההיעדרות קצרת הימים שלו השתנו הנסיבות באורח דרמטי: כאלפיים איש החלו להגיע לבודפשט מדי חודש, בהשוואה לכמאה אנשים ארבעה חודשים קודם לכן, בדצמבר. לא היה עוד אפשר להמשיך לעבוד על פני רשת של דירות ובתי מלון הפזורים ברחבי העיר. אונגר החל לחפש מתקן שיוכל להכיל את הבאים. הוא שכר אגף במבנה אשר שימש בעבר מלון לפועלים באי במרכז הדנובה, שהיה יכול להכיל כארבע מאות איש ומקום נוסף שהספיק לשלוש מאות מיטות. בסוף שנת 1990 התנהלו פעולות הסוכנות היהודית בהונגריה על מי מנוחות. אלא שאז הודיעה לשכת הקשר לשלטונות בודפשט להתכונן לבואם של כשמונת אלפים מהגרים מדי חודש. נוכח התגברות איומי הביטחון החליט אונגר, כי הוא זקוק למתקן גדול המצוי סמוך לשדה התעופה. בחזונו ראה משהו העשוי לשמש מעין "מסוף בזעיר אנפין", שיפתור את הבעיות שהתנסה בהן בנמל התעופה הקטן של בודפשט, שם הנוסעים שטיפל בהם הפריעו תדירות, לא רק בשל מספרם הרב, אלא בעיקר בשל הכמות העצומה של מטען וכבודה שהביאו עמם, שכלל לא אחת גם חיות מחמד. אונגר חשש, שהשלטונות ההונגריים פשוט יזרקו אותם החוצה. "היה ברור, כי אנחנו זקוקים למקום שאפשר לעשות בו הכל: לישון, לאכול, להרשם לטיסה, ומשם לעלות על המטוס לישראל, ללא צורך לעבור את מסוף נמל התעופה," הוא מספר. ביום הכיפורים בשנת 1990 לא היו, כמובן, טיסות לישראל, אך מאות אנשים הגיעו בינתיים לבודפשט. לאחר החג "הגעתי עם שש מאות אנשים אל המסוף הקטן, לא היה מקום להכניס סיכה. ובתוך כל המהומה, אני רואה את שר הפנים ההונגרי ושניים מעוזריו. מקצה המסוף אני רואה את השר עומד ומניד את ראשו... הייתי בטוח שלמחרת היום אני מקבל מכתב המורה לי לצאת מהונגריה עם כל היהודים שלי ולא להראות עוד את פרצופי." אונגר התנצל בפני השר והסביר, כי זה עתה הסתיים חג חשוב ביותר שבמהלכו הם לא יכלו לטוס וכי לא כל יום נמל התעופה הוא במצב כזה. השר השיב: "ידידי הצעיר, אינני מנענע את ראשי בגלל המהומה שאתם יוצרים כאן. אני מצטער, כי כל כך הרבה אנשים צריכים ללכת למדינה אחרת, משום שהיחס שזכו לו בארץ מולדתם הוא רע כל כך. אני שמח שאני יכול לעזור." יחד עם זאת, התקרית רק חיזקה את דעתו של אונגר, כי יש להקים מעין מסוף בזעיר אנפין. אונגר הצליח למצוא מחנה צבאי נטוש של הרוסים במרחק של כחמש דקות משדה התעופה. המקום היה במצב איום ונורא, אך אונגר היה נחוש בדעתו להפוך אותו למתקן מרכזי המכיל שש מאות מיטות. הוא הקים צוות של שני מהנדסים, מנהל מלון, כבאי, מנהל מטבח ואנשי ביטחון ישראלים והביא אותם אל האתר. מאחר שהם הכירו היטב את החוקים והתקנות בהונגריה, הוא ביקש מהם להכין תוכנית מלאה ולאמוד את העלות בתוך שבועיים. התוכניות שקיבל כללו דרישות רבות שהוא לא צפה מראש והיו כרוכות בהוצאות רבות, בהן, למשל, הצורך להקים מטבח נפרד כדי להכין מזון לתינוקות. אונגר נשא ונתן עם קבלן מקומי בעל קשרים פוליטיים שאפשרו לו לקבל את ההיתרים הדרושים ולהתכונן להקים בתוך שישה שבועות אגף ובו מאה וחמישים מיטות. האגף הראשון החל לפעול בסוף חודש ינואר, 1991 ועד חודש מרץ הושלם כל המתחם, כולל בית כנסת, חדר אוכל, משרד לרופא ולבסוף מסוף נוסעים על כל המשתמע מכך – להוציא המטוסים. "הרישום לטיסה היה בעיקרו בדיקה ביטחונית עבור שתי חברות הטיסה, מאלב ואל על. היו במקום גם נציגים של רשות המכס של הונגריה ואנשי משטרת הגבולות שבדקו את דרכוני הנוסעים. לא נותר להם אלא להיכנס לאוטובוסים, לסגור את הדלת ולנסוע הישר למטוס." בשיאה של הפעילות הגיעו מדי יום 1,100 מהגרים. היו ימים ששמונה מטוסים יצאו לדרך מבודפשט לתל אביב. בסך הכל עברו מאתיים אלף יהודים דרך מתקני המעבר השונים בהונגריה במשך מעט יותר משנתיים.
משה ונעמי פלד נשלחו לוורשה, בירת פולין, בחודש מאי, 1990, כדי לפתוח את תחנת המעבר העיקרית השלישית במזרח אירופה. שלא כמו בבודפשט ובבוקרשט, בוורשה לא הכינה לשכת הקשר את עבודת התשתית. בני הזוג פלד שהו יומיים בבודפשט, כדי לראות כיצד פועלת שם תחנת המעבר. משם הגיעו לוורשה כדי לפתוח משרד ולהקים מתקני מעבר לעולים. יומיים לאחר בואם נמסר להם, כי שלוש מאות איש נמצאים בדרך. בני משפחת פלד פתחו משרד בתיאטרון היהודי בוורשה. תחילה עשו שימוש רק בשני חדרים, אך עד מהרה נאלצו לנצל כמחצית משטח הקומה שעבדו בה. הם החלו לגייס צוות מבני המקום. הם ארגנו את הפעילות כך שיכלו לאפשר לבאים לעבור ממטוסי ההגעה שלהם הישר אל מטוס היציאה ולחסוך שהות לילה במלון. "בהתחלה היה זה כמעט בלתי אפשרי ליצור תנאים שיאפשרו לנו לפתח ערוצים של שיתוף פעולה עם הפולנים כדי לקלוט את הבאים," מסביר משה פלד. "לפולנים יש נטיות אנטישמיות וחוסר אהדה מוצהר כלפי הסובייטים. לפיכך בכוונה תחילה הם הִקשו על המהגרים. הם דרשו לבדוק כל הדבר והעולים נאלצו לשלם עבור כל דבר, כולל שימוש בשירותים." נחוש בדעתו לתקן את המצב הזה, הצליח פלד בתוך פחות משנה לדאוג להסכמים חתומים ובטוחים עם כל שמונה הרשויות השונות בנמל התעופה, שהתירו לצוות עובדי הסוכנות היהודית לבצע את כל הליכי המכס, הבדיקות הביטחוניות והנפקת הכרטיסים. על פי החוק הפולני, נדרשים נוסעים במעבר, המבקשים לעזוב את נמל התעופה לקבל היתרי מעבר, "ויזת מעבר". לעתים קרובות לא היה די מקום במטוס היוצא לישראל לכל אלה שהגיעו באותו היום ומספר מסוים של אנשים נזקקו לאותן אשרות מעבר מיידיות, כדי לאפשר להם לנסוע לבית הארחה. לעובדי הסוכנות היהודית היתה הנפקת האשרות האלה סיוט ביורוקרטי קשה. בשיא ימי העלייה הצליחו בני משפחת פלד לארגן הסכמים בטוחים עם חמישה מתקנים ובתי מלון שנאותו להעמיד חדרים לרשות נוסעי המעבר בהתראה של כארבעים ושמונה שעות בלבד. הם השתמשו בעיקר במבנה אשר שימש את צבא פולין וכלל שלוש מאות מיטות. המקום היה אידיאלי, בעיקר בשל הסדרי הביטחון. בכל ימי פעילותה, עברו דרך תחנת המעבר בוורשה למעלה משבעים אלף יהודים. כאשר מטפלים במספר עצום כזה של אנשים בפרק זמן של קצת יותר משנה אחת, מחזור החיים הטבעי איננו עוצר לרגע. יתרה מזאת, דברים צפויים, כגון מחלה, לידה ומוות, הופכים בנסיבות כאלה לדבר עצום וקשה לאלה המתנסים בכך. פלד נזכר ב"מוות הראשון" שלו. זוג אנשים, שניהם רופאים, יוצא מן המטוס ולפתע הבעל מת על המסלול. אשתו היתה מוכת הלם אך שמרה על איפוק. בני הזוג פלד לא יכלו לעצום עין אותו הלילה והלכו אל המלון כדי לנחם את האלמנה. "עמדנו בחדרה ושאלנו לשלומה. ולפתע, האשה שקודם לכן היתה כה חזקה, נשברת ופורצת בבכי נורא," נזכר משה פלד. היא מסבירה, כי הבכי לא היה על כך שבעלה נפטר, אם כי בהחלט הדבר ציער אותה מאוד. לדבריה, הבכי היה משום שלא עלה על דעתה שיש בעולם אנשים נחמדים כל כך. בני הזוג פלד התרגשו כל כך, "ושלושתנו ישבנו על המיטה, אחזנו ידיים ובכינו כמו תינוקות." בתקרית אחרת הראויה להיזכר, "צבי ברק צלצל יום אחד לפני ראש השנה, בשנת 1991, והודיע, כי נמל התעופה בן גוריון לא יהיה פתוח לנחיתות, שעה שלנו נודע זה עתה, כי חמישה מטוסים עמוסי עולים נמצאים בדרכם לוורשה." חמש מאות איש עמדו לנחות בתוך שעות ספורות והם היו זקוקים לאשרות מעבר, לחדרים, למזון. יתרה מזאת, על פי ההסכם עם רשויות נמל התעופה, כולם היו צריכים להיות מחוץ לנמל התעופה עד שעה 4 לפנות בוקר. "תחילה היינו אובדי עצות, אחר כך שלחנו את העובדים הפולנים שלנו לבתי מלון שונים. אני יצאתי אל נמל התעופה עם איש ביטחון, כדי לעבד את ההסדרים הדרושים עם משטרת הגבולות. "בתוך שעות ספורות עמדו לרשותנו בתי מלון. אבל היתה בעיה רצינית בארגון אוטובוסים ומשאיות במספר מספיק, כדי להסיע את האנשים ואת אלפי הקילוגרמים של מטען. "בקיצור, ארגנו ארוחות חג לחמש מאות איש ולא רק זה," מספר פלד. כשירדו האנשים מן המטוס קיבל כל אחד פרח. כדי להדגיש את אווירת החג בארוחה, דאגה נעמי פלד להציב זרי פרחים שקנתה מבעוד יום בשוק של ורשה. הגם שרבים מן הבאים לא ידעו כלל כי זהו ראש השנה של היהודים ולא הבינו את משמעות החג, סברו בני הזוג פלד, כי חשוב ליצור אווירה חגיגית. לאחר ימי החג, התעוררה הבעיה של העלאת חמש מאות העולים על המטוסים היוצאים לישראל. שוב אִרגְנו אוטובוסים ומשאיות, הנפיקו כרטיסים ובתוך ארבע עשרה שעות מצאת החג היו כל האנשים באוויר. בסיפוריו העיר פלד לא אחת, כי כדי לפתור בעיות הסתייע לא אחת בניסיון הצבאי שרכש במשך השנים (הוא סיים את השירות הצבאי בדרגת סגן אלוף). בני הזוג פלד הם ממוצא פולני אך אין בלבם אהבה יתרה לממשל ולבני העם בפולין. משה עבר את מוראות מחנות אושוויץ ומאידאנק, שם הושמדו כל בני משפחתו. כאשר הגיע לישראל והוא בן תשע עשרה, נדר לעצמו נֶדר, כי כף רגלו לא תדרוך בפולין. כאשר נתבקש לעמוד בראש תחנת המעבר בוורשה, הוא עמד בפני התלבטות אישית קשה ביותר: לחזור אל "ארץ הגהינום", שעזב לבלי שוב לפני זמן רב, או לעמוד מן הצד, כאשר יהודים אחרים זקוקים לעזרתו. היתה זאת חוויה קשה לראות את הפולנים שבאנשי הצוות שלו לובשים חולצות ומעילים ועליהם מגן דוד, מתוך רצונם החופשי, כאשר יצאו לפגוש יהודים שבאו מרוסיה. "אנשי הצוות החלו להזדהות אתנו הרבה יותר ממה שביקשנו מהם... בימי החג שלהם, כמו חג המולד, הם התארגנו במשמרות, כדי להבטיח שלעולם לא יגיע עולה חדש ללא טיפול הולם."
בחודש אוקטובר 1991 עברו כל שלושת מחנות המעבר במלוא כושרם וטיפלו יחד בלמעלה משלוש מאות וחמישים מהגרים יהודים. אך תוך חודשים ספורים, כאשר קיבלה הסוכנות היהודית היתר לקיים טיסות ישירות מברית המועצות לשעבר לישראל, לא היה עוד צורך במתקנים החשובים האלה של הסוכנות היהודית ותחנות המעבר נסגרו. הפעילות במדינות מזרח אירופה הצטמצמה ודי היה בכמה דירות קטנות שעמדו הכן למקרה חירום. שלושת האנשים שהקימו את תחנות המעבר האלה, אלי יצחקי, קרול אונגר ומשה פלד, חברו יחד והיו הקבוצה הראשונה מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית שנכנסה לברית המועצות. במדינות העצמאיות החדשות הם נאלצו לא אחת לפעול בתנאים קשים הרבה יותר, לעתים גם בתנאי סכנה. הערות:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
