עמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורטעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > נשים בולטות במקצועות השונים
נגה : כתב עת פמיניסטי



תקציר
בעבר נשים לא הורשו להתחרות בענפי ספורט שנחשבו קשים מדי עבורן (כגון, ריצת מרתון). בעקבות המהפכה הפמיניסטית נשים מתחרות היום בגברים כמעט בכל ענף שתחפוצנה. במאמר איזכור של ספורטאיות בולטות שהתחרו בהצלחה עם עמיתיהן הגברים.



נשים בספורט : מהר יותר
מחברת: דנה רוט


כנערה צפו לה עתיד גדול בספורט, אך היא אינה מתייחסת לתקופה ההיא כאל שלב בקריירה. זה התחיל רק אחרי הלידות, היא אומרת. כשהיתה בת שבע-עשרה וחצי נישאה, ופרשה מהעיסוק בספורט. נולדו הילדים (שניים). היא הלכה לשמוע הרצאות בפסיכולוגיה, למדה תפירה ורצתה לחזור לרוץ. לא בשביל להתחרות, היא מציינת. מה שאפשר להבין מהסיפור הזה הוא, שהיתה לה תקופה של מעין התכחשות עצמית, ניסיון גיחה לתוך הנורמה והציפיות החברתיות, אולי מתוך מחשבה שהכניעה ללחצים תקל עליה את החיים. זה לא עבד, כנראה. אחותה, מזל, הצעירה ממנה בארבע שנים, החלה להתאמן ולשבור את שיאי הנוער של אחותה הבכירה. "זה דרבן אותי", אומרת זהבה שמואלי לכתבת הירחון "מבט ספורט" (נובמבר, 1983).


זהבה שמואלי מחזיקה היום בשישה שיאים ישראליים בריצה למרחקים ארוכים (5 ק"מ, 10 ק"מ, 20 ק"מ, 25 ק"מ, חצי מרתון ומרתון). היא השתתפה בשבעה מרוצי מרתון, ומתכוננת להשתתף גם במרתון באולימפיאדה הקרובה בלוס-אנג'לס. הבעיה העיקרית שלה היא היותה אישה. "בעלה צביקה, נאבק עם כולם לפני מרתון הכינרת (הראשון שבו השתתפה) והמשיך להיאבק אחריו. הוא ציטט לעיתונות רופאים, הקובעים כי המרתון מזיק לבריאות. הוא גם הבין שהחיים שלו נעשים יותר קשים. שני פעוטות בבית, והאישה יוצאת כמעט כל אחר צהריים ומרבה לנסוע לחו"ל. הוא נלחם להשבת חייו לתיקונם. כשהתחתן, אומר מכר, הוא חשב שתהיה לו אישה שתבשל בבית ותהיה אמא לילדיו" (שם). אך הבעיות לא מסתיימות עם הבעל. המוסדות, המשקיעים הון עתק בענפי ספורט גבריים כמו כדורגל וכדורסל, חסרים משום מה את האמצעים לתמוך באצנית, שעשויה להגיע לתוצאות טובות ברמה בינלאומית.

בשנת 1928 הותר לנשים בפעם הראשונה לרוץ 800 מ' בתחרויות רשמיות. קבוצת אצניות שהתאמנו עד אז במרוצי 100 מ' ו-200 מ' נענו לאתגר, על אף שלא היו מוכנות לריצה כזו. הן החלו את המרוץ במהירות גבוהה מדי, ולא הצליחו לסיימו. התוצאה: 32 שנים עברו עד שהותר שוב לנשים להתמודד בריצה למרחק זה. נשים אינן מסוגלות לעמוד במאמץ כזה, היתה הדעה המקובלת. בשנת 1976 היה המרחק הגדול ביותר שהותר לנשים לרוץ בתחרויות רשמיות 1,500 מ'. לפני שש שנים דחה הוועד האולימפי הבינלאומי הצעה להתיר לנשים להתחרות במרוץ ל-3,000 מ', בטענה שזה "מאמץ גדול מדי". אך עשר שנים קודם לכן נאבקה קתרין שווייצר על זכותה להשתתף במרוץ מרתון (42 ק"מ), וסיימה בהצלחה. אחריה עשו זאת נשים רבות בהצלחה לא מבוטלת, ובכוחות משותפים הצליחו לשכנע את הוועד האולימפי לכלול מקצה מרתון לנשים במשחקים האולימפיים הקרובים. באפריל השנה השיגה ג'ואן בנוויט במרתון בוסטון תוצאה מדהימה (2:22.42 שעות), שעד לפני שנים לא רבות נחשבה כתוצאה בלתי אפשרית אף לגברים. השיא העולמי לגברים עומד היום על 2:10.59 שעות, והפער הולך ומצטמצם. אך הישגה של בנוויט היה גדול עוד יותר מבחינה תקשורתית ותודעתית. במרוץ בוסטון צפו בשידור ישיר בטלוויזיה מאות אלפי צופים, והמצלמות התמקדו דווקא בה מכל אלפי הרצים. היה מרגש מאוד לראות את מלחמתה עם עצמה, עם כאבי השרירים, עם החום ועם העייפות, עד לקו הגמר. בעולם האתלטיקה מתייחסים לריצה זו כלריצה המרתקת ביותר בעשור האחרון, לא מעט בשל העובדה שהשתתפו בה נשים וגברים כאחד.


אין ספק שבעשור האחרון השתנתה הגישה ברוב הארצות כלפי עיסוקן של נשים בספורט. בארצות-הברית, למשל, יש תופעה חדשה יחסית של ערנות לנושא, וספורטאיות אחדות מלוכדות בשאיפתן לקדם את ענייניהן, מתוך כוונה, שבעתיד תוכל כל ילדה, שתרצה לעסוק בספורט, לעשות זאת ללא הפרעה. אם עד כה היו הנשים צריכות להיאבק קודם כל עם הביורוקראטיה הספורטיבית הגברית, כדי לקבל הזדמנות להוכיח את עצמן על המסלול, יש תקווה שבעתיד הלא רחוק תוכלנה הספורטאיות להתמקד בספורט. אך השינוי העיקרי שחל הוא ביחס החברה לעיסוק הנשים בספורט.

השינוי מתחולל לעינינו, אך לעתים מאפילות עליו דעות קדומות, השוררות עדיין בחברה. אין ספק שלתנועת שחרור האישה היה חלק גדול בשינוי תדמיתה של האישה, אך כמה ספורטאיות תרמו בשטח זה יותר מכל. היו ספורטאיות שהעזו לסכן את מעמדן ולבוא לכלל עימות עם חוקיהן של אגודות הספורט, כדי לבטא את עמדתן: הטניסאית בילי ג'יין קינג, שהעזה לתבוע להתמודד עם גבר, במסגרת מאבקה להשוות את סכומי הפרסים הניתנים בטורנירים לנשים ולגברים, וכן האצניות שהתחפשו לגברים והתגנבו למרוצי המרתון. דוגמה אופיינית לאווירה לפני עשר שנים (והיום?) היא משחק הכדורסל בין שתי קבוצות של מכללות בארצות-הברית. כשקבוצת ברנרדינו הובילה בהפרש ניכר שלוש דקות לפני הסיום, הכניס המאמן למשחק את סוזאן פאהמר, כדורסלנית מצטיינת שהתאמנה עם הקבוצה. עם כניסתה למגרש הפסיקו כדורסלני סאן-דייגו את המשחק וירדו מהמגרש, בטענה שהקבוצה היריבה מזלזלת בהם ולועגת להם.


בשנים האחרונות אפשר למצוא נשים בכל ענפי הספורט, כולל מקצועות, שהם על טוהרת הכוח והסבילות. נשים מתחרות אפילו בטריאתלון, ענף ספורט מפרך, שכולל שחייה למרחק 3,840 מ', מרוץ אופניים למרחק 180 ק"מ וריצת מרתון. המונח "אולטרה אתלטיות" נכנס לאחרונה ללקסיקון הספורט בעולם, והכוונה לנשים (וגברים) המתחרות בריצת 100 מייל (160 ק"מ!), טריאתלון וכו'. השנה ראיין הניו-יורק טיימס את האתלטית ג'ולי מוס במסגרת כתבת ענק על התופעה החדשה.

מוס היתה אלופת אתלטיקה באטלאנטה, ג'ורג'יה, שנשבעה שתינשא אך ורק לגבר שיהיה מסוגל לגבור עליה בריצה כלשהי. ב-6 בפברואר 1982 נרשמה מוס לתחרות "איש הפלדה" בהוואי. התחרות בנויה משלושה שלבים, המהווים מבחן עליון של סבילות: שחייה בים הגלי למרחק 3.8 ק"מ, רכיבה על אופניים למרחק 180 ק"מ ולסיום ריצת מרתון. ההפסקות היחידות המותרות הן לצורך החלפת בגדים. בסוף המרוץ הפכה מוס לגיבורת האירוע: כעשרים מטרים מקו הסיום היא התמוטטה, אך בעידוד הצופים גררה את עצמה על הקרקע במאמצים עליונים. בהתקרבה אל הקו הופיעה מאחור קאתלין מקארתי, ובריצה קלילה ורעננה עברה את מוס, והגיעה ראשונה בין הנשים. אין צורך לציין, שהשתיים הקדימו בסיום גברים רבים. מאבקה של ג'ולי מוס עם עצמה במטרים האחרונים הונצח על-ידי רשת הטלוויזיה איי.בי.סי., והיא הפכה לסמל של אישה צעירה, שסירבה להגביל את עצמה ואת גופה במגבלות שהחברה מטילה עליה. בראיון סיפרה מוס: "נשים מתחרות עכשיו. הן יכולות להיות עם שיער קצר, עם שרירים, ולהיות גם רזות וסקסיות. גברים יכולים לרוץ בסוף-שבוע עשרה מייל עם אישה לצדם, במקום לשחק כדורגל עם גברים כבעבר, כשלנשים הותר רק לעסות אחר-כך את שריריהם הכואבים".

מתברר, כי ככל שהמאמץ הנדרש לאורך זמן הוא גדול יותר, גדולה האפשרות שנשים תשגנה תוצאות טובות יותר מהגברים. כך, שיאי המהירות בחציית תעלת לה-מאנש (גם בכיוון אחד וגם הלוך וחזור) שמורים בידי נשים. בחודש יולי השנה יצאה ג'ולי רידג', שחקנית בברודווי, למשחה יוצא דופן: היא הקיפה פעמיים את האי מנהטן בניו-יורק ב-23:12 שעות. הראלד ג'ונסון, הגבר בעל ההישג הטוב ביותר במשחה הקפת מנהטן, נשבר אחרי סיבוב ורבע, והפסיק. אומרת דיאן נייאד, שהיתה שחיינית אולימפית, הקיפה פעם אחת את מנהטן וחצתה את המרחק מקובה לפלורידה: "היום נוטלות נשים חלק בתרבות הכושר הגופני. התגלית של הכישורים הגופניים היא מרתקת ומשחררת. אישה שבעבר גידלה ילדים ועסקה בעבודות הבית מתאמנת כיום לריצות של 42 ק"מ".


המעניין הוא, שבכל התחרויות, שנועדו לבדוק את כוח הסבל והיכולת הגופנית הנערכות כיום, נוטלות נשים חלק כשוות בין שווים, ומרתקות את תשומת לבם של כלי-התקשורת. מקומן של הנשים בספורט הולך והופך מקובל לא רק במקצים מיוחדים לנשים, אלא אף בתחרויות משותפות עם גברים. בתחרויות אלה המאבק הוא לא רק עם יתר המתחרים, אלא קודם כל מאבקו של הספורטאי עם גופו ועם כוח רצונו. במרוץ ל-160 ק"מ, שנערך השנה, ניצחה בין הנשים דונה הדסון בת ה-35 בזמן 15:31.56 שעות. שנה קודם לכן היה השיא לנשים 18:36.23 שעות, וקבעה אותו סו מדאגליה, שהגיעה הפעם שנייה. דהיינו, תוך שנה שופר השיא ביותר משלוש שעות.

ביבליוגרפיה:
כותר: נשים בספורט : מהר יותר
מחברת: רוט, דנה
תאריך: אביב 1984 , גליון 8
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית