מעדותו של ירון עמוס על הטרור שהפעילו הגרמנים בגטו שויירז'נה, ביילורוסיה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ירון (יוסילבסקי), עמוס (מוניק), יליד SWIERZEN NOWY, פולין, 1924.
ברח ערב כניסת הגרמנים לעיירה. מאוחר יותר ברח מהשבי הגרמני בסביבת מינסק. היה בגטו בשנת 1941 וחבר מחתרת ציונית-חלוצית שהתהוותה בגטו, בה עשו הכנות ממשיות להתגוננות בנשק במקרה של חיסול הגטו. ב-11/1941, אחרי האקציה הגדולה, הפך הגטו למחנה עבודה. המחתרת רכשה נשק מגורם חיצוני והתאמנה בו. ב-11/1943 המחתרת הצליחה לפרוץ את הגדר וברחו כ-200 יהודים ליער. הבורחים נקלטו בגדוד הפרטיזני ע"ש "ז'וקוב" (המפקד גילצ'יק - יהודי סובייטי), והשתתפו במבצעים שונים של הפרטיזנים. לאחר הפגישה עם הצבא האדום, החליט להתגייס לצבא והשתלב בחזית, שם נפצע ואושפז בבתי-חולים צבאיים. אחרי המלחמה שחרור וגויס למיליציה הסובייטית. העד השתלב בפעילות ה"בריחה" בפולין ובגרמניה והיה חבר קיבוץ "גאולים" בגרמניה. הוא סייע לשארית הפליטה בידי אנשי הבריגדה. העד הפליג באנייה "תל-חי", אשר היתה במצור ע"י אוניות קרב בריטיות בלב ים. עלה לארץ ב-1946, היה חבר קיבוץ "כינרת" בשורות הפלמ"ח וההגנה, והשתתף במלחמת השחרור.

בגטו רק הספקנו לשבת שבועיים. הצפיפות היתה נוראה. שוּכנו 2 משפחות בחדר אחד, כי חתכו את העיירה, אגף אחד של העיירה עם בית הכנסת במרכז, ושם בבית הכנסת היה המרכז היהודי ושם ריכזו את רוב היהודים והשטיבלעך ליד בית הכנסת. שם פעם גרו עניים והבתים היו מאוד עלובים, אבל היה איזה גג על הראש. היה איום ונורא. את השבועיים האלה בגטו קשה לי לתאר. צפיפות, פחד, לא ידעו מה יוליד המחר. פתאום המחר הוליד משהו איום ונורא. באה הוראה מטעם השלטונות הגרמנים שלמחרת היום כל הגטו מתייצב בכיכר השוק. כל אחד שמסוגל רק לזוז, מסוגל ללכת, עליו להתייצב בכיכר השוק - זקנים, צעירים, ילדים, ילדות, יונקים, אפילו תינוקות. את מי שימצאו בחדר - יהרגו אותו במקום. מובן מאליו שכל היהודים התייצבו בכיכר השוק. אני זוכר את הלילה הזה. זה היה ליל נדודים - לי ולכל הגטו. לא ישנו כל הלילה, וישבו ובכו על מר גורלנו.

פתאום בא אחד מהיודנראט, אחד מנכבדי הקהילה היהודית ואומר: רבותי, המצב קריטי מאוד. הוא קיבל עכשיו הודעה מאיזה מקור שגויסו גויים לחפור קבר גדול בבית הקברות. ואם בבית הקברות חופרים קבר אז מובן מאליו שהקבר הוא עבורנו.

ומה היהודי הזה אמר? וזה גם כן נחרת בזיכרוני עד היום האחרון. הוא אמר: יהודים! צריך להתגונן. מה לעשות? להגיד תהילים. בואו נגיד תהילים. יהודים האמינו עוד בשמיים החרשים והאילמים, ופנו לשמיים. עוד היה ויכוח איזה פרק תהילים להגיד.

ש. זאת היתה אקציה גדולה? מתי זה היה?
ת. אני לא יודע. בערך בנובמבר, ב-11 או ב-12 בנובמבר אני חושב.

והלילה עבר והשחר הפציע וכל היהודים התייצבו בשוק. כל העיירה התייצבה בשוק. פתאום הופיע רק גרמני אחד ואומר לנו: "בוקר טוב, רבותי. אני באתי אליכם לא בשביל להעניש אתכם. באתי רק לקחת מכם את רכושכם. מי שנשאר לו מטבע חוץ או תכשיט זהב או דומה לזה - אבקש מכם למסור אותו. כי אחרת אצטרך להעניש אתכם וזה אני לא רוצה". ועוד נמצאו יהודים שהיה בכיסם עוד תכשיטים או כסף. אני זוכר שהוא הושיט איזה סל ואנשים התפרקו מהשאריות של הרכוש שלהם.

פתאום באה הוראה: אלה שעובדים במנסרה אחור פנה וללכת לעבודה. היה רגע של הקלה, רגע של הצלה. אם הצעירים הולכים לעבודה, אז בזקנים יגעו? מי יגע בזקנים. בסוף מה התברר? רק התרחקנו מכיכר השוק, אולי 200-300 מטר, פתאום ראינו לפנינו כבר נסעו שתי משאיות של גרמנים חמושים ותיכף הבנו מה שמתרחש. לא לקח זמן וכבר פרצו יריות וצעקות. הגרמנים תיכף ירדו מהמכוניות.

ש. ממש במקום? בכיכר?
ת. ממש במקום, בכיכר. את מי קראו? את אלה שהגרמנים הכירו אותם שמית. אינזלבורג הוא היה העשיר של העיירה, כי הוא עשה לו חיפוש בבית ולקח ממנו דברים. את זה אני לא ראיתי, אבל סיפרו מי שראה. אינזלבורג, בוא הנה. הם קראו לו, והוא ירה בו, כאילו שיורים באיזה ציפור.

אנחנו נכנסנו לעבודה. התחלנו לעבוד. בא אחד הגרמנים מהמנסרה, האחראים על היהודים, ואמר: אתם יהודים מועילים, אתם נשארתם בחיים. את יתרת היהודים נחסל. ותדעו, אם אתם תשבו בשקט - אנחנו נגן עליכם.

בהזדמנות זו עשו סלקציה ועוד אספו כ- 20 גברים שמצאו חן בעיניהם וכ-20 נשים. למזלי בין 20 הנשים והגברים היו אחותי ואבי ז"ל. לי אמרו שאני מפוטר מהעבודה. אני לא יודע למה. משהו לא מצא חן בעיני הגרמנים. נאמר לי: רוץ מהר לגטו. מובן מאליו שלגטו לא רצתי. התחבאתי בין השיחים וחיכיתי לרגע שכל היהודים יעזבו. מאחורי הניימן, עברתי את הניימן, ומאחורי זה ראינו את הדרך המובילה לבית הקברות. שם שמעתי את צעקות הנרצחים ואת בכי הילדים. זה היה ממש איום ונורא. ושמענו את היריות.

באותו רגע רק חשבתי: ריבונו של עולם, את מי הרגו עכשיו? את יענקל'ה? את חיימקה? את אמי? את אחותי? זה לקח כ- 5-4 שעות וההרג נפסק והשתרר שקט.

מספרים שהגרמנים חזרו מההרג, אספו אסיפה, נכנסו לבתי היהודים. קודם כל בתי היהודים בגטו נהיו הפקר והתחיל השוד הגדול. באו גויים מהסביבה, מהכפרים והתחילו לשדוד. מה שמצאו - הכל הלך. הם ישבו ומצאו כלי נגינה ועשו מסיבה ביניהם ושרו את השיר המפורסם "כשדם יהודי זורם מהסכין - זאת השמחה שלנו".

ש. כמה יהודים נרצחו שם?
ת. אני לא יודע, כי חלק ברחו, חלק אחר כך באו, חלק נעלמו.

אני חזרתי לגטו וכבר לבתים שלנו אסור היה להיכנס. עוד פעם קיצצו את הגטו ונתנו לנו כמה בתים לשבת שם עד הבוקר. בבוקר מי שנשאר לעבוד למנסרה מוכרח היה ללכת לעבוד במנסרה. אני הייתי מפוטר מהמנסרה, נשארתי תחת חסותו של היודנראט והייתי עוזר ליודנראט לדאבוני הגדול. העזרה היתה מאוד מאוד טראגית. אספנו גופות של ילדים שברחו והרגו אותם בשדות.

לקריאה נוספת:
אקציה
יומן יוליוס פיירמן על אקציית הושענא רבא בגטו סטניסלבוב
זיכרונות שלום אילתי על אקציות בגטו קובנה ובפורט התשיעי

באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי