גננת מודאגת פנתה לנציב קבילות ילדים ונוער במועצה לשלום הילד, על מנת להתייעץ כיצד ניתן לסייע לילדה בת 5 ולאמה. הגננת הייתה עדה למקרה, שאירע ביציאה מן הגן. האם והילדה יצאו מהגן בתום יום לימודים והילדה חזרה וביקשה מאמה באופן בלתי פוסק שהיא "רוצה גלידה". האם, לאחר ניסיונות לומר 'לא' ולהסביר, סטרה לילדה. הגננת, שמכירה את האם מזה זמן רב, יזמה למחרת שיחה עם האם כדי להבין את אשר אירע. הגננת קיבלה סיוע והדרכה מהעובדת הסוציאלית מטעם המועצה לשלום הילד. זו סיפקה מענה לשאלותיה של הגננת: האם כל סטירה היא התעללות? האם קיימת חובת דיווח? אם לא סטירה, מה כן מותר? כמו כן סיפקה חומר הדרכה בכתב בנושא ענישה גופנית- מדוע יש למנוע אותה ומה ניתן להציע להורה כתחליף.
אנו מתנגדים בצורה גורפת לענישה גופנית ורואים בה מעשה אסור ופוגע שיש לו השלכות שליליות לטווח הקצר והארוך. אנו מחנכים את ילדינו שמכות הן דבר אלים ופסול, ושאלימות אינה דרך לפתרון בעיות. כיצד אם כן נוכל להסביר להם מדוע המעשה הפסול הזה הופך למותר ואף לחיובי, כאשר הוא נעשה על ידי מבוגר, הורה, כלפי ילד. מכה פוגעת בכבודו של הילד, משפילה אותו ופוגעת בנפשו - ככזאת היא מפרה את זכויותיו הבסיסיות של הילד כבן אדם.
הקושי הרב בתפקיד ההורות אין בו משום חידוש. זוהי משימה קשה ומורכבת. זהו אתגר מתמשך שאינו מסתיים, והוא מציב כל פעם קשיים חדשים. נדמה כי הורים כיום עסוקים יותר, מבולבלים יותר, מתלבטים יותר, בודדים יותר, ולמרבה הצער, ענישה גופנית (אלימות) כנגד ילדים רווחת עדיין בחברה הישראלית. האם ענישה גופנית היא אמצעי "חינוכי"? האם במסגרת האיסור על ענישה גופנית אסור גם לגעור בילד? ומה עם כבוד ההורה? האם מפני שענישה גופנית היא אסורה, גם כל מכה היא התעללות? ומה רע בכך שנותנים סטירה קטנה? אלה רק חלק מהשאלות המטרידות הורים רבים.
ברור לנו כי מכות אינן חלק משיטה חינוכית – רבים סבורים כי הן אינן מלמדות ואינן יעילות. ענישה גופנית עשויה לגרום לפחד מהמבוגר המכה, אך אין בה מסר חינוכי הנוגע למעשה הפסול של הילד. מכה בטווח הקצר משיגה ציות, אך לטווח הארוך אינה מסייעת בהפנמת מסרים. מעבר להיעדר מסר חינוכי חיובי בענישה גופנית, היא גם טומנת בחובה מסר שלילי. ענישה גופנית מחנכת את הילד שאלימות היא כלי תקשורת לגיטימי, היא מלמדת את הילד ששימוש בכוח הוא לגיטימי, כאשר הוא נעשה כלפי מי שחלש ממך. הילה נדמה לי שבהתחלה שכחתי להפעיל את הצבע האדום. אנא, בדקי אם יש שם שינויים קטנים. תודה נעמי
הענקת זכויות לילד אינה מתנגשת עם זכויות ההורה. זכות הילד שלא להיות מוכה בכל צורה שהיא אינה אומרת שהילד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. בצד זכויות יש לילד גם חובות ואחריות. החינוך עונה לצורך של הילד. הילד צריך שיציבו לו גבולות, וזו גם זכותו של ההורה, אך קיימת סכנה שיתפתחו "מומחים חדשים" שייוצגו על=ידי הורים, המתגעגעים לימים "הטובים" של ה"יד החזקה", לימים שבהם אפשר היה לשלוט, להכניע, לאלף, להכות ולהשפיל ילדים.
חשוב למצוא דרכים אחרות, אשר דוחות את הענישה הגופנית ואת ה"חינוך" בצורה אלימה.
המועצה לשלום הילד מפעילה מערך הדרכה (הכולל חוברות, קלטות, הרצאות וכיו"ב), שמטרתו אינה רק להסביר מדוע ענישה גופנית נגד ילדים היא מזיקה ופסולה, אלא בעיקר לתת להורים ולאנשי חינוך כלים כיצד לנהוג אחרת, בצורה חינוכית, מוסרית ומועילה יותר. (חוברות: "חינוך ללא אלימות – מדריך להורים", "עם ילדים - בלי מכות: אומרים לא לענישה גופנית").
מכות ואלימות כאמצעי חינוכי הן שליליות ומזיקות, אולם קיים הבדל בין מכה להתעללות- אפשר וצריך להבחין ביניהן. הורה שכשל פעם במכה קלה, או איבד עשתונות והגיב בסטירה, איננו הורה מתעלל. עם זאת, המציאות והמחקרים מראים שיש לעיתים קרובות "מדרון חלקלק" בין השתיים, ומה שהתחיל כענישה גופנית, עלול להתדרדר ללא התערבות גם להתעללות גופנית.
במקרים של שימוש בענישה גופנית, להבדיל ממקרים של התעללות בילדים, אין חובת דיווח מצד המחנכים. חובה זו חלה רק במקרים של התעללות. רשויות הרווחה אינן יכולות להתערב ללא שיתוף פעולה מצד ההורים, והדרך היחידה לטפל בתופעה של ענישה גופנית היא באמצעות העלאת המודעות, חינוך והדרכה. המועצה לשלום הילד משמשת עבור הילדים, ועבור המבוגרים הדואגים לשלומם של ילדים, כתובת שבה ניתן לדווח גם על ענישה גופנית, על מנת לסייע ולהתערב ולמנוע מקרים של הסלמה. הגבול בין ענישה גופנית להתעללות הוא גבול דק מאוד. ענישה גופנית, כאשר אינה אירוע חריג וחד פעמי אלא דפוס התנהגות קבוע, הופכת להתעללות - שעליה יש לדווח.
אפשר וצריך לחנך בלי לפגוע, להציב גבולות בלי להרביץ, להפעיל סמכות בלי להכות. בואו נפעל על מנת להקל על ההורים ולמנוע כאב מהילדים.
להתייעצות, לדיווחים ולקבלת מידע וחומר מקצועי ניתן לפנות למועצה לשלום הילד.
