הלפרין (שטיינמן), רות, ילידת SZUMSK, פולין, 1921.
העדה למדה בבית ספר "תרבות" ובסמינר למורים ב – LVOV והייתה פעילה בתנועת הנוער "החלוץ הצעיר". כאשר הוקם הגטו בשומסק ב - 1941, עברו אליו העדה ומשפחתה וגרו בו עד קיץ 1942. לאחר מכן נשלחה העדה לעבוד אצל קצין גרמני. היא הצליחה, יחד עם אחיותיה, אביה ויהודים נוספים, להתחמק מהאקציה הגדולה בקיץ 1942, אך הקבוצה התגלתה ורובה נשלחה להשמדה. העדה הצליחה לברוח ועד לשחרור על ידי הרוסים ב - 1944 שוטטה בין הכפרים השונים. לאחר המלחמה עלתה לארץ.
בהיותי ברובנה החלטתי שאני מוכרחה לראות את שומסק, איך הוא נראית אחרי החורבן הטוטאלי הזה שהמיטו עליה הגרמנים. באמת עשיתי את הכל מה שרק אפשר, בדרך לא-דרך, ברכבת ובעגלות רתומות לסוסים. נסעתי מרובנה לשומסק. זה היה מסע קשה מאד. וגם אפילו עם סיכון נפש. הגעתי לשומסק, שבינתיים בשנים האלה התמלאה איכרים של הסביבה הקרובה. הבתים היו כלא-היו. ביתנו, למשל, כבר אז לא היה, היה נחרב לגמרי. ואני התחלתי לחפש מכירים. מענין שאחד המכירים שביקרתי בביתו מצאתי על הקיר תלוי שטיח אחד שהיה שטיח שאפשר לתלות אותו על הקיר, והוא תלוי אצלו. נחמץ ליבי. אני אמרתי: הרי זה משהו, זה הדבר היחידי שנשאר לי מהורי. אמרתי לו: אתה יודע אדוני, אני מאד מצטערת אבל השטיח הזה הוא שלי. אז הוא אמר: תראו אותה, כל היהודים אינם, דוקא היא נשארה. אמרתי: אני נשארתי ואני את השטיח הזה רוצה לקבל כמזכרת מבית הורי. הוא אמר: מנין לך שהוא שלך? אמרתי: אתה יודע מה, תסתכל מהעבר השני, אם תמצא את הכתובת כך וכך - סימן שהוא שלי. כי אני הרבה מאות פעמים ניקיתי את השטיח הזה ואני מכירה אותו טוב מאד. הוא הסתכל והוא ממש נחרד. כן, הוא אמר, יש הכתובת הזאת. הוא נתן לי את השטיח, ולקחתי את השטיח שהיה עמדי כמה וכמה שנים. זה רק אחד הדברים.
המטרה שלי לא היתה רק למצוא מזכרות מהבית. אני רציתי לראות היכן נקברו שלושת אלפים היהודים שהלכו באקציה, שנלקחו לא רחוק מהעיירה, לאחו גדול מאד, למישור רחב ידיים. מצאתי אמנם את המקום הזה. אי אפשר היה להכיר ששם היה גיא הריגה או קבר אחים גדול מאד. הכל היה מכוסה עשב, והבקר טייל בו לרוחבו ולאורכו כאילו שם האדמה לא קברה מתחתיה כל כך הרבה אנשים.
בין היתר מצאתי גם ילדה אחת, מונדרר, שהיא היתה בתו של המורה לפולנית שנטבח יחד עם כל היודנרט. הוא היה בתוך היודנרט. אבל אשתו התחבאה פרק זמן, וכשאנחנו יצאנו לבית הכנסת, כפי שאני ציינתי במסגרת המאה, היא ירדה מהעליה של בית הכנסת ופנתה אלי: את היית התלמידה של בעלי, אנא השגיחי על ילדה קטנה זו שנשארה. ואני אמנם הבטחתי לה, אבל אינני יודעת איך זה קרה, היא נעלמה. כי גם הרי אני עם אחותי ועם אבי ברחנו ולא היינו יחד. ובשומסק אני פגשתי אותה. הצעתי לה שתבוא אתי לרובנה, כי שם חשבתי שיש לי כבר איזה מקום בטוח ומשהו שיגן על העתיד שלי. אבל היא לא רצתה והיא נשארה בשומסק אצל אנשים שקבלו אותה יפה מאד, אולי גם אימצו אותה. יש אומרים שהיא הגיעה אפילו ארצה והיתה איזה תקופת מה בבאר-שבע, ואני לא יכלתי להשיג אותה ולא ידעתי איך להגיע אליה. מונדרר.
אצל אותו איש ששמו היה קושטושקי, והוא היה איש נאור, משפחה נאורה מאד, פניתי אליהם בקשר לגידור המקום, שלפחות צאן ובקר לא יטיילו על הקברים הקדושים האלה. הוא אמנם הבטיח לי שהוא יבוא בדברים עם ראש העיר ועם סגנו, אולי הם ימצאו גם את הכספים ואת האפשרות מה לעשות עם קבר אחים זה. ובזה זה נשאר, וככה השארתי את זה, עם הבטחה מאד מאד נאמנה שהם יעשו את הדבר היחידי המתבקש מעצמו ומכל מצפון איזה שהוא. וככה זה היה. בזמן האחרון, כשהיתה משלחת מהארץ לשומסק, הם לא מצאו. והם הבטיחו לי לעשות גדר. שאלתי אותם אם יש גדר, אם היתה גדר. והם אמרו: אולי היתה, אבל הם לא מצאו שום גדר. הם רק לפי דברי אנשים שהיו, כאילו שהמקום הזה הוא... אפילו קשה לדעת אלא לחפור ולמצוא עצמות, ואת זה ודאי הם לא עשו. לפי תיאור האנשים שהיו הם ידעו שזהו המקום אשר היה קבר אחים גדול מאד, גדול, לפחות שלושת אלפים איש בקבר הזה.
לקריאה נוספת:
מעדותה של אדית אטלינגר על יום השחרור באיטליה
מזיכרונותיה של אוה שלוס על השחרור מאושוויץ-בירקנאו
מזיכרונותיו של יצחק קשתי על השחרור
באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא שארית הפליטה
טקס – "היכן אוכל למצוא מקום שיהיה לי בית?" – כאב השחרור וחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש
