|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמת |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בין הפרטיזנים היו מחנות משפחות שקמו ביערות-עד רחבים במזרח פולין, במערב בילורוסיה ובמערב אוקראינה. מטרת מחנות המשפחה היתה הצלה בשונה מיחידות הפרטיזניים, שמטרתם הייתה התנגדות בלחימה כנגד האויב הנאצי.
טוביה ביילסקי, היה מפקד על מחנה המשפחות ביערות נליבוקי. לאחר שהוריו ובני משפחה אחרים נרצחו בגטו נובוגרודק, ברח עם אחיו ליערות. הם השיגו נשק, ויצרו ביער גרעין פרטיזנים בן 17 איש, רובם בני המשפחה. ביילסקי שיגר שליחים לגטאות שבסביבה והזמין את הכלואים בהם להצטרף לקבוצתו. מאות משרידי היהודים בגטאות של מחוז נובוגרודק, גברים, נשים וילדים, נהרו למחנהו וגדוד הפרטיזנים שלו גדל מיום ליום. הגדוד הפיל את פחדו על אזור נובוגרודק בפעולות נקם שעשה בשוטרים בילורוסים ובאיכרים שרצחו יהודים, עד כי השלטונות הגרמניים קבעו פרס למי שיביא לידי תפיסת ביילסקי. המחנה הפך לבסיס תחזוקה ללוחמים הסובייטים, הוא לא היה גדוד פרטיזנים במובנו הרגיל, אלא קהילה יהודית ביער, ובה בית-כנסת, בית-דין, סדנאות, בית-ספר, מרפאה וכו'. 12 באוגוסט 1942 ... המחשבה על היער חזרה ונתעוררה. לאחר הטבח השני היה כל אחד מאתנו בטוח שהגרמני אינו מפלה בין יהודי ליהודי… הם רימו את היודנראט ואת השוטרים בהבטיחם שהם יישארו בחיים אם יסייעו בביצוע הטבח, ובסופו של דבר השמידו גם אותם. ושוב התחלנו מחפשים דרכי הצלה מחוץ לגטו… ראשונים החלו בורחים היהודים מסביבת יער נאליבוק. הם נעלמו ואחר-כך לא נודע עליהם דבר. כך ברחו הז'אטלאים ליער ליפצ'אנק, ואליהם נצטרפו כמה מהנובוגרודקאים, שכעבור זמן חזרו לקחת אתם את קרוביהם וחבריהם. מפיהם נודעו לנו פרטים על החיים ביער. יש להם נשק, הם עורכים התקפות על הגרמנים בדרכים, האיכרים מפחדים מפניהם ומספקים להם מזונות. ביער נמצאים פרטיזנים רוסים, החיים עם היהודים בשלום ועורכים אתם יחד התקפות על הגרמנים. נערים צעירים, בני 15 – 17, סוחבים נשק מהגרמנים, ומתקינים ידיות לאקדחים ולרובים. קבוצה קטנה התארגנה ויצאה לדרך, אל הבלסקים. שניים מהם חזרו ובאו לגטו והשתמטו מחברת בני-אדם, סירבו לדבר על חבריהם מאתמול – הרי פרטיזנים הם! הם חזרו ליער ולקחו אתם את קרוביהם, נשיהם ומכריהם… [1943] מחמת ההתקפות הרבות שהתקפנו את הגרמנים באזור חניתנו, אפשר היה לחכות בכל יום להתנפלות עלינו. הגיעו אלינו ידיעות שלגרמנים נודע איפה אנו נמצאים. המטה החליט לחסל את הקבוצות הנפרדות ולהקים מחדש את החטיבה. בראשית אפריל נצטוותה כל קבוצה לעזוב את ביקתתה ולעבור תוך יממה אחת ליער ברוזובה, בסטארה-הוטה. ארזנו את חפצינו, מילאנו את תרמילי-הגב, ועליהם כרכנו את השמיכות. את כלי המטבח ושאר המטלטלים טענו על גבי עגלות ויצאנו לדרך. הלילה היה מעונן והשמים הרי גשם. הטחב חדר לתוך תוכן של העצמות. האילנות היו מנענעים ענפיהם היבשים, המעורטלים, ומתכופפים לכאן ולכאן. גם הרהורינו קודרים היו. בטלטולים מיער ליער, מבסיס לבסיס, אבדו רבים מאיתנו. הם נפלו, ומי יודע מה יהיה בבסיס החדש? ביום הפשיר השלג והלך. על פני שבילי-החול נתמשכו שלוליות מים ארוכות. יש לעבור קילומטרים על קילומטרים. הרגליים שוקעות בבוץ כלשות בעיסה רכה. רצונך לנוח ומקום לשבת אין. הכל לח ורטוב. לאחרונה נמצאה מעין תלולית, שהמים גלשו מעליה. האנשים יושבים, נחים, סועדים את ליבם וממשיכים בדרכם הלאה. וכך חצינו יערות, שדות ודרכים עד שהגענו ליער ברוזובה, לסטארה-הוטה. שם מצאנו כבר את הקבוצות שהקדימונו – זו של יודל בלסקי, שקיפח עשרה מטובי הבחורים; לוחמיו היו מעטים ונישקו דל, וקבוצתו לא יכלה להתקיים עוד לעצמה – והקבוצה הדבורצקאית, שהקדימה לבוא לבסיס החדש. הקור טרם עבר והם בנו להם בקתות. לאחר התייעצות קצרה החלטנו לא לבנות בקתות. מצאנו גבעה יבשה, השתטחנו על תרמילי-הגב, נחנו וניגשנו להקמת סוכות-ענפים. במשך כמה ימים התאספנו כל הקבוצות למקום אחד. התחלנו לחיות לפי המשטר של לפני החורף. ערב ערב הייתה מתכנסת היחידה כולה; קבוצות אחדות היו נשלחות לתור אחר מזונות; האנשים נחלקו לפי המטבחים, קבוצה קבוצה ומטבחה; את המצרכים היו הקבוצות מקבלות מהמטבח הכללי, לפי מספר חבריהן. בראשית אפריל העבירו אלינו מהפלוגה "איסקרא" (ניצוץ) קבוצת יהודים ובני-ביתם. נטלו מהם את נשקם ופקדו עליהם ללכת אל הפלוגה היהודית. היו אלה הפליטים היהודים הראשונים מגטו לידה. הצעירים והבודדים נשארו עם הרוסים...
לקריאה נוספת: באתר יד ושם: אל האסופה ההתנגדות הלוחמת3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
