הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > המחנות > מחנות השמדהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ה"פיתרון הסופי" > עקירה - אקציות וטרנספורטים
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
כהן, היינץ, יליד בלדנבורג, גרמניה, 1920: הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו בספטמבר 1943. בעדותו מתאר היינץ כהן את הגירוש לאושוויץ ואת יומו הראשון במחנה.



מעדותו של היינץ כהן על הגירוש לאושוויץ ועל יומו הראשון במחנה


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

כהן, היינץ, יליד בלדנבורג (Baldenburg), גרמניה, 1920:
בשנת 1933 בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון נאלץ העד לעזוב את בית הספר בו למד. משפחת העד עברה לאאכן ולאחר מכן היגרה משפחת העד להולנד. הגרמנים כבשו את הולנד באביב 1940 ובקיץ 1941 חויב לעבוד לטובת תעשיית המלחמה הגרמנית. בתחילת 1942 הועברה המשפחה למחנה המעבר ווסטרבורק (Westerbork) שם שהה 13 חודשים. העד גורש לאושוויץ-בירקנאו בספטמבר 1943. באושוויץ היה העד בתחילה בהסגר בשל חשש ממחלות. בהמשך עבר העד בין מחנות שונים, העד שוחרר ע"י האמריקאים, וחזר להולנד. בשנת 1950 הוא עלה למדינת ישראל.

כולם נכנסו לתוך הקרונות המפורסמים : 40 בני אדם או שמונה סוסים. הייתי מפקד הכוחות - "תענוג" גדול. איך זה נראה מבפנים - יש חבית, יש מקום עבור פחות אנשים ממה שמכניסים. בסופו של דבר סדרתי את כולם איכשהו, חוץ מאשר לי. לא מצאתי לי מקום, אז בקשתי מכולם להרים את הרגליים ואני שכבתי באמצע וכולם שמו עלי את הרגליים. אשה אחת נפטרה בדרך. זה לקח שלושה ימים עד שהגענו לשם. לא ידעתי את זה, אבל התברר שבדרך ברחו כמה בחורים, אני לא יודע כמה. בכל אופן, בספירה לא היו 1200 אלא 1017.

ש. הקרונות היו פתוחים?
ת. סגורים, קרונות הובלה.

ש. מלמעלה הם היו פתוחים?
ת. סגורים, הכל היה סגור. היו כמה חלונות קטנים עם רשת. היתה דלת הזזה בכל צד עם מנעולים גדולים כמובן. זה היה הציוד היחיד, לא היו מזרונים ושום דבר. היתה חבית עם מים לשתיה. באמת עצרנו שלש פעמים בדרך, קבלנו משהו לשתות ויכולנו להוציא את המתה. עד שבוקר אחד, מוקדם מאד נעצרה הרכבת ואנחנו הגענו לסוף. זה היה אושוויץ: "ארבייט מאכט פריי". נכנסנו פנימה, עם הרכבת, והופיעו אנשים בפיז'מות פסים, קרחים, אבל עם מקלות גדולים מעץ ודפקו לצאת, לצאת, תשאירו הכל, מהר, מהר החוצה. מי שלא קפץ מהר מאד הם עזרו קצת במשיכה או עם המקל. אלה לא היו חיילים גרמנים אלא חברים שלנו, אסירים. פה הדבר הראשון שאני רוצה להדגיש זה ההבדל בין אסירים. כפי שידוע, כל אחד קבל מספר. יהודים קבלו למעשה מגן דוד צהוב. אסירים פוליטיים קבלו משולש אדום. המובילים, המנהיגים במחנות - מרבית הקאפו'ס, מרבית האלטסטה - היה להם משולש ירוק. פרוש הדבר שזה פושע שנשלח אחרי שהוא גמר כמה שנים בבתי סוהר, נשלח למחנה ריכוז לS.F- ל"שמירת הביטחון" של העם הגרמני, כי הוא פושע, ואם ישחררו אותו הוא שוב ירצח או יגנוב או משהו כזה, אז שלחו אותו למחנה ריכוז ושם הוא למעשה שייך ל"אליטה", למנהיגים. פשוט מאד, מהס"ס הם קבלו את התפקידים "המתוקים" ומה שנשאר זה היה בשביל היהודים, בשביל האסירים הפוליטיים, ולא חשוב בגלל איזה מעשים איומים אפשר היה להיכנס למחנה ריכוז. בסופו של דבר ראינו גם ס"ס - היה אחד, שאח"כ יכולתי לפענח שהוא אונטשטורמפיהרר, זאת אומרת סגן משנה בסך הכל. הוא אמר "ברוכים הבאים לאושוויץ. פה אנחנו עובדים. אנחנו מצטערים, הרכבת לא מגיעה עד למחנה ותצטרכו ללכת עם החפצים שלכם בערך 10 ק"מ, אבל כל אלה שלא מסוגלים ללכת, או שיש להם ילדים קטנים או משהו כזה - יש פה משאיות, תעלו על המשאיות ואח"כ תגיעו שוב ביחד. נשארו מה1200- בערך 300 גברים. כל האחרים עלו על המשאיות ונסעו. אנחנו הלכנו והלכנו, והתברר לנו שה10- ק"מ התכווץ לאולי ק"מ וחצי. זה כבר היה חשוד.

ש. ולאן הגעתם לבירקנאו?
ת. לא, לאושוויץ I למחנה הראשי. את זה עוד לא ידענו אבל זה היה אושוויץ I, המחנה המרכזי מקבוצה גדולה של מחנות. בירקנאו של אושוויץ II, מונוביץ, שאליו אני הגעתי יותר מאוחר זה אושוויץ III, כלומר שלש קבוצות. הגענו לשם וזה היה כבר חשוד, מדוע אמרו 10 ק"מ אם זה כל כך קרוב. הלכנו אולי 20 דקות ו"הירוקים" צחקו מאתנו. אתם חושבים שתראו את אלה עוד פעם? הנה, אתם יכולים לראות אותם. הבטיחו לכם שתפגשו יותר מאוחר - עכשיו אתם כבר נפגשים. אתם רואים את העשן השחור שמיתמר? אלה הילדים שלכם, אלה ההורים שלכם, אלה הנשים שלכם, אלה האחים שלכם, כל אלה שנסעו - הנה הם עולים. עוד מעט גם אתם, ואז תהיו ביחד. עוד לא תפסנו את זה, לא רצינו להאמין, אבל היו כאלה, לא כולם היו "ירוקים". היו כמה "אדומים", לא יהודים והם אישרו לנו, שככה זה. אלף איש בערך שעלו על המשאיות כבר לא קיימים. מה שעברנו אז היה דבר ראשון - להתפשט, דבר שני - להוריד את כל השערות מכל הגוף, דבר שלישי - מספרים. מתברר שאני קבלתי מספר עם משולש. אנחנו היינו מאד מסוכנים - אף אחד לא יודע איך, אף אחד לא יודע מתי. כנראה ברחו בדרך שלושה בחורים, אז קבלנו עוד משולש. המגן דוד שקבלתי היה אחד צהוב ואחד אדום. בהמשך קבלנו בגדים, אפילו שרוך נעליים, אפילו מברשת שיניים אסור היה להחזיק. הכל צריך היה לזרוק. קבלנו בגדים - תחתונים, גופיה, מכנסיים, מעיל, ברט, נעליים עם סוליה עבה מעץ. בנעליים היו שרוכים, את זה אני זוכר. לא קבלנו שום דבר נוסף, אבל רק ליום אחד קבלנו קערה מאמאייל וכף מברזל. אח"כ קבלנו שם מרק או משהו אחר. לא יכולנו לאכול בצורה אחרת. זה נשאר במחנה. המשונה הוא - קבלנו אוכל ... זה מספר 151885. כולנו מאותו משלוח קבלנו את המספרים מאותה סידרה. אחרי הצהרים קבלנו משהו לאכול. אני התפלאתי - הסתכלתי על החברים שלי - נהרגו כל הקרובים שלכם, רק אתם נחשבים מספיק חזקים לשרת את הגרמנים פה כפועלים - איך אתם יכולים עכשיו, איך אתם לא חושבים על המשפחות שלכם. חיה אולי היתה חושבת, אולי היה חסר לה משהו - האנשים האלה הפכו תוך 12-18 שעות לפחות רגישים מחיות. אני חושב שזו קרקטריזציה של מחנה הריכוז: אתה עושה תנועה לא נכונה אתה מקבל מכה.

בסופו של דבר אחרי האוכל כולנו הסתדרנו ועברנו את הסקלציה הראשונה: אתה לפה ואתה לשם, ונשארו 250 איש. באותו ערב כולם עלו על משאיות והעבירו אותנו למרחק של כ7- ק"מ למחנה שנקרא מונוביץ, על פי שמו של כפר קטן שהיה בסביבה, כמו אושויינצ'ים לאושוויץ, מונוביצה - מונוביץ. זה היה בדרך לקרקאו. שם במחנה החדש קבלו אותנו בצורה כזו: ראשית, היינו חשודים שאולי אנחנו הבאנו מהולנד איזה מחלות, בעלי חיים - כינים, וראשית כל הכניסו אותנו לאהלים גדולים כמו של קרקס. עמדו שם מיטות מעץ בשלש קומות. זאת היתה קרנטינה של שלשה חודשים, כך אמרו לנו. למחרת עוד לא יצאנו לעבודה. דבר ראשון שלמדנו זה לבנות מיטות. כל מיטה מחולקת לשלש קומות, בכל קומה יש שני פסי עץ ועליהם קרשים, על הקרשים שק עם קש שפתוח מצד אחד. אפשר להכניס את היד ולסדר את הקש. כרית בחתך משולש.

ש. כרית?
ת. כן, גם כן שק של יוטה ממולא בקש, תפור בצורה של משולש, ושמיכה. זה היה צריך להיות בנוי כאילו שזה יצוק מבטון, הכל מתוח וחלק. על מנת לבצע את זה קבלנו קרשים ברוחב של מיטה, עם ידית, שאפשר להחליק את "המצעים" האלה. אח"כ עבר הבלוק-אלטסטה עם איזו מטבע או איזו אבן קטנה והקפיץ אותה. אם היא לא קופצת - תעשה את זה מחדש. אין לך זמן? - לא תקבל אוכל, אבל המיטה תהיה ישרה. אחרי ארוחת בוקר עוד לא יצאנו לעבודה ובא לבקר אותנו הלאגר אלטסטה. גם הוא עם "משולש ירוק" והוא האחראי על מה שקורה במחנה. לאגר קאפ"ו בא יחד איתו. הוא היה אחראי על ביצוע העבודות. הלאגר אלטסטה, פאול קצ'מארק, כמעט הייתי אומר ז"ל - הוא רצה להדגים מה פירוש להיות במחנה ריכוז. כולנו עמדנו דום והוא עבר ולא מצא שום דבר, עד שהגיע אלי. המכנסיים שקבלתי היו מאד ארוכים כך שדרכתי עליהם. איך אני יכול להרים אותם? לקחתי את השרוכים וקשרתי את המכנסיים למטה. הוא שאל: מי לימד אותי לעשות כך ומי נתן לי רשות. הלאגר אלטסטה נתן לי "זבנג" שנפלתי. הוא ציוה עלי לקום, לעמוד בדום. הוא הרגיש שאני מחכה למכה שניה, אבל קבלתי אותה מיד שמאל שלו ושוב לא הייתי מוכן ועוד פעם נפלתי. כך קבלתי שלש, והוא אמר שזו הדוגמא, זה מה שקורה אם אתם לא עושים מה שצריך לעשות ואם אתם עושים משהו בלי לקבל רשות. היתה דוגמא "יפה". למחרת הלכנו לעבודה. אפשר לתאר איזה אוכל קבלנו. דברים שלמדתי הרבה יותר מאוחר באותו מחנה. למשל, קבלנו מנת לחם עם ריבה, שהגיעה בארגזי עץ עם נייר. על מנת לנצל את הריבה הזו גם למטרות אחרות ערבבו אותה, כבר בצריף, בקפה. קפה קבלנו לשתיה והריבה היתה נוזלית יותר והיתה כמות שנשארה למטרות אחרות. את כל זה למדתי יותר מאוחר. גם גבינה שקבלנו לפעמים נתח קטן, גבינת עיזים, זה הגיע בפסים ארוכים. מכל פס היו צריכים לחתוך מספר מסוים של מנות. חתכו מנה או שתיים יותר, אז נשאר משהו בשביל מטרות אחרות. המרק בצהרים, אם חיפשנו טוב אולי מצאנו גם איזה תפוח אדמה או משהו כזה. בערב עוד פעם לחם עם משהו. אפילו קפה היה במנות. קבלנו הכל בתוך קערה מאמאייל עם כף מברזל. מי שהעיז יכול היה לשפשף צד אחד של הכף על מנת לחתוך לחם או למרוח את המרגרינה. זה היה היום הראשון.

לקריאה נוספת:
אושויץ
אושוויץ - תולדותיו וייחודו
קטע מעדות בכתב של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
תערוכה מקוונת: טוראי טולקאצ'ב בשערי הגיהנום
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי



אל האסופה הפתרון הסופי3

ביבליוגרפיה:
כותר: מעדותו של היינץ כהן על הגירוש לאושוויץ ועל יומו הראשון במחנה
שם  הפרסום מקורי: יד ושם : מרכז המידע אודות השואה
תאריך: -
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. מידע זה מופק על ידי צוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ובסיוע אגפי יד ושם השונים.
הערות לפריט זה:

1. ארכיון יד ושם 9371 /0.3


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית