בעשורים האחרונים ראו אור גם כמה וכמה חיבורים שביקשו לחרוג מן הסיפור המוכר של היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל המנדטורית, שהוא בעיקרו מסכת של חיכוכים, עימותים ומאבקים מדיניים וצבאיים, ולהציג תחומים שבהם קיימו שתי החברות חיים משותפים. תופעה זו הינה חלק מתהליך מוכר של התפתחות המחקר כתוצאה מפתיחת ארכיונים ורכישת פרספקטיבה של זמן, והיא חוליה במעבר מהיסטוריה של רוזנים ומלכים (אליטות) ל"היסטוריה מלמטה", שהרי שחזור החיים המשותפים הוא על-פי הגדרתו היסטוריה חברתית, ותורה של זו בא בדרך-כלל אחרי ההיסטוריה המדינית.
ניסיון מקיף לגולל את תולדות ארץ-ישראל בתקופת המנדט בנוסח "חיי יום-יום" נעשה בספר ימי הכלניות מאת תום שגב. בספר זה ישנה הקצאה תמוהה של עמודים לכל אחת מתקופות המשנה שהגדיר הכותב. העשור הראשון, מכיבוש הארץ על-ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד רעש האדמה בשנת 1927 תופס למעלה ממחצית הספר (220 עמודים), העשור שהתרחשו בו סכסוך הכותל בירושלים, מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי על סיבותיו ותוצאותיו, זוכה רק למחצית ממספר העמודים שהוקדשו לעשור הקודם לו (116 עמודים); והעשור של ה"הכרעה" – שלהי המרד הערבי, מלחמת העולם השנייה, המאבק הציוני להקמת מדינה ומלחמת האזרחים בין הערבים ליהודים תושבי ארץ-ישראל, כל אלה נמסרים בקיצור "טלגרפי" על פני פחות מ- 60 עמודים. ייתכן, שפרופורציה זו משקפת נאמנה את מידת היכולת לשחזר את חיי היום-יום בארץ-ישראל המנדטורית כסיפר-על המשלב את קורותיהם של ערבים ויהודים בחיי היום-יום. יתר על כן, החלקים השני והשלישי של הספר כמעט שאינם מספרים על יחסי חברה, והם מתגדרים בתחומי ההיסטוריה של הסכסוך המדיני והצבאי המשולש בארץ-ישראל. אולי כמשׂיח לפי תומו, מחזק שגב בספרו את תפישת החברה הדואלית, ומאשש אותה לפחות לגבי התקופה שלאחר שנת 1929. לגבי העשור הראשון הוא הצליח למצוא עדויות לקשרים ברמה האישית והחברתית בין בני שני העמים, אך השנים הבאות ייצרו מעט מקורות מסוג זה, ואלה כה דלים עד שאינם מפרנסים סיפור של ממש.
שני קבצי מאמרים שראו אור בשנים האחרונות מתייחסים לשאלת החיים המשותפים משתי נקודות-מבט שונות. האחד, שכותרתו ארץ אחת ושני עמים בה בעריכת דני יעקובי, מצהיר ב:פתח דבר", שנקודת המוצא שלו היא תולדות היישוב, וכי כל דיון בנושא זה "צריך להיזקק לעובדת קיומם של שני עמים בארץ, שני עמים שהתפתחויותיהם נגעו והשפיעו אהדדי". אין הוא מתיימר לספר סיפור של חיים משותפים, והוא אף אינו עושה זאת. אך גם מן הספר ערבים ויהודים בתקופת המנדט: מבט חדש על המחקר ההיסטורי בעריכת אילן פפה, שעניינו מגעים ויחסי שיתוף פעולה ואף יחסי קרבה בתחומים ובמקומות אחדים בין יהודים לערבים, עולה, שמדובר בעיקר בניסיונות, ואלה התרחשו רובם בשנות העשרים והיו בגדר אפיזודות בודדות, שמשמעותן נעה בין "היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", לבין היותם אירועים שוליים של תקווה ורצון טוב, שאסור להתעלם מהם בעת בחינת המציאות. תמונה דומה מציירים גם מחקריהם של זכריה לוקמן על פועלי הרכבת ופועלים יהודים וערבים בכלל, של דוד דה פריס על פועלי חיפה ושל דבורה ברנשטיין (שנרחיב בו מיד). יתר על כן, מכלל המחקרים (גם החדשים) עולה, שהקשר בין שני הלאומים בארץ-ישראל, במידה שהיה קיים, הצטמצם כמעט אך ורק לתחום הכלכלי, וכמעט שלא התקיים בתחומים אחרים. הוויכוח מתמצה אפוא בהיקפו של הקשר הכלכלי בין יהודים לערבים ובהשלכותיו על תחומי חיים אחרים.
במחקרים של היסטוריונים חדשים וסוציולוגים ביקורתיים נדונה שאלת החיים המשותפים בדרך-כלל כנגזרת של סוגיה מתודולוגית. טענתם היא, שהמחקר "הישן" התגדר ב"בועה היהודית", חקר את היישוב כישות בפני עצמה, ואל הערבים בארץ-ישראל התייחס כאל גורם חיצוני. הם, לעומת זאת, סבורים שיש לבחון את החברה הארץ-ישראלית כמכלול אחד. כלומר, הם מציגים מראש, עוד לפני המחקר, תזה משלהם. בדומה למקרה של התזה הקולוניאלית, ניכרת כאן גישה דדוקטיבית: ראשית נקבעת מסגרת ההתייחסות ולאחר מכן שוקדים להוכיח את נכונותה. אולם, לאמתו של דבר, גם החוקרים המבקשים להיחלץ מן "הבועה היהודית" אינם מציגים סיפור של חיים משותפים, של חיים "זו עם זו", אלא דווקא מציירים מצב של קונפליקט בין היהודים והערבים. ההבדל בינם לבין קודמיהם, מעבר לכך שהראשונים הלכו בדרך האינדוקציה, בחנו את המציאות וניסחו מסקנות בעקבות הממצאים – הוא בכך, שהראשונים ראו בסכסוך הלאומי אחד מכמה גורמים שהשפיעו על ארץ-ישראל במישרין או בעקיפין (כמו הנעת הגירה יהודית אליה); ואילו לדעת החדשים הסכסוך הלאומי היה הגורם המעצב העיקרי של היישוב והוא מספק את ההסבר המרכזי להבנת התפתחותו.
שמותיהם של ספרים שעניינם תולדות ארץ-ישראל כולה (להבדיל מאלה הדנים בערבים או ביהודים) מעידים, שהקו השולט בהם הוא של היבדלות והפרדה, ולא של חיים משותפים כבר ראינו, כי ברברה סמית', שחקרה את המדיניות הכלכלית הבריטית בשנות העשרים, הכתירה את ספרה בשם "שורשי ההיבדלות" או ההפרדה; שמו של ספר מאת צ'רלס קיימן (Kamen), שראה אור בשנת 1991, על החקלאות הערבית וההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בשנים 1948-1920 נעזר במשחק מילים: Little Common Ground ("מעט בסיס משותף" ואף "מעט קרקע משותפת"); כותרת ספרו של יעקב מצר, הנזכר לעיל, מתייחסת אף היא לכלכלה מחולקת או מפוצלת; ובשנת 2000 ראה אור ספרה של דבורה ברנשטיין על פועלים יהודים וערבים בארץ-ישראל המנדטורית, ובו חיפה משמשת מקרה מבחן, בשם בניית גבולות (Constructing Boundaries).
ספרה של ברנשטיין הוא בעל תרומה ייחודית לדיון הנוכחי. הוא מאוחר באופן יחסי, ונכתב, במידת-מה לפחות, כתגובה מחקרית ועניינית על הפולמוס ההיסטוריוגרפי. לאחר שהיא מציגה את עיקרי העמדות של "החדשים", טוענת המחברת, שוויכוח זה מיצה את עצמו. לדעתה, יש להתקדם הלאה במחקר ולבדוק את המצב לאשורו, בשטח, וכנאה דורשת ומקיימת היא ניגשה לבדוק את יחסי העבודה בין יהודים לערבים בשוק העבודה העירוני של חיפה. ברנשטיין חולקת עם הקורא באופן כן וגלוי את הניסיון שצברה: היא ניגשה למחקרה בגישה שונה מזו הדומיננטית, הציונית, שהתמקדה – לדעתה – בעצמה, ובעצמה בלבד, ועסקה בגורמים חיצוניים, אם בכלל, רק ברקע. היו לה ציפיות לגלות מגע ישיר רב יותר בין יהודים לערבים מכפי שניתן היה לצפות על סמך המודל הקונבנציונלי. אך ככל שצללה לתוך העדויות מן התקופה, התחוור לה, שהיא עלולה לא למצוא אישוש לציפיותיה לגלות מגע וקשרים ישירים בין בני שני העמים. במקום זאת, היא מצאה תהליך של בידול (סגרגציה) ובניית גבולות מצד העבודה היהודית המאורגנת. או אז עוברת ברנשטיין, כפי שעשו גם קודמיה, מתיאור המצב ושחזור העבר, שלא נענה להשערותיה המוקדמות, למציאת הגורם האחראי להיווצרותו. לדעתה, ובכך היא שונה מרבים מקודמיה, הוא מצוי משני צדי הגבולות שנבנו: הצד היהודי הגיב על האיום מצד האוכלוסייה הערבית בבידול-עצמי (סגרגציה) ובבניית גבולות; והצד הערבי הגיב על האיום מצד האוכלוסייה היהודית בהתנגדות נמרצת.
ממצאי המחקר לא שינו את עמדתה הבסיסית של ברנשטיין, שלא ניתן להבין את היישוב היהודי כישות אוטונומית ומבודדת משכניה הערבים, וכי אין להסתפק בהצגת ערביי ארץ-ישראל כגורם חיצוני, שלאחר הצגתו מותירים אותו מחוץ לדיון על התפתחות היישוב ועל התהליכים שהתחוללו בו (ובכך טמונה ביקורת שלה על עבודתם של אחדים מן "החדשים" ו"הביקורתיים"). ברנשטיין נוהגת בזהירות, ומציעה לבחון את היישוב כישות שצמחה כשהיא מושפעת על-ידי התנאים – ובכללם האוכלוסייה – שבתוכם היא התפתחה ועליהם היא מגיבה. אך אין היא מגיעה לכלל טענה, שהיו מגעים הדדיים נרחבים בין יהודים לערבים או פעילות משותפת משמעותית ביניהם. נהפוך הוא, בדרך-כלל שררו הפרדה וסגרגציה, אם כי לא תמיד ולא בכל המצבים.
החוקרים התוקפים את ההסתגרות ב"בועה היהודית" והגורסים שיש לראות בארץ-ישראל המנדטורית יחידת ניתוח אחת, לא הציגו עד כה תמונה של חברה כלל ארץ-ישראלית, ומן המחקרים שלהם לא עולה מתכונת של חיים משותפים לערבים וליהודים. התרומה של עבודותיהם – בדומה לזו של בעלי התזה הקולוניאלית – מסתכמת בהעלאת נקודות למחשבה ובהצעת סדר-יום מחקרי חדש, אך אין בהן עדיין משום מחקר שיטתי, סדור ומקיף היכול לשמש חלופה כוללת למחקר "הישן". וכך בסופו של דבר, הדיון בשאלת החיים המשותפים מסתכם בשאלה עד כמה חיוני הוא סיפורה של החברה האחת להבנתה של זו האחרת, ועד כמה מרכזי הוא הסכסוך היהודי-ערבי בהבנת תולדותיו של היישוב.
לחלקים נוספים של המאמר:
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו ליד זו : חברה דואלית
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : ייחודו של התחום הכלכלי
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו מעל זו : מציאות קולוניאלית
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו עם זו : חיים משותפים (פריט זה)
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : סיכום
