מעבר לתרומת היוונים לספורט המאורגן (המשחקים האולימפיים), תרומתה הנודעת האחרת של יוון העתיקה לתרבות המערבית ומאוחר יותר לתרבות העולמית היא ללא ספק מושג הדמוקרטיה. הדמוקרטיה, ששמה נגזר מן המלה היוונית demo-kratia, ופירושה המילולי הוא שלטון או סמכות העם (demos), היא המצאה יוונית, או נכון יותר, אתונאית.
ההיסטוריונים ממקמים את הניסוי הראשון בדמוקרטיה "בהיקף גדול" במאה החמישית לפנה"ס. המקום היה העיר-מדינה אתונה. מבנה מוסדות השלטון באתונה התבסס על דמוקרטיה ישירה, שבה טיפלו בכל ענייני המדינה באופן ישיר על-ידי אספת העם. ההכרעות הפוליטיות נתקבלו על-ידי השתתפות אישית וישירה של אזרחי העיר-מדינה, גברים מקומיים, חופשיים בני 20 ומעלה. חופש הדיבור, הדיון והוויכוח היו לפיכך לאידיאלים מרכזיים בסוג משטר זה. לכל אזרח ניתנה הזכות להופיע בפני אסיפת העם, להציע הצעות לדיון, להגיב ולהשמיע דעה. אפילו כיום קשה עדיין להסביר מדוע אימצו האתונאים באותה תקופה צורת שלטון כזו לצורך שלטון עצמי. לא היתה להם שום תיאוריה סדורה ושיטתית של מהי דמוקרטיה. פילוסופים יוונים מפורסמים, וביניהם אפלטון, סוקרטס ואריסטוטלס, בוודאי לא היו תיאורטיקנים של דמוקרטיה. למעשה, חיבורו המפורסם של אפלטון, רפובליקה (Republic), דיבר בגלוי בשבחי האוליגרכיה (קבוצת אנשים קטנה המחזיקה בשלטון) ולא הדמוקרטיה 1
באופן מוזר למדי, הרעיונות העוסקים בדמוקרטיה האתונאית מצויים דווקא בספר המצטיין יותר בריאליזם ובהיסטוריה מלחמתית מאשר באידיאליזם פוליטי. זהו הספר תולדות מלחמת פילופונס 2 – העוסק בתולדות המלחמה בין אתונה לבין ספרטה בשנים 401-431 לפני הספירה. הכותב, תוכידידס, היה מצביא אתונאי. אפשר לתהות כיצד קרה שמושג שהתקשר בעיקר עם אידיאל פוליטי (לפחות על-פי דימויו הציבורי) תואר והוגדר באופן משכנע כל-כך דווקא בספר שבישר את הולדת הריאליזם הפוליטי?
אין ספק שהדמוקרטיה הישירה האתונאית התבססה על אידיאלים מסוימים. אלה כללו שוויון פוליטי, ובמידה פחותה גם שוויון חברתי-כלכלי בין אזרחי אתונה, או לפחות בקרב אותו מגזר שהיווה את הפוליס (polis). חשוב לזכור כי נשים, עבדים וזרים לא נחשבו לחלק מן העם הריבוני.
היה זה שוויון שהתבסס על תחושה מפותחת מאוד של גאווה וכבוד אישיים. אבל זהו רק חלק מן ההסבר, או יותר נכון מן ההבנה של הדמוקרטיה האתונאית. לא פחות מכך, ואולי יותר, הוּנעָה הדמוקרטיה האתונאית מכוחה של מוּדעוּת ברורה לצורך בקידום מה שהיום היינו מכנים "טובת הכלל", או האינטרס הכללי, על-ידי חיזוק תחושת נאמנות וקשר עמוק עם הקהילה. למעשה, למרות מרכזיותו של היחיד בדמוקרטיה האתונאית, היתה זו דמוקרטיה מבוססת-קהילה, ולא דמוקרטיה המתבססת על היחיד. היחיד אמור להיות מונע על-ידי הרוח הציבורית. זהותו היתה חלק בלתי-נפרד מן ההשתייכות לקהילה זו. היחיד אמור גם להגן על ה"ריבונות" והעצמאות של קהילתו מפני כל איום חיצוני. מכאן נבעה ההנחה שהשתתפות ישירה בדיון על החלטות המשפיעות על רווחת הקהילה כולה תהפוך את הקשר הזה עם הקהילה למציאות, ולא לדבר מופשט או מדומיין. העקרון המנחה המרכזי של הדמוקרטיה האתונאית היה איפוא לקדם יחידים בעלי רוח ציבורית. אין פלא איפוא שהדמוקרטיה האתונאית נחגגה והוּלְלָה בהקשר של ההגנה על האינטרסים והעצמאות של אתונה כנגד ספרטה.
------------------------------------------------------------------------------------
1.Robert A. Dahl, Democracy and its Critics. Yale University Press, 1989.
2. Thucydides, History of the Peloponnesian War Penguin Books, 1972.
