מדרש פנים מקראי : על הכותרות ה"היסטוריות" למזמורי תהלים

הקורא במקרא אינו מודע, בדרך כלל, לכך, שראשיתה של פרשנות המקרא משוקעת בגוף ספרות המקרא, וכי דרכי הפרשנות הנוהגות במקרא נתנו אותותיהן בספרות הפרשנית הענפה, שנכתבה לאחר חתימתו. העיסוק בפרשנות הקדומה, זו הפנים-מקראית, בא לגשר על פער מלאכותי בין המקרא לבין מפרשיו, פער, המיוסד על ההנחה המוטעית, כאילו תחילה נכתב ונחתם המקרא, ורק אז ניתן האות לפתיחת העידן הפרשני.

פרשנות פנים-מקראית היא האור שטקסט מקראי אחד זורה על משנהו – בין אם כדי לפתור בעיה המתעוררת בהקשר קרוב או רחוק, ובין אם כדי לסגל את הכתוב לאמונותיו של הפרשן ולדעותיו.

להלן נדון בגילוי אחד של הפרשנות הפנים-מקראית, ובעצם של המדרש הפנים-מקראי, בכותרות שהוסמכו לשלושה-עשר מזמורי תהלים כדי לכרוך אותם עם אירועים בחייו של דוד המלך. קודם שאנו פורשים את התמונה ומצביעים על ההיבט הפרשני – פירוש הסיפורים בספר שמואל לאור המזמורים, ופירוש המזמורים לאור הסיפורים – ראוי לפתוח בכמה הערות מבוא אשר תבהרנה את הרקע לתופעה:

א. יסודות שיריים לא מעטים במקרא כרוכים באופן זה או אחר בפרקי הסיפורת: יש ששירה, הבאה בעקבות סיפור, בפי גיבור מגיבוריו, היא מעין נוסחה שנייה שלו. שירת הים (שמות טו) מציגה באור חדש את מעשה הישועה שבחציית ים סוף (פרק יד), ושירת דבורה (שופטים ה) אף היא משווה ממד נוסף לסיפור הניצחון על יבין וסיסרא שר צבאו (פרק ד). לעתים שולבו בסיפורים תפילות בפי דמות מן הדמויות, מזמורים אלו לא נכתבו מלכתחילה כחלק אורגני של הסיפורים, והקישור בין המזמורים הללו לבין הסיפורים אסוציאטיבי גרידא. השילוב נועד לרומם את הסיפור ולשוות לו ממד רליגיוזי נשגב, למשל: תפילת חנה (שמואל א ב א-י); תפילת חזקיהו (ישעיה לח י-כ; זו חסרה בנוסחה הראשונה של הסיפור, במלכים ב כ); תפילת יונה (יונה ב ג-י).

ב. בנספח לספר שמואל (שמואל ב כ כג-כד כה) שולבו בין השאר יצירות שיריות המיוחסות לדוד: שמואל ב כב אינן אלא מזמור יח בתהילים (בשינויים קלים ביותר), והוא נושא כותרת היסטורית 'וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אתו מכף כל איביו ומכף שאול' (פסוק א). על זיקת הכותרת למזמור ועל הזיקה, הנוצרת באמצעות הכותרת בין המזמור לבין סיפורי דוד, נדון במהלך הסקירה של כלל הכותרות ההיסטוריות בתהילים. כאן נציין רק, כי שילוב המזמור במקומו מצביע על קישור אסוציאטיבי בינו לבין היחידה הספרותית הקודמת לו. דברי המשורר 'כי אתה נירי ה' וה' יגיה חשכי' (כב כט) מעוררים את זכר דברי אנשי דוד לאדונם: 'לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל' (כא יז).

בסיומו של פרק כב יש יסודות המתקשרים עם היחידה המזמורית הבאה כג א-ז הניצבת תחת הכותרת 'ואלה דברי דוד האחרנים'; השווה כב נ-נא: '[...] ולשמך אזמר. מגדול ישועות מלכה ועשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם' עם גכ א: '[...] נאם דוד בן-ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל'. ועוד ראה הופעת 'בליעל' בשני המזמורים (כב ה; כג ו).

ג. אם בספר שמואל נשתלבו יסודות מזמוריים, המיוחסים לדוד, אך בנספח לספר, הרי שבספר המאוחר ממנו, דברי הימים, כבר נשתלבו יסודות מזמוריים בגוף הדברים ממש: למעשה העלאת הארון לירושלים מסמיך בעל דברי הימים פרטים על ייסוד השירה המזמורית על-ידי דוד: 'ויתן לפני ארון ה' מן הלוים משרתים ולהזכיר ולהודות ולהלל לה' אלהי ישראל [...] ביום ההוא אז נתן דויד בראש להדות לה' ביד אסף ואחיו' (דברי הימים א טז ד-ז), וכאן משתלב מזמור (פסוקים ח-כו), המורכב מקטעים השאולים ממזמורי תהלים: פסוקים ח-כב (= תהלים קה א-טו); פסוקים כג-לג (= תהלים צו א-יג); פסוקים לה-לו (= תהלים קו מז-מח). בקטעי המזמורים הללו מופיעים המונחים הנזכרים בכתובי ההקדמה למזמור שצוטטו לעיל: 'ולהזכיר' (פסוק ד), ראה פסוק יב; 'ולהודות' (פסוקים ד, ז) – ראה פסוקים ח, לד, לה; 'ולהלל' (פסוק ד) – ראה פסוקים י, כה, לו.

בדומה צורפו כתובים ממזמור קלב המדברים בדוד, בארון ובכהנים (בפסוקים ח-י) בשינוי מה, לסיום תפילת שלמה: 'ועתה קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עזך, כהניך ה' אלהים ילבשו תשועה וחסידיך ישמחו בטוב. ה' אלהים אל תשב פני משיחיך זכרה לחסדי דויד עבדך' (דברי הימים ב ו, מא-מב). בדברי שלמה, שקדמו לשיבוץ המזמורי, אכן נזכרו דוד (פסוקים ו-י, טו-יז), והארון (פסוק יא) ואף הכהנים מופיעים בסוף הפרק הקודם (פסוק יד).

ד. שבעים ושלושה מזמורים בספר תהילים מיוחסים על-פי כותרותיהם לדוד, וזו התפתחות טבעית של המסורת הרואה בדוד משורר: ראה, לדוגמה, קינותיו על שאול ויהונתן (שמואל ב א יז-כז), אבנר (שם ג לג-לד) ואבשלום (יט א), וספר דברי הימים אף מייחס לו את ייסוד השירה הפולחנית במקדש (דברי הימים ב כג יח); וראה עוד בן-סירא מז יא-טו. דוד הוא אף מוסיקאי מוכשר (שמואל א טז טז-כג; יח י; יט ט; עמוס ו ה ועוד) ובשמואל ב כג א הוא מכונה 'נעים זמרות ישראל'. ספרות חז"ל אפילו מרחיקה לכת ומיחסת את כתיבת ספר תהילים כולו לדוד (ראה ב"ב יד, ע"ב), ומדרש שוחר טוב טו, ב משווה בין משה לדוד: 'משה נתן חמישה חומשי תורה לישראל ודוד נתן חמישה ספרים שבתהלים לישראל'.

לאחר שצפינו בהתפתחות המסורת הכורכת את השירה המזמורית בדוד ניגש לבחינת הכותרות ההיסטוריות.

אופיו הרופף של הקשר המדרשי בין הכותרות לבין המזמורים ניכר מנוסחות התרגומים לספר תהילים, היודעות כותרות 'היסטוריות' נוספות שאין כדוגמתן בנוסח שלנו. מידה רבה של מקריות ניכרת בעובדה שריכוז גדול של כותרות מצוי בין מזמור נא למזמור סג. אף-על-פי-כן לא ייפלא בעיני אם כותרות מדרשיות אלה יצאו כולן מבית מדרש אחד, וזאת לאור הדמיון המובהק ביניהן במבנה (הפתיחה ב-'ב' לציון זמן האמירה), כשרוב הכותרות מסמיכות ל-'ב' פועל בבינוני. שלוש מן הכותרות פותחות בפועל 'בבוא' (נא; נב; נד) ושתיים מהן 'בברחו' (ג; נז). גם מבחינת התוכן רב הדמיון בין הכותרות: שני מזמורים עוסקים בבריחה לחצרו של אכיש (לד; נו), שתיים מתוכן בשהייתו 'במערה' (נז, קמב), ועוד מזמורים מתרכזים בשלבי מנוסתו מפני שאול (יח, נב, נד, נט, סג).

דמיון מבני לכותרות שבתהילים מגלה כותרת המזמור המיוחס לחזקיהו בישעיה לח: 'מכתב (צ"ל: מכתם) לחזקיהו מלך יהודה בחלתו ויחי מחליו' (פסוק ט).

במקרים רבים ביקשו, כפי הנראה, בעלי הכותרות להסמיך בין קריאת הסיפור שנסיבותיו עוררו, לדידם, את אמירת המזמור, לבין קריאתו של המזמור. הנחה זו תומכת יתדותיה בתופעה הנזכרת לעיל של יצירת סמיכות בפועל בין סיפורים ובין מזמורים.

מובן, שבכל מקרה ומקרה שמזמור 'זכה' בו לכותרת היסטורית, מוטל עלינו לשאול, מדוע דווקא מזמור זה נמצא הולם לנסיבות המסוימות, ומה התועלת שנמצאה, בין לסיפור ובין למזמור, כתוצאה מן ה'שידוך'. נעקוב אפוא בשיטתיות אחר כל היקרויות התופעה, להוציא מזמור ז: '[...] לדוד אשר שר להק על דברי כוש בן ימיני', שהרי אין יודע מיהו אותו כוש (המזוהה בספרות חז"ל בשאול [כגון מדרש שוחר טוב ומועד קטן טז, ע"ב וכן בתרגום הארמי]).

מזמור ג

כותרת המזמור 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו', קושרת אותו עם סיפור הבריחה (שמואל ב טו-יח). שם אכן מופיע שורש ב-ר-ח בדברי דוד 'קומו ונברחה [...] מפני אבשלום' (טו, יד). דומה כי קשר מילולי בין המזמור לבין הסיפור גרם להסמכה: 'כי שפטך ה' היום מיד כל הקמים עליך [...] יהיו כנער איבי אדני המלך וכל אשר קמו עליך לרעה' (יח לא-לב) – 'ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי' (תהלים ג, ב).

אפשר שבעל הכותרת ביקש לראות את המזמור משתלב בסיפור הבריחה לאחר טו כו – מקום שבו מציינת המסורה פרשה סגורה.

מקום זה הולם, לכאורה, את השילוב, מפני שהן בפסוק כה והן בפסוק כז נפתחות אמירות של המלך אל צדוק הכהן: 'ויאמר המלך לצדוק [...] (פסוק כה); 'ויאמר המלך אל צדוק' (פסוק כז), בין האמירה הראשונה לשנייה לא קטע איש את דבריו של המלך.

בפסוקים כה-כו מבטא המלך את אי-ידיעתו אם חפץ ה' להשיבו לכיסאו אם לאו, וזהו אכן שלב ההולם פנייה לה', כי יעשה עמו חסד.

שילובו של המזמור בסיפור – בין אם בפועל ובין אם אך בתודעת הקורא – מחזק את האופי הרליגיוזי של הסיפור. דוד פונה אל אלוהיו בתפילה ומבקשו כי יושיענו מיד אויביו.

מזמור יח (= שמואל ב כב)

בכותרת המזמור ניכר חספוס – 'למנצח לעבד 'ה לדוד אשר דבר לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל איביו ומיד שאול'; דומה כי המלים 'ומיד שאול' נוספו לכותרת בשלב כדי לשוות לה אופי יותר קונקרטי. כותרת העוסקת בדוד אכן מתבקשת לאור אזכורו בסיום המזמור: 'מגדל ישועות מלכו ועשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם' (פסוק נא). הכותרת נוסחה כפי שנוסחה בזיקה לכתוב בגוף המזמור: 'יצילני מאיבי עז' (פסוק יח); אויבים נזכרים במזמור גם בפסוקים ד, לח, מא. ההתיחסות ל'כל איביו' היא ברוח שמואל ב ז א: 'וה' הניח לו מסביב מכל איביו'. ההצלה שבכותרת שבה ונזכרת במזמור בפסוק מט. עם הוספת המלים 'ומיד שאול' מתהדקת הזיקה עם סיפורי ספר שמואל, שעניינם מנוסת דוד מפני אדוניו. רדיפת המשורר אחר אויביו (פסוק לח) נתפסת כנקמתו על רדיפתו על-ידי שאול. (השוה שמואל א כג כח, כד טו, כו יח כ). אפשר שהמוסיף את שם שאול לכותרת כיוון לראות ב'חבלי שאול' (פסוק ו) רמז ומשחק מלים בשם שאול, וכי הכתוב בפסוק מב 'ישועו ואין מושיע על (בנוסחת שמואל 'אל') ה' ולא ענם' (פסוק מב) מתבארת כרומזת לגורלו של שאול 'ולא ענהו ה' גם בחלמות גם באורים גם בנבאם' (שמואל א כח ו). כריכת המזמור, שעניינו אכן באדם רדוף, בסיפורי דוד, מקנה לסיפורים ממד דתי נאצל.

מזמור לד

'לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך'. כותרת המזמור, הכורכת אותו במעשה בריחתו של דוד מפני שאול לחצר אכיש (שמואל א כא יא-טז), מעוררת תמיהה. ראשיתה, 'לדוד בשנותו את טעמו' הנה הד לדברי הסיפור 'וישנו את טעמו' בעיניהם, (פסוק יד), אך המשכה 'לפני אבימלך' ממיר את שמו של המלך, אכיש, בשמו של מלך פלישתי אחר הידוע לנו מספר בראשית (פרקים כ ו-כו). רש"י, לדוגמה, ביקש לפתור את הבעיה בטענה כי 'כך (= אבימלך) כל מלכי פלשתים נקראים וכל מלכי מצרים פרעה ואעפ"י ששמו אכיש קורין לו אבימלך'.

בין אם היתה לפני בעל הכותרת מסורת חלופית בדבר שם המלך, ובין אם שגגה היא שיצאה מלפני 'המכתיר', דומה כי אסוציאציה בין הסיפור בשמואל לבין מעשה אברהם ושרה בחצר אבימלך גרמה לחילוף, וראה כבר במדרש: 'וכי אבימלך היה והלא אכיש היה, ולמה נקרא שמו אבימלך, שהיה צדיק כאבימלך' (שוחר טוב, שם). בשני הסיפורים מאיימת סכנת מוות כל הבאים בחצר המלך הפלישתי: אברהם סבור כי יהרגוהו על דבר אשתו (בראשית כ, יא) ודוד חושש לחייו בהיוודע לו כי נודעה זהותו. בשני הסיפורים גוררת היראה התחפשות: אברהם טוען כי שרה אחותו היא, ואילו דוד לובש דמות של משוגע.

גם בבראשית כ וגם בסיפור בריחת דוד מופיעים פעלים ושמות גזורי השרשים ר-א-ה ו-י-ר-א: 'וייראו האנשים מאד' (בראשית כ ח); 'וירא מאד מפני אכיש' (שמואל א כא יג). 'כי אמרתי רק אין יראת אלהים' (בראשית כ יא); 'מה ראית כי עשית [...] (שם, פסוק י); 'הנה תראו איש משתגע (שמואל א כא טו).

סיומה של כותרת המזמור 'ויגרשהו וילך' הוא בבחינת השלמת פער בסיפור. הסיפור הבא – המשך דרכו של דוד למערת עדולם – אכן נפתח בתיבת 'וילך': 'וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם' (כב, א), אך למלה 'ויגרשהו' אין מקבילה בסיפור. אפשר שמלה זו היא מסקנה הגיונית מתגובתו של אכיש נוכח התנהגותו המוזרה של דוד. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות שפירוש הגירוש מבוסס על מעשה בריחתו השנייה של דוד לחצר אכיש, בפרק כט – שילוחו של דוד על-ידי אכיש: 'ויען אכיש ויאמר אל דוד ידעתי כי טוב אתה בעיני כמלאך אלהים אך שרי פלשתים אמרו לא יעלה עמנו במלחמה. ועתה השכם בבקר ועבדי אדניך אשר באו אתך והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו. וישכם דוד הוא ואנשיו ללכת בבקר [...]' (פסוקים ט-יא).
לולא דמסתפינא הייתי מעז לומר כי למלה 'ויגרשהו' יש תפקיד נוסף: משחק מלים על שם עירו של אבימלך, גרר (וראה גם מלת 'מגורותי' שבגוף המזמור (פסוק ה).

ועתה לשאלה, מדוע הוסמך דווקא מזמור זה לבריחה לחצר אכיש. דומה כי מלת 'טעמו' בכתוב 'טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו' (פסוק ט) היא שעוררה אסוציאציה לסיפור אודות שינוי טעמו של דוד, ומשום כך אף מופיע פרט זה דווקא בכותרת המזמור.תן דעתך גם לכך שבכתובי המזמור מופיעים פעלים גזורי ר-א-ה ו-י-ר-א כבסיפורנו ובבראשית כ (וראה פסוקים ח, י, יב). ועוד: בסיפורנו נאמר בדוד 'ויתהלל' (פסוק יד), ובמזמור: 'בה' תתהלל נפשי' (פסוק ג).

מלבד הממד הפרשני שבמלת 'ויגרשהו' מקנה המזמור אופי חדש לחלוטין לסיפור: אם בסיפור עצמו אין דוד פונה לעזרת שמים, הרי המזמור משווה גוון דתי לפועלו של דוד: דוד מתפלל לה' ויודע כי רק ממנו ומכוחו תקרב ישועתו לבוא [...] דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני' (פסוק ה; ראה עוד פסוקים יח, כ).

מזמור נא

'למנצח מזמור לדוד. בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע' הכותרת מחזירה את הקורא לשמואל ב יא-יב: 'ותבא אליו' (יא ד; ובנוסחת תרגום השבעים: 'ויבא אליה'); 'וישלח ה' את נתן אל דוד ויבא אליו' (יב א). במזמור, שבו מבקש המתפלל מחילה על חטאו מופיעה לשון הודעת החוטא: 'לך לבדך חטאתי' (פסוק ו), ובסיפור מודה דוד ואומר: 'חטאתי לה'' (יב יג). אפשר שהפסקה באמצע פסוק בכתוב זה מעידה אכן כי במקום זה ממש נועד המזמור להשתלב, כהנחתו של טלמון (ראה ברשימה הביבליוגראפית). המשכו של פסוק ו במזמור: 'והרע בעיניך עשיתי' חוזר ללשון הסיפור, להאשמה שמאשים נתן: 'לעשות הרע בעיני' (יב ט). קריאת בעל המזמור לסליחה: 'חנני אלהים' (פסוק ג) מזכירה את דברי דוד בסיפור: 'מי יודע יחנני ה'' (יב כב).

מחציתו השניה של שמואל ב יב, יג אכן מציינת את סליחת ה' לחוטא: 'ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות'. סליחה זו, יאה לה לבוא בעקבות תפילה, שכל כולה מבטאת חזרה כנה בתשובה, כמזמור נא.

מזמור נב

'למנצח משכיל לדוד. בבוא דואג האקדמי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך'. הכותרת מעוררת את זכר הסיפור בשמואל א כב. שם מודיע דואג 'אביר הרעים אשר לשאול' למלכו 'ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך' (שמואל א כב ט), ומוסיף כי הכהן, אחימלך, צייד את דוד בכל הדרוש לו בשעת בריחתו מפניו (כא ב-י). כיצד אפוא נקשר המזמור עם הסיפור? המזמור מדבר ב'גיבור' הדובר שקר ובענשו. אפשר שבעל הכותרת רואה בדואג גיבור צבא, משום שעמדה בפניו גרסה שונה לכתוב המציג את דואג בשמואל: תחת 'אביר הרעים' (שמואל א כא ח) גרס 'אביר הרצים', וראה כב יז: 'ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה'', ועם סירובם פונה המלך לדואג 'סב אתה ופגע בכהנים' והוא אכן מבצע את פקודת המלך.

המזמור מציג, כאמור, את הגיבור כשקרן: 'אהבת רע מטור שקר מדבר צדק [...] אהבת כל דברי בלע לשון מרמה' (פסוקים ה-ו). דומה כי בעל הכותרת מבקש לעשות את המזמור כלי להאשמת דואג בשקר ולהצגתו באור שלילי. אברבנאל, בפירושו לשמואל, אכן מסביר במה חטא דואג: 'שאמר (= לשאול) הדברים אשר יזיקו ולא אמר המועיל והאמתי, והוא היות אחימלך חושב שהיה הולך דוד בדבר שאול, ואמר שלא עשה זה כי אם במרמה ובכוונה רעה [...]'.

המזמור משלים פער נוסף בעלילת הסיפור – ענשו של דואג על מעשהו, ללמדך כי יש דין ויש דיין: 'גם אל יתצך לנצח [...] ושרשך מארץ חיים [...]' (פסוקים ז-ט). מעניין כי הספר החיצוני, 'קדמוניות המקרא' (פסבדו-פילון), מדבר בעונשו של דואג: 'ועל דואג הסורי (בעקבות הגרסה 'ארמי' תחת 'אדמי' המתועדת בתרגום השבעים) אמר ה': 'הנה ימים באים ותבוא תולעת אש על לשונו ותמוגגהו [...]' (סג ד) – עונש הולם על הכתוב במזמור: 'לשונך כתער מלטש עשה רמיה' (פסוק ד), מה שמעיד כי בעל 'קדמוניות המקרא' כבר היה מודע לזיקת המזמור לסיפורנו. ענישה בתולעת אש נובעת, כפי הנראה, מן הכתוב בישעיה סו כד: 'כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר' (ועוד על ענישה בתולעת על הוצאת לשון הרע ראה בתרגום המיוחס ליונתן לבמדבר יד לז ובדומה בסוטה לה, ע"א).

הצגת לשונו של דואג כתער מלוטש מעוררת את זכר הריגתם של הכהנים בחרבו של דואג – בלשונו גזר את ענשם, ובחרבו הוציאו אל הפועל.

בניגוד להצגתו השלילית של דואג מוצג דוד במזמור על דרך החיוב: דוד שלא בא לבית ה' בנוב בניקיון כפיים, שיקר לכהן כי בשליחות המלך הוא הולך (שמואל א כא ט), מאופיין במזמור כמי שלבו יוצא אל בית האלוהים ושם בטחונו בה': 'ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד' (פסוק י).

המזמור מנקה אפוא את דוד מחטא, מרשיע ומעניש את דואג, ומקנה לסיפור ממד דתי חיובי החסר בו.

מזמור נד

'למנצח בנגינות משכיל לדוד. בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו'. הכותרת קושרת את המזמור עם שני סיפורים בספר שמואל א: עם פרק כג: 'ויעלו זיפים אל שאול הגבעתה לאמר הלוא דוד מסתתר עמנו' (פסוק יט), ועם פרק כו א: 'ויבאו הזפים אל שאול הגבעתה לאמר הלוא דוד מסתתר' (בכמה כתבי-יד נוספה מלת 'עמנו', וראה תרגום השבעים). והנה, בפרק כו אומר דוד לשאול : 'ויצלני מכל צרה' ובמזמור בפס' ט הריהו אומר: 'כי מכל צרה הצילני'.

האם מותר לנו להניח כי המלאך הבא אל שאול להודיעו כי פלישתים פשטו על הארץ (כג כז), וכך מרחיקו מעל דוד (פסוק כח), נתפס לבעל הכותרת כמלאך אלוהים? אפשרות זו אכן נראית לנו (וראה במדרש: 'מלאך מלמעלה היה' [שוחר טוב למזמור ט], וכן רש"י), ואז הופעת המלאך נתפסת כהיענות אלוהים לתפילתו של דוד לישועה אלוהית. גם כאן אפוא משוה המזמור אופי רליזיוזי יותר לסיפור (או לסיפורים) שבספר שמואל.

מזמור נו

'... לדוד מכתם באחז אתו פלשתים בגת'. גם כותרת מזמור זה, כמזמור לד, מתייחסת למעשה בריחתו של דוד לחצר אכיש (שמואל א כא). הכותרת מבוססת על הכתוב שם: 'וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל בידם' (פסוק יד). תיבת 'בידם' נתפרשה לבעל הכותרת כאילו הפלישתים ממש אוחזים בדוד, וראה הסמכת לשון 'אחיזה' למלת 'יד' בשמות ד ד: 'ויאמר ה' [...] שלח ידך ואחז בזנבו'. לשון אחיזה על-ידי פלישתים אמורה דווקא בגיבור מקראי אחר שנפל בידם, שמשון: 'ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו' (שופטים טז כא).

אסוציאציה בין הסיפור לבין המזמור נעורה בביטוי היראה, יראתו של דוד: בסיפור – 'וירא מאד מפני אכיש' (פסוק יג), ויראת המשורר – 'יום אירא אני אליך אבטח [...] באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי' (פסוקים ד-ה, יב). הקריאה לה' בעקבות היראה היא הממד החדש שמקנה המזמור לסיפור: דוד בוטח באלוהיו, פונה אליו, וה' מושיעו.

מזמור נז

'[...] לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה' המזמור, תפילתו של איש נרדף (ראה פסוקים ה-ז) המביע ביטחונו בישועת ה', נמצא הולם בעיני בעל הכותרת לנסיבות בריחתו של דוד מפני שאול. דומה בעיני, כי כמו בכותרת מזמור יח גם בכותרת מזמור נז ניתן להצביע על שני שלבים: השלב הראשון הסתפק בביאור המזמור על בריחת דוד מבלי להסמיכו לאירוע מסוים, ובשלב שני נוספה תיבת 'במערה', שנועדה לכרוך את המזמור עם סיפור המפגש במערה (שמואל א כד; לאירוע זה רומזת גם כותרת מזמור קמב, וראה להלן). אפשר שהדחף לבחירת האירוע במערה נובע מן המלים: 'אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי' (פסוק ג), ועדיפה הקריאה 'גמל עלי', והשוה במזמור המערה השני: 'כי תגמל עלי' (קמב ח). בסיפור המערה מודה שאול: 'כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה' (פסוק יז). במזמור אין דוד מצפה אפוא לגמול מיד בשם ודם, אלא מידי אלוהיו!

הקישור בין המזמור לבין הסיפור מעצים אפוא את מידת האמונה בסיפור ומקנה למזמור נסיבות ספציפיות, מקום ומועד שהתפילה נאמרה בו לראשונה.

מזמור נט

'[...] לדוד מכתם בשלח שאול וישמרו את הבית להמיתו'. הכותרת מתיחסת לניסיונו של שאול ללכוד את דוד בביתו: 'וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו' (שמואל א יט יא).

בין המזמור לסיפור כמה אסוציאציות מלוליות: בסיפור אומרת מיכל לדוד: 'אם אינך ממלט את נפשך' (שמואל א יט יא), ובמזמור מבטא המתפלל את צרתו: 'כי הנה ארבו לנפשי' (נט ד). בסיפור נאמר: 'ודוד נס וימלט בלילה הוא' (יט י), ובמזמור הוא מודה כי ה' היה לו למפלט: '[...] ומנוס ביום צר לי' (נט יז). בסיפור נודעה כוונת שאול לארוב לדוד בלילה 'ולהמיתו בבקר' (יט יא), וגם במזמור אורבים האויבים לטרפם בלילה: 'ישובו לערב [...] ויסובבו עיר' (פסוקים ז, טו), אך מזימתם תסוכל, ובבקר יודה המשורר על הצלתו: 'וארנן לבקר חסדך' (נט יז).

ראוי לציין כי בעל הכותרת היה מודע, כפי הנראה, לדמיון סיפורנו לסיפור אחר, שבו נמלט גבר בלילה מבית אשה נוכח אויביו הצרים עליו – מעשה שמשון והזונה העזתית (שופטים טז א-ג). במזמור יש ביטויים המצויים באותו סיפור קצר: 'ויסבו ויארבו לו כל הלילה' (שופטים טז, א) – 'כי הנה ארבו לנפשי' (נט ד); 'ויסובבו עיר' (נט ז, טו).

קישור המזמור לסיפור בשמואל א מקנה לו ממד דתי: אם בסיפור אין דוד פונה לעזרת אלוהיו, ואשתו היא הממלטת אותו, הרי שבמזמור משליך המתפלל את יהבו על ה'.

מזמור ס

'[...] מכתם לדוד ללמד. בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא-מלח שנים עשר אלף'. כותרת המזמור אינה עולה לגמרי בקנה אחד עם הכתוב בספר שמואל. בראש ובראשונה לא שמענו בשמואל שיואב הוא המכה בשדה מלח, אלא דוד עצמו: 'ויעש דוד שם בשבו מהכותו את ארם בגיא מלח' (שמואל ב ח יג). בכתוב בשמואל נזכר 'ארם', אך ברור שהמדובר באדום (ראה תרגום השבעים, פשיטתא, ובעיקר עיין פסוק יד. אף בפסוק יב גורסים כתבי-יד עבריים 'מאדם', והשווה תרגום השבעים והפשיטתא שם). זאת ועוד, ניצחון על אדום בשדה מלח מיוחס גם לאמציה (מלכים ב יד ז; דברי הימים ב כה יא), ואפשר שייחוס הניצחון ליואב מסביר סמיכות פרשיות בספר שמואל – ניצחון על אדום, ומיד לאחריו רשימת פקידים (פסוקים טז-יז) ובראשה יואב: 'ויואב בן צרויה על הצבא [...]'. גם מספר הקרבנות אינו זהה בין כותרת המזמור (שנים עשר אלף) לבין הכתוב בשמואל (שמונה עשר אלף). מלך צובה נזכר בשמואל ב ח בפסוקים ג ואילך. המונח 'ארם צובא' מופיע בשמואל ב י ו. המונח 'ארם נהרים' בזיקה לדוד בדברי הימים א יט ו ובהקשר שונה: 'ויראו בני עמון כי התבאשו עם דויד וישלח חנון ובני עמון אלף ככר כסף לשכר להם מן ארם נהרים ומן ארם מעכה ומצובה רכב ופרשים' (והשוה ללשון הכתוב בשמואל ב י ו, שם מופיע, כאמור, 'ארם צובא' אך לא ארם נהרים(!).

דומה, על כל פנים, כי מזמור זה נבחר לציון ניצחונו של דוד על אויביו, משום שאויבי ישראל הנזכרים בשמואל ב ח, מואב (פסוקים ב יב) ואדום (פסוק יד) ובפסוקים נוספים לאחר תיקונים, כנזכר לעיל), ופלשת (פסוקים א, יב) נזכרים במזמור: מואב (פסוק י), אדום (פסוקים י, יא) ופלשת (פסוק י). המזמור, המציין את ביטחונו של המשורר בה', אשר יתן את אויבי ישראל בידיו, נמצא הולם את ההקשר בספר שמואל, שגם בו מיוחסת התחילה לה': 'ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך' (ח יד).

מזמור סג

'מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה'. אם במזמורים יח ו-נז ניכר, כי בשלב ראשון הסתפקו בעלי הכותרות בזיקה כללית לקורות דוד, ורק בשלב שני ניכרת המגמה לקשרן לאירוע מסוים, הרי שעל כותרת מזמורנו לא עברה ידו של עורך שביקש לעגנה במאורע ספציפי.

הקישור בין מזמורנו לבין הימים שעברו על דוד במדבר נובע מכך שהמזמור אכן מדבר באדם נרדף הנמצא במדבר (ראה פסוקים ב י). זאת ועוד: המזמור עוסק במלך: 'והמלך ישמח באלהים [...]' (פסוק יב). הביטוי השכיח 'יבקשו נפשי' (פסוק י), חוזר הרבה במהלך בריחת דוד משאול: 'וירא דוד כי יצא שאול לבקש את נפשו ודוד במדבר זיף [...]' (שמואל א כג טו; תן דעתך לזיקה שבין בקשת הנפש לבין המדבר! ראה עוד שמואל א כ א; כב כג; כה כט; שמואל ב ד ח).

אפשר שבעל הכותרת מצא לנכון להסמיכה לסיפורי דוד גם משום הצמא המעוצב במזמור: 'אלוהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים' (פסוק ב); אף שהמשורר שרוי במדבר בלא מים לשתייה, צמאו הוא צמא לאלוהיו! דומה כי במחשבתו של בעל הכותרת עלה הסיפור על צמאו של דוד בהיותו במערת עדולם, במצודה: 'ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית-לחם אשר בשער' (שמואל ב כג טו). בהביא לו גיבוריו מים אין הוא שותם אלא מנסכם לה': 'ולא אבה לשתותם ויסך אתם לה'. ויאמר חלילה לי ה' מעשתי זאת הדם האנשים ההלכים בנפשתם ולא אבה לשתותם' (פסוקים טז-יז). הקישור בין המזמור לסיפור זה מקנה לאירוע אופי חדש: דוד מנסך את המים לה' ללמד כי צימאונו, כמיהתו לאלוהיו, גדול מצימאונו למים.

מזמור קמב

'משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה'. המזמור הוא תפילתו של אדם הנס על נפשו, המתפלל ומתחנן אל אלוהיו: 'הצילני מרדפי' (פסוק ז) וראה בסיפור המערה (שמואל א כד) טרוניית דוד באזני שאול: 'אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף [...] והיה ה' לדין ושפט ביני ובינך [...]' (פסוקים טו טז). דומה, עם זאת, כי הטעם העיקרי להסמכה בין מזמור זה לסיפור המערה טמון בסיום המזמור 'בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי' (פסוק ח) המעורר את זכר דברי שאול לדוד: 'צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה' (שמואל א כד יח): לאור המזמור אין דוד מצפה עוד לגמול מיד בשר ודם, מיד מלכו ההפכפך, אלא מאלוהיו! בסיום המזמור אף מתפלל המשורר: 'הוציאה ממסגר נפשי' (פסוק ח), ובסיפור אומר שאול הנופל ביד דוד 'אשר סגרני ה' בידך [...]' וקישור זה יוצר רושם של היענות ה' לתפילת דוד, ויצירת מצב של הענשת שאול במידה כנגד מידה: דוד נחלץ מן המסגר, ואילו שאול, רודפהו, הוסגר בידיו על-ידי ה'! דומה אפוא כי בעל הכותרת כיוון, כי דוד אמר את המזמור בהיותו במערה, במסגר, בטרם בא שאול שמה (פסוק ד); כניסת שאול למערה אינה אפוא פרי יד המקרה, אלא מעשה ידו המכוונת של ה' השומע לתפילת עבדו.

ועתה לכמה מלים של סיכום: הצירוף – המקרי למדי בין מזמורים לבין סיפורי ספר שמואל (שלא על-פי סדרם של הסיפורים) – מוסיף ממד פרשני הן לסיפורים והן למזמורים: המזמורים משווים אופי רליגיוזי לסיפורים, והסיפורים משווים אופי קונקרטי למזמורים, בחינת מעשה המדרש, המבקש להמיר את האלמוני, את המעורפל, בקונקרטי. ראוי אכן להשוות בין מעשיהם של בעלי הכותרות הללו לבין מדרש תהילים, המעגן את מזמורי הספר בנסיבות ההיסטוריוגרפיות.

ביבליוגרפיה:

B. S. Childs, `Psalm Titles and Midrashic Exegesis`, JSS 16 (1971),
pp. 137-150.
M. Fishbane, Biblical Interpretation in Ancient Israel, Oxford 1985,
pp. 403-407.
E. Slomovic, `Toward an Understanding of the Formation of Historical Titles in the book of Psalms`, ZAW 91 (1979), pp. 350-380.
W. Steaerk, `Zur Kritik der Psalm Ueberschriften`, ZAW 12 (1892),
pp. 91-151.
S. Talmon, `Piskah Be`emsa Pasuq and 11 Q Psa1. Textus 5(1966), pp. 11-21.